הרקע: בפניי תביעה שהגישה עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "התובעת" או "עמידר") כנגד נתבע 1, מר אמר רפאל (להלן: "רפאל" או "הנתבע"), וכנגד אשתו נתבעת 2, גב' אמר כרמלה (להלן: "כרמלה" או "הנתבעת"), וביחד "הנתבעים", בה עותרת התובעת לסילוק ידם של הנתבעים מהנכס ברחוב רמז הזמיר 111/2 פרדס חנה (להלן: "הדירה"), וכן לחייבם בתשלום סך של 20,030 ₪, דמי שימוש ראויים. הנתבעים, בצד הגשת כתב הגנה, הגישו תביעה שכנגד ובה עותרים הנתבעים לסעד הצהרתי הקובע כי הינם דיירים מוגנים בדירה, ולחילופין כי רשאים הם לרכוש את הדירה בהתאם לחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) התשנ"ט - 1998. כמו כן עותרים לחיוב כספי של התובעת בגין תיקונים נדרשים בדירה. גרסת התובעת: התובעת הינה חברה ממשלתית המנהלת מטעם הבעלים את הדירה נשוא כתב התביעה, ולהלן פירוט השתלשלות הארועים, לשיטתה: ביום 6.3.63 נחתם בין שיכון עובדים בע"מ ובין אמו של רפאל, הגב' אמר מזל ז"ל (להלן: "האם" או "המנוחה", בהתאמה) הסכם שכירות בלתי מוגנת לגבי הדירה האמורה (להלן: "ההסכם"). בתאריכים 13.2.63 ו-14.7.63 הועברה הדירה לניהולה של התובעת וזו שלחה ביום 20.9.65 הודעה למנוחה כי עליה לחדש את ההסכם לתקופת שכירות נוספת. ביום 27.12.65 נשלח מכתב נוסף ובו הודיעה התובעת כי ההסכם הוארך בשלוש שנים נוספות וכי תוקף הוראות ההסכם המקורי ממשיכות לחול לרבות ההוראה לפיה לא חלות על ההסכם הוראות חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב - 1972 (להלן: "החוק"). לאורך כל תקופת השכירות לא חלקה האם על זכותה של התובעת לנהל את הנכס וחיזוק לכך ניתן למצוא בתשלומי דמי השכירות, ששולמו לתובעת. ביום 29.7.97 הודיעה התובעת על סיום יחסי השכירות בין הצדדים עקב הפרה יסודית של החוזה מצד האם, כטענתה. כמו כן, בסמוך לאחר שנודע לתובעת כי הנתבעים מתגוררים בדירה שלא כדין, פנתה התובעת אליהם במכתבי דרישה כי יסלקו ידם מהדירה, מכתבים מיום 1.9.97 ומיום 24.9.97. עוד נודע לתובעת כי החל מיום 8.4.96 שוהה האם כתושבת קבע במרכז הגריאטרי בפרדס חנה. ביום 31.12.97 הגישה התובעת תביעה לפינוי וסילוק יד של הנתבעים וזאת בת.א 7666/97 בבית משפט השלום חדרה, תביעה שהתנהלה בפני כב' השופט ש. מנהיים. התביעה נמחקה ע"י התובעת לאחר מספר ישיבות כשהתובעת שומרת על זכותה להגיש תביעה חדשה. במקביל פנו הנתבעים לוועדה עליונה מטעם משרד השיכון והגישו בבקשה להכרה בזכויות חוזיות בדירה, הבקשה נדחתה ביום 1.8.02 בנימוק כי היתה בבעלותם דירה אחרת וכי לא התגוררו במשך 3 שנים עם המנוחה. ערר על ההחלטה נדחה אף הוא ביום 7.10.02. התובעת עותרת לסילוק ידם של הנתבעים מהדירה וכן לחיובם בדמי שימוש ראויים לתקופה, החל משנת 1997, מועד בו נודע לתובעת כי הנתבעים גרים בדירה שלא כדין, וכלה בשנת 2004, מועד הגשת התביעה דנן. גרסת הנתבעים: הנתבעים טוענים כי תוקפו של ההסכם שנחתם עם האם הסתיים ביום 6.3.64, והחל ממועד זה הושכרה הדירה למנוחה בתנאי דיירות מוגנת. כמו כן טוענים הנתבעים כי בניגוד לאמור במסמך מיום 20.9.65, הנזכר לעיל, לא נחתם כל הסכם שכירות בין התובעת לאם ומכל מקום אף אם החוזה המקורי הוארך בשלוש שנים, הרי לאחר סיומו התגוררה האם בדירה בתנאי דיירות מוגנת. עוד טוענים הנתבעים כי הניהול השוטף בדירה לא הועבר לידי התובעת. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי התגוררו עם האם בדירה מאז שנת 1989, ולאחר אשפוזה במוסד סיעודי המשיכו להתגורר בה מכח היותם "דייר ממשיך" עפ"י חוק. במקביל הופקו על שמם שוברי תשלום. יתרה מכך, לטענתם, אישרה התובעת את זכויותיהם החוזיות בדירה ולראיה מכתב שסומן נ/4 מיום 14.9.03, שנשלח מטעם התובעת והמופנה אל הגב' כהן, כערבה, בו מוזכר חוזה השכירות שהוארך עם רפאל, כך עפ"י המכתב. לדידם מדובר בחוזה שכירות נשוא הדירה, אף שאין פרטים מזהים של הנכס במכתב, האמור. הנתבעים מכחישים את הבקשה שהוגשה לועדת השיכון וכן הערר על ההחלטה, בטענה כי המסמכים לא הוגשו על ידם שכן זכויותיהם החוזיות בדירה אושרו ע"י התובעת זה מכבר. לגבי התביעה הכספית של התובעת, טוענים הנתבעים כי התובעת לא פרטה כיצד נקבע גובה החוב ולא ציינה בגין אילו חודשים לא שולמו דמי השימוש, ומכל מקום מדובר, בחוב בגין דמי שכירות ולא דמי שימוש ראויים. כתב תביעה שכנגד: התובעים שכנגד (להלן: "הנתבעים") הגישו כתב תביעה שכנגד ובו טענו כי הינם מתגוררים בדירה בתנאי דיירות מוגנת עפ"י חוק, וכי מדובר בדירה שאינה ראויה למגורים, על כן יש לבצע בה תיקונים הכרחיים. הנתבעים צרפו לכתב התביעה שכנגד חוות דעת מומחה וטוענים על פיה כי עלות התיקונים הנדרשים לביצוע הינה בגובה 143,325 ₪. המומחה לא התייצב למתן עדות. בנוסף מבקשים הנתבעים כי בית המשפט יקבע כי הנתבעים הינם דיירים מוגנים על פי החוק וכי הם רשאים לרכוש את הדירה נשוא כתב התביעה בהתאם להוראות חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) התשנ"ט - 1998. כתב תשובה הנתבעת שכנגד (להלן: "התובעת") טוענת כי הנתבעים הינם מסיגי גבול, מתגוררים בדירה שלא כדין וללא אישור של התובעת, ואינם משלמים דמי שימוש ראויים בגין השימוש בדירה. לטענת התובעת לא מתקיימים כל יחסי שכירות בין הצדדים ולפיכך היא אינה מחוייבת לבצע תיקונים כלשהם בדירה. לדידה, טענת הנתבעים לפיה נחתם עימם הסכם שכירות בגין הדירה נשוא כתב התביעה אינה נכונה, וכי הסכם שכירות שחתמה התובעת עמם היה לגבי דירה הממוקמת ברחוב שבטי ישראל 8/3 גבעת אולגה, שמאוחר יותר נרכשה ע"י הנתבעים, ולא הדירה נשוא דיוננו. דיון והכרעה: מעמדה של התובעת: עפ"י הראיות שהוגשו עולה כי ביום 6.3.63 נחתם הסכם שכירות בין שיכון עובדים לאם לתקופה של שנה אחת וביום 27.12.65 שלחה התובעת לאם מכתב ובו מודיעה התובעת כי הסכם השכירות הוארך לתקופה של שלוש שנים נוספות, מכתב שלאחריו לא הובעה כל מחאה מצד האם. אין מחלוקת כי לאורך השנים, אף בחלוף שנה מיום 6.3.63 (מועד ההסכם המקורי) שילמה המנוחה לתובעת דמי שכירות וזאת על אף שלא נחתם הסכם שכירות מעבר לחוזה משנת 1963. מקובלת עלי עדותו של מר בועז נוי, מנהל סניף עמידר חדרה, לפיה הדירה עברה לניהולה של התובעת מאת שיכון עובדים ובעניין זה אפנה להסכם שנחתם עם האם בגין הדירה שנמצאת בגוש 10119, עובדה העולה בקנה אחד עם מכתב העברה משיכון עובדים לעמידר, הדן בדירות המצויות בגוש 10119, ר' עדות העד בעמ' 5 לפרוטוקול: "ש.איך עמידר נכנסה לתמונה? ת.חברת שיכון עובדים היתה חברה קבלנית אשר בנתה את הבית והדירות לאחר הבניה הועברו לניהול עמידר על פי כתב העברת הרכוש מיולי 63". בנסיבות אלה, טענת הנתבעים כי התובעת מעולם לא קיבל היתר לנהל את הדירה נשוא התביעה דינה להדחות, נוכח הראיות על פיהן ברי כי הדירה היתה בניהולה של התובעת מטעם הבעלים, מאז שנת 1963. דא עקא, שאף הנתבע (רפאל) אינו חולק על נתונים אלה, ר' עדותו בעמ' 27 לפרוטוקול, בו מפנה הנתבע טרוניות כנגד התובעת ולמעשה מכיר בזכותה ללא כל עוררין, כדלקמן: "ת....אימי שילמה כל חודש בחודשו ואתם אפילו לא עשיתם שום תיקון אחד...". דומה כי הטענה האמורה אודות מעמדה של התובעת נטענה ע"י הנתבעים בעלמא מבלי שהם, הלכה ולמעשה, עומדים אחרי הטענה וזאת אני למדה גם מהצהרת בא כוחם (עו"ד עזורה) כפי שנרשמה בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בפני כב' השופט ברלינר, בבר"ע 501/00, במסגרת ההליך בת.א. 7666/97, שנספח לכתב התביעה, כהאי לישנא: "עו"ד עזורה: המחלוקת בין הצדדים נוגעת לדירה הנמצאת ברח' זמיר 111/2 בפרדס חנה, בית של עמידר, על מגרש, קומת קרקע, יחידת דיור אחת. כיום מתגורר בה מר רפאל אמר יחד עם אשתו וארבעת ילדיהם הגדול בן 20, הקטנה בת שנתיים וחצי. מר אמר מובטל. אשתו עובדת כרכזת מועדון בעיריית חדרה. המבקשים גרים בדירה מזה 11 שנה אמו של המבקש מס' 2 אמר מזל קיבלה את הנכס בשכירות מאת עמידר לפני 37 שנה. גב' מזל נמצאת במוסד אישפוז "מלבן". תביעת הפינוי הוגשה ב-31.12.97". (ההדגשה שלי). משקבעתי כי התקיימו יחסים חוזיים בין האם לבין התובעת, ומשקבעתי מעמדה של התובעת בנכס, אפנה לבחינת השאלה האם המנוחה היתה דיירת מוגנת בדירה, כמשמעה בחוק, בנסיבות בהן טוענים הנתבעים כי הינם דיירים ממשיכים. הנתבעים אינם דיירים מוגנים: הנתבעים טוענים להכרתם כדיירים מוגנים, מכוחה של האם, מבלי שמעגנים טענתם בתשתית ראייתית מתאימה, בהוראות החוק ובפסיקה, ומטעם זה בלבד דין הטענה להדחות. למעלה מן הנדרש, אציין כי עפ"י חוזה שכירות שנחתם עם המנוחה ביום 6.3.63, ואשר צורף לתצהיר הנתבעים, נמצא כי הדירה הושכרה לאם עפ"י חוזה שכירות, שאין הגנת חוק הגנת הדייר חלה עליו. ר' סעיף 1 לחוזה הכולל בחובו באופן מפורש את העובדות השוללות את תחולת חוק הגנת הדייר בנוסף לאמירה מפורשת על אי תחולת הגנת החוק, כהאי לישנא: "השוכר מצהיר ומאשר בזה שהמושכר נבנה לאחר התאריך 1.4.54 והושכר לראשונה אחרי התאריך 3.3.55 וכי הוא לא השתתף במישרין או בעקיפין בשום סכום כסף או השתתפות כספית או אחרת בבנייתו וכי לא שילם למשכיר שום סכום כסף בקשר לחוזה שכירות זה, אשר יהווה חלק ניכר או כל חלק אחר מההשקעות בקשר לבנית המושכר, וכי בהתחשב עם כל הנ"ל ידוע לשוכר שעל השכירות לפי חוזה זה לא חלים חוקי הגנת הדייר שבתקף היום או כל חוק הגנת הדייר שיבוא, והוא מסכים לכך". הנוסח האמור משרת את המטרה שביסוד החוק, קרי, לפקוח את עיני המתקשר (האם) למשמעות ההסכם עליו לא חלים חוקי הגנת הדייר. ודוק, בפנינו אם כן בניין חדש, כמשמעותו בחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב - 1972, שלא חלים עליו חוקי הגנת הדייר, כמפורט בסעיף הנזכר בחוזה. הטענה המרומזת לפיה לא ידעה האם על מה היא חותמת, בהתבסס על העובדה לפיה האם נהגה לחתום בהטבעת אצבע, אין בה די, במיוחד בנסיבות ששנים נמשכו היחסים החוזיים בין הצדדים ללא כל עוררין וללא מחאה מצד האם. זאת ועוד, לא מצאתי להפריד בין חתימת האם על החוזה לבין התייחסות פרטנית לסעיף 1 הכלול בו. בחתימת האם על החוזה, כמקשה אחת, התחייבה בו על כרעיו וקרבו, ובססה את זכותה לשכור דירה בשכירות מאת עמידר ללא תחולת חוקי הגנת הדייר. ביום 20.9.65 שלחה התובעת לאם מכתב הזמנה לשוב ולחדש את חוזה השכירות מיום 6.3.63 וביום 27.12.65 שלחה התובעת מכתב לפיו היא מודיעה כי תוקף חוזה השכירות פג. יחד עם זאת, נרשמה, במכתב האמור, הסכמת התובעת להאריך את תקופת השכירות לתקופה נוספת של 3 שנים, ובלבד שהארכה מתבססת על החוזה המקורי, לרבות התנאים בדבר פטור מהוראות חוק הגנת הדייר. כמו כן נקבע במכתב כי המשך תשלום שכר הדירה מטעם האם, יהווה אישור והסכמה מצידה להארכת תוקף החוזה על כל תנאיו. המנוחה המשיכה בקיום החוזה לרבות תשלום שכר דירה כסדרו, ועל כן, בין אם קיים רק חוזה שכירות משנת 1963, כטענת הנתבעים וכל מסמך אחר - אין, ובין אם קיימים גם המכתבים מתאריך 20.6.65 ומתאריך 22.12.65, שנשלחו ע"י התובעת למנוחה כטענת התובעת; משנחתם חוזה שכירות בלתי מוגנת לשנה ונקבע בו במפורש כי תחולת הגנת הדייר לא תחול על הדירה, הרי גם בתום השנה, אף אם לא נחתם חוזה חדש, והמנוחה נשארה במושכר, אין היא הופכת לדיירת מוגנת החוסה תחת כנפי חוק הגנת הדייר. בעניין זה ר' ע"א (ת"א) 283/64 מטיס גדעון ואחר' נ' המועצה המקומית רמת השרון ואח', פסקי שכירות ובתים משותפים כרך ו' עמ' 4 ואילך, שם נדון מקרה דומה של חוזה שכירות לשנה אחת בבניין חדש אשר צויין בו כי השכירות איננה מוגנת ונקבע כי כך יהא המצב, גם אם לאחריו לא נחתם חוזה שכירות נוסף, כדלקמן: "טוען ב"כ המערערים, כי אותו חוזה ראשון פג תוקפו ביום 31.10.57 ומאז לא נעשה כל חוזה חדש ומכיוון שכך, ממשיך ב"כ המערערים וטוען, לא נתמלאו הוראות עפ"י סעיף 1 של חוק הגנת הדייר (בניינים חדשים) תשט"ו - 1955 והשכירות היתה מוגנת. טענה זו אין בידינו לקבלה. תמימי דעים אנו עם השופט הנכבד של בימ"ש השלום, כי בתום שנת השכירות הראשונה הוארך תוקפו של אותו חוזה, עפ"י הסכמה מכללא, משנה לשנה, על כל תנאיו, לרבות ההערה בדבר היות המושכר בבחינת בנין חדש...". דא עקא, שאף לשיטת הנתבעים לפיה נחתם הסכם לשנה אחת בלבד, הרי בתומה אין האם הופכת לדיירת מוגנת; ואין נפקות אם נחתם חוזה נוסף לאחר החוזה משנת 1963 אם לאו, מאחר והשכירות נמשכה בתום השנה, עפ"י התנאים שנקבעו בחוזה משנת 1963. בפני הוכח, כך אני קובעת, הסכמה מכללא של שני הצדדים כי החוזה משנת 1963 ימשיך לחייב על כל תנאיו, סעיפיו וחריגיו. הסכמת הצדדים מקבלת משנה תוקף, נוכח המכתבים שנשלחו ע"י התובעת לאם להארכת תוקף החוזה משנת 1963, בנסיבות בהן התנהגות האם מלמדת על קבלתם ועל הסכמה לתוכנם, עת שילמה לתובעת את דמי השכירות על פיהם באופן סדיר. אשר על כן, אני קובעת כי המנוחה לא היתה דיירת מוגנת ומשלא היתה כזו, ממילא לא יכלה להוריש לנתבע (בנה) ולנתבעת זכות של דיירות מוגנת, עפ"י סעיף 20 לחוק. הנתבעים אינם דיירים ממשיכים בדיור הציבורי הנתבעים טוענים כי הינם בגדר "דייר ממשיך" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח - 1998 (להלן: "חוק הדיור הציבורי"), כדלקמן: "בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוג, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופוסו, ובלבד שהוא מתגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי". ומוסיף סעיף 3 לחוק האמור וקובע, כדלקמן: "(א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, ובכפוף להוראות סעיף קטן (ג) תחתום עמו החברה לדיור ציבורי על חוזה שכירות, ויראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר וענין. (ב) הוראות סעיף זה יחולו על דייר ממשיך, אם לא היתה בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים, בחמש השנים שקדמו למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד סיעודי, וכל עוד אין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים". ודוק, אין מחלוקת כי המנוחה עונה להגדרת "זכאי" עפ"י החוק ומכאן יש לפנות להגדרת מעמדם של הנתבעים, ולבדוק האם הם דיירים ממשיכים, כטענתם. עפ"י חוק הדיור הציבורי כדי שהנתבעים יוכרו כדיירים ממשיכים עליהם להוכיח כי התגוררו עם האם מעל שלוש שנים בטרם אשפוזה במוסד סיעודי וכן עליהם להוכיח כי לא היתה בבעלותם דירה בחמש שנים שקדמו למועד פטירת האם או למועד בו עברה להתגורר במוסד סיעודי. אקדים ואומר כי, לשיטתי, הנתבעים אינם דיירים ממשיכים כהגדרת החוק משום שאינם עומדים בתנאי השני כאמור והנזכר בסעיף 3(ב) לחוק הדיור הציבורי, בנסיבות אלה המחלוקת בסוגיית עצם מגוריהם בדירה ומשך מגוריהם בה, אינה דורשת הכרעה, ברם מכיוון שהנתונים הונחו בפני, אדון אף בהם. הטענה לפיה הנתבעים הינם דיירים ממשיכים כהגדרת חוק הדיור הציבורי הועלתה ע"י הנתבעים ומשכך נטל ההוכחה להוכחת הטענה מוטל עליהם, שכן בעל דין במשפט אזרחי, הטוען טענה חשובה לעמדתו המשפטית, נושא בנטל השכנוע להוכחת העובדות הנחוצות לביסוס טענתו (ע"א 357/72 עזיז נ' בצלציוני, פ"ד כז (1) 741). כפי שאפרט להלן, הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה. אין חולק כי המנוחה אושפזה במרכז הגריאטרי בפרדס חנה, ביחידה הסיעודית, החל ביום 8.4.96 ועד בכלל, כלשון האישור מהמוסד מיום 13.11.97, כדלקמן: "הריני לאשר בזאת כי גב' מזל אמר בעלת כמו כן אין חולק כי המנוחה נפטרה בתאריך 28.12.00. הנתבעים טוענים כי למרות מעבר האם למוסד הגריאטרי, המשיכה האם לפקוד את הדירה בשבתות ובחגים, טענה שאני מקבלת בכפוף לכך שמדובר בחופשות מטעם המוסד הסיעודי, כאשר מגורי הקבע של האם נשארו ונותרו במוסד הסיעודי ולא בדירה, כעולה מהאישור. תקופת מגורי הנתבעים בדירה: הנתבעים טוענים כי הם התגוררו עם המנוחה בדירה מאז 1989 ואילו התובעת טוענת כי מגורי הנתבעים בדירה החלו בשנת 1997 בסמוך לתאריך 1.9.97, וכי כבר במועדים 1.9.97 ו-24.9.97, בהתאמה, הוציאה התובעת מכתבי דרישה לסילוק ידם של הנתבעים מהדירה. התובעת באמצעות העד אסף זכריה, רכז בכיר בסניף עמידר חדרה, בתקופה הרלוונטית, הציגה דוחות ביקור של העד בדירה במספר מועדים אקראיים כאשר בתאריכים 8.9.94, 9.3.95, 29.8.96, מצא בדירה את האם בלבד ובחודש ספטמבר 1997 מצא את הנתבע בדירה (להלן: "דוחות מעגל"). הדוחות הנזכרים, הינם לאקוניים, ודומה שלא נערך מעבר לביקור קצר כל בירור משמעותי נוסף ועל כן אין לקבוע רק על פיהם ממצאים. הדבר מתחדד נוכח הביקור מיום 29.8.96 בו נמצאה האם בדירה, בשעה שכבר ידוע כי במועד האמור עברה להתגורר במוסד הגריאטרי בפרדס חנה. הנתבעים בתמיכה לטענתם על מגוריהם בדירה החל משנת 1989, העידו בעצמם וכן הביאו לעדות את הגב' עשור פיבי. העדה גב' עשור פיבי גרה בסמוך לדירה, הכירה את המנוחה ומכירה את הנתבעים. העדה בתצהירה ציינה כי הנתבעים עם ילדיהם עברו להתגורר בדירה עוד משנת 1989, אולם בעדותה בחרה לנקוב בתאריך אחר עת העידה כי הנתבעים החלו לגור בדירה בתקופת מלחמת המפרץ. במהלך העדות הוברר כי העדה אינה יודעת קרוא וכתוב ואינה יודעת לדייק בתאריכים ובאירועים הננקבים על ידה, כך למשל לשאלה האם היא יודעת להעריך כמה שנים גרים הנתבעים בדירה, מתי עברה האם למוסד הגריאטרי, וכמה שנים חלפו מאז מלחמת המפרץ, השיבה העדה בשלילה. בנסיבות אלה, מצאתי כי אין ליתן משקל לעדות הגב' עשור במיוחד מקום שבתום העדות סיכמה העדה גרסתה, באופן העומד אף בסתירה לגרסת הנתבע, כשטענה כי למעשה הנתבע כלל לא יצא מבית אמו. ר' עמ' 20, כדלקמן: "ש. כמה שנים הוא היה עם אמו? ת. ממתי שהוא היה קטן. ש. הוא אף פעם לא יצא מהבית? ת. לא". אשר לעדות הנתבעים אציין כי הנתבעת, הגב' כרמלה אמר, העידה תחילה שלא בנוכחות בעלה, ובתום עדותה העיד הנתבע, תחילה בנוכחות הנתבעת, עד לשלב בו הורחקה מהאולם. כעולה מעדות הנתבעת מאז נישואיה לנתבע בשנת 1979 גרו הנתבעים בדירת עמידר ברח' הגליל במשך כ-10 שנים ולאחר מכן עברו לגור בדירה נשוא דיוננו. הנתבעת מודה כי הנתבעים רכשו דירה מעמידר בשנת 1995 ברח' שבטי ישראל גבעת אולגה, שנמכרה בשנת 1999 לבא כוחם דאז וכיום, עו"ד עזורה, ואולם לדבריה, הנתבעים כלל לא גרו בדירה ברח' שבטי ישראל. מאידך גיסא, דומה כי גרסת הנתבע בעדותו סותרת גרסת הנתבעת. לגרסתו, עם נישואיו לנתבעת בשנת 1980-1981 שכרו הם דירה ברח' הגליל מעמידר. בהמשך בשנת 1995 שכרו מעמידר דירה ברח' שבטי ישראל אשר נרכשה על ידם בשנת 1995 ובה גרו "כשנה וחצי - שנתיים". ר' עמ' 28 לפרוטוקול: "ש.היה לך חוזה שכירות עם עמידר בקשר לדירה ברח' שבטי ישראל? ת.כן. ש.בשנת 95? ת.כן. ש.אתה רכשת את הדירה? ת.כן. ש.מתי? ת.בשנת 95' או 96'. ש.מתי מכרת אותה? ת.לאחר שנה וחצי שנתיים היו לי צרות גדולות עם אשתי ועם ילדיי. ש.לאחר שנה וחצי שנתיים עזבתם את הדירה בשבטי ישראל? ת.כן. ש.לביהמ"ש: כמה זמן גרתם בשבטי ישראל? ת.מאז שקנינו את הבית שם עד שמכרנו אותה בסביבות שנה וחצי. לא זוכר בדיוק. זה לא היה הרבה זמן. האמת שלא גרנו שם בכלל, רכשתי את הדירה אך לא גרנו שם בכלל. (הנתבעת הוצאה מאולם ביהמ"ש לבקשתי)". ובהמשך: "ש.לאחר רח' הגליל איפה גרתם? ת.בשכירויות. כל שנה בשכירות בבית אחר". מהמקובץ נמצא כי העדויות של הנתבע ושל הנתבעת אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, בעיקר בשאלה העומדת להכרעה, לגבי מקום מגוריהם לאחר שעזבו את הדירה ברח' הגליל, ובכלל זה בשאלת מגוריהם בדירה ברח' שבטי ישראל או בכל דירה אחרת שאינה הדירה דנן. בנסיבות בהן קיימות סתירות מהותיות בעדות הנתבעת אל מול עדות הנתבע, אפנה לניתוח המסמכים שהוגשו. נספח יד' לתצהיר מנהל סניף עמידר חדרה, מר בועז נוי, עניינו הסכם המכר משנת 1995 הנוגע לדירה ברח' שבטי ישראל, בגבעת אולגה, דירה שרכשו הנתבעים מעמידר ואשר נמכרה על ידם בשנת 1999 לבא כוחם, עו"ד עזורה (ר' גם נספח ג' (2) לתצהיר הנתבעים). בהקדמה לחוזה המכר בין הנתבעים לבין עמידר, נספח יד' האמור, הצהירו הנתבעים שכונו בהסכם "משתכן", כי הם מחזיקים בדירה בפועל כשוכרים, ערב חתימתם על הסכם המכר וכלשון החוזה "הואיל והמשתכן כבר מחזיק בדירה כשוכר", וכן ר' גם האמור בסעיף 2 (א) להסכם. בסעיף 12 להסכם, נאמר "הותנה במפורש בין הצדדים כי הסכם זה נחתם על יסוד הצהרתו של המשתכן כי אין לו דירת מגורים אחרת...". בנסיבות אלה, נוכח הצהרותיהם המפורשות של הנתבעים בפני התובעת בחוזה המכר של הדירה בשבטי ישראל, אני מוצאת לקבוע כי הנתבעים עד שנת 1995, לא התגוררו עם המנוחה בדירה, אלא התגוררו, כהצהרתם, ברח' שבטי ישראל, בנסיבות בהן אין להם דירת מגורים אחרת. למיותר לציין כי עפ"י רוחו של החוזה עם עמידר, הצהרת הנתבעים האמורה הוותה נדבך חיוני להסכמת עמידר להתקשר עמם בחוזה מכר של הדירה ברח' שבטי ישראל. עתה אפנה לבחינת חוזה המכר של הדירה ברח' שבטי ישראל, והפעם לחוזה שנערך בין הנתבעים לבין עו"ד עזורה מיום 5/10/99 בו נקבע כי מסירת החזקה תהא ביום 16/10/00; וזאת בשים לב לעדות הנתבע ולדוחות המעגל שנערכו ע"י העד אסף זכריה. עיון בכל אלה במשולב מעלה כי החל מהמועד בו קנו הנתבעים את הדירה בשבטי ישראל מעמידר ועד מכירת הדירה לעו"ד עזורה בחלוף "כשנה וחצי שנתיים", כהערכתו של הנתבע בעדותו, גרו הנתבעים בדירה ברח' שבטי ישראל ומכאן ברי כי הנתבעים לא גרו, הלכה ולמעשה, בדירה נשוא דיוננו עד המועד בו עברה המנוחה למוסד הסיעודי באפריל 1996; עדות הנתבע כפי שניתנה בבית המשפט, יש להדגיש, עולה בקנה אחד עם חוזה המכר שנחתם עם עו"ד עזורה, המפרט את מועד מסירת החזקה בדירה ברחוב שבטי ישראל ועם דוחות המעגל, ועל כן עדיפה על פני גירסתו בתצהיר המשותף לו ולנתבעת, ממנו נסוג, כך עולה, במהלך עדותו. בנתונים אלה, התנאי בלעדיו אין, המחייב את הנתבעים לגור עם האם, שלוש שנים לפחות, סמוך למועד בו עברה להתגורר במוסד סיעודי, לא מתקיים. דא עקא, כי גם לו הייתי קובעת כי הנתבעים גרו עם המנוחה בדירה 3 שנים בטרם עברה להתגורר במוסד הסיעודי בתאריך 8.4.96, גם אז התוצאה לא היתה משתנה, וזאת נוכח התנאי הנוסף הקבוע בחוק שנושאו, כאמור לעיל, קיומה של דירה נוספת בבעלות הנתבעים בתקופות הרלוונטיות הנזכרות בחוק. ודוק, אין חולק כי בשנת 1995 רכשו הנתבעים מעמידר דירה ברח' שבטי ישראל. הדירה, כך עפ"י הראיות, נמכרה ע"י הנתבעים לעו"ד עזורה בשנת 99, מכאן שהתנאי בסעיף 3(ב) לחוק הדיור הציבורי אינו מתקיים משום קיומו של הסייג לפיו לא יוכר דייר ממשיך מי שהיתה בבעלותו דירה בחמש השנים שקדמו למועד פטירת הזכאי או למועד בו עבר הזכאי להתגורר במוסד סיעודי. הנתבעים היו, כאמור, בעלי דירה ברח' שבטי ישראל החל בשנת 1995 וכלה בשנת 1999, עובדה שמשמיטה הבסיס להכרתם כ"דייר ממשיך" משום התוצאה לפיה בחמש השנים שקדמו לפטירת האם (28.12.00) או בחמש השנים למועד מעבר המנוחה למוסד סיעודי (8.4.96) היתה בבעלותם דירה, היא הדירה ברח' שבטי ישראל. עתה אפנה לבחינת התקופה שתחילתה במועד בו עברה האם להתגורר במוסד הסיעודי ועד לפטירתה, תקופה בה גרו הנתבעים בדירה, ללא הסכמת התובעת, שדרשה כי יסלקו ידם מהדירה. במרומז, מתוך הסיכומים, אפשר שעולה טענה לפיה הנתבעים עובר לפטירת האם גרו בדירה 3 שנים, ומכאן זכאותם להכרה כדיירים ממשיכים. לשיטתי, דין הטענה להדחות. ראשית, אני סבורה כי במועד בו יצאה האם למוסד הסיעודי בפרדס חנה, אין הנתבעים יכולים עוד לרכוש זכויות הנובעות מ"מגורים" עם הזכאי, קרי מגורים עם האם בדיור ציבורי, כמשמעה בחוק. בעניין זה אפנה לע"א 2394/02 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' יוסף סויסה ואח', פורסם באתר נבו, ובמיוחד לאבחנה שעורך כב' השופט ר. סוקול כשהדגש בענייננו מושם על הוראות החוזה שנחתם עם המנוחה, השונות מהוראות החוזה נשוא פסק הדין הנזכר. בענייננו, עפ"י הוראות החוזה משנת 1963, אין המנוחה יכולה להחזיק במושכר אלא בעצמה, (ר' סעיף 5(ה) לנספח א' בתצהיר הנתבעים); מכאן שעפ"י החוזה משנת 1963, משעברה האם לגור במוסד סיעודי, הגם שיצאה מידי פעם לחופשות, לא יכלו הנתבעים להחזיק ולהתגורר בדירה ובוודאי לא יכלו לחסות תחת המונח של מגורים עמה. שנית, ובהסתמך על התנאי הנוסף הקבוע בחוק כתנאי להכרה בנתבעים כדיירים ממשיכים, גם לו הייתי מונה את התקופה ממועד מעבר האם למוסד הסיעודי ועד הפטירה, תקופה שאין חולק כי הנתבעים היו בדירה, חרף מחאת התובעת, הרי שאין הנתבעים עונים להגדרת דיירים ממשיכים משום שלא מתקיים התנאי לפיו לא היתה בבעלותם דירה בחמש השנים שקדמו לפטירה או בחמש שנים שקדמו למעבר למוסד סיעודי, כמפורט לעיל. העדר זכאות עצמאית של הנתבעים בדירה קיומם של יחסים חוזיים בין התובעת לבין הנתבעים: פרק מיוחד אייחד לנימוקי לקביעה לפיה לא היו יחסים חוזיים עצמאיים בין הנתבעים לבין התובעת, אף שדומה כי לא היתה צריכה להיות במחלוקת בעניין. לדידי, טענת התובעת כי לא נקשר חוזה כלשהו בינה לבין הנתבעים וכי מגוריהם של הנתבעים בדירה אינם כדין, לא נסתרה. החוזה היחיד הקיים, בנוגע לדירה דנן, הוא חוזה ההתקשרות בין התובעת לבין המנוחה משנת 1963, שהוגש גם כחלק מראיות הנתבעים וסומן א' לתצהירי הנתבעים. כפי שאפרט מטה, הטענה לקשר חוזי בין התובעת לבין הנתבעים נטענה באופן סתמי, ללא כל תמוכין וכנגד גירסת הנתבעים עצמם. ודוק, הנתבעת הרי נשאלה ברחל בתך הקטנה, במהלך עדותה, האם נחתם חוזה שכירות בין התובעת לבין הנתבעים לגבי הדירה הנדונה ותשובתה היתה שלילית באופן חד משמעי, על מה, אם כן, נשענת הטענה לקיומם של יחסים חוזיים - לנתבעים פתרונים, ר' עמ' 22 לפרוטוקול, כדלקמן: "ש. יש לך חוזה שכירות בקשר לדירה הזו? ת. לא". הנתבע אף שבעבר התקשר עם התובעת בחוזי שכירות שונים, הן לגבי הדירה ברח' הגליל והן לגבי הדירה ברח' שבטי ישראל בגבעת אולגה, שמאוחר יותר נרכשה על ידי הנתבעים, התחמק ממתן תשובה ברורה לשאלה, האם נקשר בין הנתבעים לתובעת חוזה לגבי הדירה דנן, אך דומה שדרך העקלקלה בה נקט, מלמדת מאה מונים שיודע הוא כי אין בידו כל חוזה שכירות עם התובעת. ר' פרוטוקול עמ' 27, כדלקמן: "ש. חתמת על חוזה שכירות עם התובעת בנוגע לדירה נשוא התביעה? ת. לא זוכר אם חתמתי על החוזה אך הייתי כמה פעמים אצל אסף, אסף ידע. ש. אתה מצהיר ואומר חתמנו על הסכם שכירות עם עמידר וזאת בסעיף 25 (הכוונה סעיף 25 לתצהיר עדות ראשית - הערה שלי). ת. יכול להיות, אתם נתתם לנו שוברים. יכול להיות שהוא החתים אותי על זה שאני בבית וצריך לשלם. ש. אתה יודע מה זה חוזה שכירות? ת. לא יודע...". הנתבעים מנסים ליצור חיוב חוזי בינם לבין התובעת, יש מאין, ומסתמכים, כמבואר בהמשך, על שוברים שהנפיקה התובעת ועל מכתב שנשלח לגב' כהן עליזה מיום 14.9.03 ואשר נושאו "ערבותך בגין חוזה שכירות של אמר רפאל" כשבגוף המכתב נכתב "הרינו להודיעך כי חוזה השכירות של אמר רפאל התחדש לשנה נוספת וערבותך לחוזה השכירות הוארכה בשנה נוספת...". ויודגש כי במכתב עצמו לא מצוינת כתובת המושכר, שהמכתב דן בו. עיינתי בחומר הראיות האמור ומצאתי לדחות המסקנות שמבקשים הנתבעים להסיק ממנו, אודות קשר חוזי עמם. ראשית, משמודה הנתבעת כי לא נחתם חוזה בינה לבין עמידר, נסתם הגולל על הטענה אודות התקשרות חוזית שכזו. שנית, שוברי התשלום שנשלחו לנתבעים עניינם דמי שימוש ראויים, מנת חלקם של אלה הגרים בדירה בלא רשות, וזאת להבדיל מדמי שכירות. שלישית, מכתב התובעת המופנה לגב' כהן עליזה אין ללמוד ממנו על חוזה שנקשר שבין התובעת לנתבעים לגבי הדירה דנן, כלל ועיקר. הערבות של הגב' כהן עליזה, כעולה מהראיות, נתנה כנגד חוזה שכירות שהיה לנתבעים עם התובעת בקשר לדירה ברח' שבטי ישראל, ר' עדות בועז נוי וכן האמור בסעיף 33 לתצהירו, שלא נסתרו. נוכח עדותו הברורה של מר בועז נוי, היה מקום שהנתבעים יזמינו לעדות את הערבה כהן עליזה, חברתם, כדי שתעיד על המושכר בגינו התחייבה כערבה, ותסתור עדות עדי התובעת אך הנתבעים בחרו שלא להזמינה לעדות. אי הזמנת גב' כהן עליזה פועלת לחובתם ר' ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) במ' נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595, 602: "כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו". וזאת ועוד, הנתבעת העידה כי לא נחתם חוזה שכירות בין הנתבעים לבין התובעת בנוגע לדירה הנדונה, ואם אלה הנתונים, כיצד נחתמה הערבות הנלוות לחוזה. למותר לציין שהנתבע בעדותו לא תרם להבהרת התמונה ולמעשה פתח צוהר התומך בגרסת התובעת, ר' עדותו עמ' 29 לפרוטוקול, כדלקמן: "ש. מי זו כהן עליזה? ת. חברים. ש. היא חתמה לך ערבות על חוזה? ת. אני חושב שכן באיזה שהוא מקום. ש. על איזו דירה? ת. לא זוכר בדיוק. ש. היה לך חוזה שכירות עם הדירה בשבטי ישראל, אולי זה קשורה לדירה הזו? ת. לא זוכר...". בנסיבות אלה, אני קובעת כי אין לנתבעים כל קשר חוזי עם התובעת לגבי הדירה הנדונה, המעגן שהייתם בדירה על פי זכות חוזית. העדר זכות עצמאית לנתבעים בדירה: חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) התשנ"ט - 1998 הוקפא בחקיקה, יחד עם זאת, טוענים הנתבעים כי הם נכללים בהגדרת המונח "זכאי" בחוק הדיור הציבורי במועד הגשת התובענה דנן, קרי ביום 2004, אך אינם מפרטים הנפקות להכרתם, אם אקבע כי עונים הם להגדרת "זכאי". בענין זה יש להדגיש תחילה, כי זכות עצמאית של הנתבעים כשוכרים, אם בכלל, אינה פועל יוצא של הגדרת המונח "זכאי" שכן סעיף 1 לחוק הדיור הציבורי מגדיר את המונח "זכאי" כבסיס לקביעת זכויות של "דייר ממשיך" עפ"י חוק הדיור הציבורי, סוגיה שנדונה לעיל עת קבעתי כי הנתבעים אינם דיירים ממשיכים עפ"י חוק. אשר לזכות הרכישה של מי שמוכר כ"זכאי", עפ"י חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) תשנ"ט - 1998, כאמור לעיל, הזכות אינה עומדת לדיון, משהוקפא תקפו ותחולתו של החוק. דא עקא כי זכאותם העצמאית של הנתבעים, אם בכלל, להמנות על הדיירים בדיור ציבורי כלל לא עמדה למבחן במהלך הראיות מטעמם, ולא בכדי, שהרי הסוגיה נתונה לבחינת הגורמים בדרג המינהלי, להם הואצלה סמכות לבדיקת הפניות השונות של אזרחים העותרים לקבלת דירה בשכירות בדיור הציבורי, בהתאם לנתונים אישיים, וקרטריונים שהותוו ע"י משרדי הממשלה הנוגעים בדבר, ובעניין זה ר' הגדרת המונח "השכרה ציבורית" בחוק הדיור הציבורי. גם דחית בקשה של פונה לקבלת דיור במסגרת הדיור הציבורי, מקומה להתברר שלא בפני אלא בבית המשפט לעניינים מינהליים. יחד עם זאת, גם אם בדוחק מבקשים הנתבעים סעד על מנת שיוכלו לשכור הדירה דנן כדיירים בדיור הציבורי או כזכאים לרכישת הדירה, הגם שלא הבהירו טענתם עד תום, וזאת אגב פרשנות המונח "זכאי" בחוק הדיור הציבורי; דין הבקשה להדחות על הסף לא רק משום המפורט לעיל, אלא גם משום שאין הם עונים כלל ועיקר להגדרת המונח "זכאי", לשנים הנטענות על ידם בסיכומיהם, קרי לשנים 1999-2004. ולהלן הגדרת המונח "זכאי" עפ"י סעיף 1 לחוק: "מי שמתגורר בדירה ציבורית תקופה של חמש שנים לפחות, ואין בבעלותו או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים". הנתבעים עובר להגשת התביעה דנן, בשנת 2004, אכן גרו בדירה חמש שנים, אך מגוריהם יש להדגיש היו שנויים במחלוקת, בנסיבות בהן עתרה התובעת לסילוק ידם, ר' המכתבים שנשלחו אליהם מטעם התובעת לסילוק יד מיום 1.9.97 ומיום 24.9.97, ראה הגשת תביעה דנן וראה הגשת התביעה משנת 1997, (ת.א. 7666/97) שהתנהלה משנת 1997 ועד מחיקתה בתאריך 19.11.02. בנסיבות אלה, ברי כי אין הנתבעים נכללים במונח "זכאי" עפ"י חוק הדיור הציבורי, מקום שמגוריהם אינם עפ"י זכות בדין. המונח "זכאי", לשיטתי, מתייחס מעצם הגדרתו למי שגר בדיור הציבורי תקופה של חמש שנים כשבאמתחתו זכות מוכרת בדין, שהרי ברי כי מסיג גבול הגם שימצא בדירה 5 שנים, אין מקום להכיר בו "ולהכשיר " מגוריו בדירה במסגרת החוק, רק בשל מגוריו אלה. ודוק, על השאלה האם הנתבעים בשנים להם הם טוענים, קרי בחמש השנים קודם למועד הגשת התביעה בשנת 2004 התגוררו בדירה עפ"י זכות כדין, יש להשיב בשלילה. עיון בחומר הראיות מעלה כי הנתבעים, בשנים הנטענות על ידם, התגוררו בדירה שלא עפ"י זכות בדין, וזאת לאור העובדות שנקבעו על ידי, שהרי ראשית ברי, כי אין לנתבעים כל חוזה המסדיר שהותם בדירה ולענין זה ר' עדות הנתבעת עמ' 22: "ש. יש לך חוזה שכירות בקשר לדירה הזו? ת. לא". וכן ר' עדותו העקלקלה של הנתבע, הפועלת כנגדו, כמפורט לעיל. שנית, ברי, כי הנתבעים, בשנים הללו, נשארו בדירה חרף דרישת התובעת כי יפנו את המושכר, מבלי שהציגו כל זכאות עצמאית להמשך מגוריהם בדירה כשוכרים וממילא ומבלי שהוכרו ע"י הדרג המינהלי כבעלי זכות עצמאית למגורים בדירה בדיור הציבורי. ושלישית ברי, כי הנתבעים אינם עונים לקריטריונים של "דייר ממשיך", כמוסבר לעיל במועדים הרלוונטיים לבחינת זכאותם, קרי במועד בו עברה המנוחה למוסד סיעודי או במועד פטירתה. באלה הנתונים, אין בסיס לטענה לפיה עונים הם להגדרת המונח "זכאי" עפ"י חוק. תביעת התובעת לדמי שימוש ראויים: התובעת, להוכחת עתירתה לדמי שימוש ראויים, הגישה את חוות דעתו של מר גדעון גולדשטיין, שמאי מקרקעין (להלן "השמאי"). עפ"י חוו"ד וכעולה מעדותו, השמאי לא ביקר בדירה והשמאות שלו נסמכת, למצער, על ביקור בנכס שערך מתמחה מטעמו. המתמחה לא הובא לעדות ומסמכיו לא הוגשו. לדידי, עדותו של המתמחה חיונית להוכחת העתירה ומשלא התייצב המתמחה לעדות נפגמה משקלה של חוו"ד המומחה הנסמכת על ביקורו. לאחר ששבתי ושקלתי טענות הצדדים בסוגיה דנן, מצאתי כי הערכת השמאי, בדבר שיעור דמי השימוש הראויים, נותרה בתום חקירתו בבית המשפט חסרה, עת מחד מציין המומחה בחוו"ד כי השומה נקבעה ביחס לנכסים דומים אחרים, אך מאידך אין הוא מפרט באלו נכסים מדובר. זאת ועוד, כעולה מעדות השמאי אין הוא מכיר ואין הוא מתמצא בתעריפי עמידר לגבי הנכס נשוא השומה ולגבי כלל נכסי עמידר, אף שלדידי מדובר בנתון חשוב כי יונח בפניו, בין יתר הנתונים הנבחנים על ידו, בטרם קביעת שמאות מאוזנת לדמי שימוש ראויים בדירה. אשר על כן, אני דוחה את התביעה לדמי שימוש ראויים בהעדר הוכחה. התביעה הכספית שהגישו הנתבעים במסגרת התביעה שכנגד: הנתבעים הגישו תביעה שכנגד בגין עלות התיקונים שיש לבצע בדירה; אלא שמשקבעתי כי אין להם זכות להתגורר בדירה, דין העתירה להדחות. במאמר מוסגר אציין כי במהלך העדויות נטען כי הנתבעים, לכאורה, תיקנו בעצמם חלק מהליקויים בדירה, ברם מאחר ולא עתרו לפיצוי עבור תיקונים אלה בכתב התביעה שכנגד, דין דרישתם, ככל שקיימת, להדחות מטעם זה בלבד. למעלה מן הנדרש, אציין כי הטענה לשיפוצים שנעשו בדירה ע"י הנתבע עצמו, נטענה באופן כללי, מבלי שהוצגו קבלות כלשהן, לא של העבודה שבוצעה ולא של חומרי עבודה שנדרשו, ובלי שגובשה עתירה לסכום פיצוי מוגדר וברור. בנסיבות אלה, דין התביעה הכספית להדחות. לסיום לאור האמור לעיל אני מקבלת את התביעה באופן חלקי, דוחה את התביעה שכנגד ומורה כדלקמן: אני מורה לנתבעים לסלק ידם מן הדירה נשוא התביעה ולמסור את החזקה בה לתובעת, כשהדירה פנויה מכל אדם וחפץ. על מנת ליתן לנתבעים שהות להתארגן ובשים לב לתקופת החגים, אני קובעת את מועד מסירת החזקה לעוד 90 יום מהיום. כמו כן, הנני מחייבת את הנתבעים בהוצאות משפט וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. חוזהמקרקעיןשכירותחוזה דירה