בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט ד"ר בנימיני) הרשיע את המערער על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן ובו 4 אישומים, שכללו שתי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, ובשתי עבירות של נסיון לבצע עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא ו- 25 לחוק זה. בית משפט קמא דן את המערער ל- 24 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי ולתשלום קנס בסך 30,000 ₪ או 6 חודשי מאסר תמורתו. מדובר בקבלת משכנתאות במאות אלפי שקלים שניתנו לעולים חדשים בתנאים מועדפים על בסיס של חוזים פיקטיביים ובדרכי מרמה, כשלמעשה נועדו כספי ההלוואות לקונים אמיתיים שלא היו זכאים לקבלת הלוואות בתנאים מועדפים. ואלה בקצרה העובדות של ארבעת האישומים, בהם הודה המערער במסגרת הסדר הטיעון, כאמור: א. עובדות האישום הראשון מקימות עבירה של נסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. על פי האמור באישום זה, קשר המערער בין מוכר דירה פיקטיבי לעולים חדשים בעלי זכאות לסיוע המדינה ולתנאים מועדפים בקבלת משכתנאות. על פי תכנית הקשר, אמור היה להחתם חוזה מכר פיקטיבי למכירת דירתו של המוכר (דורון בורר) לקונים פיקטיביים, אשר עם חתימת החוזה אמורים היו לקבל מהבנק משכנתא. עם קבלת המשכנתא אמורים היו הקונים הפיקטיביים לעזוב את הארץ, כשבנעליהם נכנס הקונה האמיתי והוא זה שאמור היה לפרוע את ההלוואה לבנק, הגם שהוא עצמו לא היה זכאי לקבל את ההלוואה באותם תנאים מועדפים. על סמך החוזה הפיקטיבי פנו הקונים הפיקטיביים לבנק לקבלת המשכנתא אלא שעסקה זו, שבגינה אמור היה המערער לקבל "עמלה" בסך 2,375 דולר, כטענתו, סוכלה בהתערבות המשטרה. ב. על פי האמור באישום השני, שעניינו קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, קשר המערער קשר עם בני הזוג בריילובסקי לקבלת כספי הלוואה במרמה. על פי קשר זה, חתמו הזוג בריילובסקי על חוזה פיקטיבי למכירת דירתם לקונים שהיו בעלי זכאות לסיוע המדינה בקבלת משכנתאות בתנאים מועדפים. על סמך החוזה הפיקטיבי, קיבלו הרוכשים הפיקטיביים הלוואה מהבנק ומסרו את כספי ההלוואה במרמה לזוג בריילובסקי, שכאמור לא היה זכאי לקבלת ההלוואה באותם תנאים. למחרת יום קבלת כספי ההלוואה מהבנק נחתם הסכם לביטול החוזה הפיקטיבי. תמורת פועלו בעסקה זו קיבל המערער מהזוג בריילובסקי "עמלה" שלטענת התביעה היתה בסכום של 16,000 דולר, ולטענת המערער רק 1,625 דולר. ג. על פי האמור באישום השלישי, קשר המערער קשר עם אדם בשם תבור, שהיה זקוק להלוואה ולא יכול היה לקבלה, לבין זוג עולים חדשים בעלי זכאות, כאמור. בין הצדדים הללו נחתם הסכם פנימי שבעזרתו הצליחו לקבל מהבנק חלק ראשון מהלוואה שהגיעה להם. בעסקה זו שילם תבור למערער תמורת חלקו בקבלת כספי המשכנתא, במרמה, סך 9,000 דולר. סכום זה כלל גם את התשלום עבור הערבים שהובאו לבנק על ידי המערער על מנת לחתום על בקשת המשכנתא. בניגוד להודייתו בעובדות האישום השלישי, העיד המערער בטיעונו לעונש כי לא הרוויח מעסקה זו מאומה משום שהעסקה לא הושלמה. ד. באישום הרביעי מסופר על הקשר שקשר המערער עם זוג עולים חדשים בשם זבלוטסקי, שהיו זכאים לקבלת סיוע בקבלת משכנתא לרכישת דירה בתנאים מועדפים. המערער הציע להם "למכור" את המשכנתא לה הם זכאים, לאדם אחר שחסר זכאות כזו. לשם כך חתמו בני הזוג זבלוטסקי על חוזה פיקטיבי לרכישת דירה, ולאחר שקיבלו מהבנק את כספי המשכנתא, עזבו את הארץ ובנעליהם נכנס אדם אחר, אגור גכט שמו, שקיבל על עצמו לשלם במקום הקונים הפיקטיביים את החזרי ההלוואה, באותם תנאים, הגם שהוא עצמו, כאמור, לא היה זכאי לקבלת ההלוואה באותם תנאים מועדפים. כל המהלכים הללו נעשו בידיעת המערער. בעסקה זו אמור היה המערער לקבל מגכט סכום של 12,000 דולר, אלא שהעסקה סוכלה בעקבות התערבות המשטרה, וזאת עוד בטרם נמסרו הכספים לידי הקונים הפיקטיביים. באישום זה הורשע, איפוא, המערער בעבירה של נסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות - בלבד. בין הצדדים נחתם הסדר טיעון, לפיו טענה המדינה להטלת עונש מאסר בפועל של 3 שנים, מאסר על תנאי וקנס, ואילו לסנגור הותר לטעון לעונש באופן חופשי. בפני בית משפט קמא העלה הסנגור מספר נימוקים להקלת עונשו של המערער: הודייתו בעבירות שיוחסו לו והבעת צער על מעשיו; פעילותו ההתנדבותית בקליטת העליה של עולי רוסיה בישראל ובפעילות הסיוע לעלייתם לארץ וקליטתם בה. כמו כן, ביקש הסנגור להתחשב במצבו הרפואי והנפשי של המערער. מכלול הנימוקים לקולא לא נעלמו מעיני בית משפט דלמטה, ואולם חומרת מעשי המרמה של המערער, שהשופט קמא מציין כי בוצעו בשיטתיות ובתחכום, "תוך ניצול ציני של ההטבות שמעניקה המדינה לעולים חדשים", גברה על כל שיקול אחר. בערעור שבפנינו תוקף הסנגור את מסקנותיו של בית משפט השלום באשר למידת מעורבותו של המערער במעשי המרמה שבהם הורשע לפי כתב האישום המתוקן. אין המערער חולק על כך שמעשיו המתוארים באישומים שבכתב האישום המתוקן, בהם הודה והורשע, אכן מהווים מעשי הונאה כלפי המדינה. לעומת זאת, דוחה המערער את מסקנת השופט קמא, לפיה הונה בנקים (עמ' 137, שורה 4 לפרוטוקול) ופגע בהם (עמ' 139, שורה 26 לפרוטוקול). לטענת המערער, הבנק לא ניזוק כספית באף לא אחד מארבעת האישומים, שכן בכל מקרה היה יכול הבנק להיפרע מן הלווה האמיתי. המשיבה סבורה כי עצם העובדה שהבנק העניק הלוואות על סמך חוזים פיקטיביים שהמערער היה קשור בכריתתם מבלי שהבנק ידע על כך, די בכך כדי לקבוע שהמערער ביצע מעשה מרמה כלפי הבנק. הסנגור טען עוד כי טעה בית משפט קמא בבואו לקצוב את דינו של המערער, בכך שהנחה עצמו על ידי פסיקה מחמירה שלא ממין העניין (ע.פ. 23/97 אבוטבול רפיד נ' מדינת ישראל, ורע"פ 838/00 גליק נ' מדינת ישראל (ראה בעמ' 142 לפרוטוקול), ואכן אין הנדון דומה לראיה. המקרים הנזכרים עוסקים אמנם בקבלה במרמה של משכנתאות מבנקים על ידי עולים חדשים, אלא שבאותם מקרים העבירות היו חמורות בהרבה והמעורבים פעלו מתוך תאוות בצע, כשהם משלשלים לכיסם מאות אלפי שקלים מכספי בנקים. המקרה שבפנינו עם כל החומרה שבו שונה בדרגת חומרתו מאותם מקרים שהנחו את בית משפט קמא, מה גם שההלוואות מוחזרות לבנק, אם כי לא על ידי אלה שהיו זכאים לקבלן. לדעת הסנגור, במקרה דנן, המערער היה רק "דמות ביניים", בין אלה שהיו הדמויות הדומיננטיות בביצוע העבירות, קרי עורכי הדין והמתווכים, ודווקא אלה זכו לעונשים קלים וחלקם אף לא הועמד לדין. עו"ד דרעי סבור גם כי היה על בית משפט קמא להקל עם המערער, לא רק מטעמי בריאות, אלא גם מעצם העובדה כי היה אזרח נורמטיבי במשך כל שנות חייו עד לביצוען של העבירות הנוכחיות (למעט עבירת מין שאינה ממן העבירות הנדונות בערעור זה). הסנגור מונה סיבה נוספת להקל על המערער והיא שהעבירות בוצעו לפני 6-5 שנים. לאור כל הנטען לעיל, לחומרה מחד ולקולא מאידך, החלטנו להתערב במידת מה בפסיקתו של בית משפט קמא ולהעמיד את עונש המאסר בפועל על 17 חודשים במקום 24 חודשים. שאר חלקי גזר הדין ישארו בעינם. חוזהמשכנתאמקרקעין