מתי אישה נחשבת מורדת ?

זוהי תביעה שהוגשה ע"י אשה (התובעת מס' 1) ושני ילדים קטינים (אסתר X - התובעת מס' 2 ושי X - התובע מס' 3) נגד הבעל-האב (מרדכי X - הנתבע), ובה עתרו התובעים לחייב את הנתבע לשלם להם דמי מזוגות בסך של 3,800 ש"ח לחודש, לחייבו לשאת ולשלם את הוצאות תיקוני בדק הבית ותיקוני המכשירים החשמליים בבית, וכן לקבוע כי הילדים הקטנים-התובעים 2 ו-3 יהיו בחזקתה ותחת משמורתה של אימם-התובעת מס' 3. התביעה הוגשה ביום 19.6.88. מזונות הילדים: בני הזוג נשואים מזה כ-30 שנה ויש להם ארבעה ילדים. שנים מהם (רות וניסים) הינם בגירים, ושנים מהם (אסתר ושי) הינם קטינים, הם התובעים 2 ו-3. בתביעה זו. הבת, אסתר, נולדה ביום 11.2.74 והיא היום כבת 15 שנה ו- 11 חודשים. הבן, שי נולד ביום 15.11.76 והא היום כבן 13 שנה וחודשיים. מדובר בבן, ישי, שהוא למטה מגיל 15 שנה (ומעל לגיל 6 שנים), ואותו חייב הנתבע, בתור אביו, לזון מכוח תקנות חכמים ותקנות בי"ד (תקנות הרבנות הראשית לארץ ישראל משנת תש"ד). לילד זה אין מקורות הכנסה עצמאיים משלו, ואביו-הנתבע חייב לזון אותו כדי מילוי כל צרכיו ומחסורו, וכל זאת בגדר הצרכים החיוניים- הכרחיים של כן זה. חובה זו של האב לזון את בנו הקטין הנ"ל היא מעין חובה אבסולוטית (ראה: ע"א 247/74 בעמ' 9-268 [1], ע"א 210/82 בעמ' 20 [2], ע"א 393/83 בעמ' 616 [3]). לגבי הבת, אסתר, שאמנם מלאו לה כבר 15 שנה, יש מקום לחייב את הנתבע, כאביה, לזון אותה, וזאת בהתחשב שהיא עדיין תלמידת בי"ס תיכון (לומדת בכיתה י'), והכלל הוא שאין עוקרים ילדה בגילה של הבת כאן מלימודיה התיכוניים ומאפשרים לה לסיים חוק לימודים זה. לימודים תיכוניים מושלמים מהווים מעין "גשר כניסה" לחיים הבוגרים, ואני רוצה להאמין כי גם האב-הנתבע - שחובתו העקרונית לזון כת זו, היא בעיקרה מדין צדקה - מעונין גם מעונין שבתו תסיים את חוק לימודיה התיכוניים (ולענין זה ראה: ע"א 210/2 בעמ' 2-21 [2]). במאמר מוסגר (ואולי לא כל כך "מוסגר") ייאמר, שהחובה לזון ילד מעל לגיל 15 המוטלת על הוריו היא מדין צדקה, ועפ"י דין צדקה משתווה החובה של האם לזון את ילדיה הקטינים (מעל לגיל 15) לחובתו זו של האב, אולם מתי ובמה דברים אמורים? - כאשר האם הינה אישה אמידה ומצבה הכלכלי הוא שפיר וטוב כזה שיש מקום, אכן, לחייבה לזון את בתה הקטינה הנ"ל מדין צדקה. ואפילו יבוא מי שיטען שלענין מזונות ולדה מעל גיל 15 שנה (והכוונה לילדה יהודיה), לא חל דין אישי על מזונות אלו, אלא "רק" דין צדקה, באשר ישנם אלה הטוענים כי דין צדקה אינו בבחינת "דין אישי" שבו דן סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט [23], הרי כי אז יש להחיל לענין מזונות ילדה כזאת את הוראות החוק הנ"ל, כאמור בסעיף 3(ב) לחוק, הרי גם כך יש לקבוע את מזונות הבת עפ"י האפשרויות של כל אחד מן ההורים, וזאת עפ"י האמור בסעיף 7 לחוק ועפ"י האמור בסעיף 3א' לחוק הנ"ל. כך או כך, נראה לי כי במקרה הנוכחי כאן, ולאור הכנסתה הזעומה, יחסית, של האם-התובעת מס' 1, הכנסה שאף אינה יכולה להספק לה למחייתה היא, יש מקום לחייב רק את האב במזונות הבת הקטינה הנ"ל, למרות שהיא עברה כבר את גילל 15 שנה. אוסיף רק ואומר, כי דעתי היא שדין צדקה אף הוא בבחינת דין אישי, שהרי דין צדקה הוא חלק בלתי נפרד של המשפט העברי, שכל כולו - וכולל דיני צדקה - הוא בבחינת "הדין האישי" המוזכר בסעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט [23]. ומחוץ למזונות ה"רגילים" שחייב הנתבע כלפי שני ילדיו הקטינים הנ"ל, הוא חייב גם במדורם, שהרי המדור הוא חלק בלתי נפרד מהמזונות שחב האב לילדיו הקטינים, כשם שחב הוא זאת לאשתו (ראה: ע"א 21/79 בעמ' 9-538 [4], ע"א 328/72 בעמ' 474 [5], ע"א 171/83 בעמ' 712 [6]). ובנוסף לכל הנ"ל, חייב האב לשלם ולשאת בהוצאות הטיפול של ילדיו הקטנים, ובמיוחד מדובר בילד, שי, אשר בגילו זקוק הוא עדיין לסיעודה ולטיפולה של אימו. לטיפול כזה יש ערך כספי, והאב חייב לשאת בדמי טיפול אלה שהינם חלק מהמסגרת הכוללת של המזונות שאותו חייב הוא לילדיו הקטינים, ובמיוחד - כאמור - לבנו הקטין, שי (ראה: ע"א 378/80 בעמ' 334 [7], ע"א 415/82 בעמ' 811 [8]). פריטי הצרכים שפורטו עבור הילדים, הוכנסו שיעורים כספיים מוגזמים, אולם לאור העובדה שהתובעים חזרו בהם מתביעתם המוגזמת, לא אכנס לפירוט הצרכים. בית המשפט בתוך עמו הוא יושב, ויש לביהמ"ש מושג טוב וברור לגבי צרכיהם של ילדים (ואף לצרכיה של אשה), כאשר המפרנס העיקרי בבית - והכוונה לבעל - הוא אדם העובד במשרה ממלכתית קבועה ומלאה במשך שנים, ומשכורתו היא משכורת ידועה וזוהי הכנסתו היחידה. ובהקשר זה יש להעיר, שכבר בעת הדיון לענין המזונות הזמניים אמר ביהמ"ש, בהחלטתו על שיעור המזונות הזמניים, כי - "...ראוי הדבר שתובעים לא יגזימו בצורה כה גבוהה בסכומי המזונות שהם עותרים מבית המשפט. אשה, החיה עם בעלה מזה הרבה שנים ויודעת היטב מהי משכורתו של בעלה, נוהגת למעשה בצעדי שימוש לרעה בהליכי בית משפט, בכך שהיא תובעת מזונות שהינם למעשה כפולים ממה שהיא יודעת שבעלה מרויח...". באותה החלטה נאמר גם שהגשת תביעה מוגזמת כנ"ל יש בה גם משום חוסר תום-לב וגם משום הטרדת חינם. התובעים, בסיכומיהם בכתב, קבלו לתשומת לבם את ההערה הנ"ל של ביהמ"ש ובסעיף 7 של סיכמיהם, הם כותבים: "...לא נותר לאשה אלא לתבוע בהסתמך על משכורתו בלבד (של הבעל - ע' ז'). התובעת מקבלת הערתו של כב' בית המשפט בענין סכום התביעה...". בסעיף 8 של כתב סיכומיהם, עתרו התובעים לחייב את הנתבע לשלם להם סכום של 1,800 ש"ח לחודש למזונותיהם (ולא סכום של 3,800 ש"ח לחודש כפי שעתרו בכתב תביעתם). ייאמר כבר מעתה שאיני מקבל טענות אלו. אמנם מאשרת האשה שאין היא מקיימת חיי אישות עם בעלה וכי מזה זמן רב, יחסית, שהם מתגוררים בחדרים נפרדים בדירה. עם זאת הביאה האשה אמתלה מבוררת מספקת, כדי להראות שהמניעה אינה ממנה. בכתב התביעה, שאומת בתצהיר (ובאופן כללי גם אומת בעדותה הראשית בע"פ בביהמ"ש - ראה עמ' 8 של הפרטיכל), טוענת האשה כי בעלה נהג כלפיה בצורה אכזרית, נהג לבזות ולהשפיל אותה, כשהשפלות אלו גם גברו לאחר שהאשה חלתה ונאלצה לעבור ניתוח קשה להסרת גידול מראשה. האשה לא נחקרה, כמעט, בחקירתה הנגדית על האשמותיה אלה כלפי בעלה, וכל מה שנחקרה היה אם זה נכון שאינה מקיימת חיי אישות עם בעלה ואם זה נכון שאין אוכל במקרר שבבית. היא נתנה הסבר סביר ומניח את הדעת ל"טרוניות" אלה של הבעל, ובחקירתה החוזרת הסבירה כי מניעת חיי האישות היא תוצאה של תקופה ארוכה של התעללויות והשפלות מצד הבעל כלפיה. כאשר אשה עוזבת את בית בעלה, והיא מראה כי המניעה אינה ממנה, אין היא מפסידה מזונותיה, גם כאשר היא מחוץ לבית בעלה. כמות ההוכחה שעל האשה להביא, כדי להראות שאין המניעה ממנה וכי אין היא האשמה בעזיבתה את בית בעלה, היא כמות זעירה ביותר כ"משקל נוצה" (ראה: ע"א 256/65 בעמ' 174, 176, 178 [9]; ע"א 294/80 בעמ' 8-357 [10]). מה אשה שעזבה את בית בעלה ואינה מפסידה מזונותיה כאשר הביאה ראיה זעירה (כ"משקל נוצה") שהמניעה אינה ממנה, על אחת כמה וכמה אשה שלא עזבה בית בעלה וממשיכה לגור בדירה המשפחתית ומביאה סיבה טובה וענינית לאי קיום חיי אישות עם בעלה, אשה כזאת לא תפסיד מזונותיה בשל כך. הוא הדין באשה אשר אינה נותנת שירותים לבעלה. הכל מודים שאין השלום שורר בין בני הזוג מזה הרבה זמן, ואין כל מקום לקבוע, לאור הראיות שהובאו כאן, כי המניעה היא דווקא מצד האשה. אדרבא, ניתן דווקא לקבל את גירסת האשה שדווקא הבעל הוא זה שהביא להתדרדרות היחסים, במיוחד לאחר גבור מחלתה של האשה והניתוח המסובך שעברה בראשה. הדעת סוברת כי במקרים רגילים, כשחיי המשפחה תקינים, היתה מוטלת על הבעל החובה לסעוד את האשה ולעזור לה במצבה הרפואי הקשה ולא לנצל עובדה זו של מחלתה, כשהיא לא יכולה לתפקד, ולטעון כי היא "מעין מורדת", הן בקשר לחיי אישות והן בקשר למלאכות הבית. כמובן, שענין מחלתה - אף כי מצב זה של המחלה גם הוא שימש תפקיד חשוב באי-קיום יחסים תקינים בין בני הזוג - לאו דווקא ענין זה הוא שהביא את ההתדרדרות ביחסים בין בני הזוג, ומקובלת עלי גירסתה של האשה, שעשתה עלי רושם אמין, כי ההתדרדרות באה בעיקר בעטיה של התנהגותו של בעלה כלפיה, שאולי אף גברה בתקופת מחלתה של האשה. לא מדובר כאן במקרה של אשה שרוצה לצער את בעלה, ונוהגת כפי שנוהגת ללא כל סיבה סבירה. כל עוד ואין האשה "אשמה" במצב שנוצר וכל עוד ולא הוכח שהיא נתנה עינה באחר, או שבכוונתה לצער את בעלה או שרוצה היא ל"שכנע" את בעלה ולהשפיע עליו שיתן לה גט, כי אז מעמידים אותה בחזקת כשרותה ואין שוללים את מזונותיה (ראה: ע"א 522/60 בעמ' 1555 [11]). לא מצינו בטענות הנתבע כי הוא עשה מעשי פיוס כלשהם כלפי האשה, ואדרבא - מתוך האמור בכתב ההגנה (בסעיף 9, למשל, של כתב ההגנה) עולה שגם הבעל תולה את המצב שנוצר, גם בשל מחלתה של האשה. כאשר קיים מצב שבו אין האשה אשמה לבדה בהתדרדרות היחסים בין בני הזוג, וכאשר רוצה הבעל שמצב כזה יחלוף, הוא צריך ללכת בדרכי פיוסים כלפי אשתו, ורק כאשר מסרבת האשה לחזור בה, כאשר אין עוד סיבה לנתק שבינה לבין בעלה, וכאשר במקרה כזה אין היא נענית לפיוסי בעלה, כי אז היא מפסידה מזונותיה. כאמור, לא מצינו כל ראיה פוזיטיבית, לא לכך שבוטל הגורם לנתק שבין בני הזוג, ולא לכך שהבעל פייס את האשה או שפנה אליה בדברי פיוסים והיא סירבה לו. במקרה כזה אין האשה מפסידה מזונותיה (ראה: ע"א 850/76 בעמ' 363 [12]; ע"א 218/84 בעמ' 364 [13]). מטענות הבעל עולה ונרמז, כי הוא רואה גם במחלתה של האשה את אחד הגורמים למצב הקיים. אפילו נכונה טענה זו, אין כל מקום לומר כי בגלל מחלתה של האשה, מחלה שהביאה את האשה לידי תיפקוד נמוך - אם נכונה טענתו זו של הבעל, וטענה כזו לא הוכחה - כי גם אז אין כל מקום לומר שבגלל זאת בלבד תפקיד אשה את מזונותיה, שהרי גם במקרה כזה עדיין "אשתו כגופו", ואין היא מפסידה מזונותיה. וכללית, ברצוני להוסיף הערה זו: אכן, עפ"י הפסיקה של בית המשפט העליון, עומדת לו לבעל טענת ההגנה של מרידת האשה (טענת "מעין מורדת") בתביעת האשה למזונות, והוא רשאי להוכיח כי עקב עזיבת האשה את הבית, או בגין הסיבה שהאשה רוצה לצערו, או בגין הסיבה שנתנה עינה באחר, פטור הוא מלזון את אשתו (כפי שנפסק ב-ע"א 206/60 בעמ' 1730 [114; ע"א 522/60 בעמ' 1555 [11]; ע"א 634/61 בעמ' 948 [15]; ובג"צ 206/70 בעמ' 5-494 [16]). אולם כאשר רוצה בעל להראות ולהוכיח כי אשתו מורדת בו - מרידה של ממש - דהיינו שיש לה מעמד של מורדת, או כאשר מעונין בעל להראות ולהוכיח כי אשתו מורדת בבחינת "מורדת ממלאכות הבית", כאשר מדובר בדברים ספציפיים של המשפט והדין העברי, שהם בעלי מרכיבים עניניים ופורמליים ביותר, חייב דבר זה להעשות כולו עפ"י הדין העברי, על כל הוראותיו ופרטיו שבנושאים אלו, ובפני הערכאה השיפוטית המוסמכת לענין זה, וערכאה זו הינה בית הדין הרבני. אם ניקח לדוגמה את ענין המעמד של "מורדת", הרי ישנם מכיבים פורמליים שיש להשלימם כדי שיהיה ניתן להכריז על אשה כ"מורדת". (אזהרה, הכרזה בבתי הכנסת וכו'), ואין בידי בתי המשפט ה"חילוניים" האמצעים וXכים לבצע דרכים אלו Xושים כדי להשלים מצב סופי של "מרידת" אשה, ולכן לא יהיה זה נכון ומתאים שבית משפט מחוזי יקח על עצמו מטלה ומעמסה כזאת. זאת ועוד: במקרה כזה של הכרזת אשה כ"מורדת", נקבע הכלל שענין של "מורדת" הוא ענין של מעמד, ובתור שכזה הוא בסמכותו היחודית של ביה"ד הרבני (ראה: ע"א 634/61 בעמ' 949 [15]; ע"א 309/62 בעמ' 126 [17]; ר"ע 63/71 בעמ' 731 [18]). גם במקרה הנדון בעניננו, ראוי הדבר שהבעל יפנה בעצומותיו לביה"ד הרבני, ואם וכאשר יכריז ביה"ד הרבני כי האשה הינה מורדת, או כאשר יקבע כי היא נחשבת כמורדת ממש בחיי אישות או שהיא נחשבת כמורדת ממש ממלאכות הבית, כי אז עשוי הדבר להביא את הבעל להיות פטור מלזון אותה, אלא אם כן ייקבע ע"י הערכאה המוסמכת כי המניעה אינה ממנה. כאמור, אין לומר שהאשה הפסידה את מזונותיה עקב היותה, כביכול - כטענת הבעל - "מעין מורדת". אין היא כזאת, והיא מוחזקת בכשרותה ואין לומר כי הבעל פטור, בעילה זו, מלזון אותה. לעומת זאת העלה הבעל טענה מוצדקת לענין פיטורו ממזונות האשה, והיא הטענה שהאשה עובדת ומשתכרת. אכן הוכח בפנינו כי האשה קבלה בשנת 1988 דמי אבטלה, בסכום של כ-400 ש"ח לחודש ואף יותר מכך, וכך היה הדבר עד חודש ספטמבר 1988 (ראה עדות האשה בעמ' 8 ו-9 של הפרטיכל). האשה קבלה דמי אבטלה כאשר עשתה מעין הסבה מקוצעית ולמדה בקורס של גננות ושתלנות. (עד סוף שנת 1986 עבדה האשה בתע"ש ועם סיום עבודתה שם קבלה פיצויים בסך של כ-5,000 ש"ח). מאז חודש ספטמבר 1988 ועד יוני 1989 לא היתה לאשה כל הכנסה, ובחודש יוני 1989 החלה לעבוד במשתלת "ונדי" ולאחר מכן עברה לעבוד במטבח בכפר עוזיאל. לטענתה, היא מרויחה בעבודתה במטבח בכפר עוזיאל אותה משכורת שהרויחה במשתלת "ונדי", ותלוש המשכורת מ"ונדי" מצביע על הכנסה נטו של 808 ש"ח לחודש (ראה מוצג ת/1). התלוש הנ"ל הוא מחודש מאי 1989, וניתן להניח שלאור תוספת היוקר מאז ועד היום, הרי משכורתה הנוכחית של האשה היא כ-850 ש"ח נטו לחודש. הכלל הוא שבעל חייב לזון את אשתו כדי מילוי כל מחסורה וכל צרכיה לפי מעמדה ועפ"י כבודה. הבעל זכאי, יחד עם זאת, לטעון כי "מעשה ידיה" של האשה (הכנסתה-משכורתה מעבודתה שמחוץ למשק ביתה) הינם "תמורת מזונותיה", והוא רשאי לנכות ולקזז את "מעשה ידיה" אלו כנגד דמי המזונות שהוא חייב לשלם לה למילוי כל צרכיה, כאמור. במה דברים אמורים? כאשר הכנסות "מעשה ידיה" של האשה אכן מספיקות לה כדי מילוי כל מחסורה וכל צרכיה, אולם כאשר הכנסותיה אלו אינן מספיקות כאמור, כי אז חייב בעלה להשלים לה משלו (ראה: ע"א 63/69 בעמ' 807 [19]; ע"א 560/82 בעמ' 746, 748 [20]; ע"א 130/83 בעמ' 725 [21]). חושבני כי הכנסותיה של האשה אינן יכולות להספיק לה למילוי כל צרכיה החיוניים ומחסורה, מה גם שהבעל חייב לשאת גם בכל הוצאות החזקת המדור של האשה (כפי שכבר הוסבר לעיל). התוצאה היא, שהנתבע (הבעל-האב) חייב לשאת במזונותיהם של שני הילדים הקטינים, הם התובעים 2 ו-13 במלואם, כדי מילוי כל צרכיהם החיוניים-הכרחיים, וכן חייב הוא להשלים משלו למזונותיה של האשה מעבר למה שהיא משתכרת ומרויחה מעבודתה שמחוץ למשק ביתה. הכנסות הבעל: הבעל עובד מזה שנים תע"ש בעבודה מלאה וקבועה. ואלו הן משכורותיו: בחודש דצמבר 1988 - 2,074 ש"ח נטו בחודש ינואר 1989 - 3,367 ש"ח נטו בחודש פברואר 1989 - 2,481 ש"ח נטו בחודש מרץ 1989 - 2,197 ש"ח נטו בחודש אפריל 1989 - 1,123 ש"ח נטו בחודש מאי 1989 - 2,357 ש"ח נטו סכומי הנטו הנ"ל הינם לאחר ניכויי החובה, ולאחר שנוכו עוד מהמשכורת תשלומים למס אחיד, ביטוח חיים הדדי, תשלומים לקרן השתלמות ותשלום לקרן חסכון. עוד יש לציין כי הנתבע מקבל ארוחות צהריים במפעל שבו הוא עובד, וזאת במחיר אפסי, ולמעשה בחינם. ולבסוף ברצוני להוסיף ולקבוע, שבנסיבות הענין ולאור הרקע האופף את המקרה כאן, ובשים לב שהאשה עבדה בחלק מהזמן שבה קבלה, בין היתר, מזונות זמניים, ובשים לב שלא קבעתי את המזונות הזמניים החל מיום הגשת התביעה (19.6.88) אלא רק מיום 1.12.88, הרי לאור כל הנ"ל ועל מנת לא להחריף את היחסים שבין בעלי הדין, אני מחליט שלא לעשות חשבונות והתחשבנויות בגין העבר עד כה, וכי עד עתה ישולמו המונות בשיעור המזונות הזמניים שנקבעו בזמנו - מבלי שייעשו חשבונות עבור התקופה הקודמת, תוך ניכוי הכספים שהשתכרה בהם האשה - ואילו עכשיו אקבע את שיעור המזונות מעתה ואילך (ובענין זה ראה: ע"א 413/85, 421 בעמ' 840 [22]). ענין החזקת הילדים: מדובר בילדים שאינם תינוקות. הבת, תהיה בקרוב בת 16 שנה, והבן הינו כבן 13 שנה. בני המשפחה גרים ביחד בדירה אחת. לא ראיתי כל מקום לקבוע קביעות בענין החזקתם המשפטית של שני הילדים הנ"ל, הן בהתחשב בגילם ובעובדה שהם גרים היום יחד עם שני ההורים ברירה אחת, והן מפני שלא היו בפני ביהמ"ש - למעשה ולהלכה - כל הליכים של ממש בענין החזקתם, ולא התנהל כל דיון עניני בנושא החזקת הילדים. חושבני כי שני הצדדים זנחו נושא זה וגם הם לא ראו בו ענין לדיון מעשי וממשי, שני ההורים גם יחד הינם האפוטרופסים הטבעיים של הילדים הנ"ל, ורוצה אני להאמין ששניהם מעונינים בטובתם של ילדיהם הקטינים, ולא יעשו כל מעשה וכל פעולה שעלולים לפגוע בקידום טובתם זו. לאור כל הנסיבות האמורות ובהתחשב שהאב ישלם את הוצאות החזקת הבית (שאני מעריכן היום בכ-40 ש"ח לחודש) וימשיך לשלם את ביטוחם הרפואי בקופ"ח, ובהתחשב בקצבת הילדים שתקבל האם מהמוסד לביטוח לאומי עבור אחד מילדיה, אני קובע כי דמי המזונות שעל הנתבע לשלם לשני ילדיו הקטינים הינם בסך של 720 ש"ח לחורש ולהשלמת מזונותיה של האשה עליו לשלם סכום של 180 ש"ח לחודש, הכל לפי ערכם היום. ולסיכום אני פוסק כדלקמן: 1. עד ליום 15.1.90 ועבור התקופה שעד ליום 15.1.90, ישלם הנתבע לתובעים את דמי המזונות ושאר החיובים שהוחלט עליהם בהחלטת ביהמ"ש מיום 22.12.88 (ההחלטה למזונות זמניים), ואני מאמץ את ההחלטה הנ"ל להיות חלק מפס"ד זה, בכל מה שנוגע לחיוביו של הנתבע כלפי התובעים לגבי התקופה המסתיימת ביום 15.1.90. 2. החל מיום 16.1.90 ועבור התקופה המתחילה ביום 16.1.90, יחולו על הנתבע החיובים הבאים שיהיה חייב בהם כלפי הנתבעים. 3. אני מחייב את הנתבע, מרדכי X, לשלם לתובעים סכום כולל של 900 ש"ח לחודש כדמי מזונות, החל מיום 16.1.90 ובכל 16 לחודשים הבאים. סכום כולל זה מכיל בתוכו סך של 180 ש"ח לחודש שעל הנתבע להשלים למזונותיה של אשתו, פרידה X - התובעת מס' 1, בנוסף למה שהיא משתכרת ומרויחה, וסך של 720 ש"ח לחודש כדמי מזונות שעל הנתבע לשלם לשני ילדיו הקטינים, אסתר X ושי X - התובעים מס' 2 ו-3. סכום המזונות הכולל הנ"ל (900 ש"ח לחודש) ישולם לידיה של הגב' פרידה X, והוא יהיה צמוד למדד יוקר המחיה ויעודכן כל שלושה חודשים מבלי שהעדכון יחול למפרע. הבסיס לחישוב ההצמדה הוא מדד חודש דצמבר 1989. 4. דמי מזונות חודשיים שאינם משולמים במועדם, ישאו רבית והצמדה עפ"י החוק. 5. קצבת הילדים שמשלם המוסד לביטוח לאומי עבור הילדים הקטינים הנ"ל או עבור מי מהם, תשולם לידי אימם הגב' פרידה X, וקצבה זו היא בנוסף לדמי המזונות שנפסקו בפס"ד זה כאן. 6. הנתבע ימשיך וישלם את ביטוחם הרפואי של התובעים בקופ"ח. 7. הנתבע ישא וישלם את הוצאות החזקת הבית בגין הדירה שבה גרים התובעים כדלקמן: מסים עירוניים, מים, חשמל, גז וטלפון (עד 550 פעימות מונה לחודש). 8. כפי שהסברתי בגוף פסה"ד, לא ראיתי כל מקום לקבוע דבר בענין החזקתם המשפטית של שני הילדים 9. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים, לידי הגב' פרידה X, הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 900 ש"ח, בצירוף רבית והצמדה עפ"י החוק. אישה מורדת / בעל מורדשאלות משפטיות