מבוא וטענות הצדדים 1. לפניי תובענה שטרית לתשלום סך 6,055 ₪, נכון ליום התביעה (20.12.05), בגין ערבותו מיום 11.5.93 של הנתבע, אז עולה חדש דובר רוסית בלבד, להלוואת 'סל-קליטה' שקיבל עולה חדש אחר, ולשטר-חוב שעשה הלווה להבטחת פירעונה. 2. הנתבע טוען כי לא היה מודע לכך שמחתימים אותו על כתב ערבות ועל שטר חוב שמכוחם הוא עלול למצוא עצמו חב בגין הלוואה לא לו. לטענתו, הוא סבר כי אין הוא חותם אלא לעדות על עצם קבלת הכספים על ידי הלווה. המסמכים היו כתובים עברית בלבד, והוא לא הבין מאומה מתוכנם. עוד טוען הנתבע כי לא הודע לו במועד על הפסקת התשלומים על ידי החייב העיקרי, אלא בשיהוי רב. עקב כך נפגעה יכולתו לגרום לחייב העיקרי לשלם, ובינתיים תפח החוב מחמת ריבית. הנתבע מציין כי הוחתם בחוסר תום לב על תניה, הן בכתב הערבות והן בשטר החוב, שלפיה, כביכול, הוא מאשר שהכתב שנחתם על ידיו הנו בשפה המובנת לו. 3. התובע טוען כי הנתבע, כמוהו כעולים אחרים במצבו, הבין היטב על מה הוא חותם, חרף העובדה הבלתי-מוכחשת כי המסמכים היו בעברית והנתבע לא ידע עברית באותה עת. לטענת התובע, הנתבע הבין את מהות הערבות - אם משום שהוא עצמו קיבל הלוואה דומה מספר חודשים קודם לכן, תוך העמדת ערבים מטעמו; אם משום שהיה מְלוּוה, כחבריו, בעולה וותיק יותר ששימש כמתורגמן ואשר הסביר לו בשפתו במה דברים אמורים; ואם משום שמהות הערבות ועיקריה הוסברו לו על ידי פקיד הבנק, בסיוע פקידה דוברת רוסית. התובע טוען כי אין מחלוקת שהתניה האמורה, בדבר היות הכתב בשפה המובנת לחותם, לא התאימה בעליל למציאות; אולם שרבובה למסמך נבע מטעות בתום לב, ולפיכך אין לתת לה כל נפקות, לא לחובת הנתבע ולא לזכותו. דיון והכרעה 4. על חוזה הערבות הנדון חל הנוסח הישן של הפרק "ערבות של ערב יחיד" בחוק הערבות. אין לי צורך להכריע בשאלת תחולתם העקיפה, על דרך הפרשנות, של התיקון לפרק זה משנת תשנ"ח, משום שדי לי בעקרונות הכללים של דיני החוזים, שלגבי תוקפם במועד הרלבנטי אין חולק. 5. לפי סעיף 17ג בחוק (לפי התיקון מתשנ"ב), תנאי להגשת תובענה נגד ערב יחיד - ואין חולק כי כזהו הנתבע דנן - הוא מיצוי הליכים נגד החייב העיקרי, שבא עליו אישור ראש ההוצאה לפועל; אלא אם כן בעליל לא ניתן להיפרע מן החייב העיקרי, כגון משום שהוא יצא מן הארץ לצמיתות. 6. התובע טוען בסיכומיו כי קיבל אישור כאמור, אולם הוא לא מפנה למקור כלשהו שלפיו אישור כזה אכן ניתן; ואף אני לא מצאתי בחומר הראיות אישור כאמור מאת ראש ההוצאה לפועל. 7. גם הנחתו של התובע כי החייב העיקרי יצא מן הארץ לצמיתות - הובררה כשגויה; שהרי התובע מודה שהחייב העיקרי אותר והחל לפרוע את חובו. 8. במענה לטענת התובע אעיר כי אין מדובר בהרחבת חזית, לנוכח ההגדרה הרחבה של הטענות שבגינן ניתנה הרשות להתגונן ("שלא קוימו הוראות חוק הערבות..."). 9. לכאורה, אפוא, היה דין התובענה להימחק מחוסר עילה כבר בשלב זה. אולם, הנתבע אינו חפץ להיות חשוף לסיכון כי יוטרד שוב בעתיד בגין תובענה זו, ועל כן אוסיף ואדון בשאר טענותיו לדחיית התובענה. 10. כזכור, "חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול..." [חוק החוזים (חלק כללי), סעיף 1]. ועוד שנינו: "הקיבול יהיה בהודעת הניצע שנמסרה למציע ומעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה" [שם, סעיף 5; ההדגשה הוספה]. 11. כבר נקבע בפסיקה כי בין צדדים קרובים, כבענייננו - דין שטר כדין חוזה [ע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (28.12.94), פסקה 14 בפסק דינו של הנשיא (דאז) מ' שמגר; דנ"א 258/98 צמח נ' שלשבסקי (3.12.98); רע"א 6250/98 נורדלנד פפייר בע"מ נ' מפעלי ייצור והוצאה לאור (ירושלים) מ.ס.ל. בע"מ (18.4.99), פסקאות 10-11 בפסק דינו של הנשיא (דאז) א' ברק; בר"ע 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (5.9.99)]. כשאין החתימה על החוזה, או על השטר, מעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר בחוזה, או לחוב בשטר - אין חבות חוזית ואין חבות שטרית. 12. אמנם, כאמור בסיכומי התובע ובאסמכתאות המובאות שם, לא בנקל יוכל אדם להשתמט ממשמעותה-לכאורה של חתימתו, ולא בנקל תתקבל טענתו כי בחתימתו על המסמך הנדון 'לא נעשה דבר'. אולם, הקטגוריה של 'לא נעשה דבר' אינה היחידה שבהתקיימה לא יחוב החותם. דיני החוזים ודיני השטרות מכירים בפגמים בהתקשרות שבהתקיימם רשאי הנפגע לבטל את החוזה, או למאן לפרוע את השטר; ועל כולם - חובת תום הלב, שמצודתה פרושה גם על דיני החוזים וגם על דיני השטרות. 13. עוד הוכר בספרות ובפסיקה כי חיובים חוזיים, לרבות חיובים שטריים בין צדדים קרובים כאמור, כמותם כחיובים נזיקיים, נדונים גם בשים לב לקיומו של אשם תורם. כלומר, אין בוחנים את התנהגותו של צד אחד במנותק מהתנהגותו של הצד האחר, אלא בוחנים בחינה נורמטיבית השוואתית את התנהלותם של שני הצדדים ואת תרומתם היחסית להפרה הנורמטיבית ולפגיעה שהיא גרמה. 14. אין להתעלם גם ממשקלם של שיקולי המדיניות בהלכה המצמצמת בתחולת ההגנה של 'לא נעשה דבר'. ברור כי לא ניתן לקיים פעילות משקית סדירה כאשר פרטים עשויים להתנער בקלות ממצגיהם ומחתימותיהם בטענות סובייקטיביות. על כן נקבע בחוק החוזים (חלק כללי), בסעיפים 2 ו-5, כי לא את גמירת הדעת הסובייקטיבית בוחנים - אלא את העדות האובייקטיבית אודותיה. 15. משבשיקולי מדיניות מדובר, לא ניתן להתעלם משיקולי המדיניות השוללים מתן גושפנקא לדפוס התנהלות 'סיטונאי' של גוף בנקאי, ובמיוחד גוף האמון על סיוע לעולים חדשים, המהווה 'סוכנות חברתית' אשר נושאת בחובות תום-לב מוגברות [מיכל רובינשטיין ובועז אוקון, "הבנק כסוכנות חברתית", ספר שמגר - מאמרים חלק ג', עמ' 819]. 16. בענייננו, אפילו נתעלם מן התניות האומללות, המתיימרות לקבוע, בניגוד בוטה למציאות הברורה-בעליל, כי החותם מאשר שהכתב שעליו חתם הנו בשפה המובנת לו, ונראה בהן שריד של טקסט סטנדרטי השאוב ממסמכים אחרים, כטענתו הדחוקה של התובע - לא נוכל להתעלם מעצם העובדה כי התובע ושלוחיו נהגו, כעניין של דפוס פעולה גורף, להחתים עולים חדשים, שאינם מבינים עברית, על מסמכים בעברית בלבד, המתיימרים להטיל על העולים חיובים כספיים ניכרים. 17. יוזכר כי אין מדובר באירוע בודד, שבו הזדמן לתובע לטפל בלווה או ערב שאינו מבין עברית, מבלי שהיה סיפק בידיו להיערך לכך; או מבלי שיהיה צידוק כלכלי לערוך לכבודו מסמכים בשפתו. מדובר ברצף מתמשך של אירועים, על רקע עלייה המונית שנמשכה תקופה ארוכה, ואשר לצורך קליטתה נערך התובע במיוחד עם מסמכים מיוחדים; כפי שמורה הכותרת "ערבות ושיפוי להלוואה - הלוואות לעולים חדשים בהמלצת הסוכנות היהודית לארץ ישראל". 18. העובדה כי התובע, שייעודו לסייע לעולים, ושלוחיו הבנקאיים, ערכו לכבוד העולים מסמכי הלוואה וערבות ושטרי-חוב בעברית בלבד, ללא כל תרגום ולמצער הסבר תמציתי ברוסית, ונהגו בשיטתיות להחתימם אך ורק על מסמכים אלו - הנה לא פחות מאשר שערורייה משפטית וציבורית. על-כל-פנים, מדובר בהתנהלות שאינה תואמת את החובה לנהוג במשא-ומתן לקראת כריתת חוזה בדרך מקובלת ובתום לב. 19. במנהגם של העולים להיות מלווים במתורגמנים מטעמם, ובמנהגם של הפקידים להסתייע בפקידה דוברת רוסית, כנטען על ידי התובע - אין משום תרופה לפרקטיקה הפסולה של החתמת עולים חדשים על מסמכים בשפה זרה להם. עדי התובע הודו בחקירתם הנגדית, תוך חזרה מהתבטאותם הגורפת בתצהיריהם, כי דבריהם אודות ציבור העולים החדשים לקו בהכללות בלתי מבוססות, וכי לא יכלו למעשה לדעת אם הסבריהם ל"מתורגמנים" נקלטים באופן נאות על ידי הלווים והערבים. אין צריך לומר כי איש מן העדים לא זכר את המפגש עם הנתבע, והעדויות לא היו אלא בגדר אמירות כלליות של בעלי תפקידים שלפיהן הם נוהגים לבצע את עבודתם נאמנה. ערכן האינפורמטיבי של עדויות כאלה מועט ביותר. יוזכר, בהקשר זה, כי לכאורה השטר מושא התובענה לא נחתם לפני מי מעדי התובע, אלא לפני מנהל הסניף דאז, עמנואל עזרא, שלא הובא לעדות. 20. ההלכות שהזכירה ב"כ התובע בסיכומיה, בדבר הנפקות המשפטית של חתימה על חוזה ועל שטר, מבוססות על ההנחה כי חתימה על חוזה או שטר מעידה על גמירת דעת להתקשר בחוזה ולחוב לפי השטר. להנחה זו אין יסוד בענייננו, שבו אין לפנינו אלא חתימה עיוורת על טקסט לועז בעליל, שאינה מעידה ולו לכאורה על כל גמירת דעת שהיא, מלבד גמירת הדעת לציית לתכתיב הביורוקראטי של התובע ושלוחיו כדי לקבל כסף, או כדי לאפשר לחבר לקבלו. 21. יוזכר כי אין מדובר בחתימה על שיק, שלגביו ניתן לטעון כי צורתו הייחודית מבטאת את משמעותו אפילו החותם אינו בקיא בשפת הטקסט שעליו. המדובר הוא בשטר חוב, שמהותו אינה נגזרת אלא מתוכן הטקסט המודפס בו. מבחינתם של העולים החדשים, הם התבקשו לחתום על סדרה של טפסים עלומים, הא ותו לא. הטפסים הללו היו עשויים להיות, באותה מידה, אישור על קבלת הסכומים, כפי שסבר הנתבע לגרסתו; או כל דבר אחר. לא מן הנמנע, כמובן, כי היו עולים שידעו, מפי השמועה, על מה מדובר. אולם, מבחינת הפרקטיקה בה נקט התובע, תוצאה זו הייתה מקרית לחלוטין. 22. אפילו לא נהג הנתבע זהירות מספקת בהסכימו לחתום על טקסט בלתי מובן לו - הרי שבכך התממש הסיכון שיצר התובע בהתנהלותו הפסולה. לפיכך, בהשראת האמור בסעיף 65 בפקודת הנזיקין, התנהגותו של התובע היא שגרמה לאשמו של הנתבע. 23. לחלופין, יש לומר כי אשמו החוזי של התובע היה אשם מכריע בגרימתו של הכשל החוזי, או, על-כל-פנים, בגרימתו של הנזק הראייתי בשאלת הכשל החוזי הנטען על ידי הנתבע. 24. לפיכך, בענייננו, התובע אינו רשאי לבוא בטרוניה כלפי הנתבע על חתימתו הנמהרת. גם במובן זה, אפוא, שונה המצב בענייננו מן המצבים האופייניים שבהם עוסקת ההלכה המצמצמת את תחולת ההגנה של 'לא נעשה דבר'. באותם מצבים, הצד התובע זכויות מכוח החתימה אינו אשם בהתנהגות שגרמה לאשמו החוזי של הצד שחתם בבלי-דעת. אדרבא: במקרים כאלה התובע מסתמך על המצג של החתימה, והוא יימצא נפגע מהתנערות בדיעבד של הנתבע ממשמעותה הנחזית. אולם, במקרים שבהם התובע הטעה את הנתבע - מנוע התובע מלהסתמך על ההלכה שלפיה הנתבע נתפס על חתימתו. בהתאם לכך, בענייננו, גם אם אין לקבוע כי 'לא נעשה דבר' - מכל מקום, בבחינה יחסית של התנהלות הצדדים, ולפי מבחן האשמה המוסרית היחסית, יש לקבוע כי התובע הכשיל את הנתבע, ולא להפך. 25. אמנם, עדותו של הנתבע על הדברים שהבין במעמד החתימה הייתה עדות יחידה של בעל דין. אולם, לאור דבריי לעיל אני קובע כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את גמירת הדעת המהווה תנאי לכל חבות חוזית. 26. בנסיבות דנן, התובע אינו נהנה מן החזקות השטריות, ומהיפוך נטל הראיה הרגיל בתובענה שטרית. החזקות והיפוך הנטל האמורים מבוססים על המבנה הלוגי של 'הודאה והדחה' הגלום בהתגוננות מפני תובענה שטרית; לאמור: אמנם נטלתי על עצמי חבות שטרית בחתימתי על השטר, אולם כך וכך קרה, ולפיכך איני חייב. אולם, לעתים אין החייב השטרי מודה כי נטל על עצמו מדעת חבות שטרית, כגון מקום שהוא טוען כי החתימה על השטר אינה חתימתו, או, כבענייננו, מקום שהוא טוען כי חתימתו אינה מבטאת את הכוונה לחוב לפי השטר [ע"א 232/77 רוזנברג נ' אברהמוף, מיום 16.4.78]. במקרים אלו חסר היסוד הבסיסי של 'הודאה'. לפיכך הנטל חוזר לתובע השטרי להוכיח את היסוד לחבות השטרית, לאמור: את חתימת הנתבע, או, כבענייננו, את קיומה של עדות אובייקטיבית מתוך השטר לקיומה של גמירת דעת לחוב לפיו. בענייננו לא הוכיח התובע עדות כאמור, משום שחתימה של עולה חדש על טקסט בעברית אינה מעידה דבר על גמירת דעתו. לפיכך התובע, ולא הנתבע, הוא הנושא בנטל הראיה, והוא לא עמד בו. 27. לאור המקובץ אני קובע כי התובע לא הוכיח את חבותו של הנתבע כערב להלוואה הנדונה, ועל כן דין התובענה להידחות. הוצאות 28. אני רואה לנכון לזקוף לחובת הנתבע את הכשלים בהתנגדותו, שעליהם עמדתי בהחלטתי בהתנגדות מיום 12.12.05. כמו כן, אני זוקף לחובת הנתבע את אי-ההתייחסות למכתבי התובע בעניין הערבות, שלפי ראיות התובע בדבר שליחתם למען הנכון של הנתבע הרשום במשרד הפנים אני קובע כי לא היה צידוק לאי-נטילתם מן הדואר, או לאי-ההתייחסות אליהם, מצד הנתבע. כמו כן, אני מזכיר כי גרסת הנתבע בדבר אי-מודעותו למשמעות של חתימתו על ערבות להלוואה ולשטר-החוב הייתה עדות יחידה של בעל דין על דברים שבלבו, וככזו - מוטל עליה צל מסוים של ספק. 29. מאידך גיסא, החומרה שמצאתי בהתנהלותו של התובע מצדיקה שלא לפטור אותו בלא-כלום, באופן שהנתבע שזכה בדינו ייצא בחסרון-כיס. 30. לעניין טענת הנתבע בסיכומי התשובה כי התובעת חרגה מהיקף הסיכומים אעיר כי ראיתי למחול על הסטיות הקטנות שהיו דו-כיווניות, כגון מבחינת גודל הגופן והשוליים, ועל כן לא גרמו לחריגה משוקללת מהותית. בטענה בדבר אי-חלוקתו של הטקסט יש ממש, אולם נזכור גם את ההסתייגות מטענות בענייני צורה [תקנה 69 בתקנות סדר הדין האזרחי]. על כגון דא ייאמר: "אין לו אלא תרעומת". 31. בשקלול המקובץ, אני מחייב את התובע לשלם לנתבע סך 4,000 ₪ בצירוף מע"מ כשכ"ט עו"ד בתובענה. סיכום 32. התובענה נדחית. 33. התובע ישלם לנתבע סך 4,000 ₪ בצירוף מע"מ כשכ"ט עו"ד בתובענה. 34. הנתבע יימחק מתיק הוצל"פ מס' 01-24772-01-0. חוזההסכם הלוואההלוואה