בפני בית הדין תביעת התובעת את הנתבעת לתשלום דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה ודמי הבראה. התובעת תבעה גם פיצוי בגין אובדן דמי אבטלה, אולם חזרה בה מתביעתה זו (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 20). הנתבעת טוענת כי מאחר וביניהן נחתם הסכם לתקופה קצובה, התובעת ידעה את מועד סיום עבודה. כמו כן, אמרה כי כל הסכומים המגיעים תובעת, שולמו. העובדות 1. התובעת עבדה כגננת בגן הפרטי של הנתבעת מיום 1.5.07. 2. הצדדים חתמו על הסכם העסקה ביום 1.9.04 לתקופה של שנה (נספח א' לכתב התביעה המתוקן). 3. הנתבעת הודיעה לתובעת על סיום עבודתה ביום 12.8.05, שהיה היום האחרון לפעילות הגן. 4. לאחר סיום יחסי העבודה הנתבעת שילמה לתובעת את מלוא פיצויי הפיטורים ואת דמי ההבראה (כמפורט בתלוש המצורף לנספח א' לכתב ההגנה). המחלוקת 1. האם הוסכם בין הצדדים בעל פה כי התובעת תהיה זכאית לכל התנאים של עובדי הוראה. 2. האם סוכם בין הצדדים בעל פה או במשתמע כי התובעת תמשיך לעבוד אצל הנתבעת בתום השנה. 3. האם התובעת זכאית לפיצוי בגין שלושה חודשים עבור דמי הודעה מוקדמת. 4. האם התובעת זכאית להודעה מוקדמת בשים לב לעובדה כי החוזה שנחתם בין הצדדים היה לתקופה קצובה של שנה. 5. האם נותרה יתרת ימי חופשה לפדיון. 6. האם נותרו דמי הבראה לתשלום. הכרעת הדין האם התובעת זכאית לתנאי עובדי הוראה 1. התובעת טענה כי לאור ההסכם הקיבוצי החל על עובדי הוראה וגננות, היה על הנתבעת לתת לה הודעה מוקדמת של 90 יום טרם פיטוריה. עוד טוענת התובעת, כי הוסכם בין הצדדים שיחולו עליה כל התנאים החלים על גננות לפי הסכם קיבוצי זה. הנתבעת מכחישה כי בין הצדדים הוסכם שההסכם הקיבוצי יחול על התובעת. לטענתה היא מנהלת גן פרטי והחוזה שנחתם משקף את ההסכמות ותו לא. כמו כן, מאחר וביניהן נחתם חוזה לתקופה קצובה של שנה, לא היה עליה ליתן הודעה מוקדמת של 90 יום, כאמור בהסכם הקיבוצי. 2. חובת מתן הודעה מוקדמת לעובדי הוראה עד לחודש מאי של אותה שנת לימודים הוסדרה בהסכם קיבוצי לעובדי הוראה וחינוך (ס' 102 לנוסח המשולב). הפסיקה קובעת כי כאשר צדדים לחוזה עבודה מאמצים תנאים מסוימים של חוזים אישיים או הסכמים קיבוציים, התנאים שאומצו יהיו רק אלה שהצדדים לחוזה אישי הסכימו במפורש לאמץ, כאשר על הטוען לאימוץ כזה להוכיח אלו מהתנאים אומצו (דב"ע שנ/16-2 חסן קלפו נ' פורת מושב עובדים, ניתן ביום 5.8.91). הוראת הצמדה לחוזה עבודה היא מבחינת יוצא מן הכלל המחייב פרשנות מצמצמת ועל הטוען לקיומה של הצמדה לחוזה או להסכם אחר מוטל נטל הראייה (ראו דב"ע מה/160-3 עירית אלטשולר נ' הביטוח הלאומי, פד"ע יח 472, 475, דב"ע נד/128-3 עמיחי ליניצקי נ' מפעלי אלקטרודות זיקה בע"מ, עבודה ארצי, כרך כח (1) 27). 3. התובעת טוענת כי על פי ההסכם הקיבוצי, היה על הנתבעת לתת לה הודעה מוקדמת של שלושה חודשים. עם זאת, מעיון בחוזה העסקה שנחתם בין הצדדים, אין כל אזכור או ציון שתנאי עבודתה של התובעת יהיו על פי ההסכם הקיבוצי של עובדי ההוראה. הנתבעת העידה על נסיבות עריכת החוזה עם התובעת: "... ועשינו את החוזה שיש בפניכם (נספח 1 לכתב ההגנה) והסברתי לה שאני לא יודעת מה זה משרד החינוך. כלומר, הצעתי להם תנאים והסכימה להם וחתמה והיא גם שמחה לעבוד כך הבנתי. יש הרבה גנים פרטיים ושאלתי אחרות כמה לשלם ומה מקובל. עשיתי משהו בין מה שהבנתי במשרד החינוך שמקבלים גם אם לא עובדים בחופשים..." (עמ' 9 ש' 18-25). 4. אף התובעת בעדותה לא אמרה באופן מפורש כי דרשה מהנתבעת את אותן הזכויות שמקבלים עובדי הוראה על פי ההסכם הקיבוצי: "ש. האם הזכרת שאת רוצה זכויות כמו שמקובל בגננות שעובדות במשרד החינוך ת. ביקשתי מהנתבעת שתעלה לי את המשכורת ואמרה שהיא תחשוב על זה ואולי זה יהיה שנה הבאה וכך האמנתי." (עמ' 6 ש' 9-11). דהיינו, אף התובעת עצמה אומרת בעדותה כי לא דרשה ולא הובטח לה השוואת זכויותיה לזכויות על פי ההסכם הקיבוצי, וגם אם כן, הדבר לא היה רלבנטי לשנה הראשונה של עבודתה. 5. עוד טוענת התובעת כי על פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, שכשמדובר בסיום עבודתו של מורה יש להודיע לו על כך לפני יום 31 למאי בשנת העסקתו האחרונה, ואם לא ניתנה הודעה כזו במועד האמור, יש לשלם לעובד את שכרו עבור שנת לימודים נוספת (ע"ע 1475/02 אריאל מייזליק נ' מדינת ישראל, עבודה ארצי ל"ג (59), 39). 6. בנסיבות המקרה שלפנינו, סבורים אנו כי יש שוני בין העסקת עובד הוראה או גננת על ידי משרד החינוך לבין העסקת גננת בגן פרטי. הנתבעת טענה כי התובעת לא קיבלה את שכרה לפי סולם השכר של עובדי הוראה, אלא בהתאם למקובל בגנים פרטיים בירושלים. עוד טענה כי הן לא דיברו כלל על תנאי ההסכם הקיבוצי ולא הוסכם ביניהן כלל על החלתו (סעיפים 6-7 לכתב ההגנה המתוקן) וקיבלנו עמדתה זו, זאת למרות שהתובעת נהגה להתלונן על כך שאינה מקבלת את כל התנאים שהיתה מקבלת לו היתה עובדת במוסדות המוכרים על ידי משרד החינוך. 7. תנאי הצמדה להוראות שבהסכם הקיבוצי יתפרשו בצמצום, כאשר הנטל הראיתי להוכחת אימוץ התנאי הוא על התובעת. בהתאם לראיות שבתיק, אנו סבורים שהתובעת לא הצליחה להוכיח כי סוכם עמה שכל תנאי העבודה של עובדי הוראה חלים עליה, שהרי הסכם העבודה אינו מציין עניין זה כלל, במשתמע או במפורש ואף התובעת בעדותה לא אמרה בבירור כי דרשה את החלת התנאים שבהסכם הקיבוצי על תנאי העסקתה. 8. סבורים אנו כי באבחנה מעובדי הוראה בבתי ספר או בגנים, על גננות בגנים פרטיים, ועל מי שטוען לנוהג, חלה חובת הוכחה שנוצר דפוס התנהגות שחוזר על עצמו באותה קבוצת התייחסות. 9. התובעת לא הוכיחה בכל דרך שהיא שהנוהג לעניין מתן הודעה מוקדמת על הפסקת עבודה לגבי גננת המועסקת בגן הנתבעת, הוא הנוהג החל על עובדי הוראה בבתי ספר ולכן דוחים אנו את טענותיה אלו (בעניין זה ר' ע"ע 1123/01 בית ספר תיכון עירוני כל ישראל חברים בתל-אביב-יפו נ' יצחק צויזנר, פד"ע לו 438, בו סירב בית הדין הארצי לעבודה לאמץ את תקנון עובדי הוראה לתוך חוזה עבודה של מנהל בית ספר, לאחר שמצא שהמסגרת הנורמטיבית החלה על אותם יחסי עבודה אינה דומה למה שחל על עובדי הוראה). 10. לאור האמור לעיל, הרינו קובעים כי לא חלים על התובעת זכויותיהם של עובדי משרד החינוך, וזאת מהטעם שהנתבעת אינה משרד החינוך ואף אינה זרוע של משרד החינוך ומשכך הרי שכל עוד לא סוכם בין הצדדים, מפורשות, כי תנאי משרד החינוך וזכויות עובדי ההוראה המועסקים על ידי משרד החינוך, הם שיחולו על היחסים ביניהם אין בידינו לקבל את טענת התובעת בעניין זה (בענין דומה ראה עב (נצ) 1286/04 מרים צדוק נ. קיבוץ עין דור, ניתן ביום 19.7.05). תביעתה בעניין זה נדחית. 11. חוזה ההעסקה של התובעת הינו חוזה לתקופה קצובה, מאחר ותקופת ההעסקה הקבועה בו הינה לשנה בלבד ומאחר ואין בו הוראה המתירה לתובעת או לנתבעת לסיימו בכל עת לפני תום התקופה. לפיכך, טוענת הנתבעת כי לא היה צורך במתן הודעה מוקדמת מאחר והיה ברור לצדדים מועד סיום ההתקשרות ביניהם. 12. הנתבעת הודיעה לתובעת על הפסקת עבודתה בתאריך 12.8.06, כאשר על פי החוזה, העסקתה של התובעת הינה עד ליום 1.9.06. מאחר וקבענו כי על חוזה העסקה של התובעת לא חלים הוראות ההסכם הקיבוצי של עובדי ההוראה והגננות, נותרת השאלה האם על הנתבעת היה לתת לתובעת הודעה מוקדמת של חודש, על פי חוק הודעה מוקדמת לפיטורין והתפטרות, התשס"א-2001 (להלן: "החוק"). 13. התובעת עבדה לפי הסכם העסקה לתקופה קצובה. תקופת עבודה קצובה מסתיימת, שעה שפוקע חוזה העבודה ובתום התקופה (סעיף 9 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963). לפיכך, אין צורך בכל מעשה של פיטורים, שהרי יחסי העבודה מסתיימים מאליהם בתום התקופה (דב"ע מד/114-3 טפחות נ' לוי, פד"ע טז 350, 353). על מנת שסיום התקופה לא יראה כפיטורים, על המעביד להוכיח שהציע לעובד המשך וחידוש הסכם העבודה (ע"ע 120/06 שלמה אילוז נ' הפועל ב"ש, סעיף 6 לפסק הדין מיום 7.12.06). 14. הנתבעת טענה כי גילתה שהתובעת הפיצה שמועות ורכילות על אופן ניהול הגן על ידה, והתנהגותה זו של התובעת יצרה ביניהן אווירה מתוחה. עוד אמרה הנתבעת כי בחודש מאי 2005 התרחשה גניבה הגן, כאשר הורים שילמו במזומן סך של 4,000 ₪ אך המעטפה בה הכסף היה, נעלמה. מאחר והתובעת לא מילאה את תפקידה כנדרש ומאחר ונוצרה ביניהן מתיחות, לטענת הנתבעת, היה לשתיהן ברור כי התובעת לא תמשיך את תפקידה בגן בשנה הבאה ולכן התובעת אינה זכאית לכל הודעה מוקדמת. הנתבעת בעדותה אמרה כי: "... הרגשתי שאין לי שליטה לא על הגן ולא על כסף ולא על הבנות שמדברות. אמרתי שאני מפטרת את כולן בשנה הבאה אם אני לא יודעת מי זה כי אני לא יכולה לעבוד בספק... היה מצב שהיה מובן מאליו שלא נשארת כי היא לא דיברה אלי והיה יחסים קשים ביננו ולא היה מקום לספק בקשר למערכת היחסים. התלוננה שיש לה ירידה רוחנית בגן שלי." (עמ' 19 ש' 3-13). בהמשך אמרה: "ש. ממתי התחילו היחסים העגומים ת. נראה לי אחרי פסח. קרוב ליום העצמאות. אף אחד לא המשיך אותה שנה ואף אחד לא התלונן כי הם ידעו שהן לא ממשיכות. הסייעת מייד מצאה עבודה כיוון שידעה לאור מערכת היחסים שלא תימשך העסקה. (עמ' 11 ש' 29 ואילך). עוד העידה הנתבעת כי אמרה לתובעת שהיא תמשיך בעבודתה בגן שנה הבאה, אולם לאחר המקרה של הגניבה המצב השתנה: "ש. נכון שאמרת לה שהיא תמשיך שנה הבאה ת. עד פסח כן אבל אחרי פסח בהחלט לא. יש דברים שלא חייבים לומר אותם שזה מובן מאליו ..." (עמ' 12 ש' 6-9). 15. התובעת אישרה בעדותה את מקרה הגניבה וכן אישרה כי המקרה גרם למתח ביניהן: "... לקראת הקיץ איזה הורה, לא זוכרת מי זה היה, הגעתי לגן בסביבות שמונה והסייעת אמרה שהורה אחד השאיר כסף ונעלם ואז התחילו המתחים בגן... היא איימה עלינו שתביא פוליגרף ונכנסנו למתח ופחד נוראי וכל היחסים הטובים שהיו התחילו לדעוך." (עמ' 6 ש' 25 ואילך). 16. מצאנו את גרסתה של הנתבעת בדבר יחסיה המעורערים עם התובעת עקבית וקוהרנטית ועדות התובעת תמכה בעדות הנתבעת. יתר על כך, הנתבעת הציגה בפנינו מכתבים של הורי ילדים בגן על פיהם היו מודעים ליחסים העכורים בין התובעת לנתבעת, כי מצב זה אינו יכול להימשך ולפיכך התובעת לא תמשיך את עבודתה בגן בשנה הבאה (נספח לכתב ההגנה המתוקן). סבורים אנו כי לתובעת לא היה כל בסיס לפתח ציפייה לגיטימית כלשהי להמשך ההתקשרות עם הנתבעת מאחר ואין מדובר בחוזה לתקופה ממושכת ומאחר והתובעת היתה מודעת ליחסיה המעורערים עם הנתבעת ועל כל הבעייתיות שנוצרה מכך ולכן סבירה בעיננו האפשרות כי היה על התובעת להניח שלאור יחסיה עם הנתבעת, עבודתה בגן לא תימשך. 17. לאור האמור, קובעים אנו כי התובעת ידעה מבעוד מועד על סיום החוזה ולמעשה מיד לאחר פסח, לכן ההודעה שניתנה לה בעל פה ב-12 לאוגוסט והעובדה שיש לה חוזה לתקופה קצובה, מצדיקים את דחיית תביעתה להודעה מוקדמת. תביעתה נדחית. פדיון חופשה ודמי הבראה 18. התובעת טוענת כי נותר לה תשלום עבור 11 ימי חופשה אותם על הנתבעת לשלם. הנתבעת הציגה בפנינו את נ/1, מכתבו של מר אברהם רייניך, חשבונאי ויועץ מס ולפיו מאחר והתובעת ניצלה את כל ימי החופשה שלה, היא אף נשארה חייבת לנתבעת שני ימי חופשה. 19. מקבלים אנו את גרסת הנתבעת בעניין זה. התובעת לא פירטה את התאריכים ואת הימים לגביהם היא תובעת את התשלום בגין ימי החופשה. לעומתה, הנתבעת הציגה בפנינו דו"ח חופשות של התובעת ובהם מפורטים החודשים ומספר ימי החופשה אותם לקחה התובעת. מדו"ח זה אכן עולה כי התובעת במשך כל זמן עבודתה (19 חודשים) לקחה כ-21 ימי חופשה ולפיכך במועד סיום עבודתה נמצאת בחסר של שני ימי חופשה. לנוכח האמור, טענותיה של התובעת בדבר זכאותה לפדיון חופשה נדחות. 20. התובעת טוענת כי במשך כל זמן עבודתה אצל הנתבעת, לא קיבלה דמי הבראה. במכתבו של יועץ המס (נ/1) נאמר כי התובעת במשכורתה האחרונה קיבלה את דמי ההבראה המגיעים לה. מעיון בתלוש המשכורת האחרון של התובעת בחודש 8/05, עולה כי לתובעת שולם על חשבון שמונה ימי הבראה סך של 1,964.80 ₪ התואם את ימי ההבראה המגיעים לתובעת בהתחשב בתקופת עבודה ולכן אף דינה של תביעת התובעת בדבר אי תשלום דמי הבראה, נדחית. סוף דבר 21. מצאנו כי תביעת התובעת על כל רכיביה דינה להידחות. התובעת לא הוכיחה כל זכאות לרכיבי התביעה. מנגד, הוכח כי הנתבעת שילמה את המוטל עליה כדין. הנתבעת ביצעה את כל תשלומי החובה לתובעת על פי ההסכם ולא נותרה חייבת לה דבר. 22. בשאלת ההוצאות, לנוכח גילה הצעיר של התובעת, לנוכח העובדה שיוצגה על ידי הסיוע המשפטי ולנוכח העובדה שהנתבעת לא היתה מיוצגת, כל צד ישא בהוצאותיו. קטיניםחוזהגן ילדים / פעוטון / משפחתון