השופט ברנזון: ערעור זה נסב בעיקרו על הפירוש שיש לתת לסעיף 10 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, שבא במקו סעיף 8ב לחוק הגנת הדייר, תשט"ו-1955, כפי שהוחק בחוק הגנת הדייר (הוראות שונות), תשכ"ח-1968 וקיבל תוקף ביום 20.8.1968. סעיף זה קובע לאמור: "נכס שנתפנה אחרי תשכ"ח (כלומר אחרי תחילת החוק הנ"ל משנת תשכ"ח) מכל דייר הזכאי להחזיק בו, בין שנתפנה מכוח פסק דין של בית משפט ובין שנתפנה כדין מחמת סיבה אחרת, לא יחול חוק זה על שכירותו כל עוד לא הושכר בדמי מפתח; האמור בסעיף זה יחול גם אם בעל הבית עצמו היה מי שהחזיק בנכס בתכוף לפני שנתפנה." עובדות המקרה הן בקיצור כדלקמן: המשיבים הם בעלי הבית, שבו הושכרה למערער הדירה נשוא הדיון, לפי חוזה שכירות שנתי. השכירות נמשכה שנתיים וחוזה השכירות האחרון תקפו פג ביום 31.8.1972. מוסכם, כי הדיירים הקודמים בדירה ניהלו אורח חיים מפוקפק והיוו מטרד בלתי-נסבל לדיירי הבית ובעלי הבית היו מעוניינים להיפטר מהם. המערער, המטופל במשפחה גדולה וגר בתנאי דיור קשים, חיפש אפשרות לשפר את תנאי הדיור שלו ושל בני-ביתו. הו הציע את עצמו לעזור בפינוי הדיירים הקודמים כדי שיוכל לשכור את הדירה בתנאים נוחים, והצעתו נתקבלה. לדבריו, הוא אשר פינה את הדיירים הקודמים על-ידי שימוש בכוח וגם שילם להם סכום כסף (2,000 ל"י). שופט השלום שבפניו באה תביעת המשיבים לפינוי המערער מהדירה בתום תקופת השכירות החוזית, הזכיר בפסק-דינו "שגם עד התביעה תמך בגרסת ההגנה, שהנתבע היה פעיל בהוצאת הערבים הן בכוח והן בתשלום כסף", ולפי זה קבע "שהנתבע לפחות עזר בפינוי הדיירים הקודמים, שהיו מטרד בלתי- נסבל, מהדירה הנדונה". את הדירה שהושכרה למערער תיאר שופט השלום המלומד, על-סמך העדויות שבאו לפניו, "כחורבה למעשה, שלא התאימה למגורי אנשים תרבותיים". המערער קיבל על עצמו לשפצה על חשבונו, ושופט השלום המלומד קבע שכדי להפכה לדירה הראויה למגורי בני-אדם השקיע המערער בשיפוצה לפחות 10,000 ל"י. הדירה מכילה 4 חדרים, מרפסת סגורה, חדר כניסה גדול, ובגלל מצבה הירוד בעת ההשכרה הושכרה בדמי-שכירות נמוכים יחסית של 30 ל"י לחודש. בחוזה השכירות המודפס על טופס סטנדרטי הוסף הסעיף הבא: "השוכר מצהיר כי לא שילם דמי-מפתח עבור המושכר למשכיר והמשכיר לא קיבל דמי-מפתח בגין המושכר. הצדדים מצהירים כי הוראות חוק הגנת הדייר, תשט"ו-1955, לא יחולו על שכירות המושכר (ראה חוק הגנת הדייר (הוראות שונות), תשכ"ח-1968). כל התיקונים אשר ייעשו במושכר על ידי השוכר הן על חשבונו בלבד...." עילת התביעה לפינוי היתה שהמערער הוא דייר בלתי-מוגן, תוקף חוזה השכירות שלו פג ביום 31.8.1972, ומאחר והחוזה לא חודש, עליו לפנות את הדירה. הגנת המערער היתה שגם אם לא שילם לבעל הבית דמי-מפתח בכסף הוא נתן תמורה אחרת, שהתבטאה בהוצאת הדיירים הקודמים מהדירה ותשלום סכום כסף להם ובשיפוץ הדירה על חשבונו. תמורה זו גם היא בגדר דמי-מפתח כעולה מהגדרת הביטוי הזה בחוק: "'דמי מפתח' - כל תמורה שאינה דמי שכירות, הניתנת בקשר לשכירות של מושכר, או בקשר לקבלת החזקה או להחזרת החזקה במושכר לפי חוזה זה - ואין נפקא מינה מתי שולמו." הגנה נוספת של המערער התבססה על הוצאת הדיירים הקודמים בכוח, משמע שפינויים היה שלא כדין. מכל אחד משני הטעמים הללו, על-אף התניה האמורה בחוזה השכירות, לא חל לדעת המערער סעיף 10 לחוק, השכירות מוגנת ואין לפנותו מהדירה גם אחרי שתמה תקופת השכירות החוזית. בית-משפט השלום קיבל את שתי ההגנות ודחה את התביעה. בערעור שהוגש על-ידי המשיבים לבית-המשפט המחוזי נהפכה הקערה על פיה. בית- המשפט המחוזי הביע את הדעה שמפאת טובת הציבור המעורבת בדבר, אין הצדדים בני-חורין להוציא בהבל פיהם את תחולת חוק הגנת הדייר. לפיכך, התניה בחוזה השכירות בדבר הוצאת תחולת חוק הגנת הדייר בשל אי-תשלום דמי-מפתח אינה שמה קץ לטענות הדייר-המערער. טובת הציבור עוזרת לו בשני תחומים: בתחום המהותי, שאין הוא כבול על-ידי התניה שלא יוכל לסתרה ולהוכיח את היפוכה; בתחום הדיוני, שבכוחו להוכיח את תשלום דמי-המפתח בעדויות, למרות שהן באות לסתור את הלשון המפורשת של חוזה הכתוב. אינני יודע כרגע אם להסכים לדעה זו או לא להסכים לה. היא לא נתמכה על-ידי בית-המשפט המחוזי בשום אסמכתה, וגם טיעונם של באי-כוח הצדדים בפנינו לא מיצה את הנושא, הטעון בירור וליבון יסודי. משום כך, וגם מפני שניתן להכריע בערעור בעילה אחרת, סבורני שמוטב לא לקבוע בו מסמרות ולהשאיר את פתרונו לעת מצוא. מאידך, שלל בית-המשפט המחוזי את ממצאיו ומסקנותיו של שופט השלום המלומד בנוגע לתמורה שניתנה עבור ההשכרה ובענין הפינוי של הדיירים הקודמים שלא כדין. לזה אינני יכול להסכים. הטענה היא, כזכור, שאף-על-פי שהצהיר בחוזה השכירות שלא שילם דמי-מפתח לבעל הבית ובפועל לא שילם לו שום כסף בקשר להשכרת הדירה מחוץ לדמי-השכירות, הרי שנתן תמורה אחרת בכך שעזר לפנות את הדיירים הקודמים ושילם להם סכום מסויים וגם לקח על עצמו את שיפוץ הדירה שתהא ראויה למגורים אנושיים. טענה זו נתקבלה על-ידי שופט השלום המלומד, אבל נשללה על-ידי בית-המשפט המחוזי מבחינה עובדתית ומשפטית. מבחינה משפטית אין מקום ספק כי כדי שתמורה הניתנה עבור השכרה תהיה בבחינת דמי-מפתח, היא אינה חייבת להיות בצורת תשלום כסף למשכיר. בהגדרה של "דמי מפתח" נאמר "כל תמורה שאינה דמי שכירות". משמע, כל תמורה שהיא בעלת ערך ממשי ואין נפקא מינה אם היא בצורת תשלום כסף למשכיר ואם לאו. לאחרונה פסקנו כי ויתור על שכירות פלונית מוגנת אצל בעל הבית כדי לקבל ממנו שכירות אלמונית גם הוא כדמי-מפתח ייחשב. ע"א 320/76, סאם נ' אלתרזי, [1]. בדונו בנושא זה, לא נתן בית-המשפט המחוזי את דעתו על עזרתו הפעילה של המערער בהוצאת הדיירים הקודמים. זאת, מפני שהוא חלק בענין זה על ממצאו העובדתי של בית-משפט השלום. בית-משפט השלום סמך את ממצאו זה על עדותו של עד התביעה מר יחזקאל גנון, ששימש כסוכן בעל הבית, אשר אמר: "הערבים (הדיירים הקודמים) לא התנהגו בסדר באופן מוסרי ולא יכולנו להיפטר מהם..... הוציאו אותם בכוח. עוזרי עזר להוציא אותם". ושוב: אני יודע שעוזרי עזר להוציא הערבים באגרופים". אומר בית-המשפט המחוזי שלעומת הודיה זו מצד ציגו של בעל הבית, ישנה הודיה אחרת בעדות הדייר עצמו, שלא סיפר לבעל הבית את האמת וכי שיכנע את הערבים לפנות על-ידי כך ששילם להם כסף. עם כל הכבוד, אינני יכול למצוא הודיה כזאת מצד המערער. מעדותו לא עולה שלא סיפר לבעל הבית את האמת, וכי רק בעזרת הכסף שיכנע את הערבים לפנות. הנה דברי עדותו של המערער כמו שהם: "אני תפסתי את הערבים..... הוצאתי אותם. נתתי לכל אחד מהם משהו ביד. אחרת זה לא היה הולך.... נתתי להם איזה 2,000 ל"י והם יצאו. לא סיפרתי למר רוהלד ששילמתי לערבים.... הוא לא שאל אותי. הוא לא התעניין". היכן כאן הסתרת האמת מבעל הבית? ובמה סותרים דברים אלה את עדותו החד-משמעית של נציג בעל הבית, שהערבים הוצאו בכוח והמערער עזר בזה? נשארת איפוא העובדה, כפי שנקבעה על-ידי בית-משפט השלום, כי מלבד הכסף שהמערער נתן לערבים הוא גם השתתף בהוצאתם ממש מהדירה. ממצא זה חשיבותו כפולה: הוא מאשר את העזרה בעין ובכסף שהמערער הגיש לבעל הבית שהיה מעוניין להיפטר מהדיירים הקודמים ולא יכול להיג זאת בעצמו, והוא מאשר את העובדה שלפחות אחד האמצעים להוצאתם מהדירה היה שימוש בכוח הזרוע. נניח - כפי שסבר בית-המשפט המחוזי - שתשלומו של המערער לדיירים הקודמים, שלא על דעת בעל הבית, אינו נחשב כתשלום דמי-מפתח. אבל מה על השתתפות המערער בהוצאת הדיירים הקודמים מהדירה, שנעשתה בידיעת נציג בעל הבית ובהסכמתו? כלום אין זה שירות בעל-ערך ממשי מצד המערער לבעל הבית, שבאמצעותו החזיר לעצמו דירה פנויה מדיירים לא- רצויים ללא הוצאה כספית ומבלי שנזקק לערכאות המשפט? כמובן מאליו, אין אנו מעריכים כאן את המעשה הזה של המערער לגופו. אנו רק בוחנים אותו מנקודת השקפתו של בעל הבית כמפנה דירה ומשכירה מחדש. מבחינה זו, לכאורה תרומתו של המערער להשגת הפינוי היא תמורה ממשית לבעל הבית, בנוסף לתשלום דמי-השכירות. אך כאמור אין בדעתי לקבוע בענין זה מסמרות. אשר לתיקונים בדירה, שהמערער קיבל על עצמו לעשותם על חשבונו, תניה זו בחוזה השכירות באה בסמיכות להצהרתו שלא שילם דמי-מפתח וכי לא יהיה מגן לפי חוקי הגנת הדייר. זה מצביע על כוונתם הברורה של הצדדים בעת ההשכרה שהתיקונים שיעשה המערער בדירה לא ייחשבו כדמי-מפתח. אמת, השקעתו בתיקונים בסך 10,000 ל"י לפחות היא נכבדה למדי. אבל כנגד זה נקבעו דמי-שכירות נמוכים יחסית, ואין לדעת מה עדיף לגבי מגורים של שנתיים בדירה. בפועל, עקב המשפט כבר נמשכים המגורים עד היום מעל לשש שנים. נשאר איפוא רק הסיוע לבעל הבית להוציא את הדיירים הקודמים בכוח הזרוע, וחושבני שזוהי הוכחה ברורה שפינויים לא היה כדין. תנאי נוסף, הנדרש לפי סעיף 10 של החוק בנוסח המשולב, הוא שבעת הפינוי היו הדיירים המפונים זכאים להחזיק בנכס המתפנה. החובה להוכיח את קיומו של תנאי זה, כמו את קיומם של שאר תנאי הסעיף, חלה על השוכר המבקש להחיל את החוק על שכירותו. במקרה דנן, לא הוטל ספק בכך שבעת פינוי הדירה מהערבים, הם או לפחות חלק מהם החזיקו בה בזכות כדיירים. אבל משום מה סבר בית-המשפט המחוזי שכדי שהדייר הנכנס יוכל ליהנות מהגנת החוק, יהיה עליו להוכיח שגם שכירות של הדייר היוצא היתה מוגנת, ודבר זה לא השכיל המערער להוכיח. תוהה אני מניין לקח בית-המשפט את הסברה בדבר הצורך שהדייר הקודם המפונה יהיה דוקא דייר מוגן. בסעיף עצמו אין מילה וחצי מילה על כך. רק נאמר, שהפינוי צריך להיות "אחרי תשכ"ח", כלומר אחרי יום 20.8.1968. דוק: הפינוי ולא השכירות הקודמת, ובנסיבות מסויימות יכול להיות הבדל מהותי ביניהם. לפי סעיף 9 לחוק, נכס שלא היה מושכר ביום הנ"ל הקובע, אין החוק חל על השכירות אלא אם הושכר בדמי-מפתח. באופן כזה, הסיכוי ששכירות כזאת לא תהנה מהגנת החוק מחמת אי-תשלום דמי-מפתח הוא די מציאותי. אבל אין בכך כדי להשפיע על תחולת סעיף 10, כי הנדרש לפיו הוא רק שפינוי הנכס יהיה אחרי היום הקובע, תהיה השכירות מוגנת או בלתי-מוגנת. אם לא אמירה מפורשת, רמז לכך ישנו בסעיף עצמו. בסופו נאמר שהוא "יחול גם אם בעל הבית עצמו היה מי שהחזיק בנכס בתכוף לפני שנתפנה". וכי בעל הבית הוא בבחינת דייר מוגן לפי חוקי הגנת הדייר ובתור שכזה הוא מחזיק ברכושו ודאי שלא! מכאן שאין נפקא מינה מי הזכאי להחזיק בנכס המתפנה: בעל הבית, דייר מוגן או דייר בלתי-מוגן. זכותו של הדייר להחזיק בנכס המתפנה אינה חייבת להיות נובעת מחוק הגנת הדייר אחרי שתמה תקופת השכירות החוזית. זכותו יכולה להיות גם משכירות חוזית בתקופת קיומה. בסעיף ההגדרות מצינו, כי "דייר" הוא "מי שמחזיק בנכס בשכירות ראשית על פי חוזה או מכוח חוק זה". לענין החזקה שווה מעמדם של דייר חוזי ודייר מכוח החוק. הדייר הנכנס זוכה להגנת החוק בנכס מתפנה כזה, באחד משני המקרים הבאים: אם הפינוי הוא לא מכוח פסק-דין של בית-משפט ולא כדין מחמת סיבה אחרת, או אם הנכס הושכר לו בדמי-מפתח. במקרה דנן, הוכח לפחות שהפינוי היה על-ידי שימוש בכוח, משמע שלא כדין. אמר על כך שופט השלום המלומד, ואין ספק כי הצדק עמו: "נראית לי הטענה שהדירה אמנם לא הוחזרה כדין לבעל הבית, ומספיקה עדות מר גנון עד התביעה, שגם כגרסתו הוצאו הדיירים בכוח ואין לגרוס הוצאה בכוח כמעשה לאו האמור לעיל יש לקבל את הערעור עם הוצאות כרגיל. השופט י' כהן: אני נאלץ לחלוק על דעת אב-בית-הדין השופט ברנזון. לדעתי יש לדחות את הערעור. בפסק-הדין שניתן בענין גלבגיסר (ע"א 537/74, [2]) הסתייגתי מהפירוש שניתן על-ידי השופט ברנזון לביטוי "שנתפנה כדין" שבסעיף 8ב לחוק הגנת הדייר, תשט"ו-1955 (כעת סעיף 10 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972) בפסק-הדין בענין תרשיש (ע"א 251/73, [3]), אך לחילוקי-דעות אלה אין חשיבות לענין שבפנינו. אני מסכים שאם היו במושכר דיירים הזכאים להחזיק בו והם פונו משם על-ידי שימוש בכוח, הרי הפינוי נעשה שלא כדין. אני סבור, שלא הוכח שהאנשים שפונו היו דיירים הזכאים להחזיק במושכר בין לפי חוזה ובין על-פי הגנת החוק, וכן לא הובהרו נסיבות הפינוי במידה מספיקה, כדי לבסס קביעה, שהם פונו שלא כדין. מהעדויות שהיו לפני בית-משפט השלום מתברר, שבדירה החזיקו ערבים אשר השתמשו בה למטרות המנוגדות לחוק, אך לא מצאתי בחומר הראיות כל דבר המראהשאותם האנשים שהמערער גרם לפינויים היו שוכרי הדירה. נהפוך הוא, מעדות העד דן ארנון מסתבר, שהערבים שפונו מהדירה לא היו האנשים שמלכתחילה נכנסו לדירה, אלא אנשים אחרים. אותו העד אמר (בע' 14), שבדירה היו בתחילה "ארבעה בחורים שעבדו בדיסקוטקים, אך הם כבר לא היו ובאו אחרים". עוד אומר העד (בע' 10), כי בתחילה היו שם שלושה-ארבעה ערבים ועד כמה שהיה לו זמן לעקוב אחרי השכנים "שם היו עשרות גברים ונשים, היו נכנסים ויוצאים לשם הרבה אנשים". עד התובעים גנון, נציג המשיבים, שערך את החוזה בין המשיבים ובין המערער העיד, כי "לפני חתימת החוזה הדירה הזו היתה תפוסה על-ידי ערבים, אך הערבים לא התנהגו בסדר באופן מוסרי ולא יכולנו להיפטר מהם" (בע' 2). פרט לדברים אלה לא היתה כל ראיה, שהאנשים שהחזיקו בדירה לפני המערער היו זכאים להחזיק בה כדיירים. אמת הדבר שבפרשת-התביעה לא נטען דבר בענין זה, הואיל והתובעים ביססו את תביעתם על הטענה, שהתובע הוא דייר בלתי-מוגן בהתאם להוראות חוזה השכירות, אולם גם בכתב-ההגנה לא נטען, שהפינוי נעשה שלא כדין, אלא היו בו שתי טענות - אחת, שהדירה הושכרה למערער בדמי-מפתח והשניה - (בסעיף 6 של כתב-ההגנה) שהנכס נתפנה מדייריו ללא הסכם בכתב וללא אישור בית-המשפט. אין על-כן להתפלא ששאלת מעמדם וזכותם של האנשים שפונו לא התבררה די הצורך בראיות שהיו בפני בית-משפט השלום, אך מכיון שכפי שנאמר בפסק-דינו של אב-בית-הדין, חובת ההוכחה חלה במקרה דנן על המערער, הרי אי-הבהירות בנקודה זו פועלת לרעתו. בנוסף לכך לא הוכח שהפעלת הכוח על-ידי המערער היא שהיתה הגורם לפינויים של המחזיקים מהדירה. אמנם מר גנון העיד, שהוא יודע שהמערער עזר להוציא את הערבים באגרופים, אך המערער עצמו לא אמר שהוא השתמש בכוח לשם הוצאתם, אלא שהוא תפס אותם כשהם משתמשים בדירה למטרות בלתי- חוקיות, ניהל אתם שיחות, שילם להם סכום של כ-2,000 לירות ואז הם יצאו. ואלה דברי המערער בענין זה (בע' 27-28): "אני תפסתי את הערבים, היות ואני יליד הארץ ניהלתי אתם שיחה. הוצאתי אותם, תתי לכל אחד מהם משהו ביד, אחרת זה לא היה הולך. שאלתי מי הממונה עליכם, הם היו שלושה אנשים. נתתי להם איזה אלפיים והם יצאו. היו שם עשרה ערבים שהתעסקו בבית-בושת, היו שם סמים, אני ראיתי את הערבים מעשנים ברגע שנכנסתי, כאשר הצלחתי להפתיע אותם." מן הדברים הנ"ל ברור, שכאשר אמר המערער בעדותו שהוא תפס את הערבים אין להבין את דבריו כסיפור של שימוש בכוח, אלא משמעות הדברים היא, שהוא הפתיע אותם כשהם השתמשו בדירה למטרות בלתי-חוקיות. יש להוסיף שבחקירה הנגדית אמר המערער ש"לקח לו" בערך ארבעה שבועות וחצי כדי לפנות את הערבים. מדברי המערער ברור על-כן, שלא השימוש בכוח גרם לפינוי הערבים אלא הם הופתעו על-ידו בזמן שימוש בלתי-חוקי בדירה והמשא-ומתן בינו וביניהם נגמר בהסכם, לפיו הוא שילם להם סכום של כאלפיים לירות והם פינו את הדירה. אם דברים אלה הם נכונים, הרי הדירה התפנתה כדין, אף אם נניח שהמחזיקים היו דיירים הזכאים להחזיק בה. אשר לדברים הנ"ל של גנון, הרי מכין שברור שגנון לא היה נוכח בעת שהמערער הביא לפנויים של המחזיקים, אין לראות בדבריו של גנון יותר מאשר סיפור על מה שהוא שמע מהמערער על הדרך שבה הצליח המערער לפנות את הדירה. לפיכך לא הוכח שהדירה פונתה שלא כדין, וכאמור בענין זה חובת ההוכחה היתה על המערער. טענת המערער שהוא נתן דמי-מפתח בקשר לשכירות הדירה גם היא אינה יכולה להתקבל. כאמור לא הוכח שהוא פינה את המחזיקים על-ידי שימוש בכוח. לו היתה הוכחה כזו גם אז אין לראות בעזרה זו שנתן המערער למשיבים "דמי-מפתח", על-אף ההוראה בחוק שלפיה דמי-מפתח כוללים "כל תמורה שאינה דמי שכירות". כשהמחוקק דיבר על "כל תמורה" הרי התכוון לדבר שנחשב כתמורה על-פי הדין, אך שימוש בכוח המהווה עבירה פלילית בוודאי אינו יכול להיחשב כתמורה לפי הדין. אם ניקח לדוגמה מקרה, שבו בעל בית הסכים עם איש אלים שזה, על-ידי איומים ברצח או בפגיעות חמורות אחרות בדיירים יגרום לפינוי הדירה, האם נוכל להגיד שאותו איש אלים אשר נהג כפי שהוסכם ועבר עבירות פלילות חמורת, נתן על-ידי מעשיו אלה "דמי-מפתח"? אין לי ספק שהתשובה על כך צריכה להיות בשלילה. מן הראוי לציין שבכתב-הגנתו לא טען המערער שהוא גרם לפינוי הדירה מהמחזיקים בה על-ידי שימוש בכוח. המערער העיד שהוא שילם למחזיקים שיצאו סכום של כאלפיים לירות, אך לפי עדותו הוא לא סיפר כלל למשיבים על תשלום זה. לפי עדות מר גנון, אשר ערך את חוזה השכירות, הוא לא שמע על תשלום זה אלא בזמן שהשאלה על כך הוצגה לו בבית-המשפט. על-כן אני מסכים למה שנאמר בפסק- הדין של בית-המשפט המחוזי, שהתשלום של המערער למחזיקים הקודמים שלא על דעת בעלי הבית אינו יכול להיחשב כתשלום דמי-מפתח. ושוב יש להוסיף שבכתב-ההגנה של המערער לא הוזכר ענין תשלום זה כלל. נותרה הטענה שהמערער נתן דמי-מפתח על-ידי השיפוצים שהוא עשה בדירה. בענין דחיית טענה זו אין לי מה להוסיף על מה שנאמר בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ובפסק-דינו של השופט ברנזון. מהטעמים הנ"ל אני סבור, שצדק בית-המשפט המחוזי כשקבע שהמערער לא הצלי להוכיח אף אחד מהיסודות הנחוצים לפי סעיף 10 של החוק כדי לזכותו בהגנת החוק, ושלפיכך עליו לפנות את הדירה כפי שהתחייב בחוזה השכירות. בית-המשפט המחוזי מצא אפשרות לבסס את צו-הפינוי גם על הוראת סעיף 9 לחוק. בענין זה אין דעתי כדעת השופטים המלומדים של בית- המשפט המחוזי. לפי הראיות שהיו לפני בית-משפט השלום, הדירה היתה מושכרת במשך שנים רבות ועל-כן לא נתמלא התנאי לתחולתו של סעיף 9, והוא - שביום כ"ו באב תשכ"ח (20.8.1968) לא היה דייר הזכאי להחזיק בה. לאור האמור לעיל יש, לדעתי, לדחות את הערעור. השופט שרשבסקי: אני מסכים שיש לקבל את הערעור. אין חולק שאם הוכח כי בקשר לשכירות הדירה ניתנה כל תמורה שהיא שאיננה דמי-שכירות, כלומר שהיא הושכרה בדמי-מפתח במובן הוראות חוק הגנת הדייר (הוראות שונות), תשכ"ח-1968, בצירוף הגדרת המושג דמי-מפתח בחוק דמי-מפתח, תשי"ח-1958, המערער בבחינת דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר. לפי דעתי הוכח הדבר. בכתב-הנתו טען המערער במפורש כדלקמן (ראה סעיף 4ב', שם): "כתנאי להשכרת הדירה לנתבע הציע בעל הבית או מי שפעל מטעמו כי הנתבע יטול על עצמו את פינוי הדיירים אשר החזיקו קודם בדירה וכן כי באם הנתבע יצליח לפנותם, תושכר לו הדירה והוא יוכל לגור בה ללא הגבלת תקופה (היינו כדייר המוגן ע"י החוק)." עוד הוא טען שם, כי אכן פינה את הדיירים הקודמים ההם. נוכח טענה זו היה מקום לצפות כי בא-כוח המשיבים, בהשמיעו כעדים מטעמם את נציגם שטיפל בפועל בהשכרת הדירה למערער (העד גנון) ואת מי שחתם על חוזה השכירות מטעמם (העד עוזיאל רוהלד), היה שואל אותם, כדי להקדים תרופה למכה, מה אמת בטענה המפורטת ההיא. אך מאומה לא נשאלו העדים האלה בנוגע לנושא זה בחקירתם הראשית, לעומת זה, בחקירתו הנגדית העיד העד גנון (ע' 3) שהמערער אמר לו: "אם תשכירו לי את הדירה, אני ובני נוציא הערבים. סמכנו על כך" (בהדפסת פרטיכל של בית-משפט השלום כתוב "שמחנו", כנראה זו שגיאת כתיב או שגיאת הדפסה). זאת ועוד: בחקירתו הראשית העיד המערער (ע' 27): "ניהלתי שיחה עם עוזיאל רוהלד והוא אמר לי: אתה יכול להוציא את הערבים האלה... אמרתי לו שאני מוכן להוציא אותם הוא אמר לי שאם אוציא אותם אוכל לגור שם שנים רבות". (כזכור, עוזיאל רוהלד חתם על חוזה השכירות מטעם המשיבים.) על עדות זו לא נחקר המערער במאומה בחקירתו הנגדית ושום עדות נגדית לא הובאה מטעם המשיבים ומאחר שכאמור היתה להם הזדמנות, נוכח הטענה הנ"ל בכתב-הגנתו של המערער, להביא עדויות מכחישות לטענה מפי עדיהם הנ"ל, יש מקום לראות את עדותו הנ"ל של המערער כבלתי-מוכחשת על-ידי כל הוכחה אחרת. בכל אופן, עדותו הנ"ל של העד גנון יש לראותה כתומכת בעדותו הנ"ל של המערער, בחינת סיוע אליה. פירוש הדבר, מאחר ששופט השלום המלומד לא ראה מקום להטיל ספק במהימנותו של המערער, כי הוכח שהיה הסכם בין המערער ובין המשיבים כי בתמורה זה שיצליח להוציא את הערבים מהדירה, ישכירוה לו לשנים רבות, כלומר בדיירות מוגנת. עצם הוצאתם של הערבים על-ידי המערער נקבעה איפוא על-פי הסכם בין הצדדים כתמורה להשכרת הדירה הנ"ל אליו, מבלי שנקבע באיזה אמצעים יאחז לשם השגת המטרה ההיא. לכן לא חשוב אם המשיבים ידעו שהמערער, כפי שהעיד, שילם לערבים כסף כדי שייצאו מהדירה כי לא הכסף אלא הוצאתם מהדירה היתה התמורה שנתן המערער למשיבים בקשר להשכרת הדירה. המטרה הנ"ל היתה חשובה מאוד למשיבים, כי על-ידי זה נפטרו מאנשים שמהם ניסו, ללא הצלחה, בכל מיני דרכים להיפטר באשר גרמו להם צרות (עדות גנון, ע' 2, 3). השאלה אם המערער נקט בדרכים בלתי- חוקיות לשם הוצאת הערבים, על-ידי זה שהפעיל נגדם כוח הזרוע, אינה חשובה כאן, כי המשיבים, מבחינתם כבעלי הדירה, עם הוצאתם של הערבים השיגו את התמורה המוסכמת באמצעות טרחתו של המערער (עדות גנון, ע' 2, (4) ונהנו ממנה, כי סמוך אחרי שהערבים היו בחוץ, השכירו את הדירה למערער כמוסכם מראש. גם לא נטען אפילו כאילו התמורה סוכלה אחר כך על- ידי זה שמישהו מהערבים ההם ניסה לעשות כל דבר כדי להחזיר לעצמם את החזקה על יסוד העובדה שהוצאו מהדירה בכוח. לכ גם לא חשוב ולא הוכח אם הערבים יכלו כדין לעשות כל דבר נגד המשיבים או נגד המערער בקשר לזה, כלומר אם פעולת המערער היתה בניגוד לחוק. הוכח איפוא כי בקשר להשכרת הדירה למערער קיבלו המשיבים את התמורה שעליה הוסכם מראש ביניהם ובין המערער, כלומר שהיא הושכרה לו, במובן החוק, בדמי-מפתח. לכן המערער דייר מוגן בדירה ולפיכך יש לקבל את הערעור מבלי שיהא צורך לדון בכל יתר השאלות שבאי-כוח הצדדים הרחיבו עליהן את הדיבור. אשר-על-כן אנו מחליטים, ברוב דעות, לקבל את הערעור. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מתבטל ופסק-דינו של בית-משפט השלום יחזור על כנו. המשיבים ישאו בהוצאות המערער כאן ובבית-המשפט המחוזי, ובהן שכר טרחת עורך-דין בשתי הערכאות בסכום כולל של 3,000 ל"י. דמי מפתחמקרקעיןפינויפינוי דירה