התביעה: בפני תביעה כספית על סך 9,675 ש"ח נכון ליום 23.10.01. הרקע להגשת התביעה הוא חוזה שכירות שנחתם בין התובעות מצד אחד, לבין הנתבע מצד שני. לטענת התובעות, כאשר הגיעו ארצה כעולות חדשות מחבר העמים, ללא שהבינו מילה אחת בעברית, ובלי שידעו דבר אודות ההתקשרויות והחוזים הנהוגים בישראל, הן "נקטפו" ממלון הדירות אליו הופנו על ידי נציגי משרד הקליטה והעליה, ומתווך העובד בשיתוף פעולה עם הנתבע, שכנע אותן לשכור דירה מהנתבע. המתווך שמו סשה והוא ממוצא רוסי. המתווך גרם להן לחתום על חוזה בשפה העברית ממנו לא הבינו מילה. התאריך הרשום בחוזה הוא 22.8.00, למרות שהתובעות הגיעו לישראל מחבר העמים רק בערב יום 23.8.00. התובעות טוענות כי הנתבע השכיר להן דירה בתנאי עושק. הוא חילק דירה פצפונת, בת שניים או שלושה חדרים לשתי דירות נפרדות. כל דירה בת 35 מ"ר. נוצרה דירה בת חדר אחד בתוספת הול קטנטן, כאשר המטבח, השירותים והמקלחת דחוקים יחדיו בפינת הדירה. חלוקת הדירה האחת לשתיים, גם יצרה שוני בכיווני האוויר. נותר לתובעות כיוון אוויר אחד, דבר שגרם לחום ומחנק. התובעות, התפתו, עקב חוסר הבנתן בתנאי הארץ ותושביה, לשלם עבור הדירה האמורה סכום מופרז. לגרסתם של 500 דולר לחודש. התובעות טוענות כי מונה החשמל והמים נשארו על שם הנתבע, והתייחסו לדירה אחת, למרות ההפרדה לשתי דירות נפרדות. הנתבע חייב כל אחד משוכרי היחידות במחצית החיוב באופן שרירותי ללא התייחסות למספר הנפשות או לגודל הצריכה. התובעות טוענות כי רק עם התאקלמותן בארץ הבינו כי נפלו קורבן לתנאי עושק לא רגילים. לגרסתן, הנתבע פיתה אותן תוך שימוש במתווך, מר סשה, שדיבר אליהן ואל עולים חדשים כמותם בשפת אמם, בשעה קריטית של בלבול ומשבר, הגעה לארץ חדשה וזרה. הן הולכו שולל אחריו, אך כאשר הבינו לאן הגיעו, הודיעו לנתבע על רצונן בסיום השכירות וביום 23.3.01 עזבו את הדירה. התובעות טוענות, כי לתדהמתן, ושלא כדין חילט הנתבע עירבון על סך 500 דולר שנמסר לידיו עם תחילת חוזה השכירות, בטענות סרק של איחור בהודעה על עזיבת המושכר, ובגין חובות כביכול בגין אחזקת הבית, למרות שמלוא התשלומים נפרעו על ידן. התובעות מסבירות כי לאחר ששילמו את החשבונות, דרש מהן הנתבע את הקבלות כדי לעיין בהם ולהיווכח ששילמו. לאחר שקיבל את הקבלות סירב להחזירן לתובעות. התובעות פנו לעזרה למתנדבת המסייעת לעולים חדשים, גב' בירנבויים. זאת למרות שבחוזה השכירות מופיע תנאי מקפח ומובהק, לפיו נאסר על התובעות לפנות לעזרה של כל מוסד שהוא. התובעות דורשות את הסעדים הבאים: א. החזר כספי העירבון שחולטו על ידי הנתבע, שלא כדין בסך 500 דולר, אשר שווים ל- 2,150 ש"ח ליום הגשת התביעה. ב. הפרש בין דמי שכירות ראויים לבין הסכומים שנגבו בפועל בסך 250 דולר לחודש כפול שבעה חודשים בהם שהו התובעות ב"מלכודת העכברים", סה"כ 1,750 דולר, השווים ל- 7,525 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה. ההגנה: הנתבע הכחיש מכל וכל את טענות התביעה. הנתבע טען כי התובעות באו לדירה בליוות מתווך הדובר עברית ורוסית שוטפות. המתווך הסביר לתובעות את תוכן החוזה, ורק לאחר מכן חתמו עליו התובעות מרצונן החופשי, ולאחר שהמתווך הסביר להן היטב את תוכנו. הנתבע טען כי הדירה היתה דירה מרוהטת, בת 2 חדרים, מטבח, הול ושירותים. לגרסתו, זוהי דירה מוארת בעלת שני כיווני אוויר, יש בה קו טלפון והיא ממוקמת בסביבה טובה באזור רמת החייל בת"א. התובעות ראו במו עיניהן את הדירה בטרם שכרו אותה. לטענתו זוהי דירה טובה שהתאימה לנתבעות, כמו לשוכרים אחרים ששכרו אותה לפניהן ואחריהן. הנתבע צרף לשם דוגמא שני חוזה שכירות בדירות זהות שיש לו באותו בית, וכן חוזה שכירות של אותה דירה מיום 3.4.01 ואילך. מהחוזים הללו עולה, כי שכר הדירה של 500 דולר הוא מקובל למושכר דומה באזור. הנתבע טוען כי החוזה לא היה מקפח אלא מתאים לתנאי המגורים באזור. שכר הדירה שגבה מן התובעות סביר ומקובל. החוזה הוסבר לתובעות היטב בשפתן והן חתמו עליו בנוכחות המתווך סשה, ללא כל התערבות מצד הנתבע. הנתבע מסביר כי אם אכן החוזה לא היה סביר, והדירה לא היתה מתאימה, וודאי היו התובעות עוזבות את הדירה מיידית. העובדה שבחרו להישאר בדירה תקופה ממושכת של שבע חודשים, שוללת לטענתו את טענות העושק ההטעיה וחוסר תום הלב. הנתבע מוסיף כי התובעות עזבו את הדירה לפני תום החוזה בלי הודעה מוקדמת. לגרסתו רק ביום 25.3.01, נודע לו כי התובעות נטשו את הדירה תוך השארת המפתחות בידי השכנים, ביום 23.3.01. אשר לדמי האחזקה, הנתבע טוען כי פיצל את שעוני המים והחשמל של שתי הדירות, והיה באפשרות התובעות לשלם בצורה מסודרת. לגרסתו, התובעות לא פרעו את דמי האחזקה, ועל כן בדין חילט את הערבון על סך 500 דולר שהופקד בידיו כנגד פירעון החובות לפי החוזה. הנתבע מוסיף כי התובעות עזבו את הדירה ללא סיוד, ורוקנו אותה מתכולתה. לשיטתו, הוא אינו חייב לתובעות מאומה. להפך, הוא זכאי לקזז סך 2,050 ש"ח בגין חשבונות חשמל, גז וטלפון שלא שולמו על ידי התובעות. 10 ימי שכירות עד להשכרת הדירה מחדש. עלות צביעת הדירה מחדש בסך 500 ש"ח. עלות רהיטים שנלקחו על ידי התובעות בסך 1,000 ש"ח. הנתבע טוען כי הסביר את כל הנתונים הללו למתנדבת גב' בירנבויים, והסבריו היו מקובלים עליה. העדויות: מטעם התובעות העידו בפני גב' בירנבוים, המתנדבת. מר בירנבוים בעלה, המתנדב, וכן התובעת 2 גב' שבצ'נקו ילנה. עוד העיד המומחה שערך חוות דעת שמאי עבור התובעות, מר פרץ יצחק. מטעם הנתבע העיד בפני הנתבע עצמו, וכן המתווך מר אלכנסדר רויטזייד. התובעת 2, העידה כי חתמה על הסכם השכירות למרות שלא הבינה מילה אחת בעברית בעת שחתמה עליו. עמ' 6 לפרוטוקול מיום 4.3.02 שורות 2-1. התובעת 2, טענה עוד כי לא הסבירו לה את החוזה לפני שחתמה עליו. עמ' 6 לפרוטוקול מיום 4.3.02 שורות 10-8. התובעת 2 הכחישה שהיה בדירה ריהוט, למעט מקרר ישן, ארון ישן, שולחן וכמה מיטות. היא הסבירה, כי לא עזבה את הדירה מייד, בגלל מצבה כעולה חדשה בארץ לבד בלי בעל, ובלי כסף. רק כשהתעשתה, הודיעה לו על עזיבת הדירה. עמ' 6 לפרוטוקול מיום 4.3.02 שורות 18-16. לטענתה, עוד בחודש ינואר 2001 הודיעה לנתבע כי בדעתה לעזוב בחודש מרס 2001. לטענתה, השאירה את המפתח אצל השכן על פי הנחייתו של התובע. עמ' 6 לפרוטוקול שורה 19 עד עמ' 7 שורה 2. התובעת 2 הסבירה, כי שילמה את כל החובות של דמי האחזקה, אך מסרה את המקור לנתבע לפי דרישתו והוא סירב להחזירם לידיה. עמ' 7 לפרוטוקול שורות 10-7. בנוסף, ה"ה בירנבוים, המתנדבים הישראלים שתמכו בתובעות, העידו כי מדובר בדירה גרועה ביותר שאינה ראויה למגורים. ראה עדות גב' בירנבוים בעמ' 2 לפרוטוקול מיום 4.3.02 שורות 13-12: "היה חום אימים, זה היה חודש אוגוסט היתה אשה מבוגרת והיא נפלה שם". לטענתה, היא תרגמה את השיח בין התובעות לבין הנתבע והודיעה לו עוד בחודש ינואר על כוונתן לעזוב את הדירה. עמ' 3 לפרוטוקול שורות 22-18. היא הדגישה כי היה מדובר בכוונה ללא דירה מוגדרת. המתנדבת הוסיפה, כי הנתבע סירב להחזיר לתובעות את הקבלות עבור הסכומים ששילמו לאחזקת הבית, הילך עליהן אימים והן היו מפוחדות בסיטואציה קשה. עמ' 4 שורה 4-2. מעדות גב' בירנבוים עולה כי הנתבע נוהג להשכיר את הדירות שבבעלותו באותו בניין, לעולים חדשים מרוסיה, והיא סייעה גם לעולים האחרים ששכרו את הדירה אחרי התובעות. לטענתה, ראתה במו עיניה שזו דירה אחת שחולקה לשניים. ראה עמ' 4 לפרוטוקול מיום 4.3.02 שורות 17-9. בישיבת יום 21.3.02 העיד המומחה מר פרץ יצחק, שהגיש חוות דעת לתיק בית המשפט. מר פרץ טען, כי לפי מיטב מומחיותו, דמי השכירות הראויים עבור דירה זו, אינם עולים על 250 דולר ארה"ב לחודש. מר פרץ תמך את גרסתו בחוות דעת מומחה אותה ערך כחוק. החקירה הנגדית שנערכה לו ביום 21.3.02 לא ערערה את גרסתו. המומחה מר פרץ הגיש תשריט של הדירה, המסמך נ/8, ממנו ניתן לראות בבירור, כי הדירה נשוא התביעה צומצמה לשטח קטן יותר ממה שאמור להיות על פי התוכניות. מר פרץ הסביר, בצורה ברורה ביותר כיצד הגיע בחישוביו לשכר ראוי של 250 דולר עבור דירה מוקטנת ומצומצמת כדירה הנוכחית. גרסתו לא נסתרה בחקירה נגדית. כאשר נשאל המומחה אודות החוזים שהחזיק ב"כ הנתבע בידיו, על דירות דומות בשכונות התקווה, המושכרות ב- 480 דולר בחודש, השיב כי זה עניין של שוק, והוא התייחס לשכר דירה הראוי בעיניו. עמ' 2 לפרוטוקול מיום 21.3.02 שורות 21 עד עמ' 3 שורה 13. מטעם הנתבע, העיד הנתבע עצמו. על פי עדותו ביום 4.3.02 יש בבניין 6 דירות, וכולן מושכרות לאחרים. כולם מושכרות בסכומים דומים. הנתבע הוא הבעלים בחוזים. לטענתו, התובעות חתמו על העסקה הסבירה והטובה לאחר שקיבלו הסבר מהתווך בן ארצן, וראו את הדירה במו עיניהן. הנתבע אישר כי חילק דירה אחת לשתי דירות, כאשר המונים נשארו משותפים. זאת בניגוד לטענתו בכתב הגנתו כי הפריד את המונים. עמ' 9 לפרוטוקול מיום 4.3.02 שורות 9-1. הנתבע טען עוד, שחילק באופן שרירותי את ההוצאה של עלויות האחזקה בין שתי הדירות מבלי לבחון את הצריכה בפועל כלשונו: "זה עניין ביניהן שהם יעשו את החשבון". עמ' 9 לפרוטוקול שורה 7. בישיבת יום 4.4.02 העיד המתווך אלכסנדר רויטזייד. המתווך טען כי הסביר לתובעת 2 את פרטי החוזה. המתווך אישר כי הוא הביא לנתבע דיירים נוספים פרט לתובעות. ראה עמ' 3 לפרוטוקול שורות 3-1. המתווך לא העיד באופן רציף בשאלה האם תרגם לתובעות את החוזה כלשונו. בתחילה אמר שתרגם באופן מלא, אחר כך אמר שתרגם בשפה קלה ולא הבין בעצמו את כל מה שהיה כלול בחוזה. כך למשל, לא תרגם את הסעיף האוסר על התובעות לפנות לעזרה למוסד כלשהו בנוגע לביצוע החוזה. עמ' 3 לפרוטוקול מיום 4.4.02. לטענתו לא הבין את משמעותו של הסעיף. יצויין כי עדותו של המתווך לוותה ברמזים מצד הנתבע עצמו, שנכח באולם עד שבית המשפט נאלץ להורות לנתבע לעזוב כדי שלא יסייע בתנועות ראש, ובאמירות מהספסל האחורי. עמ' 3 לפרוטוקול שורה 24. הכרעה: לאחר ששמעתי את העדויות, אני מאמינה באופן מוחלט לתובעות. אני סבורה כי הנתבע עשה מעשה שלא יעשה, כאשר בעזרת מתווך מחבר העמים, "צד עולים חדשים" כגון התובעות דכאן. הנתבע משכיר לאותם עולים, קיטונים קטנים, דירות כלאיים, שהוקטנו מדירה אחת. הנתבע מתמחה בעולים חדשים, שזה עתה הגיעו לארץ. אותם עולים, כגון התובעות, מוחתמים על חוזה בימים הראשונים לשהותם בארץ ובטרם הספיקו להבין מה התנאים הרגילים בישראל. הנתבע מסתמך על מתווך, איש קשר מחבר העמים, אשר מסייע לו בהשגת השוכרים התמימים. המתווך מביא השוכרים הפוטנציאלים אל הנתבע, וזה מחתים אותם על חוזה שתנאיו גרועים ובלתי סבירים העולה כדי עושק. אמנם, החוזה כאן הוא סטנדרטי, כזה שניתן לקנות בכל סוכנות דואר. אולם מה שלא סביר כאן, הם פרטי הדירה עצמה. במקום דירה של 70 מ"ר, שכרו התובעות "קציץ" של 35 מ"ר, עם כיווני אוויר גרועים ומופחתים. התובעות, שזה עתה הגיעו לארץ לא הבינו כלל שמדובר בתנאי מגורים בלתי סבירים בישראל, והמחיר מופקע. אני מאמצת את חוות דעת המומחה, מר פרץ, באשר לשכר דירה ראוי. אני קובעת כי השכר שנקבע עבור דירה זו לא היה ראוי, אלא מופקע, תוך ניצול מצוקתן של התובעות, עולות חדשות שלא הבינו מימינן ולא משמאלן. גב' בירנבוים, המתנדבת, העידה, כי התובעות היו מפוחדות וחששו מן הנתבע. ניתן להבין חשש זה, על רקע היותן עולות חדשות שלא הבינו במוצאותיה ומובאותיה של הארץ. במיוחד, כאשר בחוזה מופיע סעיף האוסר עליהן לפנות לעזרה כלשהי למוסד אחר. זהו סעיף דרקוני, ויש בו כדי ללמד על ניצול תמימותן של התובעות ועוזו של הנתבע. העובדה שהנתבע אוחז בחוזים דומים אחרים, לעולים חדשים אחרים, שהובאו אליו בעזרת המתווך, סשה, אלכסנדר רויטזייד, מעוררת צער. חבל, על תופעה כזו אשר נובעת מניצול מצוקה של עולים חדשים שאך זה הגיעו לארץ, ואינם יודעים מה נכון לדרוש. פרק הזמן של שבעה חודשים בו שהו התובעות בדירה, נראה לי סביר. לא ניתן לדרוש מן התובעות לשהות בדירה זמן פחות. ברור כי עד שלא הצליחו להתמצא בארץ ולהבין מה קורה, לא יכלו לעזוב את הדירה, וכך העידה גם גב' בירנבוים. השהיה של שבעה חודשים בדירה, אינה מלמדת על טיבה של הדירה, אלא על חוסר התמצאות מוחלט של התובעות בנהלים ובחוקים בישראל. אני מאמינה כי גם בנושא תשלום אחזקת הבית, דוברות התובעות אמת. אני מאמינה כי הן שילמו את מה שהנתבע דרש מהן, עבור המונה המשותף, ללא ערעור, ומבלי להבין שיש להן זכות כמחזיקות לשלם סכום ריאלי לפי הצריכה. אפילו ארנונה שילמו למרות הפטור שהיו זכאיות לו. אני מאמינה כי בתמימות ובחוסר הבנה, השאירו התובעות את הקבלות בידיו של הנתבע. גם גב' בירנבוים, המתנדבת שליוותה את התובעות תמכה בגרסה זו. גב' בירנבוים, ומר בירנבוים, הם אנשים ניטרליים שאינם נוקטים צד, ונחלצו בטוב ליבם לעזרת התובעות שנקלעו למצב קשה מנשוא. ה"ה בירנבוים, לא יפיקו רווחים כלשהם מעדותם ועזרתם לתובעות, וככאלה עדותם אמינה שבעתיים. חלק מעדותם, הוא עדות שמיעה, אך לגבי המגעים הישירים עם הנתבע, עדותם קבילה ואמינה. טוב להיווכח כי בצד אנשים כמו הנתבע, אשר מנצלים מצוקה של עולים חדשים תמימים, קיימים אנשים כמו ה"ה בירנבוים, אשר מסייעים בידם. הנתבע אינו אמין לחלוטין. טענות הקיזוז שהוא מעלה, מופרכות. הנתבע לא פירט איזה ריהוט היה בדירה, שהתובעות לקחו. אני סבורה כי אילו התובעות היו נוטלות מהדירה אפילו שרוך נעל השייך לנתבע, כבר היה מזדרז לתובען. כנ"ל בנושא הסיוד. הנתבע לא צרף קבלות על סיוד שביצע בדירה, לאחר שהנתבעות עזבו, ולא הוכיח את טענתו שהתובעות עזבו את הדירה במצב גרוע. אני קובעת כי הנתבע ידע עוד מחודש ינואר 2001, כי התובעות מתעתדות לעזוב את הדירה בחודש מרס 2001. הנתבע צריך היה להיערך לכך, ואין שחר לטענתו כי הופתע מן העזיבה. הראיה, שכבר ביום 3.4.01 הצליח לאכלס את הדירה בעולים חדשים, אחרים, תחת התובעות. אני סבורה כי התקיימו כאן סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973. התובעות התקשרו עם הנתבע, עקב חוסר ניסיונן בחוזה מקפח שתנאיו גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. התובעות זכאיות לטעון להשבה של מה ששילמו עבור החוזה, אפילו בדיעבד. זאת באשר לרכיב של 1,750 דולר החזר. כמו כן, התובעות זכאיות לקבל מן הנתבע את סכום הפיקדון של 500 דולר, אותו חילט שלא כדין. הנתבע פעל בחוסר הגינות כלפי התובעות כאשר השכיר להן דירה גרועה, מוקטנת ומקוצצת, בסכום כפול משוויה הריאלי של דירה זו בשוק החופשי, לאזרחים ישראלים מביני דבר וותיקים בארץ. הנתבע פעל בחוסר הגינות, כאשר אילץ את התובעות לשלם אחזקת בית באופן שרירותי, ולא לפי מונה, ולא החזיר להן את הקבלות עבור הסכומים ששילמו. הנתבע פעל בחוסר הגינות, כאשר חילט את העירבון שהותירו הנתבעות בידיו, שלא כדין. לכאורה, פועל הנתבע בשוק החופשי, אך במעשיו יש משום עושק עולים חדשים. לא נוכל להשיב את הגלגל לאחור לגבי כל אלה ששכרו דירה מן הנתבע. אך לגבי תובעות אלו, שעזרו עוז ומאמץ והתדפקו על שערו של בית המשפט, נוכל להושית סעד וכך נעשה. סיכום: מן המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת במלואה. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעות את מלוא סכום התביעה בסך 9,675 ש"ח צמוד למדד ונושא ריבית מיום 23.10.01 ועד התשלום המלא בפועל, וכן אגרת משפט בסך 282 ש"ח ושכר עדות המומחה פרץ בסך 500 ש"ח. כן ישלם הנתבע שכר טרחת התובעות בסך 3,000 ש"ח בצרוף מע"מ הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חוזהחוזה דרקונימקרקעיןחוזה דירה