השופטת ש' וסרקוג, ס' נשיאה: 1. הערעור הוא על גזר הדין של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט א' טובי), מיום 30/1/07 בת"פ 1556/03, שהוטל על המשיבים, לאחר שהורשעו בהכרעת הדין שניתנה ביום 03/08/06 בעבירות לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הצרכן) או בניגוד להוראות המפורטות שם. ההליך בבית משפט השלום: 2. בנוגע לרקע והנסיבות, אין לנו אלא לחזור על הדברים שפורטו היטב בפסק הדין של בית משפט קמא: 2.1 המשיבה מס' 1 (להלן: החברה) - שאינה פעילה עוד - עסקה בשיווק ובהתקנת ציוד ביתי, המיועד לקליטת ערוצי טלוויזיה חופשיים מהלווין. המשיבים 2 ו- 3 הם הבעלים המשותפים ומנהליה של החברה מאז היווסדה בפברואר 2001. לפני כן עסקו באותו תחום ושם עסקם היה "טלספוטניק" או "סט-נט". 2.2 סוכני המכירות של החברה נהגו לפנות ללקוחות פוטנציאליים, הן מיוזמתם והן על-פי פנייה שיזם הלקוח המתעניין, עקב פירסומים. לאחר מכן, היו מגיעים הסוכנים לבית הלקוח, מוסרים לו מידע על שירותי החברה, ולאחר שהלקוח היה מחליט לקבל את ההצעה, היו מחתימים אותו על הסכם ההתקשרות. חלקם הגדול של הפירסומים נעשה בשפה הרוסית, וכך, חלקם הגדול, אם לא המרבי, של המתלוננים בתיק זה הוא עולים הדוברים את השפה הרוסית. 2.3 על-פי כתב האישום, יצרו המשיבים מצג בפני הלקוחות, כי יש באפשרותם לספק שירותי תוכן וטלוויזיה ברשיון, בדומה לחברות הכבלים והלווין האחרות המוכרות בשוק, וכול זאת בתמורה חד-פעמית וללא דמי מינוי, כאשר הסכום עמד על סכום הנע בין 5,400 ₪ ל- 11,160 ₪. בכתב האישום שהוגש בגין 38 לקוחות נטען, כי מעולם לא קיבלו המשיבים רישיון ממשרד התקשורת לספק את התכנים או הערוצים שהובטחו, בפועל אף לא סופק הציוד או התוכן שהובטח, ומתקני האנטנות לקליטה משותפת, אף לא עמדו בתקן הרשמי ת"י 799. עוד נטען בכתב האישום, כי המשיבים ניצלו את העובדה שהמתלוננים, כולם עולים חדשים, המתקשים בשפה העברית, ואינם בקיאים ברזי המסחר. עוד יוחסה להם האשמה של סירוב להשיב כספים ללקוחות, שהודיעו על ביטול העסקה, וכול זאת למרות זכותם של הלקוחות לכך. נהפוך הוא, המשיבים המשיכו בגביית הסכום, על אף הודעת הביטול, ואף עמדו על גביית דמי ביטול שהוכנסו כתנאי בחוזה, לזכותו של לקוח לבטל את החוזה, וכול זאת שלא כדין. הכרעת הדין: 3. בית המשפט עמד על החשיבות להתערבות המחוקק, דווקא בשיטת המשפט המודרנית, בתחום של הגנה על הצרכן, במיוחד לאור העדר שיוויון בין הצרכן היחיד לעומת מעמדו של היצרן והספק, לרבות היכולת לערוך סקר שוק. מן הטעם האמור, היטה המחוקק את נקודת האיזון באופן שחובת "יזהר הלקוח" אינה עוד בעלת עוצמה כבעבר, ומנגד הוגברו החובות של גילוי נאות, תום לב וכיוצ"ב, שהוטלו על הצד השני לעסקה. לאחר סקירה מדוקדקת של הוראות החוק הספציפיות ויישומן על העסקאות עם המתלוננים, תוך הדגשה שמתוך רשימה של 38 מתלוננים רק 18 מסרו עדותם, הגיע בית המשפט למסקות הבאות: לגבי המתלונן, אנטנסוב נקולא, קבע בית המשפט, כי לא הייתה כול התאמה בין הדברים שנמסרו לו בעל-פה, כי למרות שלא דיבר או קרא עברית, נמסרו לו הפרוספקטים בעברית. זאת ועוד, שבועיים לאחר ההתקנה, התברר לו כי לא ניתן לקלוט שידורי +NTV , וכי למעשה חברה זו כלל לא משרדת בישראל. ללקוח אחר, ציטלין אנטולי, הובטח לשלוח חוזה בשפה הרוסית וזה כלל לא נשלח אליו, וכי המערכת שהותקנה לו, לא אפשרה קליטה לאחר השעה 17:00. עוד יצויין שלקוח זה, כמו גם לקוחות אחרים, לא הבין שפריסת התשלומים תישא הפרשי הצמדה וריבית. בנוגע ללקוחה, הגב' פאינה מירונוב, זו הוחתמה על חוזה בשפה העברית, למרות שהודיעה לסוכני המשיבה, כי אין היא יודעת על מה היא חותמת, מאחר שאינה יודעת את השפה העברית. הובטח לה כי יישלח לה חוזה בשפה הרוסית, אך זה לא נשלח. מיד בסמוך לאחר ההתקנה, לא ראתה דבר פרט לשמיעת מוסיקה. למרות שבית המשפט לא הרשיע את המשיבים בגין מעשים אלה בניצול מצוקתה, מאחר שהודתה כי בסופו של דבר נעשתה ההתקשרות מחשש שמא תפסיד את המבצע, הרי שיש גם במעשים אלה להצביע על דרך פעולתם של הנאשמים. 4. בית משפט קמא סקר את הראיות לגבי כל אחד מן המתלוננים שהעידו, בהשוואה למפורט בכתב האישום, ולאחר שדחה את טענת המשיבים כי מעשיהם לוו בייעוץ משפטי, וכי דמי הביטול נוסחו על-פי יעוץ משפטי, קבע בית המשפט: המשיבים הורשעו בעבירה על סעיף 23(א)(1) לחוק הגנת הצרכן, בכך שהטעו 14 צרכנים לגבי טיבו ומהותו של הנכס או השירות או השימוש בו, בכך שהציגו בפניהם מצג, כאילו מדובר ברכישה של שירותי תוכן וערוצים, ולא רק ציוד לקליטה, ולגבי לקוח נוסף (ע"ת 19) הטעייה בעניין תנאי התשלום, בניגוד לסעיף 2(א) ו-(ב) לחוק הגנת הצרכן; המשיבים הורשעו בעבירה על סעיף 23(א)(2) לחוק הגנת הצרכן, בנוגע ל- 9 לקוחות, בעשיית דבר שיש בו ניצול מצוקת צרכן, בניגוד לסעיף 3(א)(2) לחוק הגנת הצרכן; הרשעה בעבירה על סעיף 23(ב)(4) לחוק הגנת הצרכן, המתייחסת לכלל ההתקשרויות על כלל המתלוננים שהעידו מטעם המערערת, לגבי 13 מקרים, בכך שהפרו את הוראת סעיף 14(ב) לחוק - סירוב להחזיר תמורה, בעקבות ביטול עסקת רוכלות, והטעייה בעניין זכות הביטול - בניגוד לסעיף 2(2ב2) לחוק. המשיבים זוכו מיתר סעיפי האישום, וכן דחה בית המשפט את בקשת המערערת להרשיע את המשיבים 2 ו- 3 בביצוע עבירות בנסיבות מחמירות, זאת, בין היתר, לאחר שבית המשפט קיבל את הטענה של המשיבים שהיו להם 3,000 לקוחות ואחוז המתלוננים קטן יחסית, מה עוד שלא מדובר בנזקים מיוחדים או רווחים מיוחדים (סעיף 14 לפסה"ד). גזר הדין: 5. בית המשפט לקח בחשבון את היות המשיבים אנשים נורמטיביים, לבד מהרשעה שאינה קשורה לנושאים שנדונו, וביהמ"ש נתן לה משקל מועט, אם בכלל. עוד התחשב בית המשפט בעובדה כי מדובר במשיבים 2 ו-3 שהם צעירים, בראשית דרכם, נשואים ובעלי משפחות, שהודו בחלק מן העובדות שפורטו בכתב האישום, וכי התארכות הדיונים בתיק, לא נבעה מאופן ניהול התיק על ידם. על בסיס האמור, ומבלי להמעיט בחומרת העבירות, דן בית המשפט את החברה לתשלום קנס בסך של 80,000 ₪, וכן 30,000 ₪ על כול אחד מן המשיבים 2 ו-3. בית המשפט הוסיף והטיל עליהם 4 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, כאשר התנאי הוא שלא יעברו עבירה על חוק הגנת הצרכן. בית המשפט דחה את תביעת המערערת לשלם פיצוי למתלוננים, מאחר שלא הוצגה בפניו תשתית ראייתית לגבי הסכומים ששילם בפועל כול אחד מהמתלוננים. הטענות בערעור: 6. בהודעת הערעור המתוקנת שהגישה המערערת, בכפוף לכך שלא נקבל טיעון המבוסס על ראיות שלא היו בפני בית משפט השלום, הדגישה המערערת, כי אין התאמה בין החומרה שייחס בית משפט השלום לעבירות בהן הורשעו המשיבים, במסגרת הכרעת הדין לעומת העונשים שהטיל על המשיבים. עוד טענה המערערת שהיה מקום לקבוע כי נתקיימו נסיבות מחמירות במובנו של סעיף 23(א) לחוק הגנת הצרכן, אבל גם ללא החמרת הענישה, הרי שלא היה מקום להתעלם מעונש המקסימום בגין העבירות הרבות בהן הורשעו, המגיעים לסכומים בהיקפים כספיים עצומים, ועל-פי סעיף 63 לחוק העונשין, המאפשר הטלת קנס פי ארבעה מהקנס המרבי. לעניין הטלת הקנסות טענה המערערת כי שיעור הקנסות שהוטל על המשיבים ועל החברה נמוך באופן משמעותי, מה עוד שהקנס שהוטל על המערערת כלל לא שולם, מאחר שאינה פעילה עוד, וכול זאת כאשר בית המשפט התעלם מההיקף העסקי שנוצר אצל המשיבים, תוך ניצול מצוקתם של אחרים. די למעשה בעסקאות שהיו עם 18 המתלוננים, שהובאו לעדות, כדי להצביע על הכנסה של למעלה מ- 100,000 ₪. עוד טענה המערערת, כי המשיבים לא הודו בעובדות שפורטו בכתב האישום ולא היה מקום להתחשב בכך לקולה, ולגבי חלק מן העדים נדרש תרגום לרוסית. אופן התנהלותם הייתה לאורך זמן, ועובדת היותם נורמטיבית, אינה צריכה לשמש לזכותם. עוד עתרה המערערת לחיוב בפיצוי, ככול שהובאו ראיות בנושא בבית משפט השלום. 7. המשיבים הדגישו, כי למרות שהוגש כתב אישום לגבי 38 מתלוננים, רק לגבי חלק מהם הובאו ראיות וגם בנוגע אליהם לא הוכחו כול העבירות שפורטו בכתב האישום. יש לראות את ההרשעה ביחס לכלל הלקוחות שהיו לחברה כ- 3,000 לקוחות ואשר מטעמם לא הוגשו תלונות. לכן, ניסיונה של המערערת ללמוד מהיקף ההכנסות האמור, אינו אלא ניסיון - כפי שנעשה לטעמם במהלך כול ניהול התיק - להכפיש את שמם ולהעצים שלא כדין את היקף העבירות בהן הורשעו. המשיבים הצביעו על מגמתם, במסגרת זכותם לנהל התיק, לקצר בהליך השיפוטי ובמידת האפשר שלא להכביד על המערערת. בסופו של דבר, לטענתם, מי שהאריך את ניהולו של התיק הייתה המערערת, כשיש לקחת בחשבון שמדובר היה בעבירות שבוצעו עוד בשנת 2000. לגופו של עניין, תמכו בנתונים שפורטו על ידי בית משפט השלום, וטענו לדחיית הערעור. דיון ומסקנות: 8. יש בדעתי להציע לחברי לקבל את הערעור ולהחמיר בעונשם של המשיבים 2 ו- 3 (להלן: המשיבים), וזאת מאחר שבעבירות מן הסוג הנדון - עבירות הנוגעות לתחום הכלכלי, וכאשר מול נותני השירות, עומד הצרכן הבודד - יש מקום ליתן משקל יתר לאינטרס הציבורי ולהטיל עונשים אשר יהיה בהם גורם הרתעתי מובהק, עד כדי הבהרה, כי ביצוע עבירות כגון אלה, לא יביא בסופו של דבר לרווח כלכלי ולא יהיה כדאי גם לא מבחינה כספית, אצל מבצעם. יחד עם זאת, וכדרכה של ערכאת הערעור, אין למצות הדין עמם בערעור. העבירות על הוראות חוק הגנת הצרכן נעשות על ידי הנאשמים מתוך ראייה של הרווח הכלכלי הטמון באופן פעולתם ובהנחה שחלק ניכר מן הנפגעים - אם בשל עייפות, אם בשל חוסר ידע ואם מטעמים אחרים - לא יתלוננו ולא ינקטו הליכים, ובסופו של דבר, גם אם יורשעו עדיין ישאר בידם נתח כלכלי משמעותי, באופן שבחשבון הכולל, מבחינה כלכלית, ביצוען כדאי. גם מבחינת הסטיגמה הפלילית בחברה, לא ברור אם מעמדה של הרשעה בסוג זה של עבירות דומה להרשעה בביצוע עבירה פלילית אחרת. מבחינת מיצוי הדין עם מבצעי עבירות על חוק הגנת הצרכן, באמצעות הליכים בתחום האזרחי, גם הוא אינו בהכרח אמצעי יעיל. לחלקם הגדול של הצרכנים הפרטיים אין אמצעים או הידע הנדרש להתמודד עם ספק השירות, וגם אם בסופו של דבר, ננקט הליך, הרי שהוא במישור הפרטני. מן הטעמים המפורטים, יש לתת משקל יתר לנתון של האינטרס הציבורי. עוד יצויין כי עובדת היותם של המשיבים ללא עבר פלילי כלל, או בתחום הספציפי, אינו נתון שיש לייחס לו משקל רב, מאחר שרוב מבצעי עבירות מסוג זה, הם בדרך כלל אנשים המכונים על ידינו "נורמטיביים", וכאשר מדובר בנאשמים שהם בראשית דרכם, העדר עבירות בתחום הכלכלי, אין הוא יכול להוות שיקול מקל. בנוגע להתארכות הדיונים בתיק, מעצם מהותו כאשר ישנם קשיים אוביקטיביים לגבי המתלוננים, לרבות מספרם, וכאשר הניהול דורש גם תרגום לשפה העברית ואין הודאה של המשיבים בעובדות כתב האישום, אלא באופן חלקי ביותר במהלך הדיונים, הרי שגם נתון זה אינו יכול להיות בעל משקל יתר לטובתם. 9. חוק הגנת הצרכן, אינו אלא ביטוי נוסף להכללת עקרון תום הלב והכללת ערך המסחר ההוגן בשיטת המשפט בארץ (רע"א 2512/90 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' תופיני סער, פ"ד מה (4) 405, 471-419; ס' דויטש, דיני הגנת הצרכן כרך א' - יסודות ועקרונות, תשס"א-2001, בעמ' 17, 57. ראה להשוואה גם ע"א 3398/06 הרשות להגבלים עסקיים נ' דור-אלון אנרגיה לישראל (1988) בע"מ, תק-על 2006 (4) 330; ע"א 1064/03 אליהו חב' לביטוח בע"מ ואח' נ' עזבון המנוחה פיאמנטה ז"ל ואח', תק-על 2006 (1) 1806). התחרות המסחרית החיובית, שצריכה הייתה ליצור הזדמנויות טובות יותר בידי הצרכן, נשללת ממנו בשל פרסום מסיבי ושיווק אגרסיבי, במיוחד כאשר אלו מלווים בהטעייה ברורה ובניצול מצוקתו של הצרכן. בסופו של דבר, כאשר מתברר לצרכן כי הוטעה, מעמיד המוכר, שהוא גם בדרך כלל בעל האמצעים, מחסומים המקשים על הצרכן את קבלת כספו חזרה. החוק בא למנוע רווח כלכלי שהושג בדרכים הנוגדות את תום הלב והדרך המקובלת במסחר, גם במישור הפלילי, תוך אמירה ברורה ש"יזהר המוכר". בית המשפט בחן את כלל העבירות שפורטו בכתב האישום לגבי המעשים שנעשו על ידי המשיבים, והם הורשעו בהן, כאשר מרב העבירות בוצעו בנוגע ליותר מצרכן אחד. בנוסף נקבע כי למרות אופן ניהול ההתקשרות ואי אספקת השירות אותו הבטיחו, עמדו המשיבים בסירובם, כמעט באופן תוקפני, ונמנעו מלהחזיר את התמורה בביטול העסקה, ולגבי חלק מהמקרים אף המשיכו בהליכי הוצאה לפועל. זו התנהגות שאין להשלים עמה. 10. סעיף 23(א) קובע את שיעור הקנס שיש להטיל בעבירות מסוג זה. לפי הסעיף ניתן להטיל עונש מאסר של שנה או קנס פי שבעה מן הקנס האמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין. פסקי הדין שהוצגו מטעם המשיבים, כדי לבסס הטענה שאין להחמיר בעונשם, ברובם אינם רלוונטיים, בהיותם נוגעים לאי הצגת מחירים על מוצרים, או לאופן עריכת החוזה. ואולם, דווקא השוואה לעונשים שהוטלו באותם מקרים, מורה עד כמה הקל בית משפט השלום עם המשיבים בתיק דנן. עוד אין להתעלם מן העובדה, כי הקנס שהוטל על החברה כלל לא שולם, בהיותה בלתי פעילה. בנסיבות אלה, יש להעמיד את הקנס על כול אחד מן המשיבים, על סכום של 80,000 ₪. 11. בנוגע לפיצוי למתלוננים, צדק בית המשפט, לפחות לגבי מרב המתלוננים, כי המערערת לא הוכיחה את הסכומים שיש להשיב להם. ואולם, לא הייתה מניעה לפסוק פיצוי ראוי, הנוגע גם לעוגמת הנפש, לאור הסירוב העקבי של המשיבים להשיב למתלוננים את כספם, גם לאחר מתן הודעה על ביטול החוזה. הפיצוי שעל בית המשפט ליתן, לפי סעיף 77 לחוק העונשין, אינו בהכרח השבה דווקנית של הסכום ששולם, אלא שניתן היה לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני לגבי כול אחד מן המתלוננים (ע"פ 3818/99 פלוני נ' מ"י, פ"ד נו (3) 721; ע"פ 2976/01 אסף נ' מ"י , פ"ד נו (3) 418). בנוסף, לגבי האחרים, יש לפסוק סכומים הלוקחים בחשבון את הנתונים הספציפיים, כול זאת מבלי לפגוע בזכותם להגיש הליך אזרחי, ואין מניעה לעשות שימוש בפסק הדין בהליך הפלילי, הכול בהתאם לסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. בנושא זה, הוגשה רשימה מעודכנת על ידי המערערת - ע/1, המשיבים הגיבו על רשימה זו, והיא סומנה ע/1/א. לפיכך הייתי מציעה לפסוק פיצוי לכול אחד מן המתלוננים הרשומים ברשימה ע/1 (11 מתלוננים), בסך של 1,500 ₪, וכן את הסכומים הבאים, שהם לערך כמחצית הסכום ששולם על ידם, למעט מקרים בהם כבר ננקט הליך אזרחי או נפתחו הליכי הוצל"פ: סכום נוסף של 1,000 ₪ לע"ת מס' 1 - אנטסוב אלה וניקולא, ולסגור את תיק ההוצאה לפועל שפתחו המשיבים נגדם; סכום נוסף של 3,500 ₪ לע"ת 8 קוזניקוב רימה - אשר שילם למשיבים סכום של 6,800 ₪, ולא הוחזר לו דבר; סכום נוסף של 3,300 ₪ לע"ת 13 בלנקי אנטולי - אשר שילם סכום של 6,480 ₪, ודבר לא הוחזר לו; סכום נוסף של 4,200 ₪ לע"ת 18 ריאבקוב אינסה - אשר שילם סכום של 8,000 ₪, ולא הוחזר לו דבר; סכום נוסף של 3,250 ₪, לע"ת 19 - אשר שילם סכום של 3,000 ₪ ולא הוחזר לו. התוצאה המוצעת: 12. אשר על כן, הייתי מציעה לקבל את הערעור ולהעמיד את הקנס על כול אחד מן המשיבים על סכום של 80,000 ₪, וכן לחייב את המשיבים 2 ו- 3, ביחד ולחוד, לשלם פיצוי למתלוננים, על-פי הפירוט בסעיף 11 לפסק הדין. אשר על כן, הוחלט לקבל את הערעור ולהעמיד את הקנס על כול אחד מן המשיבים 2 ו- 3על סכום של 80,000 ₪, וכן לחייב את המשיבים 2 ו- 3, ביחד ולחוד, לשלם פיצוי למתלוננים, תוך 60 ימים מהיום, על-פי הפירוט בסעיף 11 לפסק דינה של כבוד השופטת, ש' וסרקרוג חוזהעולים חדשים