השופט ברנזון: ב-ע"א 280/66, הוחלט כי שינוי בפוליסת ביטוח שלא נעשה בכתב ובחתימת ידו של המבוטח אינו מחייב אותו, כי הכתב הנדרש לפי סעיף 2 של חוק הביטוח, העתמאני, הוא מיסודות חוזה הביטוח אשר בלעדיו אין תוקף לחוזה. בדיון נוסף זה אנו נדרשים להעביר תחת שבט הבקורת הלכה זו, שבלי ספק היא בעלת חשיבות כלית ויש בה מן החידוש. הערעור נתברר על-פי סיכומי טענות בכתב. המערער לא היה מיוצג על-ידי עורך-דין, וסיכומיו לא הצטיינו בבהירות יתירה או בהבאת טענות משפטיות. אך גם סיכומי המשיבה בערעור, שנוסחו על-ידי עורכי-דין מלומדים, לא הנחו את בית-המשפט בצד המעשי וההלכתי של הסוגיה הנדונה. למעשה, התעלמו מטענת הכתב שהמבוטח העלה בסיכומיו בבית-המשפט המחוזי וחזר והעלה בבית-משפט זה. בדיון הנוסף הנוכחי הופיעו באי-כוח העותרת כשהם מצויידים בחומר משפטי רב ועשיר והגישוהו לבית-המשפט באופן נאות ומרשים. אבל המבוטח לא היה מיוצג גם הפעם, כך שהחומר המשפטי בא מצד אחד בלבד. מצב זה מחייב אותנו לנהוג בזהירות שלא ניתפש לגישה חד-צדדית מדי. נוסף לנימוקים המשפטיים שהעותרת מעלה לשינוי ההלכה הנ"ל, טוענת היא כי היא אינה תואמת את הנוהג בענף הביטוח בארץ שאין מחתימים מבוטחים על תוספות ושינויים בפוליסות קיימות. מעשה יומיום הוא שדברים אלה מסתדרים בשיחה בעל-פה או בטלפון, על-כל-פנים באופן זמני עד להוצאת תיקון בכתב. על-כן, לדעת העותרת, עשוי החידוש שבהלכה הנ"ל להביא לכך שהשירות למבוטחים לא יינתן במהירות וביעילות הדרושה ובסופו של דבר הוא עשוי לפגוע באינטרס העסקי של המבוטחים והמבטחים גם יחד ובקידום המסחר והכלכלה בארץ שהביטוח הוא לחם חוקם. נימוק עניני ומעשי זה עלול להיות בעל חשיבות רבה בבחירת פירוש מתאים לחוק. מטבע הדברים נבחר בפירוש אשר ימנע תוצאה בלתי רצויה כזאת, אם רק ניתן הדבר להיעשות. סעיף 2 לחוק הביטוח העתמאני קובע כי "חוזה ביטוח חייב להיות בכתב", הקרוי פוליסה, והפוליסה חייבת לכלול שורה של ענינים המפורטים בהמשכו של הסעיף. לכאורה. פירוש הדבר שצריכה להיות פוליסה בכתב המהווה את חוזה הביטוח. סעיף זה שונה בניסוחו מסעיף 80 של חוק הפרוצידורה האזרחית, העתמאני, המחייב הוכחת תביעות מסויימות על-ידי מסמך בכתב. במקרה אחרון זה הכתב הוא הוכחתי בלבד ולא ממהותו של הענין. השאלה היא אם, על-אף השוני בניסוח של שני הסעיפים, ניתן לפרשם באותו אופן. ושאלה קודמת היא לאיזו שיטת פרשנות עלינו להזדקק בדי לפרש את הסעיף. בפסק-הדין נשוא הדיון הנוסף הזה נעזרנו במידה מסוימת בהלכות המשפט האנגלי, הנוגעות לשינוי חוזה החייב להיות בכתב, והקובעות ששינוי בחוזה כזה חייב גם הוא להיות בכתב. בא-כוח העותרת חולק על דרך זו וטוען שלא מן הראוי היה להיעזר בפסיקה האנגלית לצור פירושו של חוק עתמאני. האמת היא, כי לא סמכנו על הפסיקה האנגלית ורק נעזרנו בה כדי לחזק את הדעה שהגענו אליה באופן בלתי תלוי בה. לאחר שהצגנו את השאלה בדבר הצורך בכתב לשינוי חוזה שלפי החוק חייב להיערך בכתב אמרנו: "הדעת נותנת שהתשובה צריכה להיות חיובית". אכן גם בלי שנזדקק לפתרונות של המשפט האנגלי בענין זה, ההגיון המשפטי מוליכנו לאותו פתרון, היינו שאם החוזה המקורי חייב להיות בכתב חייב גם השינוי להיות בכתב. כדי שיוכר השינוי וייחשב כחלק מהותי מהחוזה חייב הוא לעמוד בכל הדרישות הפורמליות ולהיות בעל אותן הסגולות המשפטיות והמהותיות כמו החוזה המקורי. לגבי אותם הדברים שהפוליסה חייבת להכיל בקרבה לפי הפירוט שבסעיף 2 של החוק, ובהם הסיכונים שעל המבטח לשאת בהם ודמי הביטוח, לא יכול להיות כל ספק שהם חייבים להיות חלק מהכתב: והרי אלה הם הדברים שלטענת העותרת שונו במקרה שלפנינו. ולא זו בלבד אלא שלפי סעיף 13 של החוק כל תיקון בחוזה הביטוח הבא לתת תוקף להגדלת או לשינוי הסיכונים של החפץ המבוטח אינו תופש אלא אם נעשה בכתב; אחרת "יישאר החוזה בתקפו", כלומר החוזה המקורי בלי השינוי. העולה מהאמור לעיל הוא שכל שינוי בפוליסה, או לפחת שינוי בפוליסה לשינוי גודל הסיכון ודמי הפרמיה, חייב להיות מוכנס בגוף הפוליסה או מצורף לה בכתב מיוחד כחלק בלתי נפרד ממנה. בזאת הגענו לשאלה העיקרית והיא שאלת פירושו של סעיף 2. באי-כוח העותרת נקטו עמדות שונות בטיעונם בעתירה למתן רשות לדיון נוסף ובדיון הנוסף עצמו. בטיעון הראשון הסתייעו בדעתם של כב' השופטים בקר וצלטנר (בקר - ניסוח ופרשנות, חלק א', ע' 10-9; צלטנר - דיני חוזים, חלק כללי כרך ראשון, ע' 505), שאין להיזקק לדין האנגלי בפירוש חוקים עתמאניים. כן התבססו על האמור בספרו של פרידמן, ביטוח כלי רכב, סיכוני צד שלישי, ע' 278 - המסתמך על שורה של פסקי-דין מחוזיים - שאין להיעזר בחוק האנגלי לצורך פירושו של אחד מסעיפי חוק הביטוח, העתמאני. מתוך כך סברו שאת הפתרון לשאלה הניצבת בפנינו יש לחפש בחוק העתמאני גופו ולפרשו מתוכו הוא ללא תוספות. אכן, אילו נשאר הדבר בתחום צר זה, כפי שהוצג על-ידי באי-כוח העותרת בעתירה לדיון הנוסף, הייתי חוזר ומאשר את ההלכה כפי שנקבעה בערעור הנדון. כפי שכבר אמרתי, לפי ניסוחו המילולי של סעיף 2 חייב חוזה הביטוח לקבל צורה של פוליסה אשר תכיל בקרבה כמה פרטים הכרחיים. נכון הדבר, כי הסעיף אינו פוסל חוזה ביטוח שאינו ממלא אחר דרישותיו. ברם, מלשון הסעיף ניתן להסיק כי הדרישה לכתב היא מעיקרי החוזה שבלעדיו אין לו קיום, שהרי דבר שהחוק אומר שהוא חייב לקבל צורה מיוחדת, כל צורה אחרת לא תספיק כדי לתת לו קיום בעל תוקף חוקי. סעיף 13 של החוק, שכבר הוזכר לעיל, תומך בגישה זו ואף עשוי ללמד שגם שינוי אין לו תוקף אם לא נעשה בכתב. בלי כתב לתיקונו של חוזה הביטוח, נשאר החוזה המקורי בתקפו והשינוי המוסכם אינו תופס. נכון הדבר, כי סעיף 13 דן בסוג מיוחד של תיקון בחוזה הביטוח, שיכול לבוא בעקבות הודעת המבוטח למבטח על "נסיבות שהגדילו או שינו את הסיכונים של החפצים המבוטחים", אולם אין להסיק מזה שרק שינוי כזה חייב להיות בכתב וכל שינוי אחר יכול להיעשות בכל צורה אחרת שהיא. המחוקק מצא לנכון להדגיש פרט זה במיוחד כיון שהוא בעל חשיבות מיוחדת בביטוח אבל מסתבר, כי אין זה אלא פרט המלמד על הכלל. גם סעיף 21 אינו סותר ואינו מונע את המסקנה הזאת. סעיף זה קובע לאמור: "בהעדר הסכם מיוחד ייחשב תאריך חתימת הקבלה הזמנית כהתחלת תקופת הביטוח של הנכסים והחפצים. במקרה של שריפה, אם עדיין לא נערך החוזה אך שולמה כבר הפרמיה, הא לקבלה הזמנית אותו ערך ואותו תוקף כמו חוזה." כל משמעותה של הרישא בסעיף זה אינה אלא זאת, שאם הצדדים לא קבעו אחרת בפוליסה בנוגע לתחילת תקופת הביטוח הרי שזו תתחיל מתאריך הקבלה הזמנית על תשלום הפרמיה. כך דרכו של ביטוח שאין הוא מתחיל עד שלא שולמה פרמיה. רק בסוג אחד של ביטוח, היינו ביטוח נגד שריפה, יוצרת הסיפה של הסעיף יוצא מן הכלל, וקובעת שאחרי ששולמה הפרמיה אך עדיין לא הוכנה הפוליסה ניתן לקבלה תוקף זמני של חוזה עד לעריכת הפוליסה. גם כאן היוצא מן הכלל בא ללמד על הכלל, היינו ששום דבר אחר אינו יכול לתפוש את מקומה של הפוליסה, וכל עוד שזו לא נערכה אין חוזה ביטוח. בטיעון בעל-פה שלפנינו שינו, כאמור, באי-כוח העותרת את טעמם. הפעם הציעו שנזדקק לפרשנות הצרפתית של סעיף דומה בחוק שלהם. הכוונה היא לסעיף 332 של ספר החוקים המסחרי הצרפתי, שאמנם איננו חל על כל סוגי הביטוח כי אם על ביטוח ימי בלבד, אבל יש בו דמיון רב בניסוח ובתוכן לסעיף 2 של החוק העתמאני. בזמנו, בשנת 1904, כאשר נחקק חוק הביטוח, העתמאני, היוותה כנראה הדרישה לכתב בסעיף 2 חריג ממה שהיה מקובל באותו זמן בעניני ביטוח לא ימי. לגבי הביטוח הימי נדרשה בארצות הימיות פורמליות מסויימת - כתב, חתימה או אקט רשמי באמצעות נוטריון - ואילו שאר סוגי הביטוח לא היו כפופים, לא באנגליה ולא בצרפת, לא לצורה מיוחדת ולא לנוסח מיוחד. באנגליה עד היום הזה יכול חוזה ביטוח לא ימי להיעשות בכתב או בעל-פה, ורק חוזה של ביטוח ימי חייב להיעשות בכתב בפוליסה, אחרת אין לו קיום והוא בטל ומבוטל. ראה מק גילוורי על חוק הביטוח, מהדורה חמישית, כרך 1, ע' 299, סימן 616, ו-ע' 300, סימן 619; צ'יטי על חוזים, מהדורה 22, ע' 74, סימן 152; הולסברי-סימונדס, כרך 22, ע' 11, סימן 9, והאסמכתאות המובאות שם ובמיוחד [IN RE HOME & COLONIAL INSURANCE CO., LTD.; (1930) ,]10 ולא זו בלבד אלא שחוזה לביטוח ימי שלא נעשה בצורת פוליסה בהתאם לדרישות החוק אין הוא קביל כראיה להוכחת קיומו של הביטוח. סעיף 22 של חוק הביטוח הימי, ;.IONIDES AND CHAPEAUROUGE V. THE; 1906 PACIFIC FIRE & MARINE INSURANCE CO [11], (1872). כאשר נחקק חוק הביטוח, העתמאני, לא היה קיים בצרפת חוק ביטוח יבשתי אלא חוק ביטוח ימי בלבד, ורק בשנת 1930 נחקק חוק ביטוח יבשתי כללי. בחוק הצרפתי, הסעיף הדן בצורת חוזה הביטוח הימי הוא סעיף 332 של ספר החוקים המסחרי, וכאמור ב-YOUNG, CODE DE DROIT OTTOMAN כרך 7, ע' 136, שימש סעיף זה (יחד עם הסעיפים המתאימים של ספרי החוקים של הולנד ופורטוגל) בסיס לסעיף 176 של החוק המסחרי הימי, העתמאני, הקובע את צורת חוזה הביטוח הימי ותכנו. סעיף אחרון זה שונה בניסוחו מסעיף 2 של חוק הביטוח, העתמאני, אם כי יש דמיון ביניהם מבחינת המבנה, כשם שיש דמיון מבחינת המבנה בינו לבין סעיף 332 של הקודכס המסחרי הצרפתי. סעיף אחרון זה קובע כי חוזה ביטוח ימי יהיה ערוך בכתב ועליו להכיל שורה של פרטים הנוגעים למבוטח, לתחילת הביטוח, לתקופת הביטוח וכו', ואין להשאיר בו חללים ריקים. הוא ניתן להיעשות בחתימה אישית. אולם הוראת חוק זו הדורשת כתב, ואף ההוראה המקבילה בסעיף 8 של חוק הביטוח הצרפתי משנת 1930, פורשו על-ידי הפסיקה בצרפת כדרישה דיונית בלבד לצורך הוכחה ולא כתנאי לעצם קיומו של חוזה הביטוח. ראה ,‎DALLOZ, ENCYCLOPRDIE COMMERCIAL 1. PP. 201-202 S. 8, 12, 13; DROIT CIVIL 1, P. 310. על המצב המשפטי בנוגע לביטוח יבשתי לפני החוק משנת 1930, שבו נהגו בתי-המשפט הלכה למעשה לפי אותם עקרונות, על-סמך ההוראה הכללית שבסעיף 1341 של ספר החוקים האזרחי, ראה ‎DALLOZ, CODES ANNOTEES, NOUVEAU CODE CIVIL IV בע' 846-845, ו-WAHL על החוק המסחרי (1922), ע' 486, סעיף 1416, 1417, שיצא לפני חוק הביטוח הצרפתי משנת 1930 ושעל-כן הוא עדיין כותב שכל סוגי הביטוח, מלבד הביטוח הימי, יכולים להיעשות בעל-פה או בכתב. בביטוח הימי יש הכרח בכתב, ובהעדרו: "אי-אפשר להוכיח את הביטוח". מה שמר שלוש מציע לנו כעת הוא, שמטעמי נוחות ויעילות מסחרית, נלך בעקבות הפרשנים ובתי-המשפט הצרפתיים, משום שהתחיקה העתמאנית המסחרית הושפעה בעיקר מהתחיקה הצרפתית, אף אם זו לא שימשה לה מקור יחיד. אכן, כאשר לא יכולנו להסתמך על דעתם של פרשנים עתמאניים ופסיקת בתי-משפט עתמאניים, נהגנו מאז ומתמיד לפרש חוק עתמאני בסמיכות למקור מחצבתו: ע"א 118/51, [2], ב-ע' 528. ע"פ 207/56, [3], ב-ע' 522; כי למעשה גם אלה נהגו להיזקק לפרשנותו של המשפט אשר ממנו ינק המשפט העתמאני. השתדלתי, בעזרת משפטנים ידועי שם בארץ, להשיג דברי פרשנות עתמאניים על חוק הביטוח, העתמאני, והדבר לא עלה בידי. אבל בהזדמנות זו הואיל בטובו עורך-הדין מרדכי לבנון להכין בשבילי תרגום משלו לסעיפים העיקריים שבחוק המדברים על הכתב (סעיפים 2, 6, 7, 13, 21). תרגום זה, שהוא כנראה נאמן במיוחד למקור. יש בו הדגשה רבה יותר על הצורך בכתב. לדוגמה, לפי תרגום זה, נאמר ברישה של סעיף 2 כי - "חוזה הביטוח צריך ככל אופן להיות בכתב". לגבי המקרה שמדובר בו בסעיף 6, בדבר העברת טובת ההנאה של הפיצויים על-ידי המבוטח, נאמר, לפי תרגומו של מר לבנון, כי "צריך לפרש את הדבר בשולי חוזה הביטוח, ושני הצדדים צריכים לחתום או להטביע את חותמם". מובן כי פעולות אלה והפעולות האחרות הנדונות בסעיפים האחרים הנ"ל אינן יכולות להיעשות אלא אחרי שקיים מסמך בכתב המהווה את חוזה הביטוח. אולם העובדה נשארת עובדה, כי סעיף 2 של חוק הביטוח, העתמאני, אף שהוא שונה בכמה דברים מניסוחו של סעיף 332 של החוק המסחרי הצרפתי, הריהו עשוי כמתכונתו או לפחות נוסח בהשראתו. על-כן מותר לנו לשאוב גם מהפרשנות הצרפתית לגבי פירושו של החוק העתמאני כפי שבתי-המשפט העתמאניים עצמם היו שואבים. הגישה המקילה של בתי-המשפט הצרפתיים לגבי דרישה של כתב, אינה נחלתם בלבד. היא עולה בקנה אחד עם הנטיה הכללית הידועה של בתי-המשפט בארץ שלא להחמיר לגבי דרישות של כתב וצורת פורמליות אחרות כמו התראה נוטריונית, חתימה אישית, וכיוצא בזה. אף כי הדבר לא נאמר במפורש בסעיף 80 של חוק הפרוצידורה האזרחית, העתמאני, נפסק אצלנו שהוא חל גם על חוזים שלפי החוק יש לעשותם בכתב. המ' 356/58, [4], ב-ע' 405. פירשו של דבר לגבי המקרה דנן, כי סעיף 2 של חוק הביטוח, העתמאני, רק משלים את סעיף 80 של חוק הפרוצידורה האזרחית, העתמאני, במובן זה שדרישתו לכתב פוטרת מן הצורך להוכיח קיומו של נוהג לעשיית חוזה ביטוח בכתב. הכתב הוא צעד הכרחי מוקדם להוכחת חוזה הביטוח. אבל אין היא יסוד הכרחי לעצם קיומו של חוזה הביטוח. השיקול המכריע בעיני לאימוץ דרך הפרשנות הזאת הוא התכליתיות וההגינות המסחרית שבה המונעת התנכרות זדונית לעצם קיומו של הסכם שלמעשה הושג בין הצדדים. כשנדרש קיומו של כתב לצרכי ראיה בלבד, החוזה שהוסכם עליו קיים גם בלי שהועלה על הכתב. וכשבאים להוכיח את קיומו רשאים הצדדים לוותר על הוכחה בכתב. ויתור כזה יכול להשתמע מהתנהגותו של הצד כאשר מובאת נגדו ראיה אחרת מאשר כתב, כאשר לפי הדין נדרש להביאה דוקא בכתב. מזכותו להתנגד להגשת ראיה כזאת, אבל כשהוא בוחר לשתוק בזמן הגשתה, שוב אינו יכול להישמע שנתקבלה שלא כדן: ע"א 373/54, [5], ב-ע' 1140; ע"א 324/59, [6], ב-ע' 2129; וע"א 392/62, [7], ב-ע' 2563. כלל זה יש בו כדי להכריע את גורל המשפט נגד המשיב, שכן לכל הדעות הוא לא התנגד לעדויות בעל-פה שניתנו מטעם חברת הביטוח על השינוי בהיקף הביטוח שהסכים לו ימים מספר לפני התאונה ששימשה עילה לתביעתו. השופט מני: אני מסכים מהנימוקים שפורטו בהרחבה על-ידי חברי הנכבד השופט ברנזון אשר אין לי מה להוסיף עליהם. השופט זוסמן: שותף אני למסקנתו של חברי הנכבד, השופט ברנזון, שיש לבטל את פסק-הדין שניתן ב-ע"א 280/66, [1], ולדחות את ערעור התובע על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לתובע היה ביטוח "מקיף" למכוניתו, והשופט קבע כי ימים ספורים לפני קרות התאונה הסכים התובע, לדרישת הנתבעת, לצמצם את הכיסוי ולהסתפק בביטוח בפני תביעות צד שלישי. קביעה זו היתה מבוססת על דברי העדים שהעידו בפני השופט, אך לא היה בידי הנתבעת מסמך בכתב להוכחת שינוי חוזה הביטוח. השאלה היא אם קביעת השופט מועילה לנתבעת ומצדיקה את דחיית התביעה - שעקב הצמצום האמור לא באה עוד בגדר הביטוח - נוכח הוראת הסעיף 2 לחוק הביטוח, העתמאני. איננו יודעים את מקורו של החיקוק העמאני, ואפילו תאריכו מוטל בספק. HOOPER שתירגם את החוק לאנגלית ממקורו הטורקי מביא בספרו "המשפט המסחרי של עירק וארץ ישראל" שראה אור בשנת 1929, תאריך 1905, ומכתיר את החוק בכותרת "חוק נוסף לקוד המסחרי לענין ביטוח". לעומתו מציין השופט יפרח בתרגומו העברי, בחוקי מדינת ישראל לגדעון, תאריך 18 ברמדאן 1266 (1850), וזהו ממש תאריכו של החוק המסחרי, העתמאני. הדעת נותנת, שהחוק שאוב ממקורות צרפתיים, אם כי לא הוחק בצרפת גופה חוק ביטוח לא ימי עד לשנת 1930. אבל שנים רבות קודם לכן הוכנו טיוטות לחוק שיצא בשנת 1930, ונראה הדבר שטיוטה אחת נערכה כבר בשנת 1905. באוסף החוקים העתמאניים ל- YOUNG לא הובא חוק הביטוח בכלל, וספק אם איש בארץ ישראל ידע על קיומו, עד שנדון בבית-המשפט העליון ב-ע"א 46/45, 1945, [9]. 2. סעיף 2 לחוק הביטוח, העתמאני, קובע: "חוזה ביטוח צריך להיות בכתב", ואם אף דין חוזה המשנה חוזה ביטוח כך, מתעוררת השאלה, מה תקפה של עיסקה שלא נעשתה בכתב, אבל הוכחה להנחת דעתו של השופט בעדות בעל-פה. לענין הפרשנות אין אני מייחס חשיבות רבה לשאלה, אם עלינו ללכת אחר העקרונות האנגליים המקובלים עלינו, או אם עלינו לחקור מהם העקרונות הצרפתיים שאליהם אין לנו גישה קלה. כללי הפרשנות היו כללים שבהגיון, וההגיון איננו נכס לאומי המוחזק בידי אומה אחת ואינו ניתן בידי אומה אחרת. תהא אשר תהא שיטת הפרשנות, מאחורי לשון המחוקק עומדת תמיד מטרת החיקוק, ומשעלה בידינו לחשפה, הרי היא נותנת מצביונה לדיבור ומאפשרת לנו לקבוע משמעותו של החיקוק. 3. יש והחוק מחייב, שחוזה (או עיסקה אחרת) ייעשו בכתב, ופעמים אפילו לא רק במסמך פרטי אלא בפני הרשות. פעמים ניתנה לעושה העיסקה ברירה. כך, למשל, יכול אדם לעשות צוואה בכתב יד, ובלבד שיכתוב אותה כולה בידו, בהתאם לסעיף 19 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, אך יכול אדם לצוות בעדים, בכתב אך לאו דוקא בכתב ידו, בהתאם לסעיף 20 לחוק הנ"ל, באמירת דברים בפני הרשות, בהתאם לסעיף 22, וצוואת שכיב מרע יכול שתיעשה בעל-פה כאמור בסעיף 23 לחוק הנ"ל. מקום שהחוק מחייב עשיית חוזה בכתב, לא תמיד מתחייבת המסקנה שחוזה שנעשה בדיבור פה בטל ומבוטל הוא וחסר תוקף, כך, למשל, פותח סעיף 1341 לחוק האזרחי הצרפתי (CODE CIVIL) ששימש דוגמה לסעיף 80 לחוק הפרוצידורה האזרחית, העתמאני, שומר (בנוסחו משנת 1948): IL DOIT ETRE PASSE ACTE DAVANT NOTAIRES OU SOUS SIGNATURES PRIVEES" -DE TOUTES CHOSES EXCEDANT LA SOMME OU LA VALEUR DE CINQUANTE NOU ......"VEAUX FRANCS אבל הכל מסכימים שהעיסקה אינה בטלה מדעיקרא, אפילו נעשתה בעל-פה. הוראות אחרות, המחייבות עשיית מסמך בכתב, מפוזרות על-פני כל שטח החקיקה הצרפתית. ישנן הוראות המחייבות עריכת הסכם בפני נוטריון, כגון חוזה המתנה לפי סעיף 311 לחוק האזרחי הצרפתי, ו"חוזה הנישואין", היינו, חוזה הקובע את מעמדם של נכסי הזוג, לפי סעיף 1394 לחוק הנ"ל (בנוסחו משנת 1965). הסכם קיבוצי בין מעבידים ועובדים טעון מסמך בכתב לפי חוק משנת 1930. סעיף 1834 לחוק האזרחי מחייב עשיית חוזה שותפות (אזרחית, לא מסחרית) בכתב, בזו הלשון: -TOUTES SOCIETES DOIVENT ETRE REDIGEES PAR ECRIT, LORSQUE LEUR OB" ".JET EST D'UNE VALEUR DE PLUS DE CINQUANTE NOUVEAUX FRANCS כיוצא בזה סעיף 2044, סיפא, לאותו חוק, לענין הסכם הפשרה (‎.(TRANSACTION לאמור: ."CE CONTRAT DOIT ETRE REDIGE PAR ECRIT" כיוצא בזה, מורה סעיף 332 לחוק המסחרי הצרפתי שחוזה ביטוח ימי ייעשה בכתב. 4. ואולם לא בכל הענינים האמורים, משלא קיימו הצדדים את מצוות המחוקק, התוצאה היא שלא עשו כלום. הדבר תלוי בכך, על שום מה באה דרישת החוק שהחוזה ייעשה בכתב. יש והכתב נדרש כדי להרתיע אדם מלהתחייב בקלות דעת (AD SOLEMNITATEM יש והוא דרוש כראיה בלבד (AD PROBATIONEM) ויש והוא דרוש מטעמים אחרים. לדוגמה: סעיף 3 לפקודת השטרות מורה, ששטר ייעשה בכתב. אין לך שטר בעל-פה, הואיל והשטר הוא מסמך סחיר, ורעיון הסחרות הוא, שהחוב יתגלם בחפץ. לפיכך אין דיני השטרות יכולים לוותר על דרישת הכתב, אבל אפילו לא נעשתה העיסקה כמצוות פקודת השטרות, אין היא בטלה מדעיקרא, אם ניתן לאכפה כחיוב רגיל: ע"א 143/64, [8], ב-ע' 456. הסכם קיבוצי שלא נעשה ככתב הוא בטל כאילו לא היה (ראה PLANIOL-RIPERT-ESMEIN, המשפט האזרחי. מהדורה שניה, כרך 6, סעיף 117). הטעם הוא, שהסכם קיבוצי המחייב כולי עלמא הוא מעין חקיקה, ואין לך חוק בעל-פה. גם חוזה המתנה וחוזה הנישואין שלא נעשו בצורה הקבועה הם בטלים, כי מטרת החוק היא למנוע את הצדדים מלהתקשר "בקלות", A LA LEGERE )ראה PLANIOL ;1. שם, סעיף 118) ראיות בעל-פה לא יעמידו את החוזה, לא מפני שאינן מהימנות, אלא מפני שאפילו היו מהימנות, חוזה שלא נעשה כהלכתו, לאו חוזה הוא. הראיה הבאה להוכיח שהחוזה נעשה בצורה אחרת אינה רלבנטית, ואינה מוכיחה דבר. ואולם דרישת החוק בסעיפים 1834 ו-2044 לחוק האזרחי ובסעיף 332 לחוק המסחרי לא נקבעה AD SOLEMNITATEM משום חשיבות העיסקה. אמנם נקבעה צורת הכתב לפשרה בסעיף 2044, משום שהחוזה נעשה כדי לשים קץ לסכסוך, וכוונת המחוקק היתה, שאם התפשרו הצדדים וחיסלו מחלוקת שנפלה ביניהם, לא ייולד מיד סכסוך חדש בדבר תנאי הפשרה המוסכמים, ובית-המשפט יידרש לשוב ולגבות עדויות (ראה BONNIER, ראיות, מהדורה חמישית, סעיף 180). אך על-אף לשונו ההחלטית של המחוקק, בכל שלושת הענינים הנ"ל, חוזה שלא נעשה בכתב, אינו בטל, כי אם בנתון לסעיף 1341 הנ"ל ניתן להוכיחו בדרך אחרת, ראה PLANIOL. שם, סעיף 110, המביא גם פסקי-דין של בית-המשפט העליון, לקסציה, לענין חוזה הביטוח, ועיין פרידמן, דרישת הכתב ביחס לחוזה הביטוח, הפרקליט, כרך כד, בע' 52. הטעם הוא, שהכתב הדרוש משמש AD PROBATIONEM,. לראיה בלבד. לא לפי סעיף 332 לחוק המסחרי הצרפתי, לא לפי החוק משנת 193, ובוודאי לא לענין חוזה הביטוח הלא ימי לפני החוק משנת 1930 (ראה לענין אחרון זה BONNIER, שם, סעיף 182, סיפא), נקבעה דרישת הכתב כדרישה מהותית, בה מותנה תקפה של העיסקה. 5. לא ראיתי צידוק לפרש את סעיף 2 לחוק הביטוח, העתמאני, בדרך אחרת. הסיכון המירבי הנובע מהעיסקה צפוי למבטח; שדרכו לעסוק במקצוע זה, ואין זה מתקבל על הדעת שהחוק בא להגן עליו. שלא יתחייב ב"קלות" יתירה. הכתב דרוש לשם הוכחת החוזה בלבד, אך אם נגבו עדויות בעל-פה ללא התנגדות, ניתן גם על-פיהן לקבוע, אם נעשה החוזה אם לאו. זו היא לא רק ההלכה שלנו, אלא גם הדעה המקובלת על הפרשנים הצרפתיים: BONNIER, שם, סעיף 177, המבאר שדרישת הכתב לא באה מפני תיקונו של עולם, אלא לשם הגנת בעל דין, אם הוא חפץ בה. נמצא, השופט צדק בדחותו את התביעה. מ"מ הנשיא (זילברג): עם כל הכבוד ויקר שאני רוחש לחברי המלומדים, רואה אני עצמי נאלץ לחלוק על פסקי-דינם. 2. אפתח בתשובתו החריפה של רב נחמן לחברו (חולין, דף י"ט, ע"א): "אנא לא חילק ידענא ולא בילק ידענא, אנא שמעתא ידענא." קורא אני את חוק הביטוח, העתמאני, לאו דוקא סעיף 2, אלא גם שאר הסעיפים שבו, ומהם אני למד, כי הסכם ביטוח טעון כתיבה לא רק לביטולו או שינויו, אלא אף לעריכתו המקורית. טול, למשל, סעיף 6 של החוק. סעיף זה דן במבוטח המעביר לאדם שלישי, קונה הנכסים המבוטחים, את טובת ההנאה של הפיצויים המגיעים לו מאת החברה המבטחת. ברי שהעברת זו תוכל להועיל לאדם השלישי, היא צריכה להתקבל ולהתאשר על-ידי המבטח בכתב. ההעברה במקרה זה היא, למעשה, עריכת הסכם ביטוח חדש בין המבטח והאדם השלישי, ודרישת הכתב היא כאן מהותית ולא ראייתית, בפי שיוצא מתוך המלים "כדי שהעברה תוכל להועיל" (לפי תרגומו של מר יפרח) או מן המלים "נגיעת פעולת ההעברה לצד השלישי תלויה וכו'" (לפי תרגומו של עורך-הדין לבנון. ואם החוזה הראשון, הישן, יכול להיעשות גם בעל-פה, מדוע חייב החוזה השני, החדש, להיעשות דוקא בכתב. האם הדם שלו סומק טפי? או, ראיה אחרת, מסעיף 13 של החוק. מוכן אני לקבל כנכון את תרגומו המדוייק יותר של עורך-הדין לבנון, ומסכים אני גם לפירושו של סעיף זה על-ידי חברי הנכבד, ד"ר קיסטר. היוצא איפוא כי המדובר בסעיף זה הוא לא בשינויים הנעשים מכוח ההסכם, אלא בשינויים הנובעים מתוך נסיבות עובדתיות ששינו או הגדילו את סיכון החפצים המבוטחים. אבל עדיין ההלה במקומה עומדת, כי ביטול חוזה הביטוח במקרה כזה צריך להיעשות בכתב ולא בעל-פה. ונשאלת השאלה: אם החוזה המקורי יכול היה להיעשות בעל-פה, מדוע ביטולו של חוזה-בעל-פה זה חייב דוקא להיעשות בכתב? חזרתי על כל הצדדים וחיפשתי קורטוב של הגיון שיסביר, ולו אך בדוחק, את האבחנה ההיא. סבור אני איפוא כי הסכם ביטוח חייב להיעשות בכתב, הן בשינויו או ביטולו על-פי הסעיפים 6, 13, והן בעריכתו המקורית על-פי סעיף 2 של החוק. 3. ועתה ברצוני להעיר אי-אלה הערות כלליות בנוגע לרצויותה (‎(DESIRABILITY של האינטרפרטציה המשפטית לגבי הוראת הכתב האמורה בסעיפים הנ"ל. חברי המלומד, השופט ברנזון, כותב, כי השיקול המכריע בעיניו הוא "התכליתיות וההגינות המסחרית המונעת התנכרות זדונית לעצם קיומו של הסכם שלמעשה הושג בין הצדדים". הווה אומר - ככה אני מבין את דבריו - כי רוח הליברליות הפועם בלבו של השופט, מחייב אותו להעניק לחוק פירוש, המשחרר את הפעולה הנקובה בו מביצוע איזה אקט פורמלי ונוקשה, שאין בו תוכן ממשי. בכל הכבוד, ובלי לכפור בעצם רעיון הליברליות, סבור אני כי לא הפורמליות או העדר הפורמליות הן סימן היכר נכון לקביעת נחשלותו או התקדמותו של החוק. הנה, ה-.B.G.B הגרמני שנחקק ב-1900, הינו כחמישים שנה יותר מאוחר מחוק הביטוח, העתמאני, ונחשב בדרך כלל כחוק מודרני וליברלי, מכיל כמה וכמה הוראות הקובעות את הכתב כצורה הכרחית ומחייבת לקיום ההתחייבות. למשל, חוזה שכירות לתקופה העולה על שנה אחת (סעיפים 566, 581), אנונה (סעיף 761) ערבות (סעיף 766), התחייבות אבסטרקטית והכרת חוב (סעיפים 780, 781), ואחרים זולתם: אין אני יודע בדיוק את טעמה של כל אחת ואחת מן ההוראות הנ"ל, אך בטוח אני כי קיימים טעמים כאלה (ראה לפעמים גם: שתהא העיסקה ניכרת בעיני צד שלישי." .(ENNECCERUS, IBID., VOL. 1, ABSCHN 5, TIT. 2, RECHTSGESCHAEFTE, P. 386) הטעם הראשון: הגנה על המתחייב בפני החפזון של עצמו, מזכיר לנו, על דרך האסוציאציה, משהו מאד דומה בתלמוד, והוא הענין של "גט מקושר". לפנים בישראל היו נוהגים להפלות בין גט הניתן על-ידי ישראל לאשתו לבין גט הניתן על-ידי כהן לאשתו. ישראל היה מגרש את אשתו בגט פשוט, שכתיבתו פשוטה ומהירה, ואילו כהן היה מגרש את אשתו בגט מקושר, היינו גט מקפל וקשור ותפור, עשוי כפלים כפלים, שהעדים (3 ולא 2) חותמים לא על פניו אלא על גבו - בין קשר לקשר, מבחוץ - גט שקשירתו ותפירתו וכתיבתו וחתימתו נמשכים שעה ארוכה. ועל שום מה התקינו דוקא לכהן גט "ארוך" שכזה? כדי להגן עליו מפני החפזון. כי חפזון זה עשוי לעלות לו ביוקר, מפני שכהן אינו יכול להחזיר גרושתו, בעוד אשר ישראל, אם התחרט לאחר מעשה על הגט (ולפני שנישאה לאחר), יכול להחזירה ולשאתה שנית. "וטעמא מאי תקינו רבנן מקושר? אתרא דכהני הוו, והוו קפדי טובא ומגרשי נשייהו, ועבדו רבנן תקנתא: אדהכי והכי מיתבא דעתיהו." בעברית: ומה טעם תקנו חכמים מקושר? מקום שהיו בו כהנים, והיו מקפידים הרבה ומגרשים נשותיהן, ועשו חכמים תקנה כדי שביני לביני תתישב דעתם (בבא בתרא, דף ק"ס, ע"א, וראה תוספות, שם, ד"ה תקנו). "ומגרשי נשייהו: מתוך כעס, שהגט פשוט נכתב מהרה, וכשנחים מרוגזם, אינם יכולים להחזיר גרושותיהן כדכתיב: ואשה גרושה מאישה לא יקחו" (רש"י, שם, ד"ה ומגרשי). עינינו הרואות: כבר היה לעולמים, כדברי קהלת, ועוד בימי המשנה, נהג המחוקק, לפעמים, לקבוע צורות לא קלות לביצוע העיסקה, שמא ייכשל האדם בעשייתה תוך חפזון ופזיזות. ורעיון זה פועל עד עצם היום הזה, כי תכונות היסוד של אדם לא נשתנו בהרבה מששת ימי בראשית. 4. ואעידה לי על כך - על הצורך התכוף בצורנות העיסקה - עוד מחוקק אחר, והוא המחוקק הסובייטי, שהחוק האזרחי שלו נחקק בשנת 1922, ונכנס לתקפו ביום 1.1.1923. לא אומר, מחוסר ידיעה מספקת, כי החוק הסובייטי הוא אחד החוקים המתקדמים ביותר עלי אדמות. אבל דבר אחד ברור לי והוא, כי המחוקק הסובייטי לא רצה להיראות כמפגר, ואף-על-פי-כן לא בוש להכניס לתוך החוק שלו מספר רב מאד של מקרים, בהם הוא דורש עריכה בכתב (ולפעמים אפילו עריכה נוטריונית) של העיסקה הנדונה. ((VIDE GSOVSKI, SOVIET CIVIL LAW, VOL 2, PP. 52-54) בין החוזים הטעונים עריכה בכתב נמצא גם חוזה הביטוח, לגביו נאמר בפירוש בסעיף 379: "חוזה ביטוח חייב להיערך בכתב, אחרת הוא נעדר תוקף." (מילולית נאמר שם: חייב להיערך בכתב "מפחד העדר התוקף שבו.") שוב חוק מודרני מאד, בעל ותק של לא יותר מ-45 שנים, ואף הוא מקפיד על כך כי עיסקאות מסויימות, בשל טעמים שונים הבאים להגן על המתחייב, ייערבו בכתב ולפעמים אפילו באורח נוטריוני. ואמנם אמר מי שאמר (אינני זוכר כרגע את שמו). כי ההתפתחות המודרנית של יחסי המסחר והחברה מחייבת דוקא צורנות, פורמליות, של העיסקאות השונות, כדי שלא להשאיר מקום לספיקות או לריבות ומחלוקת בין הצדדים המתקשרים. ודוגמה משכנעת לכך הוא חוזה הביטוח! הנה בפוליסה שלפנינו כתוב בפרק "התנאות" כי - "את הפוליסה הזאת ואת הרשימה יש לקרוא כאחד, וכל מלה או ביטוי שניתן להם פירוש מיוחד בחלק כלשהו של הפוליסה או של הרשימה, יתפרשו פירוש דומה בכל מקום הופעתם." ומיד לאחר מכן באה שורה שלמה של סעיפים, בלשון העם; סעיפי "טל ומטר", שבמרביתם הקרדיט הוא לחברה המבטחת, והדביט - לאדם המבוטח. אין צורך לאדם להיות מחונן בדמיון עשיר מאד, כדי לתאר לעצמו את כל אי-ההבנות, הריבות והסכסוכים שעלולים היו להתעורר בין הצדדים, אילו החוזה היה מגיע להסכמת הצדדים לא בהיותו כתוב בכתב, אלא בהיותו מדובר בעל-פה. ממש מבהיל על הרעיון ! ברור איפוא כי דוקא כדי לשמור על ה"אדם הקטן", ושלא לתתו טרף לחברות הקפיטליסטיות העומדות מאחורי חוזי הביטוח, יש צורך דחוף לדאוג לכך שכל התנאה והתנאה, אפילו הפעוטה ביותר, ודוקא הפעוטה ביותר, תיערך בפירוש ובבהירות ובכתב, כדי שהאדם הבא להיבטח יוכל לקחת את ההצעה כיסו, להראותה לאדם יודע דת ודין, ולשקול אם כדאי לו לחתום על החוזה או לא. כי אדם פשוט, הדיוט. אינו יכול בשום אופן להבין את האימפליקציות העולות מכל אחת ואחת של מלות החוזה. ומכיוון שחוזי ביטוח הם בין החוזים הנפוצים ביותר, דבר השווה לכל נפש, קבעו החוקים כי החוזה ייעשה בכתב "משום תיקון העולם". גם המחבר שניצר שחברי המלומד, ד"ר קיסטר, מסתמך עליו, אומר: "היוריסט המודרני נוטה לדעה כי ההתפתחות היא מצורנות לחופש הצורה. יש מן האמת בהסתכלות זו, אבל היא אינה מדוייקת" (שניצר, שם, ע' 465). הווה אומר: קיימים גם מקרים בהם ההתפתחות היא דוקא מחופש הצורה לצורנות קפדנית. נכון הדבר, כי במקרה שלפנינו שינוי החוזה המקורי היה יחסית פשוט ביותר, ואפשר היה, מבחינה מעשית, להסכים לו גם באמצעות שיחה קצרה בטלפון. אבל אינך יכול "לתת את דבריך לשיעורין", תצטרך איפוא להכשיר את כל סוגי השינויים, והדבר יגרור אחריו את המסקנות הבלתי רצויות שהצבעתי עליהן לעיל. מסכים אני איפוא לא למשנתו האחרונה של חברי המלומד, השופט ברנזון, אלא למשנתו הראשונה, ומציע לדחות את עתירת הדיון הנוסף ולהשיב על כנו את פסק-הדין שניתן ב-ע"א 280/66, [1] השופט קיסטר: בפסק-הדין ב-ע"א 280/66, [1], הסתייגתי מדעת חברי המלומדים, שהיא דעת הרוב שם. דעתם היתה שיש לפרש את סעיף 2 לחוק הביטוח, העתמאני, המחייב לערוך את פוליסת הביטוח בכתב, באופן שללא חתימת שני הצדדים להסכם הביטוח, חוזה הביטוח חסר תוקף. עתה, לאחר ששמענו בדיון הנוסף את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בדבריהם של חברי הנכבדים השופטים ברנזון וזוסמן, אני משוכנע ביתר שאת כי אכן הוראת סעיף 2 הנ"ל מטילה חובה לערוך את חוזה הביטוח בכתב, לשם ראיה בלבד ולא לשם קיום החוזה. מ"מ הנשיא המלומד סבור אחרת, בהסתמכו בעיקר על סעיף 13 לחוק הביטוח, העתמאני, אשר הובא כבר גם בדברי השופט ברנזון, ועל-כן למותר הוא לצטט פעם נוספת את לשון הסעיף. עם כל הכבוד למ"מ הנשיא המלומד, אינני מסכים לדעתו. אין לי צורך לברר אם הדרישה לכתב האמורה בסעיף 13 הנ"ל היא מהותית או ראייתית בלבד, שהרי אפילו אם תאמר כי הדרישה באותו סעיף היא מהותית ולא ראייתית בלבד, לקיום, אין האמור בסעיף 13 ביחס לביטול חוזה הביטוח (לפי תרגום עורך-דין לבנון) או לשינוי בו (לפי תרגומים אחרים) נוגע לעניננו. הסעיף דן בביטול (או שינוי) הפוליסה שנעשה באופן חד-צדדי על ידי המבטח, בגין שינויים בנסיבות המביאים להגדלת הסיכון, אחרי שהמבטח קיבל הודעה מאת המבוטח על השינויים בנסיבות. ישנם חוקים הקובעים את התוצאות הנובעות משינוי הנסיבות ומסדירים את חובת ההודעה, ומטילים סנקציות במקרה של אי-מתן הודעה. החוק העתמאני קובע רק שאם ניתנה הודעה על הגדלת הסיכון, והמבטח לא ביטל (נ"א: לא שינה) את הפוליסה בכתב, תישאר הפוליסה בתוקף. אינני יודע אם המחוקק העתמאני התכוון לכך שהחובה האמורה בסעיף 13 נובעת מעצם חוזה הביטוח בו קיבל המבטח על עצמו את הטבת נזקי המבוטח רק בקשר לסיכון מסויים, ואם שונה הסיכון יוכל המבטח להיפטר מחובתו להיטיב את נזקי המבוטח, או שמא התכוון המחוקק העתמאני למקרים בהם יש בפוליסה הוראה מיוחדת על שינויים בסיכון, ובעיקר בביטוח נזקי אש, ועל התוצאות הנובעות משינויים כאלה; כך ודאי גם נוהגים בסוגים שונים של פוליסות. סעיף 13 מכוון לכך שהמבטח לא יאחז בחבל משני קצוותיו: ישאיר בידו את הפרמיה - מצד אחד, ויטען שאינו אחראי על סיכונים - מצד שני, בטענה שהוגדלו. על-כן נקבעה ההוראה שלפיה מבטח המקבל הודעה על שינוי בנסיבות, היינו שהסיכון הוגדל, יישאר אחראי לפי הפוליסה, אלא אם כן גילה דעתו ורצונו בכתב על ביטול החוזה (נ"א: על שינויו). ביחס למקרה דנא, אין זה משנה מהו הנוסח הנכון, העיקר הוא במה שמדובר על גילוי דעת חד-צדדי מצד המבטח. ברור כי במקרה של ביטול או שינוי חד-צדדי, כאשר המבטח זכאי לעשות כן, יש להקפיד על הודעה ברורה ומפורשת; הדרישה להודעה בכתב בגילוי דעת חד-צדדי שיש לו משמעות ותוצאה משפטית כלפי אדם אחר - מוצדקת, ורואים כי יש שיטות משפט שאף מחמירות בצורה של הודעות כאלה, כגון החוק העתמאני ההולך בעקבות המשפט הצרפתי בדבר התראות נוטריוניות (לפי סעיף 106 לחוק הפרוצידורה האזרחית, העתמאני, וכן בסעיף 6 לחוק הביטוח העתמאני המטיל חובת הודעה באמצעות נוטריון במקרה של הודעה חד-צדדית). המצב הוא שונה, והשיקולים הם אחרים, בנוגע לדרישת כתב, כאשר שני הצדדים הגיעו להסכם ביניהם על קשר הביטוח או על תנאי הפוליסה, וכן על שינוי תנאי הפוליסה, כאשר הדבר אינו נוגע לזכויות צד שלישי. לפי דעתי, החובה לערוך חוזה ביטוח בכתב היא לשם ראיה בלבד ולא לשם קיום, ככל שאר הדרישות לכתב האמורות בסעיף 80 לחוק הפרוצידורה האזרחית, העתמאני, ואם חוזה שנערך בהסכמה בין הצדדים, אף שלא נערך בכתב הוא תקף, כל שכן ששינוו שנעשה בהסכמת שני הצדדים ולא הועלה בכתב הוא תקף, ו"תופס" לגבי שניהם. אגב האמור כאן, אוסיף כי נטיית המשפט המודרני היא להשתחרר עד כמה שאפשר מדרישה לעריכת חוזה בצורה פורמלית. בכלל, הדרישה לכתב בחוזים מסויימים, או ברישום לפני נוטריון ציבורי, או ברישום בפנקסים רשמיים קיימת מטעמים שונים ובהם: א. לשם בהירות ומניעת עדויות שקר; ב. לשם מניעת מעשים פזיזים; ג. לשם מניעת פגיעה בזכויות אנשים הזרים לעיסקה ומניעת אפשרות לקנוניות בדרך של יצירת חוזים בדווים ופיקטיביים ; ד. כאשר עצם החוזה הוא צורתו, היינו חוזים אבסטרקטיים כגון שטרות; ה. כאשר המדינה מעוניינת מטעמים אשר עמה כי מסמכים מסויימים ייערכו בכתב (כגון מטעמים כלכליים, משקיים ופיסקליים), או מטעמים של סדר ציבורי. ההתפתחות וההשוואה לדרישת כתב בשיטות השונות מסוכמת בספרו של שניצר VERGLEICHENDE RECHTSLEHRE חלק שני, המהדורה מ-1961, בזל, בע' 465 ואילך. ביחס לשיטה הנוהגת ברוסיה הסובייטית, נאמר באותו ספר (בע' 467), כי היא סטתה במידה רבה מעקרון חופש הצורה בחוזים, ואפשר להסביר זאת בנטיית המדינה שם להתערב במידה גדולה בהתקשרויות הפרט. אולם לא כל מדינות הדמוקרטיה העממית הלכו בענין זה בעקבות הרוסים. ראה על כך בספרו של אלכסנדר וולטר PRAWO CYWILNE, המהדורה משנת 1963, ורשה, בע' 231 ואילך. אגב זאת יצויין כי במשפט הפולני חלו תמורות תוך זמן קצר יחסית. בשנת 1950 בוטלו שם הוראות החוק העיקריות שהיו קודם בתוקף בעקבות השיטה הצרפתית, ועם זאת נשארו בתוקף הוראות הדורשות כתב בחוזים כאשר הכתב היה נחוץ לקיום החוזה לצורך שמירה על זכויות צד שלישי, או מבחינת סדרי המדינה, וכן נשארו בתוקף חלק מההוראות בדבר ראיות בכתב; אבל, זמן קצר לאחר מכן שוב הוחל שם בחקיקת הוראות חדשות המבוססות על השיטה הצרפתית, היינו דרישה לחוזה כתוב לצורך ראיה מחשש הסתמכות על עדות שקר או על עדות בעל-פה לקויה בשעה שאפשר לסמוך על מסמך כתוב, וראו שם את השיטה הצרפתית כעדיפה במקרים רבים על-פני השיטה המרחיקה לכת, ולעתים אף בלתי צודקת, של דרישה לעריכת חוזה בכתב לשם קיומו. בספרו הנ"ל של וולטר נאמר כי בהצעת חוק בפולין משנת 1962 נקבעה הוראה שלפיה אם נאמר בחיקוק כלשהו כי פעולה משפטית מסויימת חייבת להיעשות בכתב, תיראה דרישה כזאת כנחוצה לקיום ‎AD SOLEMNITATEM רק אם נאמר במפורש שבהעדר כתב תהא הפעולה המשפטית בטלה, זאת, בדומה לשיטה האמריקנית שהזכרתיה ב-ע"א 280/66, [1], ב-ע' 643, וכך הוא גם הכלל ברוסיה הסובייטית. ברור הדבר כי כאשר הטעם היחידי לדרישה לערוך חוזה בכתב הוא למנוע אי-בהירות או למנוע עדות שקר בעתיד ביחס להסכמה שנעשתה בין הצדדים לחוזה, יסרב בית-המשפט לקבל עדות בעל-פה על תוכן החוזה, או נגד כתב, כאשר החוזה נערך בכתב. השיטה הדורשת עריכת חוזים בכתב כדי למנוע אי-בהירות ולמנוע עדויות שקר היא השיטה המקובלת בעיקר במשפט הצרפתי ואף במשפט האנגלי והנוהים אחריהם, אם כי קיימים הבדלים בין כל חוק ביחס לפרטים. (על גישתו של המשפט האנגלי כבר עמדתי ב-ע"א 280/66, [1]). אצלנו, כאשר המדובר בחוזה ביטוח ושינויו, כל עוד אין הדבר נוגע לזכויות צד שלישי, ולא עומדת השאלה של צורך בכתב בגלל דרישת המדינה מטעמים שעמה (הכלכלי וכד'), אין טעם לפרש שהדרישה לערכו בכתב באה לצורך קיומו של החוזה ולא לראיה בלבד. חוזה ביטוח הוא חוזה שנעשה בתמורה בין שני הצדדים, וכביטוח מן הסוג הנדון לפנינו גם המבטח וגם המבוטח הם כרגיל אנשים היודעים לנהל רכוש ועסקים, ומהותו של הסכם הביטוח נהיר להם, ואין לחשוש שמיד לאחר ההסכמה יתחרט אחד הצדדים, כחשש הקיים במקרה של הסכמה לערבות שניתנה שלא בתמורה, או במקרה של מתנה. מכל האמור עד כה, ביחס לכוונת המחוקק העתמאני בדרשו לערוך חוזה בכתב האם כוונתו בדרישת כתב לראיה בלבד או שמא לקיום, מתבקשת המסקנה, מטיבו וממהותו של החוזה, שאין סיבה לראות בדרישת הכתב יותר מאשר הצורך לראיה. יתירה מזו, משיטת חופש החוזים המקובלת בארץ מתבקשת המסקנה שנאמץ את השיטה האמריקנית, שהוזכרה כבר על-ידי ב-ע"א 280/66, [1], ולפיה באין הוראות מפורשות בחיקוק האוסרות עריכת חוזה ביטוח בעל-פה, אין למנוע עשיית חוזים כאלה. נעבור עתה לשאלות העובדתיות שבמקרה דנא. השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי העדיף וקיבל את גירסת. עדי חברת הביטוח הנתבעת כנגד גירסת התובע, ובפסק-דינו נקבע ממצא עובדתי, לפיו הסכים התובע-המשיב לשינוי שהוצע על-ידי חברת הביטוח ביום 18.11.63 לשנות את הביטוח מ"מקיף" לביטוח "צד ג' מלא". השופט נעזר בקביעתו, במסמכים נ/1, נ/4 מכתבי מנהל הסניף בנהריה למשרד החברה בחיפה. אכן, בית-המשפט בדרגת ערעור אינו נוטה להתערב בממצאיו של בית-המשפט דלמטה, אולם בפסק-הדין ב-ע"א 280/66, [1], הבעתי דעה שיש מקום להתערב בממצאי השופט המלומד, לאור מהשהיה נראה לי כאי-התאמה בתאריכים של מכתב הסניף בנהריה (19.11.63) ושל כתב הכיסוי הזמני החדש (22.11.63); הדבר הביא אותי למסקנה כי על-אף שהמשיב הסכים לשינוי ועל-כן אין להתערב בקביעת בית-המשפט על עצם ההסכמה לשינוי, מכל מקום יש יסוד לטענה כי השינוי המוסכם טרם נכנס לתוקף בזמן התאונה, מאחר שלא הוכח כי המשיב קיבל לפני קרות התאונה הודעה מחברת הביטוח על השינוי. התעורר אצלי ספק אם אכן נכנס השינוי לתוקף ברגע הסכמת המשיב ביום 18.11.63, מכיוון שאחרי תאריך זה, הוצא מכתב על-ידי הסניף בנהריה מתאריך 19.11.63 ואליו צורף העתק מכתב הכיסוי הזמני שתקפו, לפי הכתוב בו, חל רק מיום 22.11.63, והתיקון לפוליסה נתקבל אצל המשיב רק בחודש דצמבר 1963. אולם בעת הדיון הנוסף הסביר בא-כוח החברה העותרת את פשר אי-ההתאמה הקיימת לכאורה בתאריכי משלוח מכתב סניף החברה בנהריה ובכתב הכיסוי הזמני החדש, בכך שהוצאת כתב כיסוי זמני נעשית על-ידי הסוכן המקומי לצורך מילוי דרישות פקודת ביטוח כלי רכב מנועיים (סיכוני צד שלישי), 1947, ותקנותיה, ולשם הצגתם לבקורת משטרתית בשעת הצורך, ותאריך הוצאת הפוליסה או כתב הכיסוי הזמני אינו קובע. לעומת זה ברור כי הסכת המשיב עם הפקידים האחראים במשרד המרכזי של החברה בחיפה נכנסה בתוקף מיד, ומילוי פרטי הפוליסה יכול היה להיעשות לאחר מכן. התאריך בו קיבל המשיב את ההודעה בכתב על השינוי בפוליסה (כתב תיקון הפוליסה) אינו מעלה ואינו מוריד. ואכן, לאחר עיון מחודש בחומר, נראה לי הסברו של בא-כוח העותרת, ונראה לי כי הממצאים של השופט המלומד בדין יסודם. הפוליסה המקורית לביטוח המקיף שנעשתה לתקופה 20.7.63 - 20.7.64 נמסרה לידי המשיב, לפי דבריו, רק "יומיים אחרי התאונה" (לא נאמר איזו מן התאונות שהיו למשיב). משך כל הזמן עד קבלת הפוליסה קיבל המשיב מאת הסוכן בנהריה כתבי כיסוי זמניים, מדי חודש בחדשו, כנגד תשלום של 50 ל"י על חשבון הפרמיה. יצוין כאן כי הפוליסה הוצאה על-ידי המשרד הראשי בחיפה, בעוד, שכאמור, כתבי הביטוח הזמניים הוצאו על-ידי הסוכן בנהריה, מר אהרונוביץ. מכתבו של מר אהרונוביץ (נ/1) מיום 19.11.63, שנשלח למשרד בחיפה, אינו סותר את ממצאיו של השופט המלומד, אלא דוקא תואם אותם, שהרי במכתב מודיע הסוכן בנהריה בי נוכח השיחה הטלפונית שהתקיימה בינו ובין המשרד בחיפה השיא הסוכן כתב כיסוי זמני חדש לתקופה של חודש, כשהפעם הביטוח שונה מ"מקיף" ל"צד שלישי מלא", ומסתבר כי היה זה לאחר ההסכמה שנעשתה ביום 18.11.63 בין המשיב ובין המשרד בחיפה בדבר שינוי הביטוח. זכויות המשיב כלפי החברה נקבעות, לא על-פי תאריך הוצאת כתב הכיסוי הזמני ולא על-פי תאריך תחילת תקפו, אלא נקבעות הן על-פי ההסכמה שנעשתה בינו ובין המשרד בחיפה ביום 18.11.63, באשר לא נקבע שום תאריך אחר בעת שהוסכם על השינוי. הצעתי היא איפוא לקבל את העתירה, לבטל את פסק-הדין של בית-משפט זה ב-ע"א 280/66, [1], ולהחזיר על כנו את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה בתיק אזרחי 344/65. לפיכך הוחלט, ברוב דעות, לבטל את פסק-הדין שניתן ב-ע"א 280/66, [1], ולהחזיר על כנו את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, חיפה, בתיק אזרחי 344/65. אשר להוצאות, הוחלט לא לחייב את המשיב בהוצאות, מכיוון שלנוכח טענתו בעת שהיה מערער (טענה שאמנם נטענה בצורה קלושה וללא אסמכתאות) שהיה צורך בהסכם בכתב, היה לצפות כי העותרת שהיתה משיבה בערעור תענה על טענה זו בצירוף אסמכתאות, ואילו היתה עושה כן היתה חוסכת מעצמה ומאתנו את הטרחה הנוספת הכרוכה בדיון הנוסף. פוליסה