לפני תביעה כספית בסך של 397,020 ₪, בגין נזקים שנגרמו לתובעים, בעקבות הפרה של הסכם מכר, שנערך בין התובעים ולבין הנתבעות ואשר במסגרתו מכרו הנתבעות לתובעים דירה בקומת קרקע בבית משותף ברמת-גן. כמו כן, לפניי הודעת צד ג' שהגישה הנתבעת 3 כנגד עוה"ד אשר ייצג את הנתבעות בעסקה. תמצית העובדות עסקינן בדירה בשטח של כ-120 מ"ר בקומת קרקע של בית משותף ברח' אלוף דוד ברמת-גן. הבית המשותף הנו בן ארבע דירות והוא עומד על חלקה ששטחה הכולל הנו כ-1,001 מ"ר. שתיים מן הדירות בבניין, הנן דירות קרקע הממוקמות זו לצד זו ושתי הדירות האחרות, ממוקמות מעליהן בקומה א' ואף הן צמודות זו לצד זו. כל דירה רשומה בלשכת רישום המקרקעין כתת חלקה נפרדת. שטח הקרקע שמסביב לבית המשותף, מהווה רכוש משותף ואינו צמוד, על דרך של רישום בטאבו, לאף אחת מן הדירות. התובעים הנם בני זוג. התובע הנו עו"ד, המתמחה במקרקעין. אשתו הנה בנקאית. התובע טיפל לבדו בעסקה, בשמו ובשם אשתו והיה מעורב לבדו בכל שלביה (מו"מ ראשוני, מו"מ על עריכת ההסכם, ביצוע העסקה וכו'). הנתבעות, שהנן אחיות ואשר הדירה הייתה שייכת לאימן המנוחה, היו תחילה מיוצגות בעסקה על ידי אחותן, הנתבעת 1, אשר ניהלה את הדין והדברים מול התובע, עד לשלב עריכת הסכם המכר, בו כבר היו הנתבעות כולן מיוצגות על ידי הצד השלישי בתובענה זו (להלן: "עו"ד עמית"). ביום 27.5.06 נחתם זיכרון דברים בין התובעים ולבין הנתבעת 1. ביום 11.6.06 נחתם הסכם המכר, אשר במסגרתו הצהירו הנתבעות, בין היתר, כי לדירה צמוד שטח קרקע של כ-500 מ"ר מכוחו של הסדר שכנים. הצדדים חלוקים לגבי המשמעות של הצהרה זו, כמו גם לגבי המצגים שניתנו בעניין זה לפני חתימת ההסכם וכן גם לגבי השאלה, האם פגשו התובעים את השכנים לפני חתימת ההסכם אם לאו. עניין זה, הסדר השכנים, כמו גם המצג בהסכם בקשר אליו, מהווים את לב ליבה של התביעה ומשכך עוד יזכו לדיון נרחב בהמשך פסק הדין. תשלום התמורה נפרס בהסכם על פני כשמונה חודשים, כאשר מסירת החזקה נקבעה ליום 22.2.07. ביום 29.4.07, פנה התובע אל עו"ד עמית בפקס קצר בנוגע לשני עניינים (אישורי מיסים ותשלום ארנונה לתקופה שלפני מסירת החזקה). כמו כן, התובע חתם את הפקס באלה המילים "לעדכון כב': מפעילותינו בנכס עד כה עלה כי חלק מהותי מהצהרות המוכרים אין לא אחיזה במציאות. אנו בודקים את הנושא ופועלים לפתרונו ונעדכן". כארבעה חודשים לאחר מכן, ביום 31.8.07, חתמו התובעים עם השכנים, בעלי הדירה שמעליהם (להלן: "קלאוזנר"), על הסכם שיתוף ביחס למחצית החלקה שעליה ממוקמות דירת התובעים ודירת השכנים הנ"ל. לפי הסכם זה, חילקו ביניהם הצדדים את שטח הקרקע שמסביב לדירת התובעים באופן שמרבית השטח (כ-320 מ"ר), יהיה צמוד לדירת התובעים ואילו כ-60 מ"ר הנותרים, יהיו צמודים לדירת קלאוזנר. כמו כן, הוסכם כי התקרה שתיווצר עקב הרחבת דירת התובעים, תהיה צמודה לדירת קלאוזנר. כן הוסכם כי גג דירתו של קלאוזנר, יחשב כצמודה לדירתו לצורך בניית חדרי יציאה לגג זה, בכפוף לזכות התובעים להצבת מתקנים בחלק מהגג. ביום 7.4.08, כשבעה חודשים לאחר חתימת הסכם השיתוף, פנו התובעים אל הנתבעות באמצעות בא כוחם, עו"ד הורוביץ, בדרישת תשלום של 391,020 ₪, בגין נזקים שונים שנגרמו להם עקב התנהלות הנתבעות. הנזק העיקרי שעליו הלינו הנתבעות הנו ירידת ערך דירתם בסכום של 240,000 ₪, בגין אובדן 60 מ"ר חצר במסגרת ההסכם עם קלאוזנר. התובעים הסתמכו בטענה זו על מצג הנתבעות בהסכם המכר, שלפיו לדירה מוצמדת מחצית החלקה, בשטח של 500 מ"ר. לטענתם, לאחר שרכשו הדירה וביקשו לממש זכויותיהם בחצר הצמודה, התברר להם, לתדהמתם, משיחה עם קלאוזנר, כי הצהרות הנתבעות לא היו נכונות, כי אין הסדר שכנים עם קלאוזנר ובכלל וכי החצר המשותפת לא צמודה לדירתם, אלא מהווה רכוש משותף. בנוסף העלו התובעים דרישות תשלום ביחס לנזקים וסכומים נוספים שרובם קשורים למצג השווא שניתן להם לטענתם ביחס להסדר השכנים, כגון - סך של 25,020 ₪, בגין הצורך לממן את חלקו של קלאוזנר בתוספת הבנייה שביצעו התובעים, סך של 15,000 ₪ בגין שווי עלות עריכת הסכם השיתוף, סך של 50,000 ₪ בגין עגמת נפש ואובדן הנאה ביחס לשטח החצר (60 מ"ר) שנאלצו התובעים להסכים להצמיד לדירת קלאוזנר במסגרת ההסכם, סך של 31,000 ₪ בגין עיכוב שחל ביחס למועד כניסתם לדירתם שהורחבה וכן סך של 6,000 ₪ בגין שכר טרחת שמאי המקרקעין מטעמם. עוד תבעו התובעים, בעניין שאינו קשור להפרת המצג ביחס להסדר השכנים, סך של 30,000 ₪ בגין תשלום אגרות והיטלים שהיה על הנתבעות לשלם בשל המרפסת שבנו עוד טרם מכירת הדירה לתובעים ומשלא שולמו על ידן, נאלצו דווקא התובעים לשאת בהם, כתנאי לקבלת היתר הבניה להרחבת דירתם. ביום 18.6.08 הגישו התובעים את התביעה דנא, במסגרתה עתרו לפיצויים בגין ראשי הנזק הנ"ל. הנתבעות הגישו כתב הגנה, לפיו יש לדחות מכל וכל את התביעה. לטענתן, התובעים ידעו היטב כי לא רכשו בית צמוד קרקע או דירת גן, כעולה מהרישום בנסח הטאבו. לטענתן, ההצהרה בדבר הסדר שכנים נעשתה על ידי התובע ועו"ד עמית בהיסח הדעת, מבלי שהוסברה להן המשמעות של הצהרה זו ותוך ניצול תום ליבן. עוד נטען כי התובע ידע שלא קיים הסדר שכנים - לא בכתב ולא בכלל. הנתבעות טוענות כי לאחר חתימת ההסכם ומשגילו התובעים לטענתם כי אין הסדר שכנים, הם לא פנו אל הנתבעות בנושא זה וחלף זאת מיהרו לפעול לחתימת הסכם שיתוף מול קלאוזנר. הנתבעות טוענות כי התנהלות זו, בין היתר, מעידה על חוסר תום לב מצד התובעים ועל כך שהלכה למעשה, הם ידעו שאין כל הסדר עם השכנים. עוד נטען כי הסכם השיתוף עם קלאוזנר נכרת אך ורק נוכח רצונם של התובעים להרחיב את דירתם ולא כתוצאה מכך שגילו כביכול שאין הסדר שכנים, דבר שכאמור היה ידוע להם היטב לפני ובעת חתימת ההסכם. במהלך ניהול התביעה, החליטה הנתבעת 3 כי היא מבקשת להגיש הודעת צד ג' כנגד עו"ד עמית ולאחר שבקשתה אושרה, כך נעשה. לטענתה, עו"ד עמית התרשל כלפיה, בין היתר, בשל מחדלו מלהסביר לה את המשמעות של המצג שהוצג על ידי הנתבעות בהסכם ביחס להסדר השכנים וכי עו"ד עמית לא שוחח עמה כלל בנושא. בכתב הגנתו, מעלה עו"ד עמית טענות כנגד התביעה ובין היתר כי התובעים רכשו את הנכס בידיעה כי אינם יכולים להסתמך על הסדר שכנים שנעשה בעל-פה. לעניין ההודעה, טוען עו"ד עמית כי הנושא של הסדר השכנים נבדק מול הנתבעת 1, אשר ניהלה את כל המגעים מולו בשם האחיות כולן ואישרה את הכנסת ההצהרה בנושא זה להסכם. כמו כן, טען עו"ד עמית כי הוא יידע את הנתבעת 3 אודות האישור הנ"ל מצד הנתבעת 1, כי הנתבעת 3 עצמה קראה את ההסכם לפני שחתמה עליו וכי הוא עמד תמיד לרשותה ולרשות שאר הנתבעות בכל כל שאלה בנושא. דיון א. התביעה 1. הנפקות של אי ביטול החוזה הנתבעות 1, 2 ו-4 טוענות בסיכומיהן (ס' 8 - 19), כי יש לדחות את התביעה ולו בשל כך שהתרופה היחידה שעמדה לתובעים בנסיבות העניין, אם בכלל, הנה ביטול החוזה לפי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים חלק כללי"). לטענתן, גם אם כל הטענות העובדתיות של התובעים תתקבלנה, עדיין לא עומדת להם עילה לתבוע פיצויים, שכן התרופה היחידה בגין הטעיה, לפי סעיף 15 הנ"ל, הנה ביטול החוזה. טענה זו יש לדחות. במקרה הנוכחי, עילת התביעה אינה מושתתת אך ורק על סעיף 15 הנ"ל. עילת התביעה, כפי שהוגדרה במפורש בסעיפים 8ב' ו-ג' לכתב התביעה, כוללת הפרה של ההסכם, על ידי הצגת מצג שווא במסגרתו, לגבי הסדר השכנים וכן כוללת היא עילה של ניהול מו"מ שלא בתום לב. כידוע, הפרת הסכם מזכה את הנפגע, בין היתר, בתרופת הפיצויים (ס' 2 יחד עם סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א -1970 - להלן: "חוק התרופות"). כמו כן, הפסיקה כבר הכירה בכך שניתן במקרים המתאימים לתבוע פיצויים [לא רק שליליים (פיצויי הסתמכות) אלא גם חיוביים (פיצויי קיום)] ואפילו אכיפה בשל הפרת סעיף 12 לחוק החוזים חלק כללי (ר' ע"א 434/07 פרינץ נ' אמירים משוב עובדים של צמחונים וטבעונים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (לא פורסם, 14.6.2009, בפסקאות כ'-כ"א לפסק-דינו של כב' הש' רובינשטיין). כאן המקום לציין כי הטענה שלפיה יכול היה התובע לבטל את החוזה בנסיבות העניין וכי היה חייב כביכול לעשות כן, ככל שהסתבר לו שאין הסדר שכנים כפי שהובטח וכי מחדלו מלעשות כן כמוהו כויתור על כל סעד בקשר לכך, גם בה, אין משום הגנה מפני התביעה. הפרת הסכם מזכה את הנפגע במספר סעדים (אכיפה, ביטול והשבה, פיצויים וכו'). הברירה היא בידי הנפגע, לבחור את הסעד המתאים לו (ר' סעיף 2 לחוק התרופות). זאת ועוד: ברירה זו אינה נגרעת נוכח האמור בסעיף 14 לחוק התרופות, העוסק בהקטנת הנזק. סעיף 14 הנ"ל רלוונטי אך ורק לנפגע התובע פיצויים, כאשר נקבע שנפגע כאמור, לא יהיה זכאי לפיצויים בעד נזק שיכול היה למנוע או להקטין באמצעים סבירים. אין בסעיף 14 ובחובת הקטנת הנזק, כדי לגרוע, אפוא, מהברירה שעומדת לנפגע, לבחור לתבוע את סעד הפיצויים תחת הסעד של ביטול החוזה. ממילא לא הוכח לפניי כי לו היו מבטלים התובעים את החוזה, נזקם היה בהכרח קטן מזה שנגרם כתוצאה מקיום העסקה בנסיבות הנטענות על ידי התובעים. 2. הסדר השכנים - תוקפו המשפטי ונפקותו הכלכלית טוענות הנתבעות 1, 2 ו-4 כי מנסח הרישום שעמד לנגד עיניו של התובע לפני כריתת ההסכם, היה צריך להיות ברור לו, כי שטח החצר אינו צמוד לדירת הנתבעות, אלא מהווה רכוש משותף. על בסיס דברים אלה, נטען כי דין התביעה להידחות (ס' 22 - 24 לסיכומיהן). טענה זו, עם כל הכבוד, אינה מהווה הגנה מפני התביעה, שכן כלל אינה רלוונטית לעילתה. התובעים אינם טוענים למצג שלפיו שטח החצר צמוד קניינית לדירה על דרך של רישום בטאבו. לא זו עילת התביעה שלהם. טענתם הנה כי הנתבעות הפרו את המצג שניתן בהסכם, לפיו שטח החצר מוצמד מכוח הסדר שכנים (וכלשון ההסכם: "...לה צמוד בהסדר שכנים שטח קרקע של כ-500 מ"ר.."). כפי שטענו התובעים בסיכומיהם, הפסיקה כבר הכירה במפורש בתוקף המחייב של חוזה (כולל חוזה בעל-פה), שלפיו שטח קרקע מסוים, שהיה במקור רכוש משותף, נמסר בהסכמת כל הדיירים, לשימוש בלעדי של אחד הדיירים (ר' האסמכתאות שנזכרות בס' 44 - 48 לסיכומי התובעים ובהן ע"א 188/76 זלמן וברוריה רוזונקס נ' חנה הוטרר, פ"מ לא(1) 382, ע"א 815/81 יעקב כליפא נ' אלי שאול, פ"ד לו(3) 78, ע"א 1020/03 בובלילי ישראל נ' שטייניר יוסף, פורסם באתרים משפטיים, וכן ת.א. (ת"א) 192711/02 ויטלזון ישראל נ' הדר יואב פורסם באתרים משפטיים, שם סוכמה ההלכה כך: "משהסכימו כלל דיירי הבית "להצמיד" חלק מהרכוש המשותף לדירה פלונית [ראו: סעיף 62(א) סיפא] הופך אותו חלק המוצמד לחלק בלתי נפרד מהדירה אליה הוא הוצמד. ברם, כאשר עסקינן במתן זכות שימוש יחודית בחלק מהרכוש המשותף, אין צורך כלל ועיקר בהחלטת האסיפה הכללית, ברישומי ספרים ופרוטוקולים, כמו גם בקיומן של הוראות סעיף 145 לחוק. בכגון דא, די בהסכמה גרידא - אף בעל פה - על מנת להקים זכות לחזקה ולשימוש ייחודי בחלק מסוים מהרכוש המשותף. בית המשפט העליון, בשורה של פסקי דין, קבע ברורות כי הסכמה על חלוקת שימוש והענקת שימוש ייחודי ברכוש המשותף איננה בגדר עסקה במקרקעין ולכן איננה חייבת להיעשות בכתב, ודי בהוכחת הסכמה מפורשת כדי לחייב את מי שנתן את הסכמתו, ידע עליה ופעל לפיה. בע"א 815/81 יעקב כליפא נ' אלי שאול, פ"ד ל"ו (3) 78 קובע כב' השופט לנדוי בהאי לישנא - " בע"א 188/76 ...הוחלט שהסכמה בין בעלי דירות בבית משותף לשימוש ייחודי ברכוש המשותף על ידי אחד מהם אינה עסקה במקרקעין, הטעונה מסמך בכתב לפי סעיף 8 של החוק... מובן מאליו שהסכמה בע"פ חייבת להיות מוכחת בראיות מספיקות. אם היא מוכחת כך, אין כל חשש לאי-ודאות. הרי סעיף 23 של חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, מאפשר בדרך כלל, עשיית חוזה כלשהו בהסכמה בעל-פה. אין לראות טעם, מדוע נכונות זו של המחוקק לתת תוקף להסכמה בעל-פה לא תחול גם על הסכמת בעלי הדירות בבית משותף לטובת אחד מהם. ואמנם, כך גם הוחלט בע"א 188/76 ואין לנו לסטות ממה שנפסק שם"..). הנתבעות לא הציגו כל פסיקה נוגדת. מעבר לנפקות המשפטית שניתנה להסדר שכנים כמפורט לעיל, הרי שאין צורך להיות שמאי מקרקעין או מומחה במקרקעין, כדי להגיע למסקנה, כי להסדר מסוג זה יש ערך כלכלי מסוים, גם אם ערך נחות מערכה של הצמדה קניינית מלאה. 3. המצגים שהוצגו לתובעים אודות הסדר השכנים (א) המצג שהוצג בהסכם אין מחלוקת כי במסגרת המבוא להסכם נרשמו הדברים הבאים וכהאי לישנא: "והואיל: והמוכר מצהיר ומאשר בזה כי הוא המחזיק (למעט שכירות חופשית שמועד סיומה בהתאם להסכם השכירות הוא 14.2.2007) והחוכר הבלעדי בשכירות מהוונת עד ליום 31.3.2049, בדירה בשטח של כ-120 מ"ר (מתוכם כ-30 מ"ר מרפסת בנויה ומקורה) בקומת קרקע, לה צמוד בהסדר שכנים שטח קרקע של כ-500 מ"ר וכל הזכויות הצמודות, ברח' אלוף דוד 149 תל אביב הידועה כחלקה 83/1 בגוש 6179 (להלן "הנכס") ; כמפורט בנסח הטאבו המצ"ב כנספח א'". המשמעות הלשונית הפשוטה, הטבעית והברורה של מצג זה, הנה כי בהסכמת השכנים לבניין (ובהעדר הסתייגות, ברירת המחדל הפרשנית כאן, צריכה להיות כי ניתנה הסכמת כל השכנים לבניין ולא רק קלאוזנר), שטח החצר נמסר לשימוש ולחזקה הבלעדיים של בעלי הדירה, היינו של הנתבעות. ראוי לציין כבר עתה במאמר מוסגר ובשולי הדברים בשלב זה, כי כיום ולאחר שמיעת כל העדויות וטיעונים, ברור, כי שטח החצר המקסימאלי שניתן היה להצמיד לדירת הנתבעות, עומד על כ-380 מ"ר לכל היותר ולא 500 מ"ר, כפי שנרשם בהסכם. בכך ובמשמעות הנודעת לחוסר התאמה זו, עוד אתייחס בהמשך פסק הדין. עם זאת, לא עניין זה, קרי שטחה המדויק של החצר שצוין בהסכם, הוא אשר עומד בבסיס המחלוקת, אלא עצם הצגת המצג בדבר קיומו של הסדר השכנים, אשר לו עדיין מתכחשות הנתבעות, באמצעות הטענה שלפיה לא קראו את ההסכם ולא קיבלו הסבר מעו"ד עמית ביחס לפסקה שלתוכה הוכנס המצג הנ"ל. כפי שיפורט, אין בטענה זו כדי להוות הגנה. הלכה היא כי אדם מוחזק כמחויב להסכם שעליו חתם, גם אם לא קרא אותו (ר' ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117, שם נקבע לראשונה כי: "בדרך-כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא"). די בכך כדי לדחות את טענת הנתבעות, כי לא ניתן על ידן מצג אודות הסדר שכנים וכי אין לראותן כמחויבות למצג שניתן בהסכם. גם לגופו של עניין, יש לדחות את הטענה כי הנתבעות לא קראו את ההסכם או כי לא התאפשר להן לקרוא אותו. הנתבעות 2 ו-4 בחרו שלא ליתן תצהיר מטעמן ושלא להעיד במשפט, כך שלגביהן, לא קיימת ולו הצהרה מטעמן לפיה לא קראו את ההסכם או כי הדבר נמנע מהן. לגבי הנתבעת 1, זו הצהירה לעניין זה כך: "מעולם לא ציינתי את המושג "הסדר שכנים" איני מכירה צירוף מילים זה, ולא את משמעותן. צירוף המילים "הסדר שכנים" ברישא של הסכם המכר נעשה ע"י התובע 2 וע"י עו"ד שייצג אותי ואת אחיותיי עו"ד חנן עמית תוך היסח הדעת ומבלי שהוסבר לנו כל האמור בהסכם המכר לרבות משמעותן של המילים "הסדר שכנים, ותוך ניצול תום ליבנו ובורותינו בחתימתנו על הסכם המכר מתוך אמון בב"כ עו"ד חנן עמית" (ס' 7 לתצהירה); "הגענו אני ואחותי הגב' גילדה וייסבורד לחתום על ההסכם לא קראנו את ההסכם הואילו וסמכנו על עו"ד חנן עמית שלטענתו עבר על טיוטת הסכם המכר טרם חתימתנו, מאוחר יותר הגיעו הנתבעות הנוספות וחתמו על ההסכם מבלי לקרוא אותו ובחיפזון, מבלי לקראו וספק ואם היו מבינות את משמעות הדברים. ברצוני לציין שחתימה על הסכם המכר הייתה מבלי לבדוק את ההסכם ומבלי להבין את משמעותו. לא הבחנו במושג "הסדר שכנים" והן עו"ד חנן עמית והן נתבע 2 לא הפנו את תשומת ליבנו להצהרה כי קיים הסדר שכנים" (ס' 11 לתצהירה בעמ' 3). כמו כן, ראו עדותה של הנתבעת 1 במסגרת חקירתה נגדית בעמ' 58, ש' 1 - 3: "ת. לא. הוא לא הקריא לי. הוא החתים אותי הוא אמר מה לא תקראי 50 עמודים, וזירז אותנו. זה רוטין. הוא אמר בוא נסיים עם זה. עשינו חוזה כבר וישבנו ועשינו את הכל צריך רק לחתום." ובאותו עמוד ש' 10-11: "ת. לא נכון. אני לא דיברתי איתו ולא אמרתי לו הסדר שכנים, משהו שאין, לא דובים ולא יער, אני לא מכירה את המילה הזאת הסדר שכנים. אני גם לא חברה של השכנים". אין בידי ולא מצאתי מקום לתת אמון בדבריה של הנתבעת 1. עו"ד עמית הצהיר והעיד כי היא זו שאישרה לו להכניס להסכם את ההצהרה המדוברת [ר' ס' 7 לתצהיר עו"ד עמית: "ביום 7.6.06 שוחחתי עם הנתבעת 1 (להלן: "גילי") ומסרתי לה את בקשת הקונה שיהיה ביטוי בכתב להסדר עם השכנים כנוסחו בהסכם. גילי אישרה לי באותה שיחה שאכן קיים הסכם עם השכנים"]. עדותו הייתה אמינה עליי ולא נסתרה בחקירתו הנגדית, שם אף חזר על גרסתו זו (ר' עמ' 65, ש' 17 - 18: "ש. לפני שאישרת את זה דיברת עם גב' ורדי והיא אישרה לך את נכונות המצגים. ת. דיברתי עם גילי והיא אישרה לי שיש הסכם עם השכנים"; עמ' 67, ש' 14 - 17: "ש. העיד התובע וגם כתב בתצהירו שנושא הסדר השכנים הוא קרא לזה עבר את ביקורתך. תאשר כשכהוא אומר שזה עבר את שלט [כך במקור - י.ד.] ביקורתך זה אומר שדיברתם על זה. התווכחתם. ת. הוא כתב את זה בטיוטה הנגדית שלו, נספח ה'. דיברתי עם גילי היא אמרה הסכמה, לא שיניתי את המילה הסדר להסכמה, חוץ מאמרתי שזה לא שווה את הנייר שכתוב"). זאת ועוד, גם אין זה מתקבל על דעתי, כי בנסיבות העניין, עו"ד עמית ייקח על עצמו לאשר הכנסת סעיף שכזה להסכם, שהנו במובהק עניין עובדתי/מסחרי, מבלי שיבדוק את הנושא עם מרשתו, הנתבעת 1. הנתבעת 3 מנגד, לא הייתה מעורבת במו"מ עם התובע ולא עמדה בקשר עם עו"ד עמית לפני חתימת ההסכם. ודוק: הנתבעת 3 הוזמנה לחתום על ההסכם במעמד נפרד ורק אז פגשה את עו"ד עמית לראשונה, כפי שאישר גם עו"ד עמית בעצמו בעדותו (עמ' 67, ש' 30 - 33). לא למותר לציין ולהדגיש כי הנתבעת 3 הצהירה אמנם בתצהירה כי לא ניתן לה כל הסבר על ידי עו"ד עמית לגבי ההסכם או הסעיף שנוגע להסדר השכנים וכי עד לחתימה לא הייתה לה הזדמנות לעיין בהסכם, אולם נמנעה מלהצהיר שלא קראה את ההסכם במעמד החתימה או כי לא ניתנה לה האפשרות לקרוא אותו אז. זאת ועוד: מדברים שציינה בחקירתה הנגדית, עולה כי ניתנה לה האפשרות או ההזדמנות לקרוא את ההסכם וכי היא אף קראה אותו (אם כי לטענתה ברפרוף) ומכל מקום מדבריה אלה, עולה כי היא דווקא שמה לב, בעת שקראה את ההסכם ברפרוף, לסעיף הנוגע להסדר השכנים ולשטח שצוין בהסכם לגביו וכלשונה (ההדגשות בקו תחתון שלי-י.ד.): "ש. תאשרי שאת חתמת על החוזה הזה. חוזה המכר. ת. כן. ואני גם אם היה רושם 1,000 מ' הייתי חושבת שזה ל-4 כשהוא חשב (המילה "חשב" במקור אולם צריך להיות "רשם" - י.ד.) 500 חשבתי שזה ל-2. חתמתי בלאנקו. קראתי את זה ברפרוף, עו"ד עמית אמר לי במפורש שהכל בסדר והוא ממהר לבנק, סמכתי עליו" (עמ' 49, ש' 22 - 25). מכל הנימוקים שהובאו לעיל, המצג שניתן בהסכם מחייב, אפוא, את כל הנתבעות. (ב) המצגים שניתנו לפני חתימת הסכם מקום שניתן מצג ברור ומפורש בהסכם אודות הסדר השכנים, כבר אין רלוונטיות רבה, אם בכלל, למצגים שניתנו בעניין זה לפני כריתתו. עם זאת והרבה למעלה מן הדרוש, אתייחס גם לעניין זה ואבהיר כי גם כאן מצאתי שדין טענת הנתבעות להידחות. התובע הצהיר לגבי המצג שניתן לו עובר לחתימת ההסכם בזו הלשון: "הנתבעת 1 אמרה ואישרה כשהציגה את הדירה, שוב ושוב, כי לדירה צמודה הקרקע המהווה מחצית משטח הקרקע של כלל החלקה והבניין. היא אף סיפרה כי בדירה התגוררה אמה המנוחה. היא הוסיפה וסיפרה כי אמן המנוחה של המוכרות הגיעה להסדר שכנים עם לפיו האם (המנוחה) הסכימה לבקשת השכנים להרחבת דירתם והשימוש היחודי על ידם בגג ובתמורה תקבל (האם) מרפסת גדולה בשטח 30 מ"ר מרוצפת ומקורה, שתיבנה על ידי ועל חשבון השכנים מלמעלה. מדובר בשטח המקורה הנמצא מתחת להרחבת הדירה ותוספת הבניה של השכן. הוצג בפני כי בנוסף, סוכם כי האם תקבל לחזקתה ולשימושה הבלעדי והייחודי את כל שטח הקרקע והגינה שמסביב לדירתה" (ס' 12 לתצהירו). הצהרתו זו של התובע, לא נסתרה בחקירתו הנגדית (ר' עמ' 19, ש' 14-15). הנתבעות מנגד הכחישו בכתב הגנתן כי הציגו לפני חתימת ההסכם מצג אודות הסדר שכנים (ר' סעיפים 16 ו-25 לכתב ההגנה). הנתבעת 1, שהיא זו אשר ניהלה את המגעים עם התובע קודם לחתימת ההסכם, הכחישה זאת גם בתצהיר עדותה הראשית: "אני מעולם לא הגדרתי את הדירה כדירת גן, לא במו"מ, לא במעמד חתימת החוזה ולא בחוזה עצמו. מעבר לכך ניתן לראות בתיאור הנכס בחוזה המכר, הדירה הוצגה כדירה ולא כדירת גן. בהתאם להצהרותיהם של התובעים אני כביכול הגדרתי את הדירה כדירת גן, אם אכן הדברים נכונים, דבר שלא היה ולא נברא, מדוע תובע 2 שבדק את ההסכם ותיקן אותו לא הגדיר את הדירה בהסכם המכר כדירת גן, הלוא כביכול בהתאם להגדרותיהם של התובעים לדירה צמודה חצר? אי הגדרת הדירה כדירת גן רק מעידה שאני מעולם לא הגדרתי את הדירה כדירת גן ו/או כדירה שצמודה לה קרקע בשטח של כ-500 מ"ר ואכן עסקינן בדירה ולא בדירה שצמודה לה חצר ו/או קרקע" (ס' 15 לתצהירה). איני נותן אמון בגרסתה של הנתבעת 1, אשר נסתרה מיד עם תשובתה לשאלה הראשונה שנשאלה בעניין זה בחקירתה הנגדית, שם אישרה כי הציגה לתובע את החצר כמי שחולקה בין הנתבעות ולבין השכנים, כדלהלן (ההדגשות בקו תחתון שלי-י.ד.): "ש. אני אומר לך שדיברת עם התובע אמרת שהחצר צמודה לדירה. ת. כן. יש חצר שיורדים מהגינה. ש. צמודה לדירה. ת. שייך לחלק שלנו וחלק שייך לשכנים. הסברתי לו הוא היה 7 פעמים בדירה. ש. החלק שלכם צמוד לדירה. ת. תלוי איזה חלק, היו שני חלקים, חלק אחד של השכנים, כשהוא בא אלינו הראיתי לו את החלק שלנו והחלק של השכנים" (עמ' 55, ש' 28 - עמ' 56 ש' 3). להשלמת התמונה, יוער כי בשלב זה והגם שכבר קיבל תשובה משביעת רצון מהעדה, חזר בא כוח התובעים על אותה שאלה (האם החלק של הנתבעות צמוד לדירה), או אז העלה בא כוח הנתבעות 1, 2 ו-4 התנגדות לשאלה זו, מהטעם שמדובר במונח משפטי. התנגדות זו נדחתה על ידי ותשובתה של העדה הייתה כדלקמן (ההדגשה בקו תחתון שלי-י.ד.): "ת. החלק הזה שיש מדרגות לגינה מאחורה יש שתי כניסות שזה החלק שלנו, יש אורך זה לא מרובע, קטע של העצים איפה אמא שלי, שם אפשר לבנות והחלק השני הוא מחסן, הוא אמר שאולי הוא יהרוס, לא אמרתי לו הסדר שכנים. אני לא יודעת מה זה" (עמ' 56, ש' 22 - 24). מדברים אלה של הנתבעת 1, ניתן להבין בבירור, כי עוד טרם חתימת ההסכם, היא הציגה בפני התובע מצג שלפיו החצר המשותפת חולקה באופן שחלק ממנה שייך לנתבעות וחלקה האחר לשכנים האחרים. והנה, חרף עדות זו, ניסתה הנתבעת 1 בהמשך עדותה, להמשיך ולהתכחש לעצם הצגת המצג אודות הסדר השכנים, וזאת על ידי הענקת פרשנות מוטעית למודעת הפרסום שפרסמו הנתבעות לדירה (נספח ב' לתצהירה) ותוך שיבוץ מילים חדשות לתוך המודעה שלא נרשמו בה (ר' עמ' 56, ש' 29 - עמ' 57, ש' 26) וזאת שעה שכל המעיין במודעה זו, יגיע למסקנה כי הדירה אכן הוצגה כדירה שאליה צמודה חצר. כך תוארה הדירה במודעה (ההדגשות בקו תחתון שלי - י.ד.): "סוג נכס: דירה. מחיר ב $: 390000. קומה: קרקע מתוך 2. חדרים: 3. חניה: חניה משותפת. הערות: אזור שקט ויוקרתי ליד כפר המכביה. קיימת אפשרות בנייה והרחבה, גינה גדולה רבע דונם אדמה. יש מרפסת ענקית שאפשר לבנות עליה כיום שני חדרים. בנוסף מרפסת בחזית. אטרקטיבית ומושקעת. פינוי בסוף 2006"., טענת הנתבעות שלפיה לא הוצג מצג אודות הסדר שכנים, נסתרת גם מעדותה של הנתבעת 3 עצמה, אשר אישרה כבר בתצהירה, בהתייחס למודעת הפרסום, כי הנתבעות ציינו בה שהגינה הצמודה הנה בגודל של 250 מ"ר ולא של 500 מ"ר (ס' 17 לתצהירה: "אני ואחיותיי מעולם לא ציינו כי הגינה ו/או הקרקע הצמודים לדירה הינם בגודל כזה אלא בגודל של 250 מ"ר, כך גם הדגשנו במודעת המכירה שפרסמנו באתר "הומלס" שדרכו הגיעו התובעים"). בחקירתה הנגדית חזרה על גרסה זו: "מחציתה שלנו. מחצית החצר לא מדדתי, לא ידעתי על כמה מטר, לא נכנסתי לעניינים האלה, מחצית החצר שלנו מחצית של השכן למעלה (עמ' 51, ש' 1 - 2)". עם זאת, הדבר לא הפריע לה להציג במקום אחר במסגרת עדותה, גרסה סותרת, לפיה הכוונה הגלומה במילים "רבע דונם" במודעת הפרסום, הייתה כי על שטח זה עומדת הדירה ולא כי זהו שטח החצר שצמודה לדירה ("ש. את אומרת שלא הצגתם את הדירה כדירה צמודה לחצר? ת. הצגנו שזה על 250 מ"ר, לא דיברנו על חצר" (עמ' 50 ש' 30 - 31). לסיכום נקודה זו, אני קובע כי הנתבעות באמצעות נתבעת 1, יצרו בפני התובע, הן לפני חתימת ההסכם והן בהסכם עצמו, מצג מפורש שלפיו החצר המשותפת של הבניין, חולקה למעשה בין השכנים וכי חלק מהחצר צמוד לדירת הנתבעות ולהן גם יוחדה זכות השימוש והחזקה הבלעדית בו. (ג) היקף שטח החצר הצמודה על-פי המצגים שהוצגו לעניין היקף השטח של החצר שלגביו ניתן מצג כאמור, ועל רקע הניסוח של המצג בהסכם, לפיו מדובר בחצר בשטח של 500 מ"ר, המהווה מחצית המגרש (שהיקפו 1,001 מ"ר, כנזכר בנסח הרישום), אין מנוס מלהגיע למסקנה כי השטח שהוצג כמוצמד לדירה, כולל גם את השטחים שעליהם ממוקמים המחסן והחניה של קלאוזנר. התובע טען לעניין זה כי הנתבעת 1 ציינה בפניו כי קלאוזנר עושים שימוש זמני בחצר לצורך המטרות הנ"ל וכי לפי ההסדר עמם, שטחים אלה יפונו מיד לכשיתבקש הדבר (ס' 13 לתצהירו). התובע חזר על גרסתו בחקירה הנגדית (עמ' 28, ש' 31 - עמ' 29, ש' 2). הנתבעת 1 מנגד הכחישה מכל וכל שאמרה דברים אלה לתובע, שכן לפי גרסתה, שטחים אלה היו שייכים בלעדית לקלאוזנר וכלשונה: "אני ו/או מי מאחיותיי מעולם לא אמרנו שניתן לפנות את מחסנם של משפחת קלאוזנר הואיל והשטח הנ"ל הינו בחזקתם הייחודית של משפחת קלאוזנר כפי שהוצג לתובעים בעת ביצוע העסקה. כמו כן מעולם לא נאמר שניתנה למשפחת קלאוזנר רשות לחנות בגינה החזיתית החניה הייתה שייכת למשפחת קלאוזנר הכל נאמר מפורשות לתובעים במו"מ ובמעמד חתימת ההסכם " (ס' 23 לתצהירה). הנתבעת 1 חזרה על גרסתה זו בחקירתה הנגדית (עמ' 58, ש' 14 - 18: "ש. מפנה לסעיף 26 לכתב ההגנה - עו"ד שלך כתב בסיפא של הסעיף, התובעים לא וויתרו על זכות השימוש מקריא...איך ידע עו"ד שלך לכתוב שאת הצגת להם בעסקה שהיה חלק של המקרקעין שהיה ייחודי לקלאוזנר. ת. כן. עכשיו הבנתי. אמרתי לתובעים שהשטח הזה הוא של קלאוזנר אי אפשר לחדור לפרטיות שלהם, הם נתנו לאמא שלי ז"ל את המרפסת הגדולה. הייתה להם מרפסת והם הרחיבו."). גם בכתב ההגנה כך נטען (ס' 26). מאחר והמצג שנכלל בהסכם הנו מאוחר למו"מ שקדם לכריתתו, האמור בהסכם גובר. במובן זה, אין לי צורך להכריע במחלוקת שבין התובע והנתבעת 1, לגבי תוכנם המדויק של דברי האחרונה לתובע בנושא החניה והמחסן. עם זאת, אציין כי הנוסח שמופיע בהסכם, תומך בגרסת התובע, שלפיה נאמר לו כי שטחים אלה (מחסן וחניה) יפונו, שאם לא כן, מדוע לא ביקשה הנתבעת 1 לסייג את ההצהרה ביחס לשטחים האמורים ובפרט מקום שבהסכם הוגדר שטח החצר הצמוד לדירה בשיעור מקסימאלי של 500 מ"ר, שכולל ללא ספק את כל שטחי החצר מסביב לדירת הנתבעות מכל כיווניה והמהווה למעשה את מלוא המחצית המערבית של החלקה. בשולי הדברים, אציין כי חוסר ההתאמה שקיימת בין השטח שאוזכר בהסכם (500 מ"ר) ולבין השטח המדויק של החצר המדוברת (380 מ"ר - ראו חוות דעתו של השמאי ספקטור בעמ' 18), אין בה כמובן כדי לגרוע ממסקנתי, לפיה בגדרי המצג נכללו שטחי המחסן וחניה שבשימוש קלאוזנר, שכן ההפרש שבין השטחים הנ"ל (500 מ"ר מול 380 מ"ר), נובע מהשטח שעליו ניצבת הדירה (120 מ"ר - כעולה מההסכם עצמו ומחוות דעת השמאי). לסיכום נקודה זו, הוכח לפני כי שטח החצר שהוצג כצמוד לדירה, מתפרש על פני 380 מ"ר וכולל את שטחי המחסן וחניה שהיו בזמנו בשימוש קלאוזנר. (ד) הסכמת השכנים האחרים טוענות הנתבעות (ס' 29 לסיכומי נתבעות 1, 2 ו-4 וס' 44 ו-45 לסיכומי נתבעת 3), כי גם אם הוצג על ידן מצג כמפורט בהסכם, הוכח בחקירתו הנגדית של התובע כי בעת שחתם על הסכם המכר, ידע היטב כי הסדר השכנים הנטען הנו בין אמן המנוחה של הנתבעות ולבין משפחת קלאוזנר בלבד. לטענתן, עובדה זו שומטת את הקרקע תחת התביעה, שכן תנאי מקדמי לתוקפו של הסדר שכנים ביחס לרכוש המשותף, הנו הסכמת כל בעלי הדירות והסכמה כזו לא הייתה. התובע מנגד טען (ס' 38 - 40 לסיכומיו), כי לגבי שני השכנים הנוספים, הסכמתם להסדר נלמדת מהמצב בשטח, היינו נוכח קיומה של גדר אבן שחילקה את החצר בין הנתבעות ולבין השכן בעל דירת הקרקע הצמודה וסמוכה. לאחר עיון בטענות הצדדים, סבורני כי יש ממש בטענת התובע בנקודה זו, לפיה הסכמת שני השכנים הנוספים הייתה ניכרת מהמצב בשטח, היינו מבניית הגדר הנ"ל. התובע נחקר במפורש אודות שאלת ההסכמה של כל השכנים ותשובתו, שהייתה אמינה עליי, הייתה כי לעניין זה, הוא התבסס על המצב בשטח (ר' עמ' 21, ש' 19 - 32: "ש. לגבי הסדר השכנים שאתה מתאר הבנת מגילי שנעשה הסדר שכנים בין אמא שלה לשכנים מלמעלה. ת. כן. ש. לפי הבנתי כאשר רוצים להסדיר בצורה מריבת [כך במקור - י.ד.] אפשרית את הזכויות בחזקה בקרקע, בהסדר שכנים צריך לעשות הסדר שכנים עם כל השכנים. ת. כן. ש. האם פנית או ביררת עם השכנים האחרים האם קיים הסכם, ואם הם מוכנים לעשות הסכם. ת. לא פניתי אליהם. אחד הדברים שהסתמכתי עליהם זה המצב הקיים בשטח, לשכנים האחרים היה יותר קל, בינם לבין המחצית המדוברת בנוי קיר בטון גבוה מצד אחד יש להם את כל זכויות הבנייה שנוצלו, כולל גדר אבן מתחת מצד שני, הנושא מהצד שלהם. ש. התבססת על המצב בשטח שמקטין את הסיכון לגבי השכנים האחרים. ת. זה לא מקטין זה כמעט מאיין. אני מבדיל בין זכויות קניין לבין זכויות שימוש יסודיות. זה מה שיש שם"). קיומה של הגדר הוכח לא רק בעדותו, אלא גם בעדויות הנתבעות 1 ו-3. ראו חקירת נתבעת 3 בעמ' 49 ש' 11-21: "ש. לא היה הבדל פיזי בין החצר של אמא שלך לחצר של השכנים. ת. הדיירת האחרונה החזיקה כלב וכדי שלא יטייל בכל החצר, החצר לא היתה מגודרת. הדיירת האחרונה מאחר והחזיקה כלב היא גידרה את החצר בהסכמת השכנים מלמעלה. ש. למה הם צריכים להסכים. ת. כי זה גם חצר שלהם. ש. היא שמה גדר רשת או בטון. ת. רשת. ש. האם היא ביקשה רשות מהשכנים הצמודים לקרקע. ת. לא צריך, יש קיר בנינו הם הוסיפו יותר מסוף הבית שלי, יש קיר, הם עשו פטיו, זה קיר שהוא קיר משותף לשנינו. אצלנו רואים קיר אצלם זה קיר פנימי. הוא קיר הפרדה שהולך לכל האורך". כן ראו חקירת נתבעת 1 בעמ' 55 ש' 9-21: "ש. זה נכון שהיה גבול פיזי של גדר בין החצר שמקיפה רק את החצי דירה של ההורים שלך לבין חצי גדר של הדירה הצמודה. ת. בצד ימין לא היה קו מפריד בצד שמאל היה קיר של השכנים מצד שמאל של שני הדיירים משפחת קרסו שנפטרה ומשפחת ששון. למעלה קלאוזנר לא היה שום גדר הפרדה. ש. למה צריך גדר הפרדה בינך לבין קלאוזנר. ת. יש להם כלבים והם היו חופשיים. ש. את היית כאן ואחותך אמרה שהייתה גדר אך את הגדר עשתה השוכרת כי הכלבים היו שלה ולא של השכנים למעלה. ת. אני לא יודעת מה אחותי אמרה. היו כלבים למטה וגם וגם, היו כלבים בכל מקום. ש. היתה גדר שהפרידה בין החצר. ת. גדר רשת. ש. בחלק מימין. ת. כן. זה לא גדר מגודרת חשמלית" ). נחה דעתי כי קיומה של הגדר הנ"ל, מקים חזקה שלפיה יותר סביר להניח ששני השכנים הנוספים הסכימו לחלק את השימוש בחצר, כנטען על ידי התובעים, מאשר כי התנגדו לחלוקה זו, שכן פשיטא בעיני, כי לו אכן הייתה התנגדות לחלוקת החצר, היו מתנגדים השכנים הנ"ל באופן טבעי, גם לסממנים של חלוקה שכזו שניכרו בשטח ובפרט לניסיון לקבוע עובדות ממשיות בשטח באמצעות הקמת הגדר (ר' בעניין זה מקרה דומה בת.א. (ת"א) 192711/02 ויטלזון ישראל נ' הדר יואב, פורסם באתרים משפטיים בסע' 16 לפסק הדין: "מן האמור והמקובץ לעיל עולה, כי בקרב דיירי הבית המשותף - התובעים ומשפחות סלומון וקציר לפניהם, הדר ונתבעים 3 ו-4 - הייתה קיימת הסכמה לאורך השנים לחלוקת השימוש ברכוש המשותף ובתוך כך לשימוש הייחודי אותו עושים התובעים בשטח המריבה, כאשר גדר האבן היוותה ביטוי מעשי וממשי להסכמה זו") גרסת הנתבעות 1 ו-3, כי הסיבה להקמת הגדר נעוצה הייתה בכלביהם של השוכרים, לא הותירה עלי רושם אמין עליי וממילא אין בה, גם לו הייתה נכונה, בכדי לגרוע ממסקנתי לפיה קיומו של הקיר מעיד על הסכמה לחלוקת החצר. בנסיבות העניין, מקום שקיימת גדר החוצצת בין החצרות (בין שנבנתה נוכח השימוש שעשו בה כלבי הדיירים ובין אם מסיבה אחרת) וחרף זאת הנתבעות טוענות להעדר הסכמה לחלוקת השימוש בחצר, ברי כי מתבקש היה שהנתבעות יזמנו את השכנים הנ"ל לעדות, כדי לתמוך בגרסתן. משלא עשו כן וללא הסבר, קמה החזקה, כי מחדלן מהזמנת השכנים לעדות, נבעה מידיעתן של הנתבעות או חשש ממשי שקונן בהן שעדויות אלה לא תתמוכנה בגרסתן (ר' ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 והאסמכתאות המובאות שם). מכאן, ששוכנעתי כי הגם שלא נאמר לתובע על ידי הנתבעת 1 במפורש כי ישנה הסכמה עם השכנים הנוספים הנ"ל, ממילא, שכנים אלה, לא התנגדו להסדר החלוקה של המגרש ולהפך, הם נתנו את הסכמתם לכך, מכוח הקמת הגדר והעדר כל מחאה או התנגדות מצידם לקיומה. בנסיבות אלה, ברור כי השכנים הנ"ל, שיכלו, לו רצו, להגיע להסדר דומה ביניהם לגבי שטח החצר המזרחי (היינו, מסירת החצר כולה או מרביתה לשימוש דירת הקרקע ומנגד, מסירת חלק מהחצר וזכויות בגג לדירה מעל), היו כנראה ממילא אדישים להסדר שקיים או ייכרת בין שתי הדירות האחרות, ביחס לשטחי החצר והגג שבצד השני של המגרש (המערבי). לפיכך, הטענה שלפיה לא הייתה הסכמה מצד השכנים הנוספים וכי עניין זה לבדו מהווה מכשול בפני התביעה, דינה להידחות. 4. האם המצג הופר והיה בבחינת מצג שווא על מנת שהתובע יזכה בפיצוי הנתבע על ידו, בגין ההפסד הנטען של 60 מ"ר משטח החצר, עליו להוכיח במצטבר את היסודות הבאים של עילת תביעתו, בין אם העילה הנה הפרת הסכם ובין אם הנה מו"מ שלא בתם לב: (1) כי הוצג בפניו מצג; (2) כי המצג הופר (היינו נמצא כמצג שווא); (3) כי הוא הסתמך על המצג בתום לב; (4) כי נגרם לו נזק; (5) כי קיים קשר סיבתי בין העובדה שהמצג הסתבר כמצג שווא ולבין הנזק שנגרם לו (ראו ע"א (נצ') 1253/06 שותפות עוף חיפה (1992) נ' עופרון מגדלי עופות מירון בע"מ, פורסם באתרים משפטיים; לגבי דרישת הקשר הסיבתי ראו ע"א (י-ם) 5798/04 מאיר כרמל נ' מרדכי לוי, פורסם באתרים משפטיים; לגבי הצורך בהסתמכות על המצג ראו ת"א 1056/08 בריו א.ג. בע"מ נ' מחצית היובל בע"מ, פורסם באתרים משפטיים; כן ראו ע"א 790/81 American Microsystems Inc נ' אלביט מחשבים בע"מ, פ"ד לט (2) 785, 795-796, אשר אמנם התייחס לעילה נזיקית של מצג שווא רשלני, אולם האמור שם יפה גם לעניינינו). עד כה, הוכח לפניי כאמור, קיומו של היסוד הראשון הנזכר לעיל (הצגת המצג). בכל הנוגע ליסוד השני (הפרת המצג), אין מנוס מהקביעה כי גם זה הוכח לפניי. מסקנה זו נובעת מההודאה של הנתבעות עצמן וגרסתן לפיה, לא היה הסדר שכנים כנטען על ידי התובעים וכפי שהוצג על ידן בהסכם. בעניין זה, אין לי אלא להפנות לסעיף 22 רישא לתצהירה של הנתבעת 1 בו נאמר (ההדגשה בקו תחתון שלי-י.ד.): "בהתאם לייעוץ משפטי שקיבלתי, ומבלי להודות בדבר, גם אם אכן היה הסדר שכנים (דבר שהינו מופרך)...". כן ראו סעיף 18 סיפא לתצהירה (ההדגשה בקו תחתון שלי-י.ד.): "...ומבלי להודות בדבר, גם אם אכן נאמר כי ישנו הסדר שכנים הדרך הפשוטה לבדוק היא לבקש ממני ו/או מאחיותיי את הסדר השכנים, אך הואיל וידע שמעולם לא נעשה כל הסדר שכנים וכל הדברים הם פרי דמיונו, הוא לא דרש זאת". אם לא די בכך, בסיכומי הנתבעות 1, 2 ו-4 נטען במפורש כי לא היה מעולם הסדר שכנים שתוכנו כפי המצג שניתן בהסכם, כעולה מס' 6 (ההדגשה בקו תחתון שלי - י.ד.): "טוענים התובעים, טענה שלא הוכחשה על ידי הנתבעות, כי בניגוד לאמור ולמצוטט לעיל, לא היה קיים הסדר שכנים שזה תוכנו..". גם הנתבעת 3 ציינה בעדותה שהסיכום היחיד שהושג עם קלאוזנר, נגע לשימושה הבלעדי של אמן המנוחה במרפסת המקורה שנוצרה מההרחבה שקלאוזנר ביצעו, כך שגם עדות זו הנה ראיה טובה לכך שהמצג שניתן בהסכם, לפיו קיים הסדר שכנים לגבי שטח נרחב בהרבה, היה מצג שווא (ראו עמ' 49, ש' 1 - 6: "ת. אני יודעת בוודאות כי הייתי נוכחת כשהשכנים מלמעלה רצו להרחיב את הבית שלהם, ביקשו אישור מאמי, שכבר היתה במצב לא טוב, אישור להרחיב כי היו צריכים את הסכמתה, היא הסכימה כמובן בתנאי שלא יקחו ממנה את מרפסת השמש כי היא סבלה מגידול במוח והייתה חייבת את השמש בצד הדרום, היא הסכימה בתנאי שייתנו לה את המרפסת בהתאם להרחבה שלהם, מעבר לזה לא היה שום הסדר שכנים. היום אני יודעת שהסדר שכנים צריך להיות רשום בטאבו"). 5. האם התובע הסתמך על המצג בתום לב והאם הוכח קש"ס בין הפרת המצג לנזק הנטען אקדים את המאוחר ואבהיר כבר בפתח פרק זה של פסק הדין כי לדידי וכפי שיפורט להלן, לא עלה בידי התובעים לשכנעני כי הם הסתמכו בתום לב על המצג. לפיכך, גם לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הפרת המצג ולבין הנזק הנטען. בהתאם, גם לא מגיע לתובעים פיצוי כלשהו בגין עניין זה. אני מוצא את התנהלותו של התובע ביחס לנושא הסדר השכנים, מהרגע שקיבל את מצגי הנתבעת 1 ביחס לכך, דרך שלב החתימה על ההסכם ועד להגשת התביעה, כתמוהה ביותר ויתרה מכך, כהתנהלות שנגועה בחוסר תום לב, בעקבותיה הגעתי למסקנה כי לא עלה בידי התובעים לשכנעני כי הם הסתמכו על המצג שניתן להם והכל כפי שיפורט להלן. (א) מחדלו של התובע מלהיפגש או מלשוחח עם קלאוזנר אין מחלוקת כי התובע הנו עו"ד המתמחה במקרקעין. עובדה זו הוכחה היטב בחקירתו הנגדית (ר' עמ' 13 ש' 3-8 ועמ' 14 ש' 8 - 14 וכן ר' המוצגים נ/1, נ/2 ו-נ/3). הוכח כי התובע ייצג חברות גדולות בענף הבנייה (ר' ע' 15 ש' 21 - ע' 16 ש' 21 וכן מוצג נ/6), שחזקה עליהן שעומדים לרשותן המשאבים והיכולת לשכור את שירותיהם של עורכי דין, בעלי כישורים גבוהים, ניסיון עשיר ומומחיות מוכחת בתחומים הנדרשים. הוכח כי התובע ייצג קבוצות רכישה (נ/4 ו-נ/7) וכן העביר הרצאות בנושא של מיסוי מקרקעין (נ/5). כמו כן, הוכח לפניי כי בטרם החל התובע בניהול המו"מ עם הנתבעת 1, הוא כבר הכיר בניינים דומים באזורים אחרים בגוש דן, שגם הם, כמו הבניין נשוא התביעה, הנם בתים משותפים שכוללים מעט דיירים וחצר גדולה ובהם השכנים נוהגים להגיע להסדרי חלוקה שונים ביחס לחצר המשותפת ושטחי הגג המשותפים (ר' ס' 6 ו-7 לתצהירו). בנסיבות אלה ושעה שנאמר לתובע על ידי הנתבעת 1 במסגרת המו"מ, כי ישנו הסדר שכנים בע"פ בין הנתבעות ולבין השכן שמעליהן, נשגב מבינתי, כיצד לא דאג התובע לברר עניין זה עם קלאוזנר לפני רכישת הדירה, אלא אם הדבר לא היה מהותי או חשוב בעיניו ולא שינה דבר ביחס להחלטתו אם לרכוש את הדירה במחיר שהוסכם עם הנתבעת 1 אם לאו. אין ספק בעיני כי התובע, כעו"ד ובפרט עו"ד שמתמחה במקרקעין, היה מודע היטב באותו הרגע, או לפחות היה צריך להיות מודע, להבדל העצום שבין הסדר שכנים בע"פ (התובע אישר כי כך הוצג לו הדבר - ר' עמ' 19 ש' 7 - 15) ולבין הסדר שכנים בכתב. כידוע לכל משפטן ועו"ד, ההבדל אינו נעוץ בתוקף המשפטי המוענק לשני הסדרים אלה (שהנו זהה לחלוטין, כל עוד ההסכם בכתב לא נרשם כהסכם שיתוף או בספר ההחלטות של הבית המשותף), אלא ביכולת להוכיח את ההסדר. כל עו"ד מתחיל ומקל וחומר עו"ד בעל ניסיון ומומחיות כשל התובע, יודע היטב כי קיים קושי אינהרנטי להוכיח הסכמים בע"פ. היעלה על הדעת כי בנסיבות אלה, התובע לא יוודא עם קלאוזנר כי קיים עמו הסכם כנטען על ידי נתבעת 1 וזאת עוד לפני חתימת ההסכם ועל אחת כמה וכמה מקום שהדבר כרוך בטרחה זניחה מבחינתו ואינו כרוך כלל בהוצאות כלשהן?! היעלה על הדעת שהתובע, או כל אדם סביר לעניין זה, יימנע מלהשקיע מאמץ זניח ופעוט, מקום שהדבר יכול לחסוך לו מאות אלפי שקלים (כנטען על ידו היום התביעה דנא). מדובר בשאלות רטוריות בעיני. התובע הצהיר בתצהירו (ס' 26) כי הוא ניסה להיפגש עם קלאוזנר פעמים וכי הנתבעת 1 אף ארגנה את הפגישות וכן דפק בדלתם של קלאוזנר באופן ספונטני בהזדמנות נוספת, אולם כל פעם קלאוזנר לא היו בבית. בעוד שניתן להעלות על הדעת שמצב דברים, בו פגישה פלונית שתיאמה הנתבעת 1 עם קלאוזנר לא יצאה אל הפועל משום מה, לא יעורר את חשדו של התובע, הרי שספק אם הדבר ייתפס כסביר מקום שמדובר בשתי פגישות כאמור, שלפי טענת התובע תואמו מראש עם השכנים. מקל וחומר כאשר לגרסת התובע, גם ניסיון שלישי של התובעים עצמם להיפגש עם קלאוזנר (באופן ספונטני אמנם), לא צלח (ראו ס' 33 לתצהיר התובע). הייתכן כי בנסיבות אלה, לא יתעקש התובע לאתר את קלאוזנר או לכל הפחות להשיגו טלפונית, דבר שהתובע אישר בחקירתו הנגדית כי לא ניסה כלל לעשות?! ראה חקירתו הנגדית של התובע בעניין זה בעמ' 22 ש' 6 - 14: "ש. בעניין השכנים, שניסית להיפגש איתם 3 פעמים, פעם אחת לבד ציינת שבאתם דפקתם בדלת ולא ענו. ת. כן. ש. הנושא חשוב לוודא עם השכנים שיש איתם הסדר. ת. כן. אך לא קריטי. ש. ניסית להתקשר לשכנים ולא רק לדפוק להם על הדלת. ת. לא. ש. למה. ת. באותו זמן לא היה לי שום סיבה להניח שהגברת משקרת לי". כן ראה דבריו בעמ' 31 ש' 31 - ע' 32 ש' 7: "ש. אין שום בעיה לאתר את אותו קלאוזנר, למה אם אתה הולך להסתמך בית חלומותיך 500 מ' הצמדה בניגוד לרישום בטאבו למה לא לתאם פגישה עם מר קלאוזנר או עם אשתו. ת. ניסינו כמה פעמים. ש. לא ניסית. ת. ניסינו שלוש פעמים. ש. פעמיים לפני ההסכם. ת. אני לא זוכר אם פעם שלישית אחרי ההסכם. ש. למה עו"ד כמוך עם ההשכלה שלך לא עשית ניסיון אחד להתקשר לקלאוזנר. ת. כן ניסינו. להתקשר לא. לפי הבנתי זה לא קריטי. יש לי ראיות בשטח ומהוועדה המקומית. אנו היום חכמים בדיעבד לא הייתה לי סיבה לחשוב שהגב' משקרת". הסברים אלה של התובע אינם אמינים בעיני. כאמור, הנסיבות התמוהות של קביעת שתי פגישות על ידי הנתבעת 1 עם קלאוזנר, אליהן לא התייצבו האחרונים, נתנו לתובע סיבה מצוינת לחשוד בנתבעת 1, כמי שייתכן ואינה דוברת אמת ביחס להסדר עם השכנים הנ"ל. כל בר דעת ובפרט עו"ד חד-חושים, היה חושד מיד, על רקע התנהלות מעין זו, באמיתות הצהרת הנתבעת 1 ביחס להסדר השכנים. התובע לא טרח לפרט בתצהירו אם דרש הסברים מהנתבעת 1, אודות מחדליה בכל הקשור לתיאום הפגישות עם קלאוזנר. התובע לא טרח לציין מה הייתה תשובתה בנושא זה. התובע לא טרח להביא את אשתו לעדות בכלל ולא לצורך אימות גרסתו בדבר הניסיונות הכושלים של הפגישות עם קלאוזנר בפרט, אשר לפי תצהירו של התובע, הייתה אשתו נוכחת בהם (ס' 26 לתצהירו). ההסבר שסיפק התובע לאי הבאת אשתו לעדות (עמ' 23 ש' 4 - 11), לפיו ביקש לחסוך לה את עגמת הנפש הכרוכה בכך בפרט על רקע היחסים העכורים עם הנתבעות והתנהלותן כלפי התובעים במהלך ניהול התביעה, אינו מניח את דעתי. אי הנוחות ועגמת הנפש הכרוכה בעדות התובעת, אינה שקולה לחשיבות שהייתה נודעת בנסיבות העניין להבאתה לעדות. זאת ועוד, כאשר הוטח בתובע בחקירתו הנגדית, כי אשתו אינה תומכת כלל בתביעה, ענה תשובה מגומגמת: "לא נכון. מה זה רלוונטי? גם אם זה נכון, למרות שלא" (עמ' 23, ש' 12 - 14). התובע טוען בתצהירו (ס' 26 סיפא), כי אי קיום הפגישות כאמור, לא הדאיג אותו כלל, שכן בסופו של יום, הנתבעות ובא כוחן הסכימו לתת הצהרה אודות הסדר השכנים במסגרת ההסכם. גם הסבר זה אינו מקובל עליי. סבורני כי כל אדם סביר ועל אחת כמה וכמה עורך-דין ובפרט כזה העוסק בתחום, כלל לא היה יכול להסתפק בהסכמת הנתבעות ליתן הצהרה בכתב על הסדר השכנים, הצהרה שלא מחייבת את השכנים, אשר עמדתם, היא המהותית כאן. ההסתמכות העיוורת על הצהרת הנתבעות, גם אם ניתנה בכתב במסגרת ההסכם, מבלי לוודא את הנושא עם השכנים, יכולה להקנות לתובעים, לכל היותר, עילת תביעה כנגד הנתבעות, אולם לא כנגד השכנים וגם אין בהצהרה שכזו בכדי לספק לתובעים פיתרון לבעיה מול האחרונים. סבורני כי רוכש סביר יסכים להסתמך על הצהרת המוכר בלבד, מקום שלא ניתן לוודא את אמיתות ההצהרה, אולם מקום שניתן לאמתה ואף ללא מאמץ מיוחד, יפעל כל רוכש סביר (בפרט עו"ד), לקבלת אימות כאמור ולא יסתפק בקיומה של עילת תביעה שתעמוד לו לעניין זה, אם וכשיסתבר כי ההצהרה הופרה, בפרט משמדובר בנושא בעל ערך כספי משמעותי. ההתנהלות המתוארת על ידי התובע, דומה היא לאדם המכניס את ראשו הבריא למיטה חולה ללא כל סיבה. התנהלות זו אינה מתיישבת עם התנהלות המאפיינת את האדם הסביר, שהוא שונא סיכונים מטבעו ויפעל למנוע מצבים שגלומים בהם סיכונים שכאלה. משלא מצאתי כי התובע שונה מהאדם הסביר, התנהלותו זו נותרה כחשודה ותמוהה בעיני. לפיכך, לעניות דעתי, ההסבר ההגיוני היחיד, למחדלו של התובע מלפגוש את קלאוזנר לפני רכישת הדירה, הנו החלטתו לרכוש את הדירה במחיר שסוכם בכל מקרה וללא קשר לשאלת קיומו של הסדר שכנים בין הנתבעות ובין קלאוזנר. למסקנה זו תמיכה נוספת שבאה מפיו של התובע עצמו, אשר נשאל בחקירתו הנגדית אם הפגישה עם קלאוזנר לפני חתימת ההסכם הייתה חשובה בעיניו ובתשובה לכך ענה "כן, אך לא קריטי" (עמ' 22, ש' 10). כשנשאל האם אין הוא חושב שהפגישה עם קלאוזנר בנסיבות העניין הייתה קריטית, ענה "לא" (שם, ש' 17 - 19). נשאלת השאלה, מדוע הדבר לא נתפס כעניין קריטי לתובע? התשובה היחידה הסבירה בנסיבות העניין, כפי שהוכחו לפניי, הנה כי התובע ממילא גמל בליבו לרכוש את הדירה במחיר שעליו הוסכם, בין שקיים הסדר שכנים בין הנתבעות וקלאוזנר ובין אם לאו. האדישות של התובע באשר לעמדת קלאוזנר בנושא הסדר השכנים הנטען, כמו גם מחדלו מלברר עם האחרון את הנושא, הם המובילים למסקנה שלפיה התובע החליט לרכוש את הדירה במחיר המוסכם בכל מקרה וכי אין כל קשר סיבתי בין מצג השווא שהוצג בפני התובע ולבין הנזק הנטען על ידו. התובע לא הסתמך כלל על המצג שניתן לו. בתמחור שלו את העסקה, כבר גילם את האפשרות שאין הסדר שכנים עם קלאוזנר על משמעויותיה והשלכותיה הכלכליות וזאת בניגוד למה שכתב לעו"ד עמית לפני חתימת ההסכם, כאילו הסדר השכנים תומחר על ידו (ראה נספח ד' לתצהיר התובע). התנהלותו התמוהה של התובע לא חדלה כאן, אלא המשיכה גם בעת עריכת ההסכם, בכל הנוגע לשטח שצוין בו כשטח החצר הצמודה וגם לאחר חתימת ההסכם, כשנודע לתובע מקלאוזנר שאין הסדר שכנים, כפי שיפורט להלן. (ב) שטח החצר שצוין בהסכם לפי ניסוח שהוצע על ידי התובע סממן נוסף לחוסר תם הלב של התובע נעוץ בשטח שצוין בהסכם כשטח החצר הצמודה. מנתוני נסח הטאבו ומנתונים שנחשף אליהם התובע בעירייה, היה צריך להיות ברור לתובע (ולדעתי היה ברור לו), כי שטח החצר לא יכול לעלות על 380 מ"ר לכל היותר. כשדירת הנתבעות עומדת על מחצית החלקה, אשר משתרעת על 500 מ"ר, ברי כי שטח החצר לא יכול להעלות על 380 מ"ר (500 מ"ר פחות השטח בנוי של הדירה, אשר היה ידוע לתובע ואף צוין בהסכם עצמו ככ-90 מ"ר בתוספת מרפסת מקורה בשטח של כ-30 מ"ר). אין מחלוקת כי התובע ראה את הנסח לפני חתימת ההסכם ועל כן ידע עובדות אלה בעת שנערך ההסכם. מדוע אם כן ציין התובע שטח של 500 מ"ר בעת שניסח את המצג ביחס להסדר השכנים (ראה טיוטת ההסכם נספח ה' לתצהירו), מקום ששטח החצר לא יכול לעלות על 380 מ"ר? לא ברור, אולם קשה להלום שמדובר בטעות כנה בתם לב. (ג) התנהלות התובע מרגע שנודע לו כי אין הסדר שכנים כפי שהוצג לו על פי חומר הראיות שמונח לפניי, עולה כי גם משגילה התובע (לטענתו בתדהמה), שהנתבעות הציגו בפניו מצג שווא וכי אין כל הסדר שכנים, הוא נמנע מלהודיע על כך לנתבעות או לבא כוחן במפורש. לגרסת התובע בתצהירו (ס' 37), לכשנודע לו מפי קלאוזנר בחודש דצמבר 2006/ינואר 2007, שאין הסדר, הוא ניסה להשיג את עו"ד עמית בטלפון מספר פעמים, אולם עו"ד עמית לא השיב להודעותיו (ס' 37 לתצהירו). בחקירתו הנגדית טען כי השאיר הודעות שהוא מחפש את עו"ד עמית וכי אחת ההודעות שנמסרה למזכירתו הייתה מפורטת ובא ציין כי ישנה תקלה גדולה עם אחד המצגים בעסקה (עמ' 23, ש' 21). התובע טוען כי לאחר מכן, בסוף חודש אפריל (29.4.07), הוא פנה במכתב אל עו"ד עמית. אכן, מעיון במכתב זה (נספח י' לתצהיר התובע), עולה כי הוא חולק על ידי התובע לשלושה סעיפים: שניים בקשר לתשלום חוב ארנונה ולגבי המצאת אישורי מיסים, כאשר בסעיף השלישי רשם התובע את הדברים הבאים: "לעידכון כב': מפעילותנו בנכס עד כה עלה כי חלק מהותי מהצהרות המוכרים אין לו אחיזה במציאות. אנו בודקים את הנושא ופועלים לפתרונו ונעדכן". עינינו הרואות, כי גם כשמצא לנכון התובע לפנות בכתב אל עו"ד עמית בנושא מצג השווא, ואף זאת רק מספר חודשים לאחר שגילה את הדבר ולאחר שעו"ד עמית לא השיב לפניותיו הטלפוניות, הוא נמנע מלפרט מה הן אותן ההצהרות, אשר חלק מהותי מהן התגלו כנעדרות אחיזה במציאות. רצונו של התובע להסתיר מהנתבעות שמדובר במצג אודות הסדר השכנים ניכר ממכתב זה. במקום לקרוא לילד בשמו, בחר התובע לשלוח לעו"ד עמית מעין כתב חידה. לדידי, גם כאן ההתנהלות היא תמוהה ביותר. התובע, אשר גילה, לגרסתו בתדהמה וכלשונו - "השמיים נפלו על ראשינו" (ס' 36 לתצהירו), שהנתבעות רימו אותו למעשה והציגו בפניו מצג שווא בעניין הסדר השכנים, עניין בעל חשיבות רבה מבחינתו, בחר, במקום לשלוח מיד מכתב לנתבעות ולעו"ד עמית, להסתפק תחילה בפניות טלפוניות וכשאלה לא נענו, בחר הוא להמתין מספר חודשים טובים עד למשלוח מכתב כלשהו בנושא וגם אז במכתבו שנשלח לבסוף, בחר התובע לא רק להסתפק בהעלאת טענה כללית, שלא ניתן להבין ממנה רבות, אלא גם נמנע הוא מלדרוש מהנתבעות לתקן את ההפרה או לתת תשובות על התנהלותן החמורה כביכול, וכל זאת, תוך שהוא מנהל מגעים ומגיע להסדר עם השכן מאחורי גבן. האם זאת התנהגות של מי שטוען כי היה נדהם ומופתע מכך שאין הסדר עם קלאוזנר? האם זאת התנהגות של מי שכביכול הסתמך בתום לב על המצג בהסכם אודות הסדר השכנים? לדידי, התנהלות תמוהה זו של התובע מעידה על ההפך. לא מצאתי כל הסבר מניח את הדעת להתנהלותו זו של התובע, לבד ממסקנתי, שכבר פורטה קודם לכן, ואשר כאמור, נסמכת גם על התנהלות התובע טרם מעמד החתימה וביחס לפגישות עם קלאוזנר, לפיה, התובע גמל בליבו לרכוש את הדירה במחיר שסוכם בכל מקרה, בין שקיים הסדר שכנים ובין אם לאו. התובע סיפק הסבר שלפיו הוא לא חשף את טענותיו כלפי הנתבעות מחשש שיעצרו את העסקה ולא ימסרו לו את הדירה (ר' עדותו בעמ' 24 ש' 10-16 וש' 22-23: "ש. שאלתי למה לא פנית אליהם במכתב. ת. ידעתי בידיעה גמורה שהנזקים שלי יהיו יותר קטנים אם אפעל לסיום המאמץ העיקרי השלמת העסקה על כל דפקטייה שיתעוררו לפני סיומה ואח"כ לפנות מקום לפצועים. אם הייתי פונה אליהם הם יעצרו את העסקה הכסף שלי אצלם ואני משלם שכירות. ש. אתה קונה דירה שילמת הרבה כסף ואתה מגלה שהפרו את ההסכם הפרה יסודית בתנאי אחד המהותיים שיש שם. ת. הם יכולים לא למסור לי את הדירה"... ש. אתה פחדת שאם אתה תודיע להם שהם שיקרו אותך הם לא ימסרו לך את החזקה. ת. שלא יחזירו את הכסף"). הסבר זה אינו משכנע בעיני. ראשית, הסיכוי לכך שהנתבעות היו עוצרות את העסקה, לו חשף בפניהן בצורה ברורה ומפורשת את טענותיו בנושא הסדר השכנים, נמוך ביותר בעיני, שכן לא עמדה לנתבעות כל עילה לעשות כן וכל עוד התובע החליט בנסיבות העניין שלא לבטל הוא את העסקה, לא הייתה כל סכנה אמיתית לכך שהעסקה תיעצר. שנית, הסבר זה של התובע סותר את גרסתו שלפיה לפני משלוח מכתב זה, הוא ניסה שלוש פעמים ליצור קשר טלפוני עם עו"ד עמית (עמ' 23, ש' 19 - 20). אם אכן ניסה להשיג את עו"ד עמית טלפונית, פשיטא כי לא התכוון להסתיר את טענותיו, שכן לא ברור לי כיצד יכול היה התובע בשיחה טלפונית עם עו"ד עמית (בניגוד למשלוח מכתב אליו), להסתפק בטענות כלליות אודות הפרת מצגים, מבלי לפרט את הדברים כהווייתם, שהרי עו"ד עמית היה לבטח מבקש ממנו להסביר במה מדובר. הנה כי כן, מחדלו המוזר של התובע מלברר עם קלאוזנר אודות הסדר השכנים לפני חתימת ההסכם והימנעותו התמוהה לאחר מכן, מלגלות לנתבעות כי קלאוזנר מתכחש להסדר הנטען על ידן, כמו גם עריכת הסכם השיתוף מול קלאוזנר מאחורי גבן, תוך מניעת כל אפשרות של הנתבעות לטפל בנושא, מתחברים כולם יחד, כחוט השני, ומעידים כי התובע לא היה מופתע ולא נדהם ממה ששמע מקלאוזנר באותה פגישה בביתו של האחרון ומעידים כי התובע החליט לרכוש את הדירה בכל מקרה במחיר שסוכם ולא הסתמך על המצג שניתן לו לגבי הסדר השכנים. כאן המקום לציין כי התובע לא מצא לנכון להביא את קלאוזנר לעדות כדי שהאחרון יאשר בפני בית המשפט כי התובע ואשתו קיבלו בהפתעה גמורה את החדשות ביחס להעדר קיומו של הסדר השכנים. עובדה זו פועלת לרעתו. לאור כל האמור לעיל שוכנעתי כי יותר סביר להניח שהתובע לא הסתמך כלל על המצג שהוצג ואף הטיל בו ספק רב, מאשר ההפך. 5. ראשי הנזק בנסיבות המקרה דנן כפי שפורט ונדון בהרחבה לעיל, יש לדחות את כל הסעדים שפורטו בתביעה והנובעים מהטענה אודות מצג השווא בנושא הסדר השכנים ובראשם ירידת הערך הנטענת בסך 240,000 ₪ עקב מסירת 60 מ"ר מהחצר לקלאוזנר ולרבות הסעדים הנלווים שנתבעו עקב מצג השווא ובהם: 25,020 ₪ בגין סכום שהיה על קלאוזנר לממן מתוך תוספת הבניה של התובעים ואשר במסגרת הסכם השיתוף נמחל לו כביכול, 15,000 ₪ בגין שווי עלות עריכת הסכם השיתוף, 50,000 ₪ בגין עגמת נפש ואובדן הנאה שנגרמו כביכול לתובעים עקב שטח החצר שנאלצו להצמיד לדירת קלאוזנר ו- 31,000 ₪ בגין העיכוב שחל בכניסת התובעים לדירתם, כביכול עקב הצורך להגיע להסדר עם קלאוזנר. בנסיבות העניין, גם אין מקום לפסוק לתובעים את שכר טרחת השמאי מטעמם בגין חוות הדעת שניתנה אודות ירידת הערך הנ"ל. סיבה נוספת ואולי ראשונה לדחיית הסעדים הנלווים הנ"ל, נעוצה בוויתור התובעים עליהם. מעיון בסיכומי התובעים, עולה כי אין בהם זכר לסעדים אלה. הסעדים היחידים שעליהם עמדו התובעים בתביעה הנם ירידת הערך בגין שטח החצר, הסכום שנמחל לקלאוזנר ביחס להשתתפותו בתוספת הבניה של התובעים והסעד החלופי של פיצוי מוסכם. ראה בעניין זה סעיף 50 עד 53 לסיכומי התובעים, כמו גם הסיפא לסיכומים שנוסח כך: "אשר על כן, מתבקש ביהמ"ש הנכבד לקבל את תביעת התובעים ולחייב את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעים את הסך של 265,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה או לחילופין, לשלם את הסך של 37,000$ בצירוף ריבית מיום הגשת התביעה שישולם בשקלים לפי השער היציג ביום התשלום בפועל וכן החזר הוצאות משפט, שכ"ט שמאי אגרת בימ"ש ושכ"ט עו"ד"). הסעד היחיד שלא קשור למצג השווא ואשר יש לדון בו בנפרד, כפי שיעשה מיד, הנו הפיצוי בסך 30,000 ₪ בגין אגרות והיטלים שהתובעים שילמו לטענתם במקום הנתבעות. הרבה למעלה מן הדרוש ומבלי לגרוע מן האמור לעיל, לצד התייחסותי לסעדי התביעה הנזכרים בסיכומי התובעים, אתייחס להלן גם לסעדים שהתובעים וויתרו עליהם בסיכומיהם. (א) 240,000 ₪ ירידת ערך בגין אובדן 60 מ"ר שטח חצר ו-50,000 ש"ח עגמת נפש בגין אובדן זה התביעה לתשלום פיצוי בגין ירידת ערך הדירה בסכום של 240,000 ₪ בגין שטח של 60 מ"ר שנאלצו התובעים למסור לקלאוזנר במסגרת הסכם השיתוף, דינה להידחות, שכן לא מצאתי כל קשר סיבתי בין מצג השווא שניתן על ידי הנתבעות ולבין נזק זה. כאמור, התובעים גמלו בליבם לרכוש את הדירה במחיר שסוכם, ללא כל קשר לשאלת קיומו של הסדר עם קלאוזנר ולא הסתמכו כלל על המצג שהוצג בעניין זה. התובעים תמחרו את הדירה בסכום המוסכם, גם כשאין בצידה חצר מוצמדת. מכאן, שלא נגרם להם כל נזק ממצג השווא שהוצג בהסכם ואשר כאמור, הם לא הסתמכו עליו כלל. הוא הדין ומאותם הנימוקים, לגבי הסכום בסך 50,000 ₪ שנתבעו בגין עגמת נפש עבור אובדן השטח של 60 מ"ר. (ב) 25,020 ₪ בגין ויתור על השתתפות קלאוזנר במימון חלק מתוספת הבניה של התובעים כך גם לגבי הסכום של 25,020 ₪, אשר נתבע בטענה כי בהעדר הסדר השכנים, נאלצו התובעים לחתום עם קלאוזנר על הסכם שיתוף ולוותר במסגרתו, על השתתפות קלאוזנר במימון חלק תוספת הבניה של התובעים. משהוכח כי הדירה הייתה נרכשת על ידי התובעים באותו מחיר בכל מקרה, גם אלמלא המצג אודות ההסדר וגם לו היה נודע לתובעים מבעוד מועד בוודאות כי אין הסדר, פשיטא כי אין מקום לפצותם על ויתור כזה או אחר אשר נעשה על ידם במסגרת הסכם השיתוף, וזאת בהעדר קשר סיבתי בין מצג השווא ולבין הויתור שעשו. סיבה נוספת לדחיית התביעה בראש נזק זה, נעוצה בהעדר הפירוט הנדרש לעניין סוגיית מימון תוספת הבניה, כך כשלא ניתן להבין, לא מהתביעה, לא מתצהיר התובע וגם לא מחוות הדעת של השמאי ספקטור, מה הוא אותו חלק מתוספת הבנייה שביצעו התובעים, שבעלותו היו אמורים קלאוזנר לשאת. כמו כן, השמאי הציג בחוות דעתו את הנזק הנ"ל, כנובע מהצורך של התובע לפעול מיידית להרחבת דירתו, לצורך מימוש זכויותיו להצמדת החצר, אולם מהסכם השיתוף עולה ההפך, היינו כי הצדדים לא קשרו בין חלוקת החצר ולבין הרחבת דירת התובעים (בסעיף 3 להסכם העוסק בהרחבת דירת התובעים נרשם כי התובע וקלאוזנר "...יהיו רשאים.." להרחיב את דירותיהם (התובע בקרקע וקלאוזנר בגג). בסעיף 4 נרשם "הרחיב הירש את דירתו, תוצמד..". משמע - הירש לא התחייב להרחיב את דירתו וחלוקת החצר אושרה בהסכם חרף זאת. (ג) שווי עלות עריכת הסכם השיתוף בסך 15,000 ₪ ושכר טרחת השמאי ספקטור בסך 6,000 ₪ בנסיבות העניין, ברור כי התובעים אינם זכאים להחזר הוצאות חוות הדעת השמאית שלהם, בסך 6,000 ש"ח וזאת משלא התקבלה טענתם כי הסתמכו על המצג. מאותה סיבה, התובעים אינם זכאים להחזר עלות עריכת הסכם השיתוף. סיבה נוספת לאי זכאות לסכום זה, נעוצה בכך שנראה כי התובעים היו עורכים הסכם שיתוף בכל מקרה עם קלאוזנר גם אם היה הסדר שכנים כפי שהוצג להם (שכן ההסדר היה בע"פ) עוד סיבה לדחיית ראש נזק זה הנה אי הוכחת סכומו כדבעי. לא הוגשה חוות דעת להוכחת השכר הראוי וגם לא ניתן כל פירוט כיצד חישב והגיע התובע דווקא לסכום הנ"ל. (ד) פיצוי בסך 31,000 ₪ בגין עיכוב בכניסת התובעים לדירה זאת ועוד, גם את ראש הנזק בסך של 31,000 ₪ בגין דחיית כניסת התובעים לדירה למשך תשעה חודשים, יש לדחות. גם כאן לוקה התביעה בחוסר פירוט ממשי ואלמנטרי. לא הובאו הנתונים המינימאליים הרלוונטיים לעניין, כגון: מתי מתחילה התקופה ומתי מסתיימת, מדוע הכניסה לדירה נדחתה, כיצד חושב סכום הנזק ומה הוא מגלם (דמי שכירות, תשלום בגין אשראי וכו'). ככל שסיבת העיכוב הנה הצורך להרחיב את הדירה כדי לזכות בזכויות בחצר, הרי שלבד מכך שכבר קבעתי כי התובעים לא הסתמכו על המצג, כבר ראינו שהסכם השיתוף אינו קושר בין חלוקת החצר ולבין הרחבת הדירה, כך שאיני מקבל את הטענה כי הרחבת הדירה נעשתה בשל דבר מה הקשור בהפרת המצג או ברצון להצמיד את החצר לדירה בהסכם מול קלאוזנר. לדידי, נראה כי הרחבת הדירה הייתה מתוכננת על ידי התובעים מלכתחילה והייתה צפויה להתבצע בכל מקרה. ממילא לא הוכח שווי דמי השכירות ששילמו התובעים, ככל ששילמו, בתקופת הרחבת הדירה ולא הוכח כי נגרמו להם הוצאות כלשהן עקב הדחייה הנטענת בכניסתם לדירה. (ה) הסעד החלופי של פיצוי מוסכם גם את הפיצוי המוסכם בסך 37,000$ אין בידי לפסוק לתובעים. סעיף 10 להסכם קובע כי הפיצוי המוסכם ישולם רק בגין הפרה יסודית: "הצד המפר הוראות הסכם זה הפרה יסודית ישלם לצד המקיים פיצוי קבוע ומוערך מראש בסך בש"ח השווה ל-37,000$ כשהסך הנ"ל נקבע כהערכה שקולה לגובה הנזק, זאת מבלי לפגוע בזכותו של כל צד לדרוש ביצוע בעין, ו/או כל סעד אחר הניתן לו עפ"י כל דין"). הצדדים לא פירטו בהסכם אילו סעיפים הנם יסודיים ושהפרתם תיחשב כיסודית. משקבעתי כי התובעים לא הסתמכו כלל על המצג, פשיטא כי לא ניתן לומר שהפרת המצג הייתה בבחינת "הפרה יסודית" של ההסכם, שכן המשמעות המקובלת של מונח זה הנה כמוגדר בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, היינו: "הפרה שניתן להניח לגביה כי אדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה...". (ו) אגרות והיטלים בסך 30,000 ₪ בכל הנוגע לאגרות והיטלים בגין המרפסת, גם כאן, התביעה לא הוכחה. בכתב התביעה טענו התובעים לסכום של 30,000 ₪, ללא פירוט ועל בסיס טענה לאקונית ביותר (ס' 10.ד.). בתצהיר התובע כבר השתנה הסכום ל- 21,874 ₪ (ס' 45.א. לתצהירו). לפי התצהיר, מדובר בסכום שנדרש מהתובעים כתנאי לקבלת היתר להרחבת דירתם ונדרש בגין אגרות והיטלים עבור שטח המרפסת המקורה של 30 מ"ר, שהייתה חלק מהדירה ואשר נזכרת במבוא להסכם. התובע הפנה בתצהירו לחשבון ולקבלה שצורפו כנספח יב' לתצהירו. עיון בנספח זה מגלה כי מדובר בהיטלים ואגרות בגין שטח של 79.07 מ"ר עבור בניה או שימוש חורג, חיבור מים, פיתוח, ביוב, תיעול, כביש ומדרכה. אין זכר במסמך זה למרפסת המדוברת וגם השטח הנזכר במסמך לא מתייחס לשטח המרפסת, שהנו בשיעור 30 מ"ר. עם זאת, גם אם אקבל את טענת התובעים, לפיה הוכח כי הרחיבו את דירתם עד 164 מ"ר (ר' חוות דעת ספקטור) וכי הפחתת השטח הבנוי שרכשו ללא המרפסת, בשיעור 90 מ"ר, מביאה לשטח של 74 מ"ר, הקרוב לשטח של 79 מ"ר, הנזכר בנספח יב', עדיין, דין התביעה בראש נזק זה להידחות. נראה כי בעת רכישת הדירה על ידי התובעים ובטרם הרחבתה על ידם, לא היה כל מקום שהעירייה תגבה מהנתבעות את ההיטלים הנ"ל על שטח המרפסת, אשר נוצר בזמנו בשל הרחבת הדירה שמעל (של קלאוזנר) ואשר לא נסגר בקירות ולא סופח לדירה על ידי הנתבעות, אלא נותר כשטח פתוח המקורה על ידי ההרחבה של קלאוזנר בלבד. נראה, אפוא, כי העילה לגביית ההיטלים ואגרות על שטח זה, קמה רק משסיפחו התובעים את השטח לדירתם בעת עבודות ההרחבה, שהרי אין כל ראיה כי קודם לכן הסכום נדרש מאת הנתבעות, גם לא בעת מכירתה לתובעים והרי אישור עירייה לצורך העברת הזכויות הונפק. הסכם המכר שבין הצדדים, הגם שמזכיר את המרפסת במבוא להסכם, אינו מתייחס במפורש לסוגיית תשלומי אגרות או היטלים בגינה, במסגרת סעיף 8 להסכם, בו מוסדר חלוקת תשלומי המיסים אגרות והיטלים. התובעים לא הוכיחו, אפוא, כל עילה להשבת סכום זה. 6. התוצאה אשר על כן, וכעולה מן המפורט לעיל, התוצאה הנה כי דין התביעה להידחות לחלוטין. עם זאת, בכל הנוגע להוצאות המשפט, החלטתי כי מן הדין כי כל צד יישא בהוצאותיו. התובעים בוודאי אינם זכאים להוצאות, שעה שתביעתם נדחתה ועל רקע חוסר תום הלב בעצם הגשתה, כשלא הייתה למעשה הסתמכות מצדם על המצג שהוצג. מנגד, בנסיבות העניין, בהן גם הנתבעת 1 התנהלה בחוסר תום לב, לפני הגשת התביעה ובעת המו"מ עם התובע וכן גם הנתבעות כולן התנהלו בחוסר תום לב במהלך ניהול התביעה, עת המשיכו להתכחש למצג הברור שניתן בהסכם, ומקום שנתבעת 3 הציגה גרסאות סותרות לגבי המצגים שניתנו לתובע, כמו גם על רקע העובדה שבכל זאת ניתן מצג שווא על ידי הנתבעות (גם אם התובעים בסופו של יום לא הסתמכו עליו לצורך רכישת הדירה, דבר שהנתבעות לא יכלו לדעת מראש), לא יהיה זה צודק לפסוק לטובתן את הוצאות המשפט. ב. הודעת צד ג' על רקע דחיית התביעה, מובן שהודעת צד ג' שהגישה הנתבעת 3 כנגד עו"ד עמית, דינה להידחות אף היא. גם כאן יש מקום לקביעה שכל צד יישא בהוצאותיו. ראשית, ההודעה נדחתה, לא בשל העובדה שנדחו טענותיה של הנתבעת 3 כנגד עו"ד עמית, אלא כאמור, בשל העובדה שהתביעה הראשית נדחתה. זאת ועוד: הנתבעת 3 אמנם התנהלה שלא כראוי, כפי שכבר פורט לעיל, אולם גם התנהלותו של עו"ד עמית לא הייתה לדעתי, ראויה ונכונה בנסיבות העניין, כפי שיפורט להלן. חומר הראיות בכלל והחלק ממנו שכבר נסקר על ידי לעיל, מורה כי עו"ד עמית אמנם אפשר לנתבעות לקרוא את ההסכם לפני שחתמו עליו, אולם אין כל ראיה לכך שעו"ד עמית הסביר לנתבעות ובהן הנתבעת 3, את משמעות הסעיף שנוגע להסדר השכנים ואת היתרונות והחסרונות הגלומים בתוספת סעיף כאמור להסכם ועוד בנוסח שנבחר. עו"ד עמית עצמו לא טוען כי סיפק הסבר כאמור (ר' תצהירו הלאקוני השותק בעניין זה). עו"ד עמית הסתפק בקבלת אישורה של הנתבעת 1 להכנסת סעיף זה להסכם, מבלי שסיפק לנתבעות כל הסבר בנושא. בנסיבות העניין, היה חייב עו"ד עמית לתת הסבר מפורט, שכן מדובר בסעיף מהותי ביותר ואף חריג באופיו. סעיף זה מהווה למעשה מצג מטעם הנתבעות, שלפיו הדירה הנמכרת, כוללת הצמדה של שטח חצר, שלפי הרישום בטאבו, הנו בגדר רכוש משותף. מדברים שאמר עו"ד עמית בחקירתו הנגדית בעניין זה, מתחזקת המסקנה כי אכן הוא לא סיפק לנתבעות הסבר כדרוש בנושא זה. לדידו, הוא לא הקנה לסעיף זה חשיבות ממשית, משסבר שאין להסדר שכנים בע"פ תוקף ועל כן, גם לא מצא לנכון להתנגד להכנסת הסעיף (ראו עמ' 67, ש' 14 - 30: "ש. העיד התובע וגם כתב בתצהירו שנושא הסדר השכנים הוא קרא לזה עבר את ביקורתך. תאשר כשכהוא אומר שזה עבר את שלט [כך במקור - י.ד.] ביקורתך זה אומר שדיברתם על זה. התווכחתם. ת. הוא כתב את זה בטיוטה הנגדית שלו, נספח ה'. דיברתי עם גילי היא אמרה הסכמה, לא שיניתי את המילה הסדר להסכמה, חוץ מאמרתי שזה לא שווה את הנייר שכתוב. זה בעיני חסר משמעות. כל עוד שההסכם בעל פה אפשר לחזור בו, לא מפורט מה, אי אפשר לרשום אותו בטאבו, כיוון שצריך הסכמה של המנהל, הם בעלי הקרקע, צריך אישור של בעל הנכס המינהל לא נותן, צריך חתימה של כל ה-4 אחרת כולם שותפים במוש"ע זו הסיבה לדעתי שנרשמו הערות אזהרה ולא הסכם השיתוף. הסכם שיתוף שדורש חתימה של כולם אי אפשר לרשום. חוץ מזה פה לא נאמר שההסכם טוב ל-5 שנים אח"כ הוא בטל מעיקרו, לא ראיתי חשיבות גדולה לנושא כמו שאמרתי שקלאוזנר יכל [כך במקור - י.ד.] למכור את הנכס, אז עם מי יש הסכם? עם אף אחד. ש. להבנתך המקצועית המילים האלה שהוא התעקש להכניס הסדר שכנים כאות מתה בהסכם. ת. כן אורי מנשה שהתעסק בחוזה והתעסק עם אפריקה ישראל, אמר לי שאם הצד השני מבקש להכניס משהו ואם זה לא מפריע לך תעשה את זה. זה היה בשנת 73'. לאור זה כולנו למדנו ולומדים והחיים זה בית ספר, כמובן בחוזים אחרים.. "; וכן ראה עמ' 69, ש' 11 - 12: "ש. הסכם שיתוף בעל פה יש תוקף כלשהו. ת. לעניות דעתי לא. לכן לא הפריע לי שזה ייכתב"). אין ספק, אפוא, כי עו"ד עמית טעה בניתוח המשפטי שלו ביחס לנפקותו של הסדר שכנים בע"פ, אשר כפי כבר ציינתי לעיל, יש לו תוקף משפטי (ראו פסקי הדין שהובאו לעיל בסוגיה זו בראשית פסק הדין בפרק א'2 העוסק בתוקפו של הסדר השכנים ובפרט את ת.א. (ת"א) 192711/02 ויטלזון ישראל נ' הדר יואב פורסם באתרים משפטיים, שם סוכמה ההלכה). גם אין ספק כי עו"ד עמית טעה, עת הסכים לנוסח שלפיו השטח המוצמד עומד על 500 מ"ר, מקום ששטח החצר שמסביב לדירה ובחלק המערבי של החלקה עמד על 380 מ"ר לכל היותר. די היה בעיון בנסח הקובע את שטח החלקה כולה (1,001 מ"ר כולל השטח שעליו עומד הבניין), כדי שכל עו"ד סביר יסיק מכך מיד, ששטח החצר שמסביב לבניין במחצית המערבית של החלקה, לא יכול לעמוד על 500 מ"ר. אולם יתרה מכך - בנסיבות העניין, היה חייב עו"ד עמית, לא רק לתת לנתבעות הסבר אודות הסיכונים הכרוכים בהכנסת המצג להסכם, אלא לעניות דעתי, גם היה חייב לייעץ להן שלא להסכים להכנסת הסעיף האמור להסכם, לא בשל העובדה כי יש תוקף משפטי להסדר שכנים בע"פ, אלא בשל העובדה שהמצג שניתן, מתייחס להסכמתו של צד ג' (קלאוזנר), שאינו בשליטת הנתבעות. עו"ד עמית ידע כי ההסדר של הנתבעות עם קלאוזנר הנו בע"פ. בנסיבות אלה, גם אם הנתבעת 1 אמרה לעו"ד עמית שקיים בין הנתבעות ולבין קלאוזנר הסדר חד משמעי בעניין זה, היה חייב עו"ד עמית לייעץ לנתבעות שלא לכלול בהסכם, אמירות או קביעות שעלולות להוות מצג או להתפרש כמצג בהסכם בעניין זה, פן יתכחש קלאוזנר לאחר מכן להסדר הנטען ואילו הנתבעות תמצאנה עצמן מתגוננות בהליכים משפטיים מול התובעים עקב המצג שהציגו, כאשר יכולתן של הנתבעות להוכיח מול קלאוזנר קיומו של הסכם בע"פ, הנה משימה לא פשוטה כלל. לכל הפחות היה צריך עו"ד עמית לייעץ לנתבעות, לעגן את הסדר השכנים עם קלאוזנר בכתב בטרם חתימתן על הסכם שכולל מצג כאמור, או לקבל בדרך אחרת את הסכמתו של קלאוזנר בכתב למצג שניתן. זהו מקרה מובהק, שבו אמור לבוא לידי ביטוי תפקידו של עוה"ד, אשר מודע הרבה יותר לסיכונים מסוג זה, מאשר לקוחו ההדיוט. ויודגש: עו"ד עמית לא ידע אם המצג שהציגה הנתבעת 1 לתובע ואשר התובע ביקש כי יוכנס להסכם, היה מצג אמיתי אם לאו וגם לא ידע אם התובעים מסתמכים על מצג זה אם לאו. בנסיבות אלה, היה אמור עו"ד עמית, להניח כי המצג הוא אמיתי וכי התובעים מתכוונים להסתמך עליו ובהתאם גם לספק לנתבעות את הייעוץ שצוין לעיל. לו כך היה נוהג, סביר להניח כי הנתבעות היו מקבלות את עצתו ומסרבות להכללת המצג בהסכם וסביר להניח (כעולה ממסקנותיי לגבי התנהלות התובע), כי התובע היה מוותר על הכללת המצג להסכם ורוכש את הדירה בכל מקרה ובמחיר שסוכם. לו כך היה נוהג עו"ד עמית, גם סביר להניח שהתובעים לא היו מגישים את התביעה שהוגשה. אמנם, לא נעלם מעיני כי בפועל, לא הייתה התכחשות של קלאוזנר להסדר, שהרי לא נערך עמו מלכתחילה הסדר בהיקף שהנתבעות הציגו בהסכם. עם זאת, אין בעובדה זו כדי לגרוע מחובתו של עו"ד עמית לייעץ לנתבעות שלא להכליל בנסיבות בעניין, כל הצהרה בהסכם בדבר הסדר השכנים ואין בעובדה זו כדי לגרוע מכך שלו כך היה נוהג, לא הייתה כנראה מוגשת התביעה דנא. הנה כי כן, כל הצדדים המעורבים בפרשה זו אינם חפים, אפוא, מאחריות וכל אחד מהם אחראי במידה כזו או אחרת לסכסוך ולהליכי המשפט שנוצרו, לרבות עו"ד עמית. סוף דבר אשר על כן וכאמור לעיל, התביעה וההודעה נדחות בזה. כמו כן, כל צד יישא בהוצאותיו.חוזהחוזה בעל פהבעל פהרכוש משותף