התובע הגיש נגד הנתבעים תביעה ע"ס של 33,000 ₪. לטענת התובע התקשר בהסכם שכירות בעל פה עם הנתבעים בחודש ינואר 2014 לפיו התובע ישכור מהנתבעים את הנכס "חנות עולם הממתקים" שבבעלותם והנמצא ברחוב יוהנה ז'בוטינסקי 15 שכונת נווה זאב באר שבע (להלן: "הנכס", "החנות"). התובע התכוון לפתוח במקום מעדנייה לא כשרה. לטענת התובע, בהסכם בעל פה הוסכם כי דמי השכירות החודשיים יהיו ע"ס של 7,000 ₪ לחודש ותקופת השכירות בין 12 ל - 18 חודשים. כמו כן לטענתו, סוכם בשיחות בעל פה על כל פרטי השכירות הנוספים כגון הוצאות החזקת הנכס, תשלומי מיסים, חשמל, אמצעי בטיחות ושמירה. עוד לטענתו סוכם בעל פה בין הצדדים כי התובע יקנה מהנתבעים חלק מהציוד שהיה בחנות וסוכמו מחירי הציוד. לטענת התובע באחת מהפגישות ביום 7.1.14, עם הנתבעים, הייתה נוכחת הגברת איגנטוב יוליה (להלן: "יוליה") סגנית מנהל טיב טעם בבאר שבע שיש לה ניסיון בתחום המעדניות והיא באה לסייע לתובע ושוחחה עם הנתבעים גם בנוגע לציוד והמלאי שנמצא בחנות ואף הייתה עדה למשא ומתן שניהל התובע עם הנתבעים. לטענת התובע ביום 8.1.14 על פי בקשת הנתבע 1 המציא התובע לנתבע לצורך הכנת הסכם שכירות צילום של הדרכון האישי שלו, צילום של שיק מבוטל ועוד מספר מסמכים. בעקבות המשא ומתן שניהלו הצדדים בעל פה והבטחתם של הנתבעים יצר התובע קשר עם ספקים רבים על מנת להזמין סחורה וציוד לחנות, פנה לעירית באר שבע על מנת להסדיר את נושא הרישיונות והתחיל לפעול בעניין פתיחת החנות. לטענת התובע ללא כל הסבר הפרו הנתבעים את ההסכם בעל פה שנעשה ביניהם וכתוצאה מכך לטענתו נגרם לו נזק קשה ובלתי הפיך. טוען התובע כי על פי הערכה של אנשי מקצוע וכלכלנים הייתה המעדניה אמורה להפיק רווחים שבין 30,000 ל - 50,000 ₪ בחודש. עוד לדבריו הזמנות המוצרים אמורות היו להיות בסך של 180,000 ₪ לחודש אך עקב ההתייקרויות הם עלולים להיות יקרים יותר בעתיד. כמו כן לטענתו ערך תכנית עסקית בסיוע מתי במשרד הכלכלה שעלתה לו 3,000 ₪. אשר על כן לטענתו ההפסד הכספי מסתכם בסך 150,000 ₪. עוד לדבריו נגרם לו נזק תדמיתי, שמו הטוב נפגע, ספקים כבר הצהירו בפניו כי לא יעבדו איתו בעתיד, כמו כן נגרמה לו עוגמת נפש. לאור האמור לעיל, החליט התובע להגיש תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות על סכום של 33,000 ₪ חרף העובדה כי הנזק שנגרם לו לטענתו הוא גבוה יותר. הנתבעים הגישו כתב הגנה. לטענת הנתבעים לא הייתה עסקה מושלמת עם התובע שכן לא הייתה גמירת דעת. לטענות הצדדים לא הגיעו לשלב שבו גיבשו רצון החלטי להתקשר בחוזה הדברים נלמדים מנסיבות העניין, התנהגות הצדדים בין היתר גם לא הסכימו על פרטים מהותיים בעסקה. כך למשל, לא סיכמו את עניין התשלומים, תקופת האופציה, התשלום עבור הציוד והסחורה. לטענתם היה לכל היותר משא ומתן שלא הסתיים בחוזה. עוד טוענים הנתבעים כי הנכס פורסם באתר האינטרנט "יד 2", וזאת בתחילת ינואר 2014. התובע יצר קשר התעניין בחנות והצדדים אכן נפגשו. לטענת הנתבע, היו לנתבעים דרישות ברורות כגון שכירות לחודש 7,500 ₪ וכי הציוד בחנות יימכר בשווי של 25,000 ש"ח וכל הסחורה תימכר בכ - 35,000 ₪, כמו כן הנתבע הבהיר כי אינו מעוניין להשכיר את המושכר לשנה אלא לתקופה ארוכה יותר וכן ביקש כי החנות תעבור לידי השוכר כמו שהיא לרבות הסחורה. הנתבע מאשר כי התובע הגיע לחנות לפגישה נוספת עם יוליה אך בפגישה המשולשת עם יוליה התגלעה מחלוקת שבסופו של דבר הובילה לאי הסכמות ולאי גמירת הדעת באשר לתנאי העסקה. התובע הבהיר כי הוא לא זקוק לסחורה ולציוד. בהמשך לטענת הנתבע נוהלו בין הצדדים מספר שיחות טלפון אך הצדדים מעולם לא הגיעו להסכמות ברורות והיה ברור לשני הצדדים לטענתו כי עדיין עליהם לסכם את התנאים הסופיים לעסקה. בשלב זה לטענת הנתבע הוא הודיע לתובע כי ברצונו לחשוב אם הוא מתקשר בעסקה או לא שכן התנאים שהציג התובע אינם מקובלים עליו וזאת מאחר והתובע לא מוכן להתחייב לתקופת אופציה של מספר שנים. טוען הנתבע כי באותה שיחה איים עליו התובע בכך שיתבע אותו על הפרת חוזה. לאור זאת, החליט הנתבע שלא לבצע את העסקה . טוענים הנתבעים כי אכן התנהל משא ומתן בין הנתבעים אך המשא ומתן כשל הצדדים לא סיכמו ביניהם את תנאי החוזה ועל כן הם דוחים את התביעה. במעמד הדיון בבית המשפט, חזרו הצדדים על טיעוניהם. מטעם התובע התייצבה הגברת יוליה איגנטוב אשר אישרה כי היא סגנית מנהל בטיב טעם, סיפרה כי התובע פנה אליה להתייעץ בעניין פתיחת עסק והיא הסכימה לעזור לו. ציינה שהגיעה יחד עם התובע לפגישה עם הנתבע ואשתו לטענתה במעמד הדיון אמר הנתבע שהוא מעוניין לבצע את העסקה ויש לו עו"ד ערוך את ההסכם. סוכם על דמי שכירות של 7,000 ₪ לחודש ולטענתה נעשתה לחיצת ידיים בין הצדדים. בחקירתה הנגדית הודתה העדה כי התובע הבהיר באותו מעמד כי הוא התקשר עם הנתבעים לצורך המשך המשא ומתן. כאמור הצדדים חזרו על טיעוניהם במעמד הדיון. דיון והכרעה סעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע: "חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול לפי הוראות פרק זה" סעיף 2 לחוק החוזים קובע: "פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסויימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה; הפניה ככל שתהיה לציבור". סעיף 23 לחוק החוזים קובע: "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם הייתה צורה מסויימת תנאי לתוקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים". אין מחלוקת כי בתיק זה לא נערך חוזה בכתב והתובע טוען לחוזה שנערך בעל פה בין הצדדים. אשר לחוזה בעל פה - כאמור על פי סעיף 23 לחוק החוזים ניתן לערוך חוזה בעל פה ונשאלת השאלה מתי חוזה בעל פה מחייב את הצדדים לו. עצם העובדה שנכרת חוזה בעל פה איננה שוללת את תוקפו עם זאת נטל ההוכחה במקרה של עריכת חוזה בעל פה, מוטל על הטוען להתקיימותו ומאחר ואין לו ראיה בכתב, הנטל יהיה קשה יותר להוכחה ולצורך כך יהיה זקוק הטוען לראיות חיצוניות שיוכיחו את הסכמותיהם של הצדדים כגון מסמכים, עדים וראיות אחרות. בית המשפט אמור לבחון את מכלול הראיות ולבחון אם אכן מעידות על "גמירת דעת" ו "מסויימות" של הצדדים שמהוות דרישות מצטברות והכרחיות כאמור בסעיף 2 לחוק החוזים. גמירות הדעת פירושה בשלות ורצון מגובש של הצדדים להתקשר בחוזה בעל פה. מסוימות פירושה הסכמת הצדדים על הפרטים המהותיים בעסקה. כאמור, כפי שכבר צוין לעיל, נטל ההוכחה הוא על מי שטוען לקיומו של החוזה. לא די בכוונה ליצור יחסים משפטיים, אלא יש להוכיח את הכוונה המלאה והמושלמת של שני הצדדים להתקשר בחוזה. בעניינינו, לאחר ששמעתי את הצדדים, מצאתי כי לא עלה בידיו של התובע להוכיח את שני היסודות המצטברים של גמירות דעת ומסוימות. נכון אמנם כי הצדדים ניהלו ביניהם מו"מ לצורך התקשרות בחוזה שכירות לגבי החנות של הנתבעים, אך המו"מ לא הושלם לגבי פרטי ההסכם והיו נושאים שלא היו על דעתם של הנתבעים, שהם בעלי הנכס, כגון נושא האופציות ונושא הסחורה והציוד שהיה בחנות. בעניין זה ציינו הנתבעים בכתב הגנתם, כי הבהירו עניין זה לתובע, שכן מבחינת הנתבעים נושא השכרת הנכס לפרק זמן ארוך היה משמעותי וקריטי בעיניהם והנושא כאמור לא נסגר סופית בין הצדדים. עוד ציינו הנתבעים כי לאחר שהתובע איים עליהם, החליטו לא להמשיך ולנהל איתו את המו"מ. התובע מבסס את תביעתו על הכנסות עתידיות אפשריות שיכול היה להרוויח מהעסק שאמור היה לנהל, מסוג מעדנייה, אך מדובר בסכומים עתידיים שאין כל ראיה לכך שאכן את הסכומים האלה התובע יכול היה להרוויח, שכן אין לדעת כיצד עסקיו של התובע היו מתפתחים ו/או מתנהלים. התובע גם לא הציג מסמך אחד כלשהו, המבסס טענה בדבר רווחים שבין 30,000 ₪ ל - 50,000 ₪. גם התקשרותו של התובע עם ספקים עתידיים, איננה מבססת עילת תביעה, שכן התובע למעשה בפועל טרם רכש ציוד ו/או סחורה כלשהי לחנות, שלמעשה טרם החלה לפעול. אין מחלוקת כי במסגרת המו"מ שהצדדים ניהלו ביניהם, הגיעה למקום גם הגב' יוליה איגונטוב אשר הייתה נוכחת באחת הפגישות שהיו בין הצדדים ושמעה את הצדדים מדברים ביניהם על פרטי השכירות של הנכס, אך כפי שציינתי לעיל, מדובר במגעים שניהלו הצדדים ביניהם, שטרם התגבשו לכלל גמירות דעת ומסוימות מוחלטת בנוגע לעסקת השכירות של החנות. כפי שציינתי, הנטל הוא על התובע שלא הציג כל מסמך בכתב, או כל ראיה להתקשרות בין הצדדים, למעט עדותה של יוליה שלא די בה כדי לבסס את היסודות המצטברים של גמירות דעת ומסוימות, הדרושים לצורך קביעה כי נעשה הסכם בעל פה בין הצדדים. מכל האמור לעיל, אני דוחה את תביעתו של התובע. בנסיבות האמורות בתיק זה, אין צו להוצאות. עותק מפסק הדין יישלח לצדדים בדואר רשום. זכות ערר כחוק. חוזהחוזה בעל פהבעל פה