1. התובע העמיד להשכרה דירה בצור משה. בשבת, 18.6.05, ביקרו הנתבעים בדירה, לאחר תיאום מראש, ראו אותה ושוחחו עם התובע במשך כחצי שעה (כך, על פי עדות התובע, בעמ' 2 לפר'). באותו מעמד לא נערך זיכרון דברים או מסמך אחר בין הצדדים, ולא שולם כל סכום. התובע שיגר אותו ערב לנתבעים, בדואר אלקטרוני, טיוטה של חוזה שכירות. למחרת, יום א', 19.6.05, הודיעו הנתבעים לתובע כי לא ישכרו את הדירה. (התובע הוא עורך- דין, ועל כן התרתי לנתבעים להיות מיוצגים על ידי עו"ד). 2. התובע טוען כי בתום ביקורם של הנתבעים בדירה, בשבת, נכרת חוזה בעל-פה בין הצדדים, וכי הנתבעים הפרו חוזה זה בהודיעם - למחרת - כי לא ישכרו את הדירה. התובע טוען כי בשל הסיכום שלו עם הנתבעים הוא דחה שוכרת פוטנציאלית, שהמתינה לתשובתו לגבי השכירות. בתביעה דנן תבע התובע פיצוי בגין נזקים והוצאות שונות שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מהפרת החוזה על ידי הנתבעים, ובין היתר - הפרש בשכר הדירה, בין שכר הדירה שהנתבעים היו מוכנים לשלם, לבין שכר הדירה שהוא מקבל מהשוכרים האחרים. מנגד טוענים הנתבעים כי בביקורם בדירה בשבת לא סוכמו תנאים חיוניים לקשירת ההסכם, ובין היתר - הותנתה קשירת ההסכם בערבות בנקאית. למחרת הסתבר להם כי לא יוכלו להעמיד ערבות בנקאית, כפי שהתובע דרש, והם הודיעוהו בו ביום כי לא ישכרו את הדירה. הנתבעים טוענים כי הקשר שהתקיים בין הצדדים בשבת, כאשר ראו לראשונה את הדירה, לא הבשיל לכדי גמירות דעת, ולא נוצר מפגש רצונות וחוזה מחייב בין הצדדים, ועל כן אין בסיס לתביעתו של התובע, שמתבססת על קשירת חוזה מחייב. בהתאם לכך, טוענים הנתבעים כי אינם אחראים להחלטתו של התובע לדחות את השוכרת האחרת. עוד טוענים הם כי התובע השכיר, בסופו של דבר, את הדירה החל מיום 15.8.05, שהוא אותו מועד שהחל ממנו חפץ להשכיר להם את הדירה, ועל כן, למעשה, לא נגרם לתובע כל נזק. 3. התובע טען כי כל הפרטים המהותיים שנדרשו לקשירת ההסכם סוכמו בין הצדדים בשיחתם בשבת. אין מחלוקת כי כאשר הנתבעים התקשרו אל התובע וביקשו לראות את הדירה, הוא מסר להם כי יש שוכרת פוטנציאלית, שמוכנה לשכור את הדירה בשכר דירה של 750 דולר לחודש, והנתבעים ביקשו לראות את הדירה ואמרו כי אם הדירה תמצא חן בעיניהם, ותנאי ההשכרה יהיו מקובלים עליהם, אזי הם יהיו מוכנים לשלם שכר דירה בסך 780 דולר לחודש. התובע טוען כי הדבר מצביע על כך, שהנתבעים היו להוטים לשכור את הדירה, וכי משמצאה חן בעיניהם, ולטענתו - סוכמו כל התנאים המהותיים, אזי נקשר חוזה מחייב בעל פה בין הצדדים, בתום ביקורם של הנתבעים בדירה, בשבת. לעומת זאת, הצביעו הנתבעים על מספר פרטים מהותיים להתקשרות, שלא סוכמו בין הצדדים: מועד תחילת השכירות - התובע הציע את המועד של 15.8.05, ואילו לנתבעים היה חשוב במיוחד לקבל את החזקה בדירה כבר ביום 14.8.05. הנתבעים טוענים כי מועד הכניסה לא סוכם סופית בשיחתם עם התובע בשבת, והתובע משיב על כך בדברים שכתב בסעיף 4 של טיוטת החוזה, ששיגר אל הנתבעים. בסעיף זה צויין כי השוכרים הביעו את רצונם לקבל את החזקה מיום 10.8.05, והמשכיר יעשה מאמץ לאפשר זאת. דברים אלה תומכים בטענת הנתבעים, כי מועד הכניסה לדירה, שהיה חשוב להם במיוחד, לא סוכם סופית בשיחה בין הצדדים בשבת. עוד טוענים הנתבעים כי לא סוכם על מי תחול עלות השיפוצים שנדרשו בדירה; כיצד תהא פריסת התשלום של דמי השכירות; עניין קו טלפון בדירה; ביטוח תכולת הדירה; התנאים להשבת הערבות הבנקאית לשוכרים, בתום השכירות, לרבות עניין הזמנת שמאי, ועוד. הנתבעים שוללים את טענת התובע, כאילו הבטיחו לו, בשיחתם בשבת, כי אין להם כל קושי להעמיד ערבות בנקאית. הם טוענים כי העמדת ערבות כזאת היתה תנאי מתלה לעצם קשירת החוזה, וכי למחרת שיחתם עם התובע הסתבר להם, שלא יוכלו להעמיד ערבות כזאת. כבר בכך הסתבר, לטענת הנתבעים, כי התנאי המתלה לא יוכל להתקיים, ועל כן לא היתה אפשרות לכריתת החוזה. עוד טענו הנתבעים כי כתובת המייל שמסרו לתובע לצורך שיגור טיוטת ההסכם, היא במקום עבודתה של הנתבעת, ועל כן ראו הנתבעים את טיוטת ההסכם רק ביום א', למחרת ביקורם בדירה. לטענתם, התובע הכניס לטיוטת החוזה פרטים, שלא סוכמו בין הצדדים ושלא היו מקובלים עליהם, כך שנוסח החוזה שהכין התובע לא היה מקובל עליהם. אף נסיבה זו מציגים הנתבעים לתמיכה בטענתם, כי נכון ליום א', למחרת פגישתם של הצדדים, טרם נקשר ביניהם חוזה מחייב, ובאותו שלב הם כבר הודיעו לתובע כי לא ישכרו את הדירה. [התובע טוען כי הנתבעת אמרה לו, שהנתבעים מתכוונים לשכור דירה אחרת ברעננה או בכפר סבא, ואילו הנתבעת טוענת כי מעולם לא אמרה כדבר הזה, כיוון שלא היתה לנתבעים כל כוונה לגור ברעננה או בכפר סבא, והא ראייה - הדירה ששכרו בסופו של דבר היא בצורן; אך המחלוקת בנקודה זו אינה בעלת חשיבות מכרעת, לענייננו]. 4. אשר לערבות הבנקאית - הנתבעים טענו כי התובע דרש ערבות בנקאית בסך 75,000 ₪. הנתבעת העידה (בעמ' 4 לפר') כי התובע דרש סכום זה במפורש, על פי המכפלה של דמי השכירות החודשיים (780 דולר) ב- 24 חודשי השכירות. הנתבעת עומתה עם טענתו של התובע כי דרש ערבות בנקאית בהיקף של שישה חודשי שכירות בלבד. היא עמדה על גירסתה והשיבה: "אין לי מה לומר. זה מה שהוא דרש בפגישה בשבת. היו שלושה משפטים בקשר לערבות הבנקאית, שערבות בנקאית צריכה להיות על סך תקופת השכירות. שאלנו כמה, והוא אמר: 780 דולר X 24 חודשים" (בעמ' 4 - 5 לפר'). הנתבעת אישרה כי אמרה באותה שיחה, שכנראה לא תהיה בעיה להשיג ערבות בנקאית, ואף אמרה שהיא מכירה את התנאים לערבות בנקאית. בעדותה הסבירה הנתבעת כי בדברים אלה התכוונה לכך שידעה, כי עליה לפנות לבנק ולקבל אישור. ואמנם, ביום א', למחרת ביקורם בדירה, בררו הנתבעים בבנק, אך הסתבר להם כי לא יוכלו להעמיד ערבות בנקאית בסכום כזה. כאמור, בו ביום הודיעו לתובע כי לא ישכרו את הדירה. עניין הערבות הבנקאית נדון בסעיף 25 לטיוטת ההסכם, שהתובע הכין. נאמר בו כי השוכרים מתחייבים להעמיד ערבות בנקאית, להבטחת קיום התחייבויותיהם על פי ההסכם, וכי ערבות זו תושב להם בתום תקופת השכירות, אם יצליחו להניח את דעתו של המשכיר, כי עמדו בכל התחייבויותיהם על פי ההסכם. בסעיף זה חסרים שני פרטים מהותיים: האחד - מה סכום הערבות הבקאית; והאחר, שהיה חשוב לנתבעים - הסדרת מנגנון מוסכם לשם הקביעה, האם השוכרים עמדו בכל התחייבויותיהם, אם לאו. למשל: בכתב ההגנה הזכירו הנתבעים, לעניין זה, הזמנת שמאי לבדוק את הדירה, ואילו התובע טען - בעדותו בביהמ"ש - כי הנושא כלל לא עלה בשיחתם של הצדדים בשבת. התובע העיד בביהמ"ש כי לא דרש שהערבות הבנקאית תהיה על סך 75,000 ₪, אלא דרש כי סכום הערבות יכסה רק שכר דירה של שישה חודשי שכירות, בסך 4,680 דולר. לטענתו, הוא השמיט מנוסח החוזה, בהיסח הדעת, את סכום הערבות שנדרש. טענה זו אינה משכנעת, במיוחד כאשר התובע הוא עורך דין, והוא עצמו כתב את טיוטת חוזה השכירות. למותר לומר, כי ככל שמדובר בערבות בנקאית, ברור כי סכומה הוא פרט מהותי ביותר. התובע לא טען כי בשיחה עם הנתבעים בשבת סוכם מה יהא סכום הערבות הבנקאית. כאמור, התובע לא ציין סכום זה גם בטיוטת החוזה ששיגר אל הנתבעים. עצם המחלוקת בין הצדדים: האם בשיחה בשבת דרש התובע ערבות בנקאית בסך 75,000 ₪, כטענת הנתבעים; או רק בהיקף של שישה חודשי שכירות, כטענת התובע - מצביעה על כך שבשיחה בשבת עניין זה לא סוכם בין הצדדים ולא היה לגביו "מפגש רצונות". כך אף בעניין התנאים להשבת הערבות הבנקאית לשוכרים, בתום השכירות - עניין שחשיבותו ברורה: לנתבעים היה חשוב שייקבע מנגנון ברור על מנת להבטיח השבת הערבות הבנקאית, ואילו התובע טוען כי נושא של בדיקת שמאי, בהקשר זה, לא נדון כלל בין הצדדים. בטיוטת ההסכם שהתובע הכין הוא הותיר בידיו-שלו את שיקול הדעת היחיד והסופי לעניין "שחרור" הערבות הבנקאית בתום השכירות - הסדר שוודאי לא היה מקובל על הנתבעים. עולה, איפוא, כי בכל הנוגע לערבות הבנקאית ולתנאי השבתה - נושא מרכזי בהתקשרות בין הצדדים - לא נוצר מפגש רצונות ביניהם. התובע ביקש להסתמך על שגר דואר אלקטרוני מהנתבעת אל אשת התובע, בבוקרו של יום 19.6.05 (טרם הבירור בבנק) שבו כתבה הנתבעת, שהדירה מצאה חן בעיני הנתבעים, וכי התנאים מקובלים, כפוף לאישור הבנק לגבי הערבות הבנקאית וכפוף לכך שהנתבעים יאשרו את נוסח החוזה, שהתובע שיגר אליהם, ואשר באותו שלב הם טרם בדקו אותו. ב"כ הנתבעים ציינה כי שגר זה לא צורף לכתב התביעה, ואינו מוכר לה, ועל כן לא קיבלה את התייחסותם של הנתבעים לגביו. התובע צרף מסמך זה לסיכומיו, לתמיכה בטענתו כי כבר בשיחה בשבת נקשר בין הצדדים חוזה, שתנאיו היו מקובלים על הנתבעים. לא מצאתי כי יש במסמך זה כדי להכריע, לטובת עמדתו של התובע: הנתבעת אמנם כתבה כי הדירה והתנאים מקובלים, אך באותו שגר עצמו היא כפפה את קשירת החוזה לאישור הבנק לגבי הערבות הבנקאית ולאישורם של הנתבעים לגבי תנאי החוזה, שהתובע שיגר אליהם. בהמשך היום (מדובר ב- 19.6.05) הסתבר כי הן הבנק אינו נותן את אישורו לערבות הבנקאית, והן הנתבעים אינם נותנים אישורם לטיוטת החוזה, שהתובע שלח אליהם, לאחר שגילו בה תנאים שמכבידים עליהם, ואשר לטענתם לא סוכמו בין הצדדים בשיחתם בשבת. בנסיבות אלה, ולנוכח השעה שבה שיגרה הנתבעת את דבריה אלה, אין בשגר זה כדי להוכיח כי התנאים השנויים במחלוקת אכן סוכמו בין הצדדים ביום הקודם. 5. במהלך הדיון בביהמ"ש שאלתי את התובע אודות נושאים, שהנתבעים ציינו בכתב ההגנה כנושאים חשובים להם, ואשר לטענתם לא סוכמו בשיחה בין הצדדים בשבת. לגבי אחדים מהנושאים הללו, כמו: תיקונים דרושים בדירה, קו הטלפון - השיב התובע כי נושאים אלה לא נדונו כלל בשיחה בשבת. לגבי נושא של ביטוח תכולה של הדירה ששייכת לתובע ואמורה להישאר בדירה (מזגנים, ארונות קיר, ארונות מטבח, גלריה מיוחדת) - העיד התובע כי סוכם שהנתבעים יבטחו על חשבונם תכולה זו. לעומת זאת, העידה הנתבעת כי בשיחה בשבת דובר על כך שהנתבעים ישמרו על אותם פריטי תכולה, שיישארו בדירה, אך לא דובר על כך שהנתבעים יבטחו אותם על חשבונם. עולה, איפוא, כי התקשורת בין הצדדים, באותה שיחה בשבת, לא היתה מושלמת, וגם עניין ביטוח התכולה לא סוכם אז ביניהם. נושא נוסף היה: מתן אפשרות לנתבעים להפסיק את השכירות ולעזוב את המושכר לפני תום תקופת השכירות, בת שנתיים. כיוון שמדובר בתקופה ארוכה, היה עניין זה בעל חשיבות לנתבעים. התובע אישר, בתשובה לב"כ הנתבעים, כי הנושא הועלה בשיחתם. לדבריו, הוא אמר לנתבעים כי במצב כזה יחול חוק השכירות והשאילה, היינו: אם יביאו שוכר חלופי להנחת דעתו, הם יוכלו לסיים את יחסי השכירות לפני תום התקופה. אולם בסעיף 15 של טיוטת חוזה השכירות כתב התובע את הדברים באופן שונה במקצת: כי השוכרים לא יהיו רשאים להעביר את זכויותיהם לאחר, בכל דרך שהיא, ללא קבלת אישור מראש ובכתב מהמשכיר. לשאלה מדוע לא כתב התובע בטיוטת החוזה את הדברים שהשיב לב"כ הנתבעים בעדותו בביהמ"ש, השיב התובע כי לא נתבקש לעשות כן. כך או כך, גם תנייה זו של החוזה, כפי שהתובע ניסח אותה, לא היתה מקובלת על הנתבעים. הנתבעת מנתה עניין זה בעדותה בין הנושאים החשובים לנתבעים, אשר לא סוכמו בפגישה בשבת (בעמ' 5 לפר'). עניין נוסף שלא סוכם בין הצדדים היה אופן התשלום של דמי השכירות. הנתבעת העידה כי אופן התשלום, כפי שפורט בסעיף 4.3 לטיוטת החוזה, שהתובע ערך, לא סוכם עם הנתבעים בשיחה בשבת. אשר לפרידתם של הצדדים בלחיצת יד, לאחר הפגישה בשבת, אמרה הנתבעת: "לחצנו ידיים, כמו כל בן אדם שעוזב לאחר שיחה. סיכמנו שיעביר לנו טיוטת החוזה. לא אמרנו שהחלטנו לשכור את הדירה, ושהעניין סגור" (בעמ' 5 לפר'). אני מסכימה עם הנתבעים כי אין די בלחיצת יד, בתום השיחה, על מנת להוכיח כי נקשר הסכם מחייב בין הצדדים (הדבר מקובל, כידוע, בענף היהלומים, אך כשמדובר בהשכרת דירה - שאני). התובע שאל את הנתבעת, בחקירתה הנגדית, מדוע לא העבירה אליו הערות להסכם השכירות, אם היו שם תניות שלא היו מקובלות על הנתבעים. הנתבעת השיבה כי בראש ובראשונה רצתה לבדוק את עניין הערבות הבנקאית, שהיה תנאי מהותי, וכשהסתבר לה שהנתבעים לא יוכלו להעמיד ערבות על הסכום שהתובע דרש, לא היה עוד מקום להעביר הערות לטיוטת ההסכם. התובע שאל את הנתבעת מדוע, אם כך, לא ביקשה ממנו לבטל את הדרישה לערבות בנקאית. הנתבעת השיבה: "כי לא רציתי להמשיך מו"מ. היו לי שני דברים, החוזה לא מצא חן בעיני, בגלל כל התנאים שהוספת, והיתה לי הרגשה לא טובה, כי כאשר אמרתי לך שלא קיבלתי אישור מהבנק, ואנו לא היינו מוכנים לשכור את הדירה, המשפט הראשון שהגבת היה: 'אני אתבע אותך', אז לא חשבתי לנכון להמשיך המו"מ" (בעמ/ 6 לפר'). זו תמונת מצב שמשקפת משא ומתן שהופסק, בטרם הבשיל לכדי חוזה מחייב. 6. לאחר ששמעתי את עדויותיהם של הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות ובסיכומים, מסקנתי היא שהדין עם הנתבעים. הנתבעים ראו את הדירה לראשונה בשבת, 18.6.05, ושוחחו עם התובע במשך כחצי שעה. התובע הוא עורך דין, וחזקה עליו, שלו היה נקשר הסכם מחייב בין הצדדים, היה עורך זיכרון דברים, ולו תמציתי, ומחתים את הנתבעים עליו, ויתכן שהיה מבקש מהם אף לשלם סכום מסויים לצורך "סגירת" ההסכם, במיוחד לנוכח מציאותה של השוכרת האחרת, אשר לטענת התובע עדיין התעניינה בדירה. לנוכח מקצועו ומודעותו של התובע להיבט המשפטי - יכול היה להימנע מלהודיע לשוכרת האחרת, שהדירה כבר הושכרה, בטרם נחתם חוזה שכירות, או לפחות זיכרון דברים, בינו לבין הנתבעים. אין מחלוקת כי עניין העמדת הערבות הבנקאית, שהיה תנאי חשוב מבחינת התובע, לא סוכם ולא "נסגר" כלל באותה שיחה בשבת. ואמנם, זה היה העניין העיקרי שגרם לנתבעים להודיע כי לא ישכרו את הדירה, כשהסתבר להם - למחרת - שלא יוכלו לקבל אותה ערבות בנקאית. התובע טוען, בסעיף 9 של סיכומיו, כי הנתבעים אפילו לא ניסו לערוך עמו משא ומתן, על מנת לבטל את תנאי הערבות הבנקאית, אם זה היה המכשול, או על מנת להקל את תנאיה. הא ראייה, טוען התובע, שכאשר השכיר את הדירה לשוכרים אחרים, על פי חוזה השכירות שצרף לסיכומיו - הוא לא העמיד תנאי של ערבות בנקאית. טיעון זה תומך דווקא בעמדת הנתבעים, ולא בעמדת התובע: במו"מ עם הנתבעים, ואף בטיוטת החוזה ששיגר אליהם, העמיד התובע את התנאי של הערבות הבנקאית. אף התובע אינו חולק על כך, שתנאי זה, כפי שנוסח בחוזה השכירות, לא היה מקובל על הנתבעים, והיה צורך במשא ומתן לגביו. מדובר בתנאי, שהתובע העמיד אותו כלפי הנתבעים כתנאי חשוב לקשירת החוזה. אין מחלוקת כי פרטיו של תנאי זה לא סוכמו בין הצדדים, וכי הוא הצריך המשך המשא ומתן, אף לשיטתו של התובע עצמו. אם כך, מצויים אנו בשלב של משא ומתן שטרם הסתיים וטרם הבשיל לחוזה מחייב. בשלב כזה, רשאים הנתבעים להפסיק את המשא ומתן ולא לשכור את הדירה, ואין בכך משום הפרת חוזה שטרם נקשר, ובנסיבות העניין, אין בכך אף משום חוסר תום לב במשא ומתן. הנתבעים מצידם נהגו כשורה: הם בררו בבנק את עניין הערבות הבנקאית בבוקר שלמחרת שיחתם עם התובע, ועם קבלת התשובה השלילית מהבנק, הודיעו לתובע, בו ביום, כי הם פורשים מהמשא ומתן. הנסיבה כי היו לנתבעים שיקולים נוספים, פרט לערבות הבנקאית, שלא להמשיך במשא ומתן עם התובע, ובהם רתיעתה של הנתבעת מפניו, לאחר שכבר אז איים לתבוע אותה - אינה יוצרת, יש מאין, הבשלה של גמירות דעת ומפגש רצונות, שלא התקיים בפועל. משלא נערך בין הצדדים, בתום הפגישה בשבת, כל מסמך שמצביע על גמירות דעת הדדית ועל התקשרות; ולנוכח הנסיבות שקשורות בערבות הבנקאית, שהתבררו כבר למחרת, בצירוף הודעתם המיידית של הנתבעים לתובע על כך - המסקנה היא כי הנתבעים צודקים בטענתם, שבאותה שיחה בשבת טרם נכרת חוזה מחייב בין הצדדים. על כן היו הנתבעים זכאים להודיע לתובע, למחרת, כי החליטו שלא לשכור את הדירה. אין בכך הפרת חוזה מצד הנתבעים, כיוון שטרם נכרת בין הצדדים חוזה מחייב. התובע מונה, בסעיף 1 של סיכומיו, את התנאים, אשר לטענתו סוכמו בין הצדדים בשיחה בשבת, אולם רובם של התנאים שהתובע מונה, שנויים במחלוקת (מועד הכניסה לדירה, אופן ביצוע התשלומים, אופציה להארכת השכירות, ביטוח התכולה, ובעיקר - גובה הערבות הבנקאית והתנאים להשבתה לנתבעים). על התובע נטל הראייה להוכיח, כי כל התנאים הללו סוכמו בין הצדדים כבר בשיחה בשבת, והוא לא עמד בנטל זה, כמפורט לעיל. החלטתו של התובע להשיב את פניה של השוכרת האחרת, טרם נחתם החוזה בינו לבין הנתבעים, היא כמובן עניינו שלו, ואין לו להלין בכך על הנתבעים. בסופו של דבר, התובע אף השכיר את הדירה באותו מועד שהתכוון להתחיל להשכירה לנתבעים (אם כי בסכום נמוך יותר של שכר דירה). לא כל חילופי דברים בין צדדים, שהאחד מעוניין להשכיר דירה והשני מעוניין לשכור אותה, מניבה, כדבר המובן מאליו, הסכם מחייב. תכופות קורה ששיחה כזאת, אף אם היתה ממושכת, טרם הביאה למפגש רצונות שלם ולחוזה מחייב. מצב דברים כזה הוא שכיח, ואין בו כל רבותא. העובדה שהתובע טרח ושיגר אל הנתבעים, עוד בערב הפגישה, טיוטת חוזה - אף בה אין רבותא. התובע הוא עורך דין, וממילא התכוון להשכיר את הדירה, וגם טבעי הדבר, שהוא יערוך חוזה שכירות לגבי הדירה. מובן שאין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי "ליצור" מצב של מפגש רצונות, מקום שלא התקיים כזה בפועל. אני מסכימה עם טענת ב"כ הנתבעים כי משא ומתן לקשירת חוזה אינו צריך להיערך תחת תנאי לחץ וכפייה, וכי הנתבעים היו זכאים לבחון את תנאי החוזה, על פי הטיוטה שהתובע שיגר אליהם, על מנת להחליט אם אמנם ברצונם לשכור את הדירה בתנאים אלה. מובן כי הנתבעים יכלו אף לערוך עם התובע משא ומתן, על מנת לשנות את תנאי החוזה שהציע, באופן שיהיו מקובלים עליהם, אך באותה מידה היו רשאים, בשלב שבו מדובר, לפרוש מהמשא ומתן. אין מחלוקת כי הנתבעים לא השהו את המשא ומתן, אלא הודיעו לתובע על הפסקתו כבר למחרת פגישתם הראשונה והיחידה. אני מקבלת את טענת הנתבעים כי למעט התנאים שסוכמו בשיחה בשבת (תקופת השכירות, שכר הדירה) - יתר התנאים היו רק בגדר טיוטה ולא שיקפו הסכמה שכבר התגבשה. ואמנם, הנתבעים לא הסכימו לחלק ניכר מן התניות, שהתובע ניסח וכלל בחוזה, ואשר לטענתם לא סוכמו בין הצדדים בשיחתם. גם לו היו הנתבעים ממשיכים, אותו שלב, במשא ומתן, וגם לו היו מסדירים את עניין הערבות הבנקאית, עדיין נותרו בחוזה תניות רבות, שבהן לא הושגה הסכמה בין הצדדים, ואשר היה עדיין צורך לנהל לגביהן משא ומתן. אף נסיבה זו תומכת בטענתם של הנתבעים, כי לא הבשיל חוזה מחייב בין הצדדים. 7. לאור כל האמור, אני מקבלת את עמדתם של הנתבעים ודוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעים הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪, בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. 8.חוזהבנקערבות בנקאיתמקרקעיןערבותחוזה דירה