השופט מ' שמגר: 1. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל- אביב-יפו, לפיו חויבה המערערת להחזיר לידי המשיבים סכום של 95,000 ל"י צמוד למדד יוקר המחיה, והמשיבים חויבו להחזיר לידי המערערת 3 טון ברזל או שוויים, כמפורט בפסק הדין. כן חויבה המערערת בתשלום 55,000 ל"י, כפיצויים מוסכמים מראש. 2. אלה עיקרי ממצאיו של בית-משפט קמא: ביום 7.4.76 נכרת חוזה בין המערערת, שהיא בעלת מחצית החלקה 135 בגוש 6518 (הרצליה) לבין המשיבים, בו הוסכם על מכר החלקה האמורה תמורת 150,000 ל"י, בתשלומים, כפי שפורטו בחוזה. בסעיף 4 לחוזה הצהירה המערערת, כי היא "הבעל הבלעדי של הנכס הנמכר... וכי הינו חופשי מכל חוב, עיקול, משכנתא, שיעבוד מכל מין וסוג שהוא". בתוספת לחוזה, שנחתמה על-ידי שני הצדדים, נאמר כדלהלן: "לשם דיוק בתיאור הנכס הנמכר בחוזה הנ"ל ואשר הנו מחצית החלקה 135 בגוש 6518 השייך למוכרת מצרפת המוכרת בזה תוכנית המהווה חלק בלתי נפרד מחוזה זה והנכס הנמכר הוא בשטח של 600 מ"מר (שש מאות מטרים מרובעים) מקוקו באדום וגבולותיו הם ממזרח - כביש חיפה תל-אביב, מדרום רח' שלום עליכם, ממערב חלקה 136 של הגוש הנ"ל ולמוכרת האופציה להעביר לקונים במקום הנכס המתואר לעיל את הנכס של המוכרת צפונה לנכס הנ"ל שהנו המחצית השניה של חלקה 135 בגוש 6518, וזאת תוך שבעה ימים מתאריך הנ"ל. כמו כן מצהירה בזה המוכרת שקיים רשיון בניה תקף על הנכס הנמכר בזה וכי הקונים רשאים להמשיך בבניה ללא הזקקות להסכמתו של בעל המחצית השניה בחלקה הנ"ל. יתר סעיפי החוזה העיקרי עד כמה שלא שונו בתוספת זו הינם שרירים וקימים. כל צד אשר יפר את החוזה ישלם לצד המקים סך של 55,000 חמישים וחמש אלף לירות בלבד כפיצויים קבועים ומוסכמים מראש". כפי שהתברר בבית המשפט, הרי מתוך 600 מ"ר הנ"ל - 30 מ"ר ניתנו על-ידי המוכרת כמתנה לעיריית הרצליה לפני כריתת החוזה, ועיקרו של דבר, כ-180 מ"ר לאורך הכביש הנ"ל הופקעו עוד בשנת 1975, לפי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943. אך מובן, בין היתר, כי כתוצאה מכך לא ניתן היה לראות בכביש חיפה-תל-אביב את גבולה המזרחי של החלקה. לפי עדותו של עורך הדין, שנקרא לביתה של המערערת כדי לערוך את החוזה, ניסח את החוזה, כפי שנאמר לעיל, מכיוון שאלה היו הנתונים שנמסרו לו, והוא לא הזכיר את ההפקעה, כי, כדבריו, כנראה לא ידע עליה. רק ימים מספר אחרי כריתת החוזה התברר למשיבים, לטענתם, בעת בדיקת הנושא בעירייה, כי קיימת הפקעה כאמור לעיל, ואזי נולדו המחלוקות, ששימשו יסוד להתדיינות זו. בית-משפט קמא קבע בפסק-דינו, כי נוכח העדויות - "מאמין אני לתובעים (קרי המשיבים - מ' ש') שבעת חתימת החוזה לא נאמר להם דבר על ענין ההפקעה והם לא ידעו על כך במועד זה. אינני מאמין לדבריו של מר הוארד כי סיפר כביכול לתובעים על ענין 180 מ"ר שהופקעו, שכן לפי עדות עו"ד איון כל מה שנאמר וסוכם בין הצדדים הוא רשם. כמו כן מסביר הוא שלא רשם את ענין ההפקעה בחוזה, כיון שהדבר לא היה ידוע לו. כיצד יתכן שירשמו בחוזה 'שש מאות מטרים מרובעים' ולא יזכירו דבר וחצי דבר על ענין ההפקעה של קרוב ל-1/3 מהשטח הנמכר? אין להסביר זאת אלא בכך שהמוכר הסתיר עובדה זאת מן הקונים. עניין זה מתישב עם עדותו של העד טוכלר שהתובע התפלא כששמע ממנו על ענין ההפקעה". בתרשים, שצורף לתוספת לחוזה, שורטט, כמוזכר בתוספת האמורה, שטח מקווקו באדום, שתיאר תחומה של החלקה. התרשים המקורי איננו מצוי עוד, משום-מה, בתיק בית המשפט, ולפנינו היה רק עותק צילומי. בית-משפט קמא קבע, כי התרשים, אשר בקטע מסוים שבו גם מופיע הרישום "השטח מיועד להרחבת הכביש", נמסר להם רק בשלב מאוחר יותר; כדברי בית המשפט: "מסקנתי היא שבמעמד חתימת החוזה התרשים ת-9א לא עמד מול עיניו של עו"ד איון. הוא הכניס לחוזה את סעיף 4 שבו וציין שטח המגרש הנמכר 600 מ"ר (בתוספת לחוזה - מ' ש'), מכיון שלא שמע מהצדדים על הפקעה ולא ראה באותו מעמד את התרשים ת-9א כי זה לא צורף לתוספת בפועל". משהתברר למשיבים, כי למעשה לא רכשו חלקה של 600 מ"ר אלא חלקה קטנה יותר (600 מ"ר פחות 180 מ"ר ופחות 30 מ"ר), פנו לעורך-דין איון וביקשו את הפחתת המחיר. על דרישתם זו גם חזרו בעת פגישה אצל הנוטריון הציבורי בנתניה ביום 29.7.76. בית-משפט קמא נפנה בקשר לטענה זו אל האמור בסעיף 11(5) לחוק המכר, תשכ"ח-1968, והגיע לכלל מסקנה, כי, לאור קביעותיו של החוזה מחד גיסא והנתונים העובדתיים בקשר לשטח מאידך גיסא, יכלה המערערת להעביר למשיבים רק נכס, אשר אינו מתאים למה שהוסכם בין הצדדים. הערכאה הראשונה ראתה בפניות אל עורך-דין איון ולאחר מכן בהודעה אצל הנוטריון הציבורי פעולה במסגרת סעיף 16 לחוק המכר, והיא סברה, כי הפעולות הללו משלבות בתוכן את מתן ההודעה, כנדרש בסעיף 16 הנ"ל. אגב, מן הראיות עלה בבירור, שהמערערת ידעה עוד לפני הפגישה האמורה אצל הנוטריון הציבורי, כי המשיבים מעלים דרישות, כאמור בסעיף 28 לחוק הנ"ל (הפחתה מן המחיר באותה מידה בה פחת שווי הממכר עקב אי ההתאמה). ביום 10.8.76 הודיע פרקליטה של המערערת, בכתב, כי - "אין מנוס מלראות את החוזה כמופר ע"י מרשך באופן מוחלט ובצורה המשחררת את מרשתי מהתחייבויותיה כלפי מרשך ומחייבת את מרשך בתשלום דמי הנזק הקבועים והמוסכמים מראש בסך של 55,000 ל"י". בית-משפט קמא קבע, כי המערערת לא הייתה רשאית לבטל את החוזה בשל כך שהמשיבים לא הסכימו לשלם את מלוא יתרת המחיר, מאחר שהללו היו זכאים לדרוש הפחתה, כאמור בסעיף 28. ביטול החוזה על-ידי המערערת היה בו משום הפרתו, וזו זיכתה את המשיבים בביטול החוזה, כפי שאכן עשו לבסוף ביום 20.3.77 על-פי מכתב של פרקליטם, אחרי שניסיונות נוספים להסכים על המבוקש לא עלו יפה. אגב, עם קבלת המכתב האמור השיב פרקליטה של המערערת, בין היתר: "אין זאת בלתי אם שחמדת לצון במכתבך זה שכן עוד ביום 10.8.76 שגרתי איגרת אל ב"כ לשעבר של מרשך והודעתי על ביטול החוזה שבין מרשתי למרשיך". מכאן לשאלת התשלומים. החוזה נקב בסכום של 150,000 ל"י כמחיר החלקה, אך בית-משפט קמא קבע, על-פי הראיות, כי למעשה הוסכם בין הצדדים על מחיר של 205,000 ל"י, מתוכן נרשמו 150,000 ל"י בחוזה, ו- 55,000 ל"י שולמו במזומן, לפי דרישת בעלה של המערערת, וזאת, כביכול, עבור ברזל וחומרי בניין שהיו על החלקה. בית-משפט קמא הגיע לכלל מסקנה, כי שווי הברזל בו מדובר היה 16,500 ל"י, ומצא גם בכך משום תמיכה למסקנתו, כי אין ממש בטענת המערערת בכתב ההגנה, כפי שגם באה לידי ביטוי בעדות בעלה (המערערת עצמה לא העידה), כי הסכום הנ"ל של 55,000 ל"י היווה תמורה עבור חומרי הבניין הנ"ל. המשיבים שילמו בנוסף לכך שני שיקים על סך 20,000 ל"י, היינו, בסך הכול שילמו 95,000 ל"י. סכום זה נמצא עד היום בידי המערערת. טענתה החלופית של המערערת הייתה, כי אם מדובר בעסקה בלתי חוקית, היינו, בעסקה בה הוסתר חלק מן המחיר האמיתי, אין המשיבים זכאים להישמע בתביעתם. בית-משפט קמא הסתמך על דברים, שנאמרו בע"א 105/69 [1] ובע"א 41/75 [2] וקבע, שאין מקום למסקנה, כי המדובר בעסקה בלתי חוקית. בית המשפט סבר, כי היה מקום להשבת התשלומים ששולמו, כאמור בסעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, וכך אכן ציווה, כמוזכר בתמצית בסעיף 1 לעיל. על כך הערעור שלפנינו. 3. פרקליטתה המלומדת של המערערת ביקשה, כי נתערב בממצאיו העובדתיים של בית-משפט קמא. בהקשר זה הפנתה אותנו לכך שבית המשפט המחוזי ביסס מסקנותיו לאו דווקא על התרשמות מן העדים אלא על תוכן העדויות, ולעניין זה אין נפקא מינה, לפי טענתה, אם מדובר בערכאה, ששמעה את העדים, או בערכאת הערעור. ההבחנה המוצעת איננה מקובלת עלי. כאשר בית המשפט המחוזי קבע, כמצוטט לעיל, כי איננו מאמין לדבריו של עד פלוני - במקרה האמור, בעלה של המערערת - וכי הוא מאמין למשיבים, ביסס מסקנתו, כדרכו של בית-משפט, על מכלול הנתונים שלפנינו, והם תוכן דברי העדות, אותם העביר במבחן ההיגיון, נסיבות העניין, התנהגות העדים ואותות האמת, המתגלים במשך המשפט. הניסיון להפריד וליצור אבחנות דקיקות כחוט השערה בין סוגי הנתונים השונים, המשפיעים על דעתו של בית המשפט ומביאים לגיבוש מסקנתו בדבר אמינות העדים, איננו בר-ביצוע ואיננו מציאותי. זאת ועוד, גם לאור קריאת הדברים כפשוטם, אין כל מקום להסקת המסקנה, כי בית- משפט קמא שגה במסקנותיו. נהפוך הוא, לאור עדויותיהם של העדים האובייקטיביים, כגון, פרקליטה של המערערת, עורך-דין איון, ומר טוכלר, ולאור הנתונים האובייקטיביים, היינו, נוסח החוזה על תוספתו, וכן לאור תיאור תהליך התשלום במזומנים של 55,000 ל"י תמורת הברזל כביכול, רשאי היה בית המשפט המחוזי להגיע לממצאיו, המעוגנים במסקנותיו בדבר מהימנות העדים השונים שהעידו לפניו, ואין לגלות עילה להתערבותנו. מכאן כי צדק בית-משפט קמא, כאשר סבר, שלאור תיאורו המפורט והמפורש של הנכס שנמכר, אין אלא להסיק, שהנכס שנמכר לא התאים לתיאורו בחוזה על תוספתו, לא מבחינת שטחו, לא מבחינת גבולותיו ולא מבחינת היותו חופשי מכל שעבוד. יצוין בהקשר זה, כי טענתה של באת הכוח המלומדת של המערערת, כי כללו את השטח המופקע בממכר כדי לא לפגוע בזכויותיהם של המשיבים לתשלום פיצויים עבור ההפקעה, אין בה הסבר סביר כלשהו למה שאירע; למותר להדגיש, שהמשיבים לא ביקשו לקנות זכות לפיצויים עבור חלקה מופקעת, אלא חלקה לבנייה, ולו פעלה המערערת בתום-לב, לא היה דבר פשוט יותר מהצגת הדברים כהווייתם, היינו, תיאור החלקה ותחומיה תוך ציון מפורש בחוזה, כי ניתן צו בדבר הפקעה, מה תוכנו ולמי יוקנו הזכויות לפיצויים כאשר יינתנו. ללא קשר למסקנות המשפטיות האחרות, המתבקשות ממערכת הנתונים העובדתית שלפנינו, אפשר לומר על-אתר, כי במשא ומתן לקראת כריתתו של החוזה, הנדון בערעור זה, לא נהגה המערערת בתום-לב (ראה סעיף 12 חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). למותר לחזור ולהדגיש בהקשר זה, כי מקובלים עלי ממצאיו של בית-משפט קמא, כי המשיבים לא ידעו על אי ההתאמה בעת גמירת החוזה (ראה סעיף 12 לחוק המכר). 4. כאמור, לא ראינו מקום לסטות מן הממצאים העובדתיים הן באשר לנסיבות של כריתת החוזה והן באשר לשאלת המחיר האמיתי, אשר נקבע כתמורה לרכישת החלקה. בהקשר זה טוענת פרקליטתה המלומדת של המערערת, כטענה חלופית, כי המשיבים ויתרו על זכות הביטול של החוזה בפעלם לפי סעיף 28 לחוק המכר. אם עשו כך, יכלו לפנות לבית המשפט כדי לבקש שם סעד לצורך הניכוי מן המחיר, כאמור בסעיף 28 הנ"ל, אך היה בהתנהגותם משום ויתור על זכותם לבטל את החוזה. משלא עשו כן, רשאית הייתה המערערת לבטל את החוזה, אחרי שנתנה אתראה מתאימה במכתבו של עורך-דינה מיום 10.8.76. לפי סברתה, גם אם עומדת למשיבים זכות ההשבה של מה ששילמו (40,000 ל"י), רשאית המערערת לדרוש קיזוז של המגיע לה, היינו, הפיצויים המוסכמים מראש, ולעניין זה מפנה המערערת להוראותיהם של סעיף 20 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) וסעיף 32 לחוק המכר. גם טענה זו אין בה ממש, ויש בה, במידה מסוימת, משום נטילה סלקטיבית של חלקי אירועים ומשמעויותיהם המשפטיות. המשיבים רשאים היו לנסות ולהעלות הצעה במסגרת סעיף 28 לחוק המכר, אך משאירע מה שאירע בעקבות העלאת הצעתם, והמערערת אף בחרה במתן הודעה על ביטול החוזה, רשאים היו המשיבים - תוך זמן סביר - שלא להמשיך ולפעול במסלול המותווה על-ידי סעיף 28 הנ"ל. סיפא, אלא לראות את העסקה כהוויתה, היינו, עסקה, אשר בה הועלמו מן המשיבים נתונים מהותיים ביותר, ואשר לאור נסיבותיה, לרבות עמדת המערערת, מזכותם לבטלה ולדרוש השבת מה ששולם על-ידיהם. אגב, לו היו הפרקליטים, שטיפלו בעניין בשעתו, מנחים מרשיהם מיד בתחילתו של הסכסוך, כי לאור השתלשלות הדברים מוטב היה, כי כל צד ישיב לשני את מה שקיבל, ניתן היה לחסוך התדיינות זו, המתמשכת כבר עת רבה, ולהביא ליישובה של המחלוקת בעודנה באיבה. יהיה הדבר אשר יהיה, לאור מסקנתו של בית-משפט קמא, שלא מצאנו בה פגם, רשאים היו המשיבים להודיע על ביטול החוזה. 5. כאן עלינו לבחון טענה חלופית נוספת, והיא, כי לאור ממצאו של בית-משפט קמא בדבר הסתרת התמורה האמיתית אשר הוסכם עליה, הרי לפנינו חוזה בלתי חוקי, ובנסיבות כגון אלה לא יושיט בית המשפט סעד למשיבים. גם לטענה זו לא מצאתי יסוד: לאור החומר שהיה לפני בית-משפט קמא, לא ניתן היה להסיק בבהירות, הנדרשת בכגון דא, כי המערערת הגישה או עמדה להגיש הצהרה כוזבת לרשות מס זו או אחרת, והחשד, אף החזק, לא מספיק בדרך כלל, לצורך קביעת מסקנה, כי שני הצדדים היו IN PARI DELICTO )ראה: ע"א 874/75 [3], בעמ' 336 מול האות ב ופסקי הדין שאוזכרו שם). אגב, דומני כי הרתיעה, בה נהגו בתי המשפט מול פני הטענה, כי אין לאכוף חוזה, מכיוון שטמונה בו או בהוראותיו כוונה נסתרת לבצע או לקדם מטרה בלתי חוקית, כביטויה בע"א 874/75 [3] הנ"ל ובפסקי הדין הלא מעטים בעניין זה, שקדמו לו, ואשר חלקם גם אוזכר לעיל, איבדה עתה במידה מסוימת מחשיבותה. כמוזכר שם, לא קיבלו את טענת אי החוקיות באהדה, כאשר מטרתה היא לשמש לצד, הטוען אותה בתור אמתלה ותירוץ לשם התחמקות מהתחייבות, שקיבל על עצמו, ואשר אין בדעתו לקיימה. אולם, לאור שיקול הדעת, המסור עתה לבית המשפט, לפי סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), איבדה זהירות היתר, שהייתה נוהגת בכגון דא, במידה רבה מחשיבותה, מבחינת המדיניות המשפטית. במלים אחרות, ניתן להגיע לאיזון הנכון על-ידי הפעלת הסמכות הרחבה יותר מזו שהייתה קיימת בעבר, המוקנית עתה לבית המשפט, לפי סעיף 31 האמור. עם זאת, אינני מוכן לקבוע לצורך העניין שלפנינו, כי לשם הסקת המסקנה בדבר אי-חוקיות, הדבקה בכריתתו, תוכנו או מטרתו של חוזה, ניתן לזנוח את אמות המידה, המחמירות יותר בקשר להוכחת הטענה, שנהגו עד כה. זאת ועוד, לו אף הייתה מתקבלת הטענה, כי החוזה אכן בלתי חוקי, כאמור בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), לא היה בכך כדי לסייע בידי המערערת, כי על-פי הרישא לסעיף 31, חל סעיף 21 לחוק הנ"ל ואין לראות מהו הטעם מן הצדק, בעטיו צריך בית המשפט במקרה שלנו לפטור את המערערת מן החובה לפי סעיף 21. אגב, התוצאה גם איננה שונה, אם מגיעים לכלל מסקנה, שמדובר במקרה שלפנינו על חוזה למראית-עין ובו הצגה למראית-עין, שהיא חלקית בהיקפה, הווה אומר, על חוזה בדבר מכר חלקה תמורת 150,000 ל"י, המשמש איצטלה למערכת חוזית פנימית בדבר מכר תמורת 205,000 ל"י (ראה: ע"א 630/78 [4] וכן פרופ' ג' טדסקי "חוזה למראית-עין ודבר פסלותו" משפטים ח (תשל"ז-ל"ח) 507 וראה גם עמ' 510 למטה ועמ' 511 למעלה). בטלות החוזה המסווה לא ביטלה את החוזה המוסווה, היינו, את זה שקבע תמורה של 205,000 ל"י, ועל-כן לא היה חוזה זה בטל מעיקרו, אלא בר-ביצוע; דא עקא, בשל השתלשלות האירועים שלא נחזור עליה כאן, ביקשה המערערת לבטל את החוזה, והוא בוטל לבסוף כדין על-ידי המשיבים. סיכומה של נקודה זו: משבוטל החוזה, חייבים הצדדים בהשבה, כאמור בסעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). תוצאה דומה תתבקש, אם מגיעים לכלל מסקנה, כי היה במקרה דנן מיקח-טעות, כאמור בסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי) (ראה סעיף 21 לחוק האמור). מאחר שלפי ממצאיו של בית-משפט קמא שילמו המשיבים בסך הכול 95,000 ל"י תמורת החלקה, צדק בית-משפט קמא, כאשר חייב את המערערת בהחזרת סכום זה; הוא הדין בעניין קביעתו של בית המשפט לעניין הברזל, אך בשל התקופה הארוכה שחלפה וההעברה של הברזל, כולו או מקצתו, ממקומו והקושי לפקח על ביצוע ההחזרה בעין ללא התדיינות נוספת, הנני סבור, כי בנושא זה אין זה מעשי לקבוע החזרה בעין, אלא הייתי מאמץ רק את ממצאו של בית-משפט קמא בדבר כמות הברזל שניטלה וערכה במזומנים בעת ההיא ומחייב את המשיבים בהחזרת סכום זה. בהקשר זה אינני רואה הצדקה לאבחנה, אותה עשה בית-משפט קמא, אשר הצמיד את הסכום של 95,000 ל"י ולא קבע הוראה זהה לגבי החזרת שווי הברזל. לעניין ההצמדה, יש לאמץ, לדעתי, כיום את הוראותיו של חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (ראה סעיפים 1 ו-3א לחוק האמור וסעיף 9(א) לחוק פסיקת ריבית (תיקון מספר 3), תשל"ט-1978; ע"א 234/78 [5]; ע"א 321/77 [6]). זאת באשר להפרשי ההצמדה ושיעור הריבית. לעניין מועדי ההצמדה, היינו, ההצמדה מיום קבלת הכסף (15.4.76) ועד ליום תשלומו בפועל, הייתי משאיר על כנה את החלטת בית המשפט המחוזי, אשר תחול, כאמור לעיל, גם על הסכום של 16,500 ל"י. מסקנתי, לפיה לא נתקיים במקרה דנן האמור בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), היא, כמובן, בעלת השלכה ישירה על חובת הפיצויים הקבועים מראש, שהרי אין מדובר בחוזה בטל אלא בחוזה, שבוטל לפי האמור בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). אולם מכוח סמכותנו, לפי סעיף 15(א) סיפא לחוק הנ"ל מתשל"א, הייתי מעמיד את הפיצויים המוסכמים על הסכום של 30,000 לירות בלבד, שיוצמד מיום ביטול החוזה (20.3.77), לפי אמת המידה הנ"ל. בכפיפות לנאמר לעיל בקשר להצמדה של הסכום של 16,500 ל"י, בעניין דרך ההצמדה של כל הסכומים שיוחזרו ובעניין סכום הפיצויים, הייתי דוחה את הערעור. השופטת מ' בן-פורת: פרט לעניין הפיצויים המוסכמים מראש, מגיעה אני לתוצאה זהה לזו של חברי הנכבד, אב בית הדין, השופט שמגר. אבהיר את שיקוליי: אם החוזה, שעליו נסב הדיון, הוא חוקי, נחה גם דעתי, שהמשיבים היו רשאים לעמוד על הפחתת המחיר, בהתאם ליחס בין השטח הנמכר בפועל לשטח שננקב בגוף החוזה, ולפיכך בוטל החוזה שלא כדין על-ידי המערערת, על כל התוצאות הנובעות מכאן, לרבות תשלום הפיצויים המוסכמים מראש. לעומת זאת, אם נגוע החוזה באי-חוקיות, הרי הוא בטל לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) (להלן "חוק החוזים"), ואז - בהתאם לסעיף 31 לחוק החוזים - חלה כרגיל חובת השבה לפי סעיף 21 שבו, ומסכימה אני עם חברי הנכבד, שבנסיבותיו של המקרה אין לפנינו נימוק, המצדיק לפטור את המערערת מהשבה, כולה או מקצתה, כפי הסמכות הנתונה בידינו. במקרה זה מוגבלת זכותם של המשיבים, כאמור, להשבה בלבד, ואין מקום לפסוק להם גם פיצויים מוסכמים מראש, שהרי החוזה הוא כאין וכאפס מבחינת נפקותו המשפטית (ואין לדעתי מקום בנסיבותיו של המקרה להפעלת סמכותנו לפי סעיף 31 לחוק החוזים, אפילו ניתן לו פירוש מרחיב). לתוצאת ההשבה נגיע, גם אם נשקיף על החוזה כ"חוזה שנכרת למראית עין" מהסוג של "סימולציה יחסית", כהגדרתו הקולעת של כבוד השופט ברק (בדעת מיעוט) בע"א 630/78 [4], בעמ' 582, וראה סעיף 13 לחוק החוזים. אולם בהבדל מהמקרה, שעליו נסב אותו דיון, קיים בענייננו רק חוזה, שנכרת למראית עין, ולא קיים חוזה נסתר, אשר אילו היה חוקי, ממלא אחרי התנאים ליצירתו וכן תקין מבחינת הצורה, אפשר היה, בהתאם לאותה השקפה, לתת לו תוקף משפטי מלא. מה שאין כן כאשר חוזה נסתר כזה - אשר בעסקת מקרקעין מחייב פירוט בכתב כדרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 - כלל אינו בנמצא: ראה: ע"א 630/78 [4] הנ"ל, בעמ' 583 (ראש העמוד ומול האות ו). אגב, חלותו של סעיף 13 לחוק החוזים על סימולציה מוחלטת, היינו, כאשר הצדדים כלל אינם מתכוונים לשנות את המצב, שהיה קיים לפני "כריתתו של החוזה" - אינה מוטלת בעיניי בספק, ואז תהיה התוצאה תמיד, שכל צד צריך להחזיר לשני כל מה שקיבל, כמצוות סעיף 21. לעומת זאת, אם תתקבל התיאוריה, לפיה חל סעיף 13 גם על סימולציה יחסית, עלולה לכאורה להיות התוצאה, שבית המשפט לא יהיה מוסמך למנוע השבה מלאה או לחייב את הנתבע במקרה מתאים במילוי התחייבותו שלו, הכול כמפורט בסעיף 31 לחוק החוזים, הדן בתוצאות הנובעות מבטלותו של החוזה הנגוע באי-חוקיות. גם נימוקו של כבוד השופט ויתקון בע"א 630/78 [4], בעמ' 585, נראה לי לכאורה כבד משקל, ואלה דבריו: "אם נקבל גרסה זו, נגיע לתוצאה, שלכאורה אינה נראית לי רצויה. מוכר וקונה העורכים שני מסמכים, אחד הכולל את ההסכם האמיתי ואחד שמטרתו להונות את שלטונות המס, מתחייבים אמנם - במקרה של גילוי - לפי הדין הפלילי, אך מבחינת הדין האזרחי אין להם לחשוש שמא לא יבצעו בתי-המשפט את העסקה". יש גם מקום לטענה, הראויה לדעתי להישקל, שמא דווקא החוזה "הנסתר" או "האמיתי" אינו אלא חוזה, שנכרת "רק למראית עין", שכן לא הייתה מעולם לצדדים כוונה, שתהיה לו נפקות משפטית, או שיהווה בסיס לפעולה משפטית מכל סוג שהוא. אין כל ודאות, שהמחוקק אימץ את הגישה הקונטיננטלית במלואה, ולא מן הנמנע, שביקש רק לקבוע את התוצאה של הסימולציה המוחלטת. אין צורך להכריע בשאלות אלה במסגרת הדיון שלפנינו, שהרי איננו יכולים לתת תוקף לחוזה "נסתר", שכלל אינו קיים, ואילו החוזה, שנכרת למראית עין, הוא ממילא בטל מהנימוקים שנתבארו. עד כאן - לעניין ההשבה גרידא. גורל הפיצויים המוסכמים מראש תלוי, כאמור, בשאלה, אם החוזה הוא חוקי, או שמא יש לראותו כמוכתם באי-חוקיות. ערה אני להלכה הפסוקה, כי ציון מחיר נמוך מן האמיתי בחוזה מכר אין די בו לבדו כדי לבסס עליו טענה של כוונה לרמות את שלטונות המס, ויש, בדרך כלל, לראותו כחוקי: ע"א 41/75 [2]; ע"א 874/75 [3]. ספק בלבי, אם רצוי לדבוק בהלכה זו, לאור הגמישות, המתאפשרת לפי סעיף 31 לחוק החוזים, ואשר לא הייתה קיימת לפי הדין הקודם. כאשר אפשר לדרוש השבה ולעתים אף מילוי התחייבות על-פי חוזה, הנגוע באי-חוקיות, אין אולי מקום לדרישות מרחיקות לכת של הוכחת הכוונה לרמות את שלטונות המס. לית מאן דפליג, שעצם הציון בחוזה של מחיר נמוך מן האמיתי - היינו, ציון מחיר לא אמיתי - הוא תופעה שלילית, ויש להרתיע מתקשרים מלנקוט בדרך זו. לכאורה, נוטה אני לחשוב, שדי בעובדה זו כדי להוביל למסקנה, שחוזה כזה הוא גופו בטל מטעמים של טובת הציבור או תיקונו של עולם, בלי כל שאלה, מה המטרה הספציפית, שהייתה למתקשר זה או אחר (או לשניהם גם יחד). לשון אחר: יש וחוזה חוקי כשלעצמו נכרת על-ידי אחד המתקשרים כמכשיר למטרה פסולה, ואז אין הוא רשאי לתבוע על-פיו. כך גם הצד השני, אם ידע על המטרה ונתן לה יד מסייעת. אולם בענייננו החוזה מוכתם, ולא רק המטרה המשוערת העומדת מאחוריו. ברם, גם שאלה זו אינה דורשת הפעם הכרעה. דיינו בכך שבסעיף 5 לכתב תביעתם של המשיבים טענו הם עצמם, כי במעמד חתימת ההסכם ביקש בעלה של המערערת לא לרשום את המחיר האמיתי, היות שלטענתו היו לו הוצאות שונות, שלא יוכרו על-ידי רשויות המס, ואשר בגינן אין הוא רוצה לשלם מס שבח. התוספת (באותו סעיף), כי הבעל טען, שזה יהא חוקי, אם יסכימו התובעים לרכוש בנפרד ברזל לבנייה שעל המגרש, אין בכוחה לרפא את הפגם הזה, שהרי לא הייתה עסקה אמיתית של רכישת ברזל אלא בגבול של 16,500 ל"י בלבד, והשאר (כמתואר בפסק הדין) היה בגדר תשלום "מתחת לשולחן". משידעו המשיבים את מטרת המערערת, ואף-על-פי-כן נתנו לה יד (בתור PRIVY), יש לראות את הקשר כבלתי חוקי מבחינתם של שני הצדדים, גם מנקודת ראות המטרה: ]ARCHBOLDS (FREIGHTAGE), LTD. V. S. SPANGLLETT, LTD. (1961) [10 ("... AT 424 I )"... HAD NO SUCH INTENT AND WERE NOT PRIVY TO. אולם, כזכור, דעתי לכאורה היא, שהסכם הנוקב במחיר בלתי נכון הוא גופו בלתי חוקי, ללא קשר לכוונתו, הנסתרת או הידועה, של אחד הצדדים לו. על יסוד הנאמר לעיל אני מסכימה לתוצאה, אליה הגיע חברי הנכבד, השופט שמגר, על כל מרכיביה, למעט החיוב בתשלום הפיצויים המוסכמים מראש. לבסוף עוד הערה אחת: אילו הייתי מקבלת את הדעה שהחוזה הוא חוקי, הייתי מחייבת את המערערת בתשלום כל סכום הפיצויים המוסכמים מראש (כנרמז לעיל), ולא רק כדי סך 30,000 ל"י. בכל הכבוד הראוי, לא נראה לי שסכום של 55,000 ל"י כמוסכם, בתקופה של אינפלציה דוהרת, הוא "ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה 'כתוצאה מסתברת של ההפרה'", כפי סעיף 15(א) סיפא לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). הפיצוי מהווה כ-25% מהמחיר המלא, הרבה מתחת לריבית השנתית של אשראי המקובלת בשוק, ואין צריך לומר, שאי-אפשר לחזות מראש מה ילד יום בשטח הכלכלי-פיננסי, קל וחומר בתקופה ארוכה יותר. כידוע, פורש הסעיף על דרך הצמצום, ואפילו אם נמצא הסכום מוגזם, התוצאה היא הפחתתו עד לקצה הגבוה של גבול הסבירות: ע"א 300/77 [7], בעמ' 687 מול האות ז. השופט מ' אלון: 1. חבריי הנכבדים דנו, בין היתר, גם בבעיית קיומו של חוזה נסתר בעניין שלפנינו. בסוגיה סבוכה זו לא טענו באי-כוח בעלי הדין לפנינו, ואשר על-כן נוטל אני רשות לדון בה במקומה, בבוא שעתה. לדעתי, ההכרעה בנדון דדן תיפול על-פי האמור בסעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים (חלק כללי). 2. סעיפים 30 ו-31 האמורים הביאו עמם לחידוש גדול ומקורי בסוגיית החוזה הפסול - כפי שכך מכונה בשולי הסעיף חוזה, הפגום בפגמים המנויים בסעיף. החידוש שנתחדש הוא במסקנות, העולות מתוך ההוראות, המצויות בשני הסעיפים כאחד. סעיף 30 מורה, כי "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל". הוראה מוחלטת ופסקנית זו, אילו עמדה בפני עצמה, משמעותה אחת היא: חוזה, הפגום בפגמים המנויים בסעיף, הריהו בטל ומבוטל, ודינו כחספא בעלמא. אך סעיף זה אינו עומד בפני עצמו אלא בן-זוג מצוי עמו ולצדו, הוא סעיף 31, בבחינת עזר כנגדו, ובא זה ולימד על זה. שתיים הן ההוראות העיקריות, המצויות בסעיף 31: א. בדרך כלל ומן הסתם חלה בחוזה בלתי חוקי חובת השבה, כאמור בסעיף 21 לחוק, אלא אם ראה בית המשפט, שמן הצדק לפטור מחובה זו, כולה או מקצתה; ב. אם צד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה, רשאי בית המשפט - אם ראה, שמן הצדק לעשות כן - לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו. סעיף 31 קובע אפוא, שלא זו בלבד שבית המשפט נזקק לתביעה של השבת מה שנתקבל על-פי החוזה הבלתי חוקי, אלא אף רשאי ויכול הוא "להחיות" את החוזה הבטל ולהורות, בנסיבות מסוימות, על קיום חיובים שבו. ומאחר שחזקה על המחוקק, שאין עניינו ב"תחית המתים" ובבריאת יש מאין, נמצאנו למדים, אף במושכל ראשון, על טיבה ומהותה של בטלות החוזה, האמורה בסעיף 30. ובכך עוד ידובר להלן. 3. על החידוש שבהוראת סעיף 31 האמור עומד פרופ' ד' פרידמן במאמר מקיף ומאלף "תוצאות אי חוקיות בדין הישראלי לאור הוראות סעיפים 30-31 לחוק החוזים (חלק כללי)" עיוני משפט ה (תשל"ו-ל"ז) 618-619, שם אומר הוא, בין היתר: "הוראה זו איננה לקוחה משיטת משפט זרה. אין היא עולה בקנה אחד עם המשפט האנגלי ואף לא עם הדין הגרמני או הצרפתי. בכל השיטות הללו נוהג הכלל השולל, בכפוף לסייגים מסויימים, את זכות התביעה במקרה שחטאם של שני הצדדים שווה. אולם ההוראה אשר בסעיף 31 לחוק החוזים קובעת ככלל את הזכות להשבה לגבי חוזה פסול, כאשר היוצא מן הכלל (שלילת הזכות להשבה) מותנה בהפעלת שיקול דעתו של בית המשפט... לעומת זאת מציעה ההוראה שבסעיף 31 לחוק החוזים פתרון מקורי, שאיננו מושתת על המקורות עליהם מתבססת, בדרך כלל, החקיקה הישראלית". מסכים אני לדברים האמורים, פרט לסיפא שבסיפא שבהם. לא דק המחבר הנכבד באמירתו הכללית בדבר המקורות, שעליהם מתבססת, בדרך כלל, החקיקה הישראלית, ולא דק באמירתו המיוחדת לעניין הנושא שלפנינו, באשר להורתו ומקורו. באמירתו הכללית לא דק, משום שנעלם ממנו מקור אחד ומיוחד בין מקורות אחרים, שעליו מתבססת, בדרך כלל, החקיקה הישראלית, הלוא הוא המשפט העברי, שבו ראה המחוקק - כפי שמחברי הצעות החוקים האזרחיים מעידים על-כך - מקור ראשי למעשה חקיקתו האזרחית, ובנוסף לו שימשו למחוקק מערכות משפטיות אחרות "מקור עזר של הארה והדרכה"; וכבר דנתי בכך במקומות אחרים, והמעיין יעיין שם (ראה, דרך משל, ע"א 148/77 [8], בעמ' 632-633). וחזרו ונאמרו הדברים, שנה ושלש, לעניין הנושא שלפנינו. בדברי המבוא להצעת חוק החוזים (חלק כללי), תש"ל-1970, נאמר, כי "העקרונות שעליהם מבוסס החוק המוצע נדונו בועדה הצבורית לאחר בדיקת שיטות משפטיות שונות, תוך שימת לב מיוחדת לשיטת המשפט העברי". ולעניין הנושא המיוחד של החוזה הפסול, מעידים עלינו דברי המבוא לאמור: "לפי הכלל האנגלי אל לו לבית משפט ללכלך ידיו בטיפול בחוזה כזה ומוטב שיהא ההפסד שנגרם מאי-קיומו נשאר 'במקום שנפל'. הוראות אלה גרמו עול רב, כפי שהראה השופט ד"ר מ' זילברג במחקריו וכן בפסק הדין במשפט ג'ייקובס נ. קרטוז (פד"י ט, עמ' 1401) ופסקי הדין שהלכו בעקבותיו. החוק המוצע קובע שחוזה פסול - בטל, ויחד עם זאת הוא קובע מספר תרופות חלופות שבית המשפט רשאי להחילם לפי נסיבות הענין: השבה, השבה חלקית, פטור מהשבה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו - גם חיוב הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו". ולמטה מן העניין נאמר בדברי ההסבר לסעיפים 31 ו-32 הזהים כמעט לסעיפים 30 ו-31 לחוק: "פתרונות מגוונים אלה מאפשרים לבית המשפט לפסוק בכל מקרה לפי נסיבותיו, כדי לעשות צדק בין הצדדים לגופו של הענין". הסבר מלא ומאלף לטיב המקור לדיני החוזה הפסול בחוק החוזים, עליו מדובר בדברים האמורים בהצעת החוק, ולמידת ביסוסם של דינים אלה על המגמה, העולה מתוך סוגיית החוזה הבלתי חוקי במערכת המשפט העברי, נמצא בדברים, שנאמרו על-ידי חבר הכנסת בנימין הלוי, שכיהן כחבר הוועדה הציבורית, שהכינה את חוק החוזים, בעת הדיון שנתקיים בכנסת: "כבר אמר כבוד שר המשפטים שכאן חידוש שהוא באמת חיובי מכל הבחינות. הוא חיובי מבחינת מגמת המשפט העברי שניתן לה פה תוקף לאו דווקא מילולי, כפי שנעשה לפעמים בתחיקתנו, שאנו משתמשים במלים עבריות או מלים שאובות מהמקורות, אבל לא במובנן המקורי ולא במשמעותן המשפטית. כאן דווקא בעניין החוזה הבלתי חוקי, עברנו מן השיטה האנגלית הנפסדת באמת, שגונתה גם על-ידי בתי-המשפט האנגליים שלא יכלו להשתחרר ממנה, לשיטה משובחת יותר, ודווקא לאור מגמות המשפט העברי. ואולי מותר יהיה לי להביא מדברי השופט זילברג, ממלא-מקום קבוע של נשיא בית-המשפט העליון, שאמר בנוגע למגמה הזאת באחד מפסקי הדין: "המגמה בדיני ישראל היא להפריד ככל האפשר בין הצד האיסורי והתוצאה המשפטית של המעשה. מהו המוצא ואיפה שביל-הזהב - אינני יודע. אך שומה עלינו לחפש אותו, ו'יגעת ולא מצאת - אל תאמין'; לשם כך כתבתי מה שכתבתי בפסקה אחרונה זו". (ע"א 110/53 הנ"ל, עמ' 1416, 1417 - מ' א'). הוא נאלץ לכתוב דברים לשם שמיים, אם אפשר לומר כך. אבל עכשיו זכה באמת, והמחוקק - אם יאשר זאת - יתן תוקף הלכה למעשה לדבריו על-ידי אחד הסעיפים החשובים של הצעה זו, שיתן חופש גמור לבית-המשפט לפסוק לפי שיקול דעתו מה צודק בכל מקרה של חוזה בלתי חוקי או חוזה הנוגד את תקנת הציבור או המוסר. זוהי התקדמות עניינית, גם מודרניזציה. פה החדש והעתיק נוגעים זה בזה". (ד"כ 57 (תש"ל) 1976. בעניין הוועדה הציבורית ראה שם, בעמ' 1761). 4. כאמור, ההוראות שבחוק החוזים בעניין החוזה הבלתי חוקי מבוססות על המגמה העולה מתוך המשפט העברי, באשר אין הן זהות לעמדתו של המשפט העברי, שהרי לפיו חוזה בלתי חוקי, בדרך כלל, אינו בטל מבחינתו האזרחית, וממילא זכאי הצד לחוזה זה לבוא על זכויותיו, כל עוד אין בכך משום ביצוע מעשה העבירה גופה. על ראשי פרקים בדין החוזה הבלתי חוקי במערכת המשפט העברי עמדתי במקום אחר (מ' אלון המשפט העברי (הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, מהדורה 2, כרך א, תשל"ח) 163, ואילך), ומצויה בו ספרות מקיפה ונרחבת (ראה: מ' זילברג, כך דרכו של תלמוד (מפעל השכפול, תשכ"ב) 75 ואילך, וע"א 110/53 [9] הנ"ל; ש' ורהפטיג, דיני חוזים במשפט העברי (הוצאת מכון הרי פישל, תשל"ד) 183 ואילך; נ' רקובר, ענישה בשכר-עבירה במשפט העברי משפטים ב (תש"ל) 481 ואילך). לא כאן המקום להאריך, ואפנה לדברים, כפי שסיכמתים במקום אחר (מ' אלון, בספר הנ"ל, בעמ' 164-165): "המשפט העברי מבחין אפוא בין החלק ה'ממוני' לחלק ה'איסורי' שבהלכה ומעניק תוקף חוקי מלא לחוזה שבא כעבירה דתית, כל עוד אין בביצוע החוזה משום ביצוע של העבירה עצמה. הבחנה מוחלטת זו מאפשרת ניהול חיי משפט יציבים, ואף תואמת היא את זיקת הגומלין שבין המוסר והמשפט במערכת המשפט העברי, המחייבת לשלול מן העבריין את ה"הנאה" הנוספת שבביטול החוזה האזרחי. משום כך, כאשר מתברר במציאות חברתית מסוימת, שעל ידי מתן תוקף לעסקה המשפטית יש משום עידוד למעשה עבריינות, נפסקה ההלכה, שבכגון זה לא יתן בית המשפט סעד לביצוע החוזה (כגון במקרה של שכירת עדי שקר, לא יתן בית-המשפט סעד לשוכר, שתובע בחזרה את כספו מאדם שהבטיח להעיד עדות שקר ולבסוף לא העיד (שו"ת שבות יעקב, חלק א, קמה))". 5. סוגיית החוזה הבלתי חוקי בחוק החוזים הישראלי היא דוגמה מעניינת של קליטת עקרונות ומגמות שבמשפט העברי, בלי שנתקבלו חלק מפרטי דיניו ועמדותיו. לא נתקבלה עמדת המשפט העברי, שבדרך כלל תקף הוא החוזה הבלתי חוקי לעניין נפקויותיו האזרחיות; הכלל הוא, כאמור בסעיף 30, שחוזה כזה בטל הוא. אך כן נתקבלו בחוק החוזים שני עקרונות מהותיים שביסוד דיני החוזה הבלתי חוקי במשפט העברי. העיקרון האחד - עצם ההיזקקות לתביעה, שיסודה בחוזה, הפגום באי-חוקיות. נשללה בתכלית הגישה, כי תביעה על-פי חוזה בלתי חוקי היא "מוקצה מחמת מיאוס"; שומה על בית המשפט לעשות צדק בין בעלי הדין ולשם כך אף "ללכלך ידיו" בתביעה מעין זו. אמנם כן, בהשתמשו בשיקול-דעתו, כאמור בסעיף 31, יביא בית המשפט בחשבון שיקוליו, בין היתר, גם התנהגותו של כל אחד מהצדדים וחלקו באי החוקיות של החוזה, ומתוך כך יבוא חשבון גם הצורך "לחינוך הציבור שיתרחק מתכסיסים החייבים להעלות חשד בעיני כל אדם ישר" (מדברי הנשיא לנדוי בע"א 41/75 [2], בעמ' 6); וכפי שראינו, נתקבל גורם זה כאחד השיקולים החשובים בסוגיית החוזה הבלתי חוקי גם במשפט העברי כדי לבלום, במציאות חברתית מסוימת, מעשים שלא ייעשו. אך כל אלה הם חלק מהשיקולים, העולים בעת הדיון בחוזה בלתי חוקי; מהדיון עצמו, מההיזקקות לעיון בחוזה ובתנאיו, משיקולי נסיבות העניין, ובראש וראשונה מעשיית צדק למי שראוי לכך - שוב אין בית המשפט סולד, גם כאשר יושב הוא לדין בחוזה, שאינו על-פי דין. העיקרון האחר, שנתקבל בסוגיית החוזה הבלתי חוקי שבחוק החוזים הישראלי, היא המגמה היסודית במשפט העברי, ש"אין חוטא נשכר", שהעבריין לא ייהנה, בנוסף על מעשה עבריינותו, גם מאי-קיום הנפקויות שבדין האזרחי, הנובעות מהחוזה. לשם שמירת מגמה זו קבע המחוקק בסעיף 31, שככלל יש להשיב את הכספים שנתקבלו, וכן מסר לשיקול-דעת בית המשפט להורות, בתנאים מסוימים, על קיום החיובים הנובעים מן החוזה, והכול "[כדי] לפסוק בכל מקרה לפי נסיבותיו, [ו] כדי לעשות צדק בין הצדדים לגופו של ענין" (הצעת חוק החוזים (חלק כללי)). 6. נראה לי, כי לאור מגמתו זו של המחוקק, שומה עלינו לצמצם, ככל האפשר ובמסגרת הוראות סעיפים 30 ו-31 האמורות, תוצאה, שיש בה כדי לשלול מהצדדים זכויות, המגיעות להם על-פי החוזה, שכרתו ביניהם. צמצום זה בא לידי ביטוי בשני כיוונים: הכיוון האחד הוא שיש להרחיב, ככל האפשר במסגרת סעיף 31, את חובת קיום החיובים, המוטלים על בעלי הדין על-פי החוזה, שכרתו ביניהם; והכיוון השני - שיש לצמצם התוצאות, הנובעות מאי החוקיות, ככל האפשר במסגרת סעיף 30, על-ידי הבחנה, דרך משל, בין אי-חוקיות, הנובעת מעצם מהותה של העסקה שבחוזה, (כגון חוזה לשם ביצוע מטרה בלתי חוקית) ובין אי-חוקיות, שהיא נלווית וטפלה לגוף העסקה שבחוזה; ודוגמה לכל אחד משני כיוונים אלה תימצא להלן בדיון בעניין שלפנינו. על-פי כל האמור לעיל, באים אנו למסקנה אחת נוספת, כפי שכבר רמזתי לכך בתחילתם של דבריי. אמנם כן, חוזה בלתי חוקי נאמר עליו בסעיף 30, כי בטל הוא. אך לאור הוראות סעיף 31, נמצאנו למדים על מידת הביטול ועל מהותה של בטלות זו. מכוחו של בית המשפט להורות על קיום החיובים שבחוזה, כוח, שכאמור, בית המשפט ישתמש בו בעין טובה וביד רחבה ככל האפשר, אנו למדים, כי לפנינו חוזה חי וקיים, אשר לעת מצוא - כאשר בית המשפט אומר לו פעל - פועל המפעיל, הן בתחום דיני החיובים והן בתחום דיני הקניין (כאשר בית המשפט משתמש בסמכותו, על-פי סעיף 31, ושולל את זכות ההשבה). החוזה הבלתי חוקי בחוק החוזים הישראלי אינו אפוא כעפרא דארעא, כחפסא בעלמא או כביטויה של חברתי הנכבדה "כאין וכאפס", שהרי אין בית המשפט מתיימר לברוא יש מאין ולהורות על קיום חיובים, שכלל אינם בנמצא. בטלות זו שבסעיף 30 פירושה אפוא - על דרך הציור - שהחוזה חי וקיים אך רדום, ומוצא פי בית המשפט מעוררו מ"תרדמתו" ככל אשר יורה ויצווה. המושג בטל שבסעיף 30 אינו אפוא בחינת "לא שרירין ולא קיימין", אלא הריהו בחינת "לא שרירין אך קיימין", ומכוח קיומו באה לו, במסגרת הוראות סעיף 31, גם שרירותו. 7. ומשבאנו לכאן, נחזור לעניין שלפנינו. לדעתי, יש לחייב את המערערת בהשבת הסכום של 95,000 לירות, שקיבלה על חשבון מכירת המגרש, ובנוסף לכך פיצויים, אשר סכומם יפורט להלן, על-פי סעיף הפיצויים המוסכמים, שתשלומם נקבע בחוזה כחיוב על המפר אותו. לכלל מסקנה זו הייתי בא, גם אם סבור הייתי שהחוזה שלפנינו חוזה בלתי חוקי הוא, וכזו היא גם מסקנתי, באשר, לדעתי, החוזה דדן אינו פגום בפגם אי החוקיות. אסביר את דבריי בכל אחת משתי החלופות האמורות, ראשון ראשון. 8. הצדדים הסכימו ביניהם על מכירת המגרש בסכום של 205,000 לירות, אך המחיר הנקוב בחוזה שערכו ביניהם הוא 150,000 לירות, היינו, פחות בסכום של 55,000 לירות מהמחיר, שלמעשה הוסכם עליו. לית מאן דפליג, כי הדבר נעשה ביזמתה של המערערת (להלן - המוכרת), אשר ביקשה בדרך זו להונות את שלטונות המס. המשיבים (להלן - הקונים) נתפתו ונתנו ידם לכך, ומאחר שידעו על כך (זוהי הנחתנו בחלופה הראשונה), הרי הם סייעו לדבר עבירה, ויש בכך, הן מבחינתה של המוכרת והן מבחינתם של הקונים, משום חוזה הנגוע באי-חוקיות. הקונים קיימו וביצעו חלק מהחיובים, שהיו מוטלים עליהם לפי ההסכם שביניהם, ושילמו את הסכום של 55,000 לירות, וכן פעמיים את הסכום של 20,000 לירות במועדים הנקובים בהסכם, היינו סכום של 95,000 לירות, שהוא כמעט מחצית הסכום שהוסכם עליו. משנודע לקונים שהמוכרת מכרה להם חלקה, שהיא קטנה מזו שהסכימו עליה, ביקשו להפחית, ביחס מקביל, מהסכום שעליו הוסכם ביניהם. השופט המלומד בבית המשפט המחוזי קבע, ובדין קבע, שהמוכרת היא שהפרה את החוזה, ומפרשת הדברים עולה, כי המוכרת, הן בשעת המשא ומתן עובר לכריתת החוזה והן לאחר מכאן, נהגה בדרכי עקלקלות ושלא בתום-לב. על כל אלה יש להוסיף, שלמעשה לא בוצעה הונאת שלטונות המס, וזאת ביזמת הקונים, שגילו את אוזנם של שלטונות אלה על כך. לפי האמור ברישא של סעיף 31 זכאים הקונים, מן הסתם, להשבת הכספים ששילמו, וכפי שכבר נאמר בדברי חבריי הנכבדים - בוודאי אין מקום בענייננו, שמטעמים של צדק נשלול מהם השבת הסכום של 95,000 לירות, שכבר שילמו למוכרת. ומה בדבר החיוב של תשלום 55,000 לירות, המוטל על המוכרת מכוח הסעיף שבחוזה, המחייב את מי שמפר אותו לשלם סכום זה? לעניין חובת קיום חיובים בחוזה בלתי חוקי נאמר בסיפא של סעיף 31, כי "רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון... במידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו". התנאי לחיוב הצד השני בקיום החיובים המוטלים עליו הוא אפוא "שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה". האם פירושן של מלים אלה הוא, שצד אחד ביצע את כל החיובים, המוטלים עליו לפי החוזה, ורק אז רשאי בית המשפט להורות לצד השני לקיים את החיובים המוטלים עליו לפי החוזה? נראה לי, כי פירוש מצמצם כזה אינו עולה בקנה אחד לא עם המגמה הכללית שבסעיף 31, עליה עמדתי במפורט לעיל, היינו, שיש להרחיב את חובת החיובים, המוטלים על בעלי הדין לפי החוזה שכרתו ביניהם, ולא עם הגיונם של דברים. כי מה טעם ומה היגיון יש לדרוש, שצד אחד יקיים את כל חיוביו על-פי החוזה, ושרק אז יחויב הצד השני לקיים את כל חיוביו שלו או את חלקם? מקום רב יש לתהות, מה ראה המחוקק לנכון לפניו להעמיד מעיקרו של דבר את התנאי של קיום החיובים מצד אחד, ומדוע לא הסתפק בהשארת כל עניין וכל מקרה לשיקול דעתו של בית המשפט לפי הנסיבות, ולפי שרואה הוא שיש לנהוג לפי הצדק (ראה מאמרו הנ"ל של ד' פרידמן, בעמ' 630). אך זו היא הוראה, שיצאה מלפני המחוקק, ואין לנו להרהר אחריה. אך, על כל פנים, אין מקום לפירוש דווקני למלים "שצד אחד ביצע את חיובו", כמכוונים רק למקרה שצד זה ביצע את כל חיובו. ומה אם ביצע תשעים או שמונים אחוז מהחיובים המוטלים עליו? נראה לי לכן, שמלים אלה צריך לפרשן כמכוונות לביצוע של חלק ממשי מהחיוב, המוטל על הצד האחד, וההדגשה במלים "כולו או מקצתו" לעניין קיום חיוביו של הצד השני לא באה אלא משום החידוש, שבית המשפט רשאי להורות, מלכתחילה, שהצד השני יקיים חלק מחיוביו בלבד. פירוש זה נראה בעיניי במיוחד, כאשר מדובר, כבמקרה שבפנינו, בחוזה, שאי החוקיות אינה במהותה של העסקה גופה, כגון שהחוזה נכרת לשם ביצוע מטרה בלתי חוקית, אלא כאשר אי-החוקיות נלווית וטפלה לגוף העסקה. מהותה של העסקה שלפנינו ומטרתה היא מכירת המגרש, ובכך אין כל דופי, אלא שנלווה לעסקה המעשה של נקיבת סכום, השונה ממה שקבעו הצדדים ביניהם, והדבר נעשה כדי להונות את שלטונות המס. זכר לפירוש זה של הסיפא של סעיף 31, אם לא ראיה ממש, מצאתי בע"א 630/78 [4], שאף בו מדובר בחוזה, שהצדדים קבעו בו סכום, השונה מהסכום שהתחייבו עליו למעשה, כדי להונות את שלטונות המס. אומר חברי הנכבד, השופט בכור, בעמ' 578: "בעניננו אין תחולה לסעיף 31 הנ"ל, כי המערערים טרם ביצעו את חיובם והם שילמו רק חלק קטן מהמחיר על החשבון (פחות מ-10%) וגם סכום זה הוחזר על-ידי המשיב. לכן סעיף 31 הנ"ל אינו יכול להצדיק חיוב המשיב לבצע את החוזה אם הוא בלתי חוקי". ומכלל לאו אתה שומע הן. בנדון דדן, כאמור, שילמו הקונים קרוב למחצית הסכום שהתחייבו עליו, ובכך קיימו חלק ממשי מהחיובים, המוטלים עליהם על-פי החוזה. על המוכרת, כמי שהפרה את החוזה, מוטל, לפי החוזה, החיוב לשלם סכום של 55,000 לירות דמי פיצויים מוסכמים מראש, ונראה לי, כי חיוב זה כלול הוא במלים "קיום החיוב שכנגד", המוטל על הצד השני. האם לפי נסיבות העניין יהא זה מן הצדק לחייב את המוכרת בקיום חיוב זה, כולו או מקצתו? נראה לי, כי התשובה לכך היא חיובית. המוכרת הפרה, ללא כל הצדקה ובחוסר תום-לב, את החוזה, ולפי העולה מפרשת הדברים. נגרמו לקונים נזקים ניכרים כתוצאה מהפרתה ומהתנהגותה זו. לדעתי, מן הצדק הוא, שהמוכרת, שהיא העבריין העיקרי, אשר יזמה ופיתתה את הקונים לנקוב בסכום הנמוך מהסכום, שהוסכם עליו למעשה, והיא היא אשר ביקשה ליהנות מהונאת שלטונות המס בנקיבת הסכום כאמור, מן הצדק הוא שלא תיהנה, בנוסף על עבריינותה, מאי-תשלום פיצויים מוסכמים, שהתחייבה בתשלומם, ושלמעשה נגרם נזק לקונים. ובנסיבות המקרה לא הייתי מחייב את המוכרת למלא אחר החיוב כולו אלא מקצתו, ומעמיד את סכום הפיצויים על שלושים אלף לירות בלבד. 9. למסקנה זו גופה נגיע, גם אם נקבע - ולדעתי אכן כך צריך שייקבע שלפי עובדות המקרה שלפנינו, אין להחיל כל עיקר, לעניין תביעת הקונים, את הלכת החוזה הפסול. אומרת חברתי הנכבדה, השופטת בן-פורת, שדעתה, לכאורה, שדי בעובדה שההסכם נוקב במחיר לא נכון כדי להביא למסקנה, שחוזה כזה בטל ובלתי חוקי בשל טעמים של טובת הציבור או תיקונו של עולם, ללא קשר לכוונתו, הנסתרת או הידועה, של אחד הצדדים לחוזה. דעה זו, עם כל הכבוד הראוי, אינה נראית לי. אף בטרם באו סעיפים 30 ו-31 לעולמו של החוק הישראלי, כאשר המחוקק עדיין גילה סבר פנים חמורות ויחס קפדני לחוזה הפסול, מקובלת הייתה הלכה פסוקה ורווחת בבית משפט זה, שהפגם בנקיבת סכום שונה בהסכם מהסכום, שלמעשה התחייבו עליו הצדדים, הוא משום שיש בכך משום כוונת מרמה והונאה כלפי שלטונות המס ולא משום עצם העובדה, שבחוזה מובא סכום, שאינו תואם את המחיר ששולם למעשה (ראה, דרך משל, ע"א 105/69 [1]; ע"א 41/75 [2]; ע"א 874/75 [3] ועוד), והדיון נסב על השאלה, מה מידת ההוכחה הדרושה, שאכן קיימת הייתה כוונת הונאה כזאת. אכן נכון, כדברי חברתי הנכבדה, שציון מחיר לא אמיתי הוא תופעה שלילית, ויש להרתיע מתקשרים מלנקוט בדרך זו. אך השאלה העומדת לדיון היא, האם די בכך כדי לעשות חוזה כזה לחוזה בטל, על כל המשמעויות והמסקנות הנובעות מכך? נראה לי, כאמור, שגם עד צאת חוק החוזים לאור עולם לא סברנו כך, וודאי שכיום, עם השינוי המהותי ביחסו של המחוקק לסוגית החוזה הפסול והמגמה לקיימו בנסיבות מתאימות, וכשנראה לנכון לפי הצדק, אין לנו להרבות בחוזים פסולים אלא למעט בהם. 10. כאמור, "הלכה פסוקה היא שאי-גילוי המחיר המלא בהסכם, אין בו כשלעצמו כדי לשמש ראיה מספקת למטרתו הבלתי-חוקית של ההסכם" (מדברי השופט ויתקון בע"א 41/75 [2] הנ"ל, בעמ' 4-5), ובכל המקרים, שנדונו בבית-משפט זה, נקבע, כי אין חוזה כזה נוגע באי-חוקיות, אלא אם מצויה ראיה נוספת, שהעלמת המחיר האמיתי בחוזה מטרתה הייתה להונות את שלטונות המס (ראה פסקי הדין האמורים לעיל וכן ע"א 630/78 [4]). נראה לי, כי גם עתה, לאחר הוראות סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים, מן הראוי לדבוק, בדרך כלל, בהלכה זו. כאמור, המגמה העולה מסעיפים 30 ו-31 האמורים היא לצמצם במידת האפשר תוצאת ביטולם של חיובים, שהצדדים קיבלו על עצמם בחוזה בלתי חוקי, והמשתמע ממגמה זו, לדעתי, הוא, שיש לצמצם במידת האפשר והרצוי גם את עצם קביעתו של חוזה כחוזה בלתי חוקי, ועל-ידי כך לחייב את הצדדים לעמוד בכל החיובים, שקיבלו על עצמם. מיותר להוסיף ולומר, כי המדובר אינו במקרה של חוזה, הנגוע באי-חוקיות של עצם העסקה ומטרתה, אלא באותם המקרים, שהעסקה עצמה כשרה היא וללא דופי, אלא שמתעורר חשד, שמא נלווית לה גם כוונה של הונאת שלטונות המס על-ידי נקיבת מחיר, שאינו תואם את המחיר, שהתחייבו עליו למעשה. אומרת חברתי הנכבדה, שבמקרה שלפנינו אכן קיימת ראיה נוספת זו לכוונת הונאת שלטונות המס, וזאת על סמך טענת הקונים עצמם בסעיף 5 לכתב תביעתם. נראה לי, עם כל הכבוד, כי אין מקום להסקת מסקנה זו מתוך האמור בטענותיהם של הקונים בכתב התביעה, במיוחד לאור דברי עדותו של התובע בבית המשפט, שהשופט המלומד בבית המשפט המחוזי התרשם מהם כדברי אמת. אכן, ברישא של הסעיף נאמר, כי בעלה של המוכרת ביקש מהקונים שלא לרשום המחיר האמיתי, כדי שלא יצטרך לשלם מס שבח, אך בסיפא נאמר, כי הוא, בעלה של המוכרת, אמר לקונים, כי זה חוקי, אם הקונים ירכשו ממנו את הברזל, ואזי ההפרש במחיר הוא תמורת הברזל. אם מבקשים אנו להוכיח את ידיעת הקונים בדבר אי החוקיות שבנקיבת המחיר מתוך דבריהם שלהם שבכתב התביעה (גם אם נתעלם מדברי הקונה בעדותו, משנשאל על האמור בסעיף 5, כי עורך-דינו "לא פועל לפי הוראות שלי, בקושי מביא אותי לשבת איתו" עמ' 39 לפרוטוקול), הרי עלינו לקבל גם את מה שנאמר בהמשכו של סעיף 5 הנ"ל, שהמוכר הודיע להם, שזה חוקי בגלל רכישת הברזל. העולה מכלל דבריהם - שהם המשמשים יסוד להוכחת ידיעת הקונים - הוא, שהקונים לא חשבו, שהם מסייעים לדבר בלתי חוקי, ובכגון זה אין אנו אומרים "פלגינן דיבורא". הקונה נחקר רבות בעניין זה בעדותו, בה הוא אומר, בין היתר: "אני אומר שגיליתי אחר כך ש 55 אלף ל"י שלא הוכנסו זה בנגוד לחוק. פניתי לחבר סגן נציב מס הכנסה ספרתי לו הוא הפנה אותי למקום ונפגשתי עם ראובן ממס הכנסה וספרתי לו" (עמ' 25-26 לפרוטוקול); ולהלן הוא אומר: "למה הלכתי למס הכנסה? אני אומר שעד שהלכתי אצל עדיני וספרתי לו הרי עדיני אמר לי שזה 55 אלף לירות שנתנו מתחת לשולחן... את שואלת אם סכמתי עם הווארד שזה מתחת לשולחן - אני אומר שלא. מה שעשיתי אתו באותו לילה לי נראה שעשיתי בסדר" (עמ' 38 לפרוטוקול). על סמך כל החומר והעדויות שהיו לפניו קבע השופט המלומד בבית המשפט המחוזי לאמור: "במקרה שלפנינו... ישנו הסכם שלא נכתבו בו המחיר המלא ופרט לכך לא הובאה שום עדות או ראיה שההסכם נעשה כדי לאפשר לאחד הצדדים או לשניהם לרמות את שלטונות המס. לא הוכח גם שבפועל נמסרה הצהרת כזב לשלטונות המס". לא נראה לי, כי מקום יש אתנו להתערב בקביעות עובדתיות אלה של בית המשפט המחוזי. 11. כאמור, עקב הפרת החוזה על-ידי המוכרת זכאים היו הקונים לבטל את החוזה, ובדין ביטלוהו. על-פי האמור בסעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), חייבת המוכרת להשיב לקונים את הסכום של 95,000 לירות. תחילה סברתי, כי לאור המסקנה, שהחוזה הוא תקף ואינו נגוע בפגם של אי-חוקיות, על המוכרת לשלם גם את מלוא סכום הפיצויים המוסכמים מראש, כאמור ברישא של סעיף 15(א) לחוק האמור. אך באתי למסקנה, לאור כלל נסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו, להסכים להצעת חברי הנכבד, השופט שמגר, שהעמיד את סכום הפיצויים על 30,000 לירות, על-פי האמור בסיפא של סעיף 15(א) הנ"ל. 11. אשר על כל אלה מסקנתי היא כמסקנה, אליה הגיע חברי הנכבד, השופט שמגר. על המערערת לשלם למשיבים את הסכום של 95,000 לירות ושל 30,000 לירות, ועל המשיבים לשלם למערערת את הסכום של 16,500 לירות; כל הסכומים יוצמדו במפורט בפסק דינו של חברי, השופט שמגר. הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט שמגר. המערערת תישא בהוצאותיהם של המשיבים בסכום של 15,000 ל"י. חוזהחוזה בלתי חוקיהמשפט העברי