1.התובע עו"ד במקצועו טוען, כי התבקש על ידי מנהל בית הספר מקיף תרשיחא ועל ידי רכז ללימודי הנהלת חשבונות, ללמד בשנת הלימודים 1999/2000 קורס בדיני עסקים לכיתות י"ג באותו בית ספר. בהתאם לכך, לימד התובע משך אותה שנת לימודים 112 שעות לימוד, אך לא קבל כל תמורה כספית בגין עבודתו זו ועל כן, הוגשה התביעה שבפני. 2.מנגד טוענת הנתבעת, כי התובע לא התקבל לעבוד אצלה בתקופה הרלוונטית לתביעה ולא נחתם עמו כל חוזה העסקה. הנתבעת עומדת על כך, שאם היתה התקשרות כלשהי בין מנהל בית הספר לבין התובע לגבי העסקתו של התובע בתקופה הרלוונטית לתביעה, הרי שהיתה זו התקשרות שלא על דעת הנתבעת וללא הסכמתה ומכאן שהיא חסרת כל תוקף מחייב. 3.התביעה הוגשה תחילה בבית משפט השלום בעכו, שם טענה הנתבעת, כי יש להורות על העברתה לבית הדין לעבודה בשל קיומם של יחסי עובד מעביד בין הצדדים. התובע לא חלק על טענה זו ועל כן, הועברה התביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. 4.לטענת הנתבעת, חריגה בתנאי העסקתו של התובע בטלה גם משום שהיא מנוגדת לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה - 1985 (להלן: "חוק יסודות התקציב") כמו כן, טוענת הנתבעת, כי בהתאם לסעיף 203 לפקודת העיריות (נוסח חדש) לא ניתן לחייב עירייה בתשלום כספי כלשהו בהתאם לחוזה או כתב התחייבות, אלא אם ישנן חתימותיהם של ראש העירייה והגזבר. מאחר וחתימות אלו אינן קיימות, והחוזה כלל לא עלה על הכתב, אין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום כלשהו. עוד טוענת הנתבעת, כי גם חוות דעת של יועץ משפטי כדרישת סעיף 7 (ב) לחוק הרשויות המקומיות (ייעוץ משפטי), תשל"ו - 1975 (להלן: "חוק הייעוץ המשפטי") לא ניתנה ועל כן, גם לו היה נחתם ההסכם ללא אותה חוות דעת, לא היה הוא מחייב את הנתבעת. 5.בסוף דבר טוענת הנתבעת, כי לא חייבת בתשלום כלשהו לתובע בגין שעות העבודה שלא אושרו על ידה, אך במידה וטענותיה תדחנה והיא אכן תחוייב, אזי אין לחייבה לשלם לתובע שכר מעבר לקבוע בחוקת העבודה לעובדים בעלי כישורים מדרגתו של התובע. 6.העובדות הצריכות לענייננו הן: א.התובע לימד גם בעבר באותו בית ספר קורס בדיני עסקים לכיתות י"ג וזאת בשנת הלימודים שהתקיימה בשנים 1994/1995 ובשנת הלימודים שהתקיימה בשנים 1995/1996. ב.באותן פעמים קודמות בהן לימד התובע, נחתמו שני חוזים בכתב, האחד בחודש 2/95 (להלן: "החוזה הראשון בכתב") שהתייחס לשנת הלימודים שעמדה להסתיים באותו חודש 2/95 והשני נחתם בחודש 9/95 (להלן: "החוזה השני בכתב") שהתייחס לשנת הלימודים שהסתיימה בשנת 1996. על שני החוזים בכתב, חתום מצד אחד התובע ומצד שני חתומה הנתבעת באמצעות ראש המועצה והגזבר. ג.בחוזה השני בכתב, סיכמו הצדדים, כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 150 ₪ + מע"מ בגין כל שעת לימוד. ד.ביום 13/9/99, הגיש מנהל בית הספר לנתבעת את התקציב של הקורס בדיני עסקים לשנת הלימודים הרלוונטית לתביעה. (להלן: "התקציב") ה.מר אנדראוס פואד שהינו הגזבר (להלן: "הגזבר") אשר אמור להיות חתום על חוזה בכתב עם התובע כלל לא ראה את התקציב, אשר לא הובא בפניו לאישורו. (ראה עדותו של הגזבר מיום 26/1/04 שם בעמ' 7 לפרוטוקול) הגזבר לא ידע לומר מדוע התקציב לא אושר, אך הוא מעולם לא נתבקש לאשרו. מעדותו של הגזבר עלה, כי נודע לו לראשונה על עניינו של התובע וזאת רק ממכתבו של מנהל בית הספר מיום 25/6/01, במסגרתו מבקש שוב המנהל מהנתבעת לשלם לתובע את שכרו בגין 112 שעות לימוד. עובר למכתב זה, טוען הגזבר, כי לא ידע שלתובע היו דרישות כספיות כלשהן מהנתבעת. (ראה עמ' 9 שורה 11 פרוטוקול מיום 26/1/04) הגזבר הוסיף והעיד, כי יתר המורים שלימדו בקורס דיני עסקים קבלו את שכרם וכי משרד החינוך הכיר במגמה ותקצב אותה, כך שהתקצוב שקבלה הנתבעת הוא פר תלמיד. (ראה עמ' 10 שורה 21 פרוטוקול מיום 26/1/04) ו.כמו כן, העידה בפני גב' אפרגן מסודי שהינה מנהלת מדור משאבי אנוש אצל הנתבעת. גב' מסודי לא ידעה שום פרט הנוגע למגמה או לקורס אותו לימד התובע ולא היה לה שום מושג לגבי הלימודים, האם התקיימו בשנת 99/2000 ואף לא לגבי השנים הקודמות. בעדותה אף מסרה גב' מסודי, כי לא ידעה מעולם שהתובע עבד בבית הספר, לא בתקופה הרלוונטית לתביעה ואף לא קודם לכן. ז.בסוף דבר הוכיח התובע, כי במהלך שנת הלימודים 1999/2000 הוא לימד 112 שעות לימוד, אך לא קיבל כל תמורה כספית בגין עבודתו זו. 7.שאלת זכאותו של התובע לשכר או לפיצוי? ההתקשרות בין הצדדים לגבי שנת הלימודים 99/2000 נוצרה על בסיס ההתקשרויות הקודמות, אלא שלא כמו בעבר, אותו תנאי של חתימת החוזה בכתב, שמצד אחד חתום התובע ומצדו השני של החוזה חתומה הנתבעת באמצעות הגזבר וראש העירייה, לא התקיים. מחומר הראיות עולה, שאלמלא המתיחות ששררה בין המנהל לבין הנתבעת בתקופה הרלוונטית לתביעה, לא היתה מתעוררת כל בעיה ביחס לחתימה על ההסכם כפי שנחתם בשנים עברו. הנתבעת לא העלתה ואף לו טיעון ענייני אחד, מדוע לא נחתם ההסכם כפי שנחתם בשנים עברו, אלא פשוט ניסתה להיבנות על עצם העדרו של הסכם בכתב המחייב את העירייה וטענה לאורך כל הדרך לגבי התנגשות שבין התקשרותו של בית הספר עם התובע לבין סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. 8.שוכנעתי, כי הנתבעת בהתנהגותה מנעה קיומו של התנאי המתלה בכך שכלל לא הביאה לידי הגזבר וכנראה אף לא לידי ראש העיר, את החוזה לחתימה או את התקציב לאישור ועל כן, אין יכולה היא להסתמך על אי קיום התנאי המתלה כעילה לביטול החוזה. (ע"א 53/80 קיבוץ שניר, קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' שרייטר, פ"ד לז (3) 189) 9.במקרה שלפני, היה על הנתבעת להראות, כי עשתה כל שאל ידה להביא את החוזה בכתב לחתימת ראש העיר והגזבר ובמידה ואלה היו מסרבים משיקולים ענייניים לחתום על ההסכם, אזי יכולה היתה הנתבעת להיבנות על אי קיומו של התנאי לחתימתם על ההסכם. בפועל, הנתבעת עצמה סיכלה את חתימת ראש העיר והגזבר על חוזה כתוב ונהגה בחוסר הגינות וחוסר תום לב משווע כלפי התובע. בנסיבות אלו ניתן באמצעות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 לפצות את התובע ("הצד התמים") במצב בו היה נתון לו פעלו הצדדים בתום לב. (ראה לעניין זה, ע"א 700/89 חברת החשמל לישראל נ' מליבו ישראל בע"מ, פ"ד מז (1) 667) 10.שאלת הפעולה בחוסר סמכות ותחולת סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973: סעיף 29 לחוק יסודות התקציב קובע, כדלקמן: "א.גוף מתוקצב או גוף נתמך לא יסכים על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגמלאות, או על הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה ולא ינהיג שינויים או הטבות כאמור, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר. ב.על אף האמור בכל דין, כל הסכם או הסדר בטל במידה שהוא נוגד את הוראות סעיף קטן א." הגזבר העיד, כי עובד בעל וותק דומה לזה של התובע בשנת הלימודים הרלוונטית לתביעה קבל שכר ברוטו של 60 ₪ עבור שעת לימודים. (ראה עמ' 4 שורה 22 פרוטוקול מיום 26/1/04) דבריו אלו של הגזבר, לא נתמכו בראיה כלשהי והינם כלליים. קשה לראות את שכרו השעתי של התובע בסך של 60 ₪ ברוטו לשנת הלימודים 99/2000 בו בזמן שבשנת 95 נחתם חוזה בין הצדדים, לפיו קיבל התובע סך של 150 ₪ + מע"מ בגין כל שעת לימוד. 11.בהתאם לתקציב שהגיש מנהל בית הספר ביום 13/9/99, עולה, כי שעת לימוד של עו"ד חיצוני עלותה 175 ₪ + מע"מ. אין ספק, כי התקציב הוגש לנתבעת כבר בתחילת שנת הלימודים ואף אחד מטעם הנתבעת לא השיב למנהל, או העיר את תשומת לבו לכך שהמדובר ב"שינויים בשכר" ביחס לשנים עברו או בסכום החורג מהסכום המונהג לגבי כלל עובדי הנתבעת. 12.נשאלת אף השאלה שגם אם ההתקשרות בין הצדדים נוגדת את סעיף 29 לחוק יסודות התקציב ואזי היא בטלה, האם אין מקום לפצות את התובע מכח סעיפים 30,31 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 אשר קובעים כדלקמן: "חוזה פסול 30.חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל. תחולת הוראות 31.הוראות סעיפים 19 ו-21 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחר ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו." 13.ב"כ הנתבעת טוענת, כי סעיף 31 לחוק החוזים לא יחול על סעיף 29 (א) לחוק יסודות התקציב וזאת מכח סעיף 29 ב (א)לחוק יסודות התקציב אשר קובע כדלקמן: "הסכם או הסדר ששר האוצר ראה לגביו, כי הוא נוגד את הוראות סעיף 29 (א) וכי חלות עליו הוראות סעיף 29 (ב), לא יחולו עליו הוראות סעיף 31 לחוק החוזים ..." 14.לא הובאה בפני כל ראיה ממנה ניתן ללמוד, את תגובתו של שר האוצר או משרד האוצר לגבי ההתקשרות בין הצדדים על כן, ניתן בנסיבות אלו לבחון את תחולתם של סעיפים 30,31 לחוק החוזים. 15.שאלה דומה התעוררה בפרשת זגורי שם קבע כב' הנשיא ברק כדלקמן: "48.נותר, איפוא, המקרה בו נכרת חוזה בענייני שכר בניגוד להוראות סעיף 29 (א) לחוק יסודות התקציב, והעובד או ארגון העובדים מלאו את חלקם. בית המשפט מתבקש להעניק צו קיום, אשר יחייב את המעביד לקיים את חלקו שלו, כולו או מקצתו. על פי הוראות סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), בית המשפט רשאי, "אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאי שימצא לנכון" לחייב את המעביד בקיום חלקו בחוזה הבטל. האם הסדר נורמטיבי זה נוגד את ההסדר הנורמטיבי הקבוע בסעיף 29 (ב) לחוק יסודות התקציב? מקובל עלי, כי אילו הסדרו של סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), היה כי חיוב בחוזה פסול יש לקיימו, היה בכך ניגוד להוראתו של סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. אך סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) אינו קובע כי חיוב הקבוע בחוזה פסול יש לקיימו. נהפוך הוא: הנחתו של סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) - כמו גם הנחתו של סעיף 29 לחוק יסודות התקציב - הינה, כי חיוב שבחוזה פסול אינו קיים ("בטל"). עם זאת, הוענק שיקול דעת לבית המשפט, "אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון". להורות על קיום החיוב, כולו או מקצתו. נמצא, כי הבעיה הינה אם קיומו של שיקול דעת שיפוטי, המאפשר לבית המשפט להורות, בהתקיים נסיבות מיוחדות, על קיום חיובו של המעביד, נוגדת את מושג הבטלות כפי שזה מתפרש על פי תכליתו של חוק יסודות התקציב? ודוק: על פי פירושו הנכון של סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי, על בית המשפט להתחשב בתכלית החברתית המונחת ביסוד סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. על כן, עליו להתחשב בצורך להתריע מפני כריתת חוזים בניגוד לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב. עם זאת, סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) מאפשר לבית המשפט להתחשב בצדק היחסי שבין הצדדים. נמצא, כי השאלה אשר ניצבת בפנינו, והדורשת תשובה היא זו: האם ההתחשבות בצדק שבין הצדדים הוא לעולם שיקול זר בגדריו של חוק יסודות התקציב או שמא עשוי שיקול זה להוות שיקול מותר - ועל כל פנים, לא שיקול אסור - בגדריו של חוק יסודות התקציב, או שמא עשוי שיקול זה להיות שיקול מותר - ועל כל פנים, לא שיקול אסור - בגדריו של חוק יסודות התקציב? 49.לדעתי, ההתחשבות בצדק היחסי שבין הצדדים, במתן צו לקיום החיוב בחוזה הפסול [791] על פי סעיף 29 (ב) לחוק יסודות התקציב, אינו שיקול שלעולם הוא פסול על פי החוק יסודות התקציב. הכל תלוי במידת ההתחשבות ובתוצאותיה. אכן, מקובל עלי, כי אם בית המשפט יורה למעביד לשלם את מלוא הסכום שנקבע בהסכם הפסול, יהא בכך ניגוד לאיסור הקבוע בסעיף 29 (ב) לחוק יסודות התקציב. הוראה זו לתיתה. אין דבר בסעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) המחייב לתיתה. נהפוך הוא: מתן צו קיום שכזה יהווה שימוש לא ראוי בשיקול הדעת השיפוטי שניתן לבית המשפט על פי סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי). יהא בכך איזון בלתי ראוי בין השגת המטרות החברתיות המונחות בחוק יסודות התקציב לבין הצדק לצדדים. בצדק ציין פרופ' פרידמן כי "בראש ובראשונה ברור כי בית המשפט לא יורה לבצע מעשה בלתי חוקי" (פרידמן, שם עמ' 627). אך שיקול הדעת השיפוטי אינו מחייב לנוע מהתעלמות גמורה מ"החיוב" (הבטל) של המעביד לקיומו המלא. בין שני קצוות אלה יש מגוון רב של אפשרויות, אשר הבחירה בהן יכולה לעלות בקנה אחד אם חוק יסודות התקציב." (ראה בג"צ 6231/92 אלברט זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מט (4) 749) 16.מכאן יוצא אפוא, כי בעת "עריכת צדק ביחסים הפרטיים שבין הצדדים" אין כל חובה בהתאם לסעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) לפסוק לטובת התובע את מלוא חיוב הנתבעת כלפיו, ויהיה בכך חוסר איזון בין תכליתו ומטרותיו החברתיות של חוק יסודות התקציב לבין הצדק לצדדים. 17.קיום מלא של חיוב הנתבעת כלפי התובע כפי שעולה בתקציב שהגיש ביום 13/9/99, מנהל בית הספר לנתבעת, מסתכם בסך של 175 ₪ + מע"מ לשעת לימוד. 18.לאחר ששקלתי את אותו האיזון שבין מטרות חוק יסודות התקציב לבין הגשמת הצדק בין הצדדים, שוכנעתי, כי בנסיבות העניין חיוב חלקי של הנתבעת בסך של 150 ₪ + מע"מ בגין כל שעת לימוד שלימד התובע בתקופה הרלוונטית לתביעה, לא תסתור את מטרותיו של חוק יסודות התקציב ולא יהיה בכך שינוי כלשהו בשכרו של התובע ביחס לשנים עברו. בכדי שהחיוב אכן יהיה חיוב חלקי ולא חיוב מלא, אינני פוסק הצמדה וריבית מ-9/95 (מועד החוזה השני בכתב) ועד חודש 6/00 (מועד סיום הקורס אותו לימד התובע). 19.אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 19,824 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/7/00 ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע סך של 2,500 ₪ + מע"מ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. 20.הצדדים רשאים לפנות בבקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15 יום מתאריך המצאת פסק הדין.חוזה עבודהחוזהחוזה בלתי חוקייסודות התקציב