1. התובע הגיש תביעה זו, לפיצוי כספי בסך 8,700 ₪, כנגד הנתבעים, נוכח הפרת חוזה שכירות שחתם עימם. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד, לפיצוי כספי בסך 28,200 ₪, בגין הפרת החוזה ע"י התובע. 2. בעת הדיון התברר כי אין מחלוקת למעשה בין הצדדים, כי בעל הדירה הוא הנתבע 2, אולם הוא הסמיך באמצעות ייפוי כח את בנו, הנתבע 1, להשכיר עבורו את הדירה. 3. אין מחלוקת עוד, כי ביום 1.7.09, נפגשו הנתבע 1 והתובע, וחתמו על חוזה שכירות לגבי הדירה, החל ביום 1.9.09 לתקופה של שנה, בו נקבע שכר הדירה ע"ס 2,100 ₪ לחודש. 4. לטענת התובע, החוזה נחתם ע"ס 2,100 ₪ לחודש, והשוכרים התנהלו בהתאם לסכום זה. רק ביום 19.8.09, חודש ו-18 יום אחרי חתימת החוזה, פנה הנתבע 2 לתובע, התנער מההסכמה שבחוזה החתום, ודרש סכום של 2,640 ₪ לחודש, שלאחר מכן הסכים להפחית ל- 2,550 ₪. התובע הופתע מההעלאה הפתאומית המנוגדת לחוזה החתום וביקש להוועץ בשותפיו. אין מחלוקת כי ביום 25.8.09, הודיעו התובע ושותפיו לנתבעים, כי אינם מעוניינים בחוזה במחיר זה. 5. כבר כאן נציין, כי בכתב התביעה נרשם המועד 13.8.09, אולם לאחר מכן תיקן התובע את המועד בהודעה לבית המשפט, ואינני מייחס חשיבות רבה לעניין זה, משום שמכל מקום מדובר בשיחה שנערכה זמן רב לאחר חתימת החוזה, בו נרשם הסכום של 2,100 ₪. 6. בניגוד לטענת התובע, הנתבעים טוענים, כי למרות האמור בחוזה החתום הנ"ל, הרי שמראש הוסכם על סכום גבוה יותר של 2,640 ₪ או 2,550 ₪, סכום אותו אמור היה התובע לסגור עם האב, הנתבע 2. לטענתם, החוזה שנחתם עם סכום של 2,100 ₪ הוא חוזה משנה שעברה, כאשר סוכם מראש, במעמד החתימה, כי התובע יסגור עם הנתבע 2 את המחיר הסופי. הנתבעים טוענים עוד, כי התובע לא הביא צ'קים לבטחון כפי שהתחייב. לטענת הנתבעים, נגרם להם נזק ניכר, משום שהם דחו שוכר פוטנציאלי אחר, לנוכח ההסכמה בע"פ עם התובע על השכרת הדירה תמורת 2,550 ₪, הסכמה שהופרה לטענת הנתבעים על ידי התובע. 7. בדיון ביום 9.8.10, העיד התובע כי בעת החתימה על החוזה היו נכחו רק הנתבע 1 והוא, ובמפורש סוכם על סכום של 2,100 ₪ לחודש. הפעם הראשונה בה שמע התובע על סכום גבוה יותר, היתה לטענתו בשיחה הטלפונית מהנתבע 2 ביום 19.8.09. 8. הנתבע 1 העיד, כי למרות שכתוב בחוזה החתום 2,100 ₪, הרי שכיוון שהתובע ביקש הנחה, הוא אמר לתובע שיסגור את העניין עם אביו. הנתבעים טענו, כי זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, סוכם הסכום של 2,550 ₪ לחודש, והתובע ושותפיו הסכימו לסכום זה. 9. הנתבע 1 לא הביא בעדותו הסבר מניח את הדעת מדוע חתם על חוזה בו נרשם הסכום של 2,100 ₪ לחודש ולא מחק אותו בטיפקס כמו שנמחקו פרטים אחרים. הנתבע 1 לא הביא הסבר מניח את הדעת מדוע גבה מהתובע באותו מעמד 2,100 ₪ דווקא. הנתבע 1 לא הביא הסבר מניח את הדעת מדוע לא עמד על חתימת הסכם חלופי עם המחיר החדש המוסכם בתוך ימים ספורים לאחר החתימה על ההסכם. כל אלה שכנועוני, כי הנתבע 1 לא אמר אמת בעדותו בקשר להסכמה באותה פגישה ביום 1.7.09. 10. הנתבע 2 העיד, כי מייד לאחר חתימת החוזה התקשר לתובע, הוסכם על סכום של 2,550 ₪ לחודש, והתובע ביקש ארכה על מנת להשיג את הסכמת שותפיו. הנתבע 2 לא הבהיר כיצד הוא לא טרח לסגור את העסקה בהקדם, ולהחתים את התובע על הסכום המוסכם, כאשר קיים חוזה חתום בו נרשם סכום אחר, ולא השתכנעתי מהסבריו. 11. הנתבעים העלו עוד טענות לגבי "זיוף" חתימות על גבי החוזה מיום 1.7.09. הטענה לא הובררה לי. דווקא לתובע היה אינטרס ממשי לחזק את החוזה מיום 1.7.09 שעליו הוא סמך את ידיו, לכן אין כל מניע ל"זיוף" כזה או לפגיעה אחרת בתוקף המסמך, ומכל מקום, הן התובע והן הנתבע 1, שהיה בעל ייפוי כח כאמור, אישרו כי חתמו על המסמך. 12. אביו של התובע העיד לגבי שתי שיחות טלפון שהיו לו עם הנתבע 2, אולם השיחות נעשו לאחר שהתבררה המחלוקת ביום 19.8.09, ולכן אינן מעלות ואינן מורידות לעניין המחלוקת. 13. העד ליאור דיין העיד, כי ביום 30.6.09 הוא ביקר בדירה, והנתבע 1 במפורש נקב בסכום של 2,100 ₪ כשכ"ד חודשי. דיין גם העיד כי באותו יום שלח מייל לשותף השלישי, ניר, ששהה בחו"ל בו ציין סכום זה, והמייל הוגש וסומן ת/3. לדבריו, לאחר חתימת החוזה הוא מסר לתובע צ'קים עבור החלק שלו ושל השותף השלישי לפקודת אמו של התובע, שסומנו ת/1. אכן, צודקים הנתבעים כי אין לדעת מתי נערכו הצ'קים הללו, ואם לא נחתמו בשלב מאוחר יותר כדי להתאימם לגרסת התובע, אולם על פניהם נראים הצ'קים אותנטיים. 14. העד דיין העיד עוד, כי כאשר התברר לו לפתע כי הנתבעים מעלים את שכר הדירה, שוחח בטלפון עם הנתבע 1, שאמר לו שהמחירים בשוק עלו, ולכן אביו, הנתבע 2, מבקש להעלות את שכר הדירה. 15. כאמור לעיל, העד ליאור דיין לא הסתיר כי כאשר נתברר להם לפתע, זמן קצר לפני מועד תחילת החוזה, כי בעל הבית מבקש להעלות את הסכום, הוא הסכים בשיחה טלפונית, בלית ברירה ותחת מחאה, לשקול את המחיר החדש. 16. עדותו של העד דיין בכללותה נראתה לי מהימנה. הוא לא ניסה ליפות את הגרסה, הוא אישר כי הם שקלו לקבל את ההעלאה במחיר, והעיד באופן מלא מפורט ואמין על דברים כהווייתם. 17. העד ליאור דיין הגיש גם תמליל של השיחה הטלפונית שערך עם הנתבעים ביום 25.8.09, בה נמסר לנתבעים כי התובע ושותפיו לא יקחו את הדירה במחיר הגבוה, והעד דיין דרש את השבת הסכום ששולם. תמליל השיחה סומן ת/4, וממנו עולים הדברים הבאים: א. כאשר דיין מבקש את הכסף ששולם, משיב הנתבע 1 "אין בעיה" עד שאביו, הנתבע 2 מתערב (ע' 1 ש' 6). ב. כאשר דיין מעמת עם הנתבע 2, כי קיים חוזה חתום ולפתע הוא העלה את המחיר, הנתבע 2 איננו מכחיש טענה זו (ע' 1 ש' 19-22). ג. הנתבע 2 אומר לדיין, כי הוא לא יכול להחזיק אותו ככה עשרה ימים. אמירה זו תואמת את גרסת התובע בדבר העלאת הסכום רק ביום 19.8.09, שבוע לפני השיחה, ומפריכה את גרסת הנתבעים כי הסכום נאמר ונקבע עוד בחודש יולי, מיד לאחר החתימה (ע' 2 ש' 12). 18. מטעם הנתבעים העידה העדה ענת וייסמן. העדה וייסמן העידה שביום 19.8.09 התקשרה לנתבע 2 כאשר חיפשה דירה לשכירות עבור בנה, והוא אמר לה שהדירה כבר מושכרת תמורת 2,550 ₪. ביום 24.8.09 התקשר אליה הנתבע 2 ואמר שהדירה התפנתה, אבל בנה כבר מצא דירה עם שותף אחר. 19. בתום עדותה טענה העדה וייסמן, כי היתה שיחה נוספת כמה ימים לפני 19.8.09. יודגש כי ממכתבה של העדה וייסמן שהוגש נ/3, עולה כי השיחה הראשונה של וייסמן עם הנתבע 2 היתה ביום 19.8.09. 20. העדה וייסמן איננה קשורה לסכסוך. האמנתי לעדה וייסמן, כי התקשרה לנתבע 2 וכי אמר לה שהדירה מושכרת, וכי עלה בשיחה גם הסכום של 2,550 ₪. ייתכן שמועד השיחה ותכנה המדוייק של השיחה לא היו זכורים מילה במילה לעדה וייסמן, אולם עיקר עדותה אמת. 21. יצויין כי הסכום של 2,550 ₪ עלה גם בשיחה הטלפונית של הנתבע 2 לתובע ביום 19.8.09, אז ביקש התובע לבדוק את ההעלאה עם חבריו. מחד גיסא, ייתכן שלאחר שהעדה וייסמן הסכימה בשיחה הטלפונית לשכור את הדירה תמורת 2,550 ₪, והנתבע אמר לה שיש כבר שוכרים, בעקבות השיחה, פנה הנתבע 2 לתובע וביקש להעלות את שכר הדירה עליו הוסכם מראש בחוזה החתום. מאידך גיסא, ייתכן שלאחר שהתובע אמר שישקול את ההצעה של הנתבע 2 לגבי שכ"ד של 2,550 ₪ לחודש, התקשרה וייסמן, ואז הנתבע 2 אמר לה שהדירה כבר תפוסה, כי התובע ושותפיו צריכים היו להשיב לו לגבי הסכום של 2,550 ₪. כך או כך, אין סתירה חזיתית בין עדותה של וייסמן לעדותו של התובע, ולא מצאתי כי היא מטה את הכף לטובת הנתבעים. 22. כאמור במבוא, אין מחלוקת כי קיים חוזה חתום בכתב, בו רשום סכום של 2,100 ₪ לחודש. טענות הנתבעים הן איפוא בגדר טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב. 23. כאשר עסקה כלשהיא באה לידי ביטוי במסמך בכתב, ההנחה הבסיסית היא כי הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו עליהם. המגמה הבסיסית שנקבעה בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העות'ומאני ובהלכה הפסוקה, היא שלא להתיר הבאת עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב (י. קדמי, על הראיות, מהדורת תש"ע 2009, חלק שלישי ע' 1501 ואילך). 24. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט לוין: "הלכה פסוקה היא כי מותר להוכיח בעדים שלא נערך הסכם או שההסכם נגוע בפגם שבכריתה אך אסור להוכיח בעדים שתוכנו של ההסכם בפועל היה שונה מנוסח הכתוב..." (רע"א 1458/95 שלמה בן עמי בע"מ נ' א.ש. שבו ושות' בע"מ, תק-על 95(3), 856, 857 ; ור' גם ע"א 366/89 פיין אלומיניום בע"מ נ' די מטל א.ג., פ"ד מה (5) 850 , 853-854 (1991) ; תמ"ש (משפחה נצ') 3681/00 נ' נ.ד.ז., תק-מש 2010(2), 191 , 205 (2010) ; ה"פ (מחוזי יר') 3108/04 סינמה כהן נ' יעקב כהן, תק-מח 2010(3), 6131 , 6135 (2010) ; ע"א 5323/07 זילפה אדלתי נ' עזבון זאביולה נג'אד ז"ל, תק-על 2010(1), 2132 , 2136 (2010) ; ע"א (מחוזי ת"א) 1794/06 פרס סלאם אריק נ' אפי לוין, תק-מח 2009(4), 4285 , 4288 (2009)). 25. מכאן שעל דרך הכלל, אין להתיר עדויות בעל פה המנוגדות למסמך בכתב, ומכל מקום, גם אם הותרה ראיה כזו, הנטל על מי שמבקש להתנער ממסמך בכתב, הוא נטל כבד, שהנתבעים לא הרימוהו. 26. לאחר ששמעתי את עדויותיהם של התובע ושל דיין מזה, ושל שני הנתבעים מזה, החלטתי להעדיף את גרסת התובע והעד דיין מכמה סיבות: א. קיומו של חוזה בכתב, החתום ע"י התובע והנתבע 1, בו נרשם במפורש סכום של 2,100 ₪ לחודש. ב. נעשו בחוזה משנה שעברה מחיקות בטיפקס, ואם לא היה המחיר מוסכם, מן הסתם היה הנתבע 1 עומד על מחיקת המחיר הכתוב בחוזה שנחתם על ידו. ג. העדר הסבר מניח את הדעת מטעם הנתבעים, מדוע לא נחתם חוזה אחר ובו המחיר המוסכם הגבוה יותר מייד ובסמוך לחתימת החוזה. ד. העובדה שהתובע מסר לנתבע 1 בעת חתימת החוזה סכום של 2,100 ₪, התואם את הקבוע בחוזה החתום. ה. העובדה שהנתבע 1 נקב באותו סכום גם בפני העד דיין בסיור בדירה יום קודם לחתימה על החוזה. ו. העובדה שהעד דיין שלח מייל לשותף השלישי ניר בו צויין סכום זה של 2,100 ₪ לחודש, יום אחד לפני החתימה. ז. העובדה שהנתבע 1 אמר לעד דיין בשיחה טלפונית מיום 19.8.09 שאביו מבקש להעלות את המחיר נוכח העלייה במחירי הדירות באותה תקופה. ח. האמירות בשיחת הטלפון מיום 25.8.09 המתומללת כמפורט לעיל. 27. אני קובע איפוא, כי אני מעדיף את גרסת התובע, לפיה הצדדים חתמו על חוזה מחייב, בו נקבע שכר דירה של 2,100 ₪ לחודש. לאחר למעלה מחודש ימים, ייתכן שלנוכח העליה במחירי הדירות, ביקש הנתבע 2 להשתחרר מהחוזה שנחתם כדין ע"י בנו, כפי שעשה לגבי דירה אחרת בבעלותו (נ/5 + נ/6), ולהעלות את הסכום ל- 2,550 ₪. התנהגות זו, של התנערות מחוזה חתום ע"י הנתבעים, איננה כדין. 28. עקרון היסוד עליו מבוססים דיני החוזים הינו: "pacta sunt servanda", שמשמעו כי חוזים לכיבוד נועדו. מרגע שנחתם חוזה בין הצדדים, בו נקבע הסכום של 2,100 ₪, היה על כל הצדדים לכבדו, גם אם בינתיים עלו מחירי הדירות להשכרה. 29. התנערות הנתבעים מההסכם, היא הפרה של החוזה. זכותם המלאה של התובע ושותפיו היתה, לעמוד על כיבוד ההסכם הכתוב, ולדרוש השכרת הדירה תמורת 2,100 ₪. מרגע שהנתבעים דרשו לפתע לשנות את החוזה החתום והמוסכם ולהעלות את המחיר, רשאים היו התובע ושותפיו לבטל את החוזה ולדרוש השבה ופיצוי. 30. התובע מבקש בכתב התביעה את הסכומים הבאים: השבת דמי השכירות ששולמו בסך 2,100 ₪, פיצוי בסך 3,600 ₪ בגין הפער בין שכר הדירה לסכום שנדרש לשלם כעת, וכן 3,000 ₪ בגין עגמת נפש, טרחה ובזבוז זמן נוכח הפרת ההסכם ע"י הנתבעים. 31. באשר להשבה, ברור שיש להשיב לתובע את הכסף ששילם לנתבעים בסך 2,100 ₪. 32. באשר לפער, התובע שכר דירה לשני שותפים תמורת 2,000 ₪, במקום דירה לשלושה שותפים תמורת 2,100 ₪, ומכאן הפער. אין בידי בית המשפט מידע מספק, כדי להשוות פער זה. לא הוברר מהו גודל כל דירה, מה מיקומה ומה מצבה של כל דירה. גם שכירות עם שותף אחד במקום עם שני שותפים, היא העלאה ברמת השכירות שקשה למדדה בכסף. בנסיבות אלה אני קובע כי רכיב זה לא הוכח. 33. באשר לפיצוי, התובע תובע פיצוי של 3,000 ₪ בלבד. כמפורט לעיל, התנהלותם של הנתבעים באירוע היא התנהלות חמורה. הנסיון להתנער מהסכם חתום בתואנות שונות, תריסר ימים בלבד לפני הכניסה לדירה, כאשר כמעט אין ברירה בידי השוכרים, הוא מעשה מעורר סלידה ולא ראוי, שיש להביאו בחשבון בפסיקת הפיצוי הלא ממוני. העובדה שדיירים בדירה אחרת הסכימו, בלית ברירה, למעשה זה, אין בה כדי להקל עם מעשה הנתבעים. בנסיבות אלה, אני מוצא לנכון לחייב את הנתבעים בפיצוי בגין נזקים עקיפים ולא ממוניים בפיצוי בסך כולל של 2,000 ₪ נוספים. 34. אשר על כן, ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד לתובע סכום של 4,100 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. 35. באשר להוצאות, יש להביא בחשבון שהתובע ושותפיו ביקשו תחילה רק השבה של הכסף ששילמו, והנתבעים סרבו לכך ואילצו את התובע להגיש את התביעה. גם הגשת התביעה הנגדית ללא צידוק של ממש, בכוונה להפחיד את התובע או להוות משקל נגד לתביעתו, היא עניין שיש להביאו בחשבון בפסיקת ההוצאות. לפיכך נראה לי כי לסכום הפיצוי שנקבע לעיל יש להוסיף סכום כולל בגין הוצאות משפט בסך כולל של 800 ₪ נוספים. 36. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום. חוזהמקרקעיןחוזה דירה