השופט ג' בך: 1. בנובמבר 1976 נכרת חוזה בין המערערת. שפעלה באמצעות נציגתה בישראל, "חברת לוסי בורכרד בע"מ", לבין המשיבה, אשר לפיו התחייבה המערערת להוביל עבור המשיבה שתי מכונות לשאיבת בטון דרך הים מאנגליה לישראל. ההובלה בוצעה במרץ 1977. ההתדיינות בין הצדדים בערעור זה מתמקדת בגובה דמי ההובלה, שעל המשיבה לשלם למערערת. 2. להלן סעיפי החוזה הרלוואנטיים לענייננו. סעיף אחד בחוזה מתאר את המטען כך: CONCRETE PUMPS EACH CONSISTING PUMP 7350 KG. 33 CBM + BOOM 3500 2" ."KG. 22 CBM סעיף שני מתייחס לדמי ההובלה, וקובע: (ג' ב' - ‎"FULL LINER TERM & 1150 - PER UNIT + S/C (SURCHARGE AS APPLICABLE AT TIME OF SHIPMENT AND SUBJECT TO GENERAL ."INCREASE סעיף אחרון זה הובהר נוספות בשתי הוראות אחרות של החוזה, לאמור: IT IS AGREED THAT IF AT ANY TIME DURING THE VALIDITY OF" -THIS CONTRACT A SURCHARGE BE APPLICABLE AT TIME OF SHIP ".MENT, IT WILL BE COLLECTED OVER AND ABOVE THE FREIGHT RATE IN THE EVENT OF A GENERAL INCREASE IN RATES, THE INCREASE" ."OF THE BASIC RATE WILL BE ADDED TO THE AGREED RATE הצדדים נחלקו הן בדבר דמי ההובלה הבסיסיים, שחלים על המשלוח האמור, והן בשאלה, אם חלה בתקופה הרלוואנטית העלאה כללית של דמי ההובלה, ואם מגיעה למערערת תוספת בשל היטל מיוחד - ‎.SURCHARGE 3. נדון תחילה במחלוקת הנוגעת לבסיס, אשר לפיו נקבעו דמי ההובלה. כאשר הגיע המטען לישראל, דרשה המערערת דמי הובלה, העולים על 2,300 לי"ש, שנקבעו בסעיף "דמי ההובלה" הנ"ל (היינו פעמיים 1,150 לי"ש), וזאת בין השאר מהטעם, שמידות המטען המוזכרות בשטר המטען גדולות מאלה המצוינות בחוזה. נפח המטען נמדד בארץ על-פי דרישת המשיבה, ואז התברר, כי הנפח היה אמנם קטן מזה המצוין בשטר המטען, אך עלה על זה שנקבע בחוזה. טענת המשיבה הייתה, וכך היא טוענת גם היום, כי הוסכם בין הצדדים על מחיר קבוע להובלת כל יחידה, וכי מחיר זה הינו בלתי תלוי במידות המטען. לעומתה טוענת המערערת, כי דמי ההובלה של 1,150 לי"ש, שנקבעו בחוזה עבור כל מכונה, כפופים הם למידותיהן של אותן מכונות, כפי שאף הן צוינו בחוזה, בסעיף תיאור המטען. אם מסתבר, כי מידות אלה עולות על מה שנקבע בחוזה, כי אז יש גם להעלות אוטומאטית את דמי ההובלה בפרופורציה המתאימה. המשיבה, כאמור, דחתה את הפירוש שנתנה המערערת לחוזה, אך על-מנת לאפשר את המשך פעילותה, שילמה תחת מחאה את דמי ההובלה בהתאם לנפח המטען, כפי שנמדד בארץ, משמע שהוסיפה לדמי ההובלה שהוזכרו בחוזה סכום, המתאים ליחס שבין הנפח המצוי הנ"ל לבין נפח המשאבות שצוין בחוזה. 4. בתביעתה לפני בית המשפט המחוזי בחיפה, שעליה נסב ערעור זה, תבעה המשיבה, כי יוחזר לה הסכום, ששולם על-ידיה תחת מחאה מעבר לדמי ההובלה המצויינים בחוזה, ובית המשפט פסק לטובתה. לדעת בית המשפט קמא, ציון המידות בחוזה "לא בא אלא לתאר את המטען ולתת למובילה תמונה כללית כדי שתדע איך לתכנן את ההובלה ובערך כמה נפח להכין עבורו". מאידך גיסא, נקבעו דמי ההובלה בצורה סופית ומחייבת, ואין הם מושפעים ממידות המטען. הוסיף בית המשפט וקבע, לחלופין, שלא הובאה לפניו ראיה בדבר מידותיו של המטען, ועל-כן מן הדין לדחות את דרישת המערערת. אפילו היה הצדק עמה מבחינת פירושו הנכון של החוזה. כמו כן דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערערת, לפיה יכולה היא להיבנות מנוסח שטר המטען, ולפיה ישנה הפניה בחוזה ההובלה אל האמור בשטר המטען בכל הנוגע לקביעת דמי ההובלה. על טענה זו עוד ייוחד הדיבור להלן. 5. לי נראה, כי החוזה הנדון לוקה בחסר ובאי-בהירות. מדובר בו, מצד אחד, על דמי ההובלה עבור כל מכונה, ומצד אחר, נקבעות מידותיה של כל יחידה, אך לא נאמר בו מה יהיה המצב, אם יתברר כי מידותיו של המטען תעלינה על האמור בחוזה. במקרה כזה, יש לפרש את החוזה על-פי כללי ההיגיון, וכן יש להיעזר בהוראות סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, אשר זו לשונו: "פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים". אשר לכללי ההיגיון, הרי נראה כי אלה תומכים בטענת המערערת. קשה להסכים לסברה, כי כאשר בחוזה להובלת מטען עסקינן, אין דמי ההובלה מושפעים ממידות החפצים בהם המדובר. אחרי הכול, נפח ומשקל של המטענים, אשר אניית סוחר יכולה להוביל, הינם מוגבלים, ועל-כן הדעת נותנת, כי קיים קשר ישיר בין מידות המטען לבין דמי ההובלה הנתבעים. פועל יוצא מהנחה זו הוא, כי כאשר מתברר, כי המטען המובל עולה במידותיו על המוסכם בחוזה ההובלה, כי אז, מן הסתם, חייבת לחול עלייה גם בדמי ההובלה. ואשר לסעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), המסמיך את בית המשפט להשלים פרטים החסרים בחוזה, הרי, כפי שנקבע בע"א 79/76 [1], בעמ' 733, המדובר ב"פרטים שלגביהם קיים נוהג פרטי בין הצדדים או נוהג כללי המקובל בחוזים מאותו סוג, כלומר, פרטים נלווים להתקשרות העיקרית, אשר מתוך כך שיש לראותם כמוסכמים על-פי הנוהגים הקיימים, לא טרחו הצדדים להכניסם לחוזה, או שהסיחו את דעתם מהם". 6. לעניין קיום הנוהג, לפיו יש להתחשב במידות המטען בקביעת דמי ההובלה אף מעבר לאמור בחוזה ההובלה, הפנה בא-כוח המערערת, בצדק, את תשומת לב בית המשפט לשניים אלה: א. לסעיפים 106 ו-110 לחוק הסחר הימי העותמני, שעניינם שכר ההובלה. סעיף 106 קובע: "המחיר לשכירת אניה נקרא שכר-הובלה; הוא נקבע בהסכמת הצדדים. הוא מצויין בחוזה שכירות ובשטר המטען הנוגע לכל האניה או לחלק ממנה, למסע כולו או לזמן מוגבל, לפי טון, קילו, קוינטל באופן כללי או למטען מעורב תוך ציון תפוסתה של האניה". ובסעיף 110 נקבע לאמור: "אם השוכר מטעין סחורות יותר מכפי שהוסכם ישלם את שכר ההובלה בעד תוספת המטען נוסף לשכר שהוסכם עליו". אמנם, אין האמור בסעיף 106 הנ"ל תואם במדויק את האמור בחוזה הספציפי הנדון לפנינו, אך ניתן ללמוד מהוראות הסעיפים הנ"ל, כי קיום הקשר הישיר בין מידות המטען לבין דמי ההובלה, שניתן לתבוע עבור הובלתו, מקובל על המחוקק. ב. בין "התנאים הכלליים" של החוזה הנדון מצוי התנאי הבא: UNLESS OTHERWISE STATED IN THE SPECIAL CONDITIONS ON THE" FRONT HEREOF, BORCHARD LINES LTD. WILL SECURE THAT THE CARGO WILL BE LOADED, HANDLED, STOWED, CARRIED AND DISCHARGED SUBJECT TO AND UPON THE TERMS, CONDITIONS AND EXCEPTIONS CONTAINED IN A FORM OF ".....LINER BILL OF LADING OF BORCHARD LINES LTD טופס שטר המטען האמור הוגש כראיה לבית המשפט, ובסעיף 22 בו נאמר כדלהלן: THE SHIP RESERVS THE RIGHT OF CHARGING FREIGHT ON" -MEASUREMENT, WEIGHT OR VALUE, AND OF RE-MEASURING, RE WEIGHING AND RE-VALUING THE GOODS AND CHARGING FREIGHT ".ACCORDINGLY BEFORE DELIVERY בית-משפט קמא סבר, כי ההפניה הנ"ל בחוזה אל שטר המטען מתייחסת רק לתנאים, הנוגעים לפרטים הטכניים של ההטענה, ההובלה, הפריקה וכו', ואין לה נפקות לנושא דמי ההובלה. כשלעצמי, מסופקני, אם יש לפרש את "סעיף ההפניה" בצורה כה מצמצמת, אך אין לדבר זה חשיבות, כי גם דעתי היא, כי פורמאלית אין להחיל את סעיף 22 הנ"ל של שטר המטען על המקרה שלפנינו. אין לשכוח, שבחוזה דנן לא נקבעו דמי ההובלה אך ורק על-פי מידות המטען, אלא נקבע שכר להובלת כל אחת מהמשאבות. אין לקבל גם את טענתו של בא-כוח המערערת, לפיה יש בשטר המטען הנ"ל משום חוזה נוסף ומאוחר יותר שנערך בין הצדדים, ושיש לו על-כן כוח מחייב. כאשר קיים חוזה הובלה בין הצדדים, אין לראות בשטר המטען משום חוזה חדש, הבא במקום חוזה ההובלה המקורי, במקרה של סתירה בין תנאי החוזה לסעיפי שטר המטען, עדיף החוזה (כך נאמר גם בשטר המטען). אולם, מאידך גיסא, מותר לקחת בחשבון את סעיפי שטר המטען כדי לפרש את החוזה ולעמוד על כוונת הצדדים, כאשר קיימת, כמו במקרה שלפנינו, אי-בהירות מסוימת לגבי תנאי החוזה. ראה בעניין זה ספרו של ‎T.E. SCRUTTON, ON CHARTERPARTIES AND BILLS OF LADING (LONDON, 18TH ED., BY A. MACATTA, 1974) 53, בו נאמר: THE BILL OF LADING IS NOT THE CONTRACT, FOR THAT HAS BEEN MADE" ,BEFORE THE BILL OF LADING WAS SIGNED AND DELIVERED "BUT IS EXCELLENT EVIDENCE OF THE TERMS OF THE CONTRACT (ההדגשה שלי - ג' ב'). תימוכין להלכה זו ניתן למצוא בפסקי הדין ב- ‎SEWELL V. BURDICK AT S.S. ARDENNES (CARGO OWNERS) V. S.S. ARDENNES ,]4[ )1885) OWNERS) (1951) [5]; AT 59). לזאת יש, כמובן, להוסיף את הסעיפים בשטר המטען, שאומצו על-ידי הצדדים במפורש בחוזה ההובלה עצמו (כפי שנעשה הדבר במידה מסוימת בחוזה הנדון כאן). כדי לסכם נקודה זו: אין שטר המטען מהווה חוזה נוסף בין הצדדים, ואין, בנסיבות העניין, לראות את סעיף 22 לשטר המטען כבא במקום התנאים של החוזה, הדנים בקביעת דמי ההובלה. אולם יש בסעיף האמור כדי להצביע על כך, שקיים נוהג, הקושר את דמי ההובלה הימית למידותיו של המטען, ושבמקרה של ספק מותר למוביל לחזור ולמדוד את נפחו ואת משקלו של המטען לפני מסירתו לידי בעליו ולקבוע את דמי ההובלה בהתאם. 7. מהאמור לעיל עולה, כי יש רגליים לסברה, כי משהתברר, כי נפח מכונות השאיבה עלה במידה משמעותית על המידות שצוינו בחוזה ההובלה, הרי רשאית הייתה המערערת לתבוע דמי הובלה הגבוהים אף הם מאלה שנקבעו תחילה. אין אני תמים דעים גם עם קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה לא הובאה כביכול הוכחה בדבר הנפח הממשי של המכונות. נכון הדבר, שאיש לא העיד במישרין על תוצאות בדיקת הנפח בהגיע האנייה לישראל. אולם הובאה ראיה בדבר כל הגורמים שנלקחו בחשבון בקביעת דמי ההובלה, ונמסר, כי הסכום במטבע ישראלי, שאולצה המשיבה לשלם, הגיע לסך של 78,958 ל"י, הסכום הנ"ל שולם, כאמור, במחאה, והמשיבה תבעה, כי יוחזר לה הסך של 32,539.05 ל"י. מאחר שכל יתר הגורמים, מהם הורכבו דמי ההובלה, הינם ידועים ונמסרה עדות אודותם, וה"נעלם" היחידי הוא הנפח המוגדל של המכונות לעומת הנפח שמצוין בחוזה, הרי שניתן בדרך אריתמטית פשוטה לשחזר את החשבון ולגלות את גורם הנפח. בא-כוח המערערת ערך חשבון זה במסגרת סיכום טענותיו, ולאור חישוב זה היה נפח המטען 129,23 מ"ק (לעומת 110 מ"ק על-פי הנתונים בחוזה). חישוב זה מקובל עלי. 8. עם זאת היה על המערערת להוכיח בצורה ברורה יותר את קיום הנוהג כאמור, וכן היה עליה להראות, איך ולפי איזו שיטה נהוג לחשב את התוספת לדמי ההובלה המגיעה למוביל עקב גילוי מטען העולה במידותיו על זה שנקבע בחוזה. האם המדובר בדרך כלל בפרופורציה ישירה בהתאם לתוספת הנפח והמשקל, או שמא נהוג תחשיב על-פי קריטריונים שונים? ואמנם, ביקשה המערערת להשמיע בנקודה זו וכן בנקודות נוספות (עליהן עוד ידובר בהמשך) את עדותו של עד מומחה, הוא מר מהולל, מנהל איגוד המשתמשים בהובלה ימית. על-פי גירסת המערערת, כפי שהובאה בסיכומי טענותיו של בא-כוחה, עמד עד זה להעיד בנושאים הבאים: "איך מחשבים את דמי ההובלה, מה מקובל לעניין נפח ו/או משקל ו/או יחידת מטען, מהי ההעלאה שחלה בין מועד תאריך ההסכם לבין ביצוע ההובלה, מה הם ההיטלים שחלו באותה תקופה, על מי חלו ההעלאות וההיטלים וכדומה". עד זה הוזמן להעיד ואף הופיע בבית המשפט המחוזי בחיפה, אך עדותו לא נשמעה, ואלה פרטי האירוע: ביום שנקבע למסירת עדותו של העד המומחה הנ"ל התייצב העד בבית המשפט, ובא-כוח המערערת ביקש מבית המשפט לשמעו בתור עד ראשון, זאת למרות העובדה, שעדותו של עד אחר (מר חיא) החלה להישמע כשבוע לפני כן, ונקבעה להמשך באותו בוקר, ואף עד זה היה נוכח בבית המשפט. בא-כוח המשיבה התנגד להפסקת חקירתו של העד האחר לצורך הקדמת עדותו של מר מהולל, ובית המשפט קיבל את ההתנגדות והחליט, כי עדותו של מר מהולל תישמע רק לאחר השלמת חקירתו של העד הנ"ל. כאשר תמה עדותו של העד חיא, ונקרא מר מהולל להיכנס לאולם בית המשפט, הסתבר, כי הלה עזב את בית המשפט. בא-כוח המערערת ביקש אז לקבוע ישיבה נוספת כדי לאפשר לו להזמין את מר מהולל מחדש ולהשמיע את עדותו. בא-כוח המשיבה התנגד לבקשה זו, ובית המשפט סירב לבקשת הדחייה ונימק זאת בהחלטה בזו הלשון: "כשהיה כאן העד מהולל מתחילת הבוקר, הודעתי לו במפורש שעדותו תישמע רק לאחר גמר עדותו של העד חיא. לא יתכן שעד יכתיב לבית משפט את סדר שמיעת העדויות ואת מועדן. העד חייב להתאים את זמנו לזמנו של בית משפט ולא להיפך. אני דוחה את בקשת הדחיה". נראה לי, כי החלטה זו של בית המשפט בטעות יסודה. הנכון הוא, שעד לא יוכל להכתיב לבית המשפט מתי יוזמן ומתי תושמע עדותו, אך אין הצדקה להעניש את הצד שהזמין את העד בשל התנהגותו הפגומה של זה האחרון. המצב יכול היה להיות שונה, לו התרשלה המערערת ולו נמנעה מלהזמין את עדיה ביום שנקבע להשמעתם, אך במקרה דנן, מה היה אשמה של המערערת? היא הזמינה את העד כדין ואף דאגה להופעתו בבית המשפט, מה עוד ניתן היה לצפות ממנה? אם אחר כך הסתלק העד מהמקום, והסתבר כי לא הייתה לכך סיבה סבירה, כי אז יכול היה בית המשפט לשקול נקיטת אמצעים נגד העד - כגון האשמתו והענשתו בשל הפרת חובתו כלפי בית המשפט או הוצאת צו הבאה נגדו. מאידך גיסא, הענשתו של הצד המזמין על לא עוול בכפו אינה נראית צודקת. כאן היה מקום להשתמש בסמכות בית המשפט על-פי תקנה 152(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, הקובעת, כי "רשאי בית המשפט לדחות את הדיון למועד, במקום ובתנאים שייראו לו, אם היה סבור כי למען הצדק מן הראוי לעשות כן..." מאחר שדחייה כנ"ל הייתה נגרמת על-פי בקשת המערערת ובשל התנהגות אחד מעדיה, ייתכן שמוצדק היה לחייב את המערערת לשאת בהוצאות בית המשפט עבור הזמן השיפוטי שבוזבז, אך לא היה מקום למנוע ממנה להביא את ראיותיה החיוניות לפני בית המשפט. הייתי מגיע למסקנה שונה, לו המדובר היה בעדות משנית, בלתי חשובה, או בעדות שתוכנה כבר כוסה דיו על-ידי ראיה אחרת, אך במקרה דנן נראה, לכאורה, כי עדותו של מר מהולל, שהינו מומחה בנושאים הנדונים וגם כיהן בתור מנהל איגוד המשתמשים בהובלה ימית, איגוד שעל החלטותיו ביקשה המערערת להסתמך, יכלה לתרום רבות להבהרת הנקודות השנויות במחלוקת בין הצדדים ויכלה לעזור למערערת (הנתבעת בתביעה המקורית) בהוכחת טענותיה. נוכל, בהקשר זה, להיעזר בפסק הדין, שניתן מפי השופט אלון בע"א 653/80 [2], בו נאמר, בעמ' 804: "בבוא בית המשפט לשקול, אימתי לסטות, מטעמים שבצדק, מן הכלל שלא לדחות את קיום המשפט במועד שנקבע, עליו להביא בחשבון הן טיב הנימוקים, שעליהם מתבסת בקשת הדחייה, והן את התוצאות, העלולות לנבוע מאי-דחיית קיום הבירור המשפטי..." במקרה ההוא נמנע עורך-דין, בא-כוח הנתבעים, מלהופיע בבית המשפט וביקש את דחיית הדיון על סמך נימוקים, שלא נראו לבית המשפט משכנעים. בכל זאת נתקבל הערעור על סירובו של בית המשפט בערכאה הראשונה להסכים לדחייה, מהטעם שתוצאות החלטה זו היו חמורות מאוד עבור מרשו של אותו עורך-דין. קל וחומר מתבקשת מסקנה זו, כאשר נימוקי הבקשה הינם משכנעים בכל הנוגע לצד המבקש עצמו ולבא-כוחו, וכאשר אי-היענות לבקשה פירושה מניעת אפשרות מהמבקש לבסס את גירסתו כדבעי. אשר על-כן נראה לי, כי יש מקום להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על -מנת לאפשר השמעת עדותו של העד הנ"ל או - אם הדבר אינו מעשי עוד - השמעת עד מומחה או עדים מומחים אחרים במקומו. התחזקתי בדעתי זו על-אף היותי מודע להארכת הדיונים הכרוכה בכך, אחרי ששוכנעתי, כי עדותו של העד מהולל הנ"ל הייתה חיונית גם, וכנראה עוד יותר, להוכחת טענות המערערת באשר לנושאים האחרים, שהיו שנויים במחלוקת בין הצדדים, כפי שיפורט להלן. 9. כזכור, תבעה המערערת מהמשיבה לשלם דמי הובלה מוגדלים גם מהטעם, שחלה בתקופה הרלוואנטית העלאה כללית (GENERAL INCREASE) של דמי ההובלה, וגם על סמך הטענה, כי מגיעה תוספת בשל היטל מיוחד (SURCHARGE). אשר להעלאה הכללית, הרי הגישה המערערת בתור הוכחה חוזרים, שהופצו על -ידי איגוד המשתמשים בהובלה ימית, לפיהם סוכם בין האיגוד לבין ארגון, הקרוי "הקונפרנס הבריטי", שהחל מ-1.1.77 תחול העלאה של 8% בדמי ההובלה וכן היטל דלק בגובה של 15% מדמי ההובלה. בית המשפט המחוזי קבע, כי לא עלה בידי המערערת להרים בעניין זה את נטל ההוכחה המוטל עליה. מסתבר, כי קיימות חברות הובלה רבות, מסוגים שונים, אשר אינן שייכות ל"קונפרנס הבריטי", וגם המערערת היא אחת מאותן חברות. אשר על- כן לא ראה בית המשפט סיבה, המצדיקה התייחסות אל אותן עליות המחירים של ה"קונפרנס" כאל העלאה כללית" במובנו של מונח זה בחוזה שהוא נושא הערעור. השופטת המחוזית המלומדת לא שללה את האפשרות, שחלה עלייה בדמי ההובלה בין מועד חתימת החוזה בנובמבר 1976 לבין מועד ביצוע ההובלה (המטען הגיע לנמל אשדוד ביום 18.3.77), אך קבעה, כי בהעדר ראיה של ממש אין היא יכולה לקבוע את שיעור העלייה. הוא הדין בנושא ה- SURCHARGE. לא הובאה הוכחה, באיזה היטל המדובר, ובכמה הוא מתבטא במועד המשלוח. המערערת ניסתה לתמוך בעניין זה את יתדותיה שוב על מסמך של איגוד המשתמשים בהובלה ימית. אך דא עקא, שמסמך זה לא רק מסתמך אף הוא על החלטת "הקונפרנס הבריטי" (וכבר הובהר מדוע אין בכך משום ראיה קונקלוסיבית), אלא שנכתב הוא בתאריך 25.3.77, שהוא מועד מאוחר יותר מהמועד בו הגיע המטען לנמל אשדוד. מסכים אני לדעת השופטת המלומדת, כי נטל ההוכחה בדבר ההעלאות האמורות רבץ על המערערת, ולא הייתי מציע לחבריי הנכבדים שנתערב בהחלטתה, לפיה לא עלה בידי המערערת להרים נטל זה. אולם דווקא ביחס לנקודות אלה בולטת החשיבות הפוטנציאלית הנודעת לעדותו של מר מהולל, אשר השמעתה נמנעה מהמערערת. הוא, כמי שכיהן בתור מנהל איגוד המשתמשים בהובלה ימית, היינו האיגוד אשר על חוזריו התבססו טענות המערערת, היה, לכאורה, העד המוסמך ביותר לפרש את כוונת אותם חוזרים ולהבהיר לבית המשפט, מה היו ההעלאות בדמי ההובלה, שחלו עובר לביצוע ההובלה האמורה, מה היו ההיטלים, עליהם סוכם באותה תקופה, ועל מי חלו אותן העלאות ואותם היטלים. נראה לי איפוא, כי אין מנוס מהמסקנה, כי לא ייעשה צדק בתיק זה, אם לא תינתן למערערת ההזדמנות להשלים את מסכת ראיותיה על-ידי הגשת עדות מוסמכת מפי מומחה או מומחים, כמפורט לעיל. 10. סוף דבר, הייתי מחליט כדלקמן: א. לקבל את הערעור במובן זה שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי, על-מנת שיחליט מחדש בעניין גובה דמי ההובלה, לאחר שייתן למערערת הזדמנות להשמיע את עדותו של מר מהולל הנ"ל או של עד מומחה אחר. ב. על בית המשפט המחוזי לאפשר מתן עדות גם בנושאים של ההעלאה הכללית וההיטל המיוחד, שחלו בתקופה הרלוואנטית, כמפורט לעיל. ג. על בית המשפט לאפשר למשיבה להביא ראיות מצדה במטרה להזים את הוכחות המערערת, אם רצונה בכך. ד. לאחר השלמת הדיון כנ"ל ושמיעת טענות באי-כוח הצדדים ייתן בית המשפט המחוזי החלטה חדשה בהתחשב בקביעות הנ"ל ובחומר הראיות הנוסף שיובא לפניו. ה. על המשיבה לשלם למערערת שכר-טרחת עורך-דין בקשר לערעור זה בסך 150,000 שקל. השופט א' ברק: על-פי הוראה אחת שבחוזה בין הצדדים, נקבע המחיר לפי היחידה. על-פי הוראה אחרת שבו, תוארה היחידה על-פי מידות מסוימות. מה הדין, אם הלכה למעשה המידות עולות על אלה שתוארו? היש לשלם את המחיר שנקבע, בלא להתחשב בשינוי בגודל היחידה, או שמא יש להגדיל את המחיר על-פי גודל היחידה? שאלה זו נדונה על-ידי הצדדים כולם כשאלת פרשנות ולא כשאלה של טעות, ואף אני אדון בה במסגרתה זו. עניין לנו איפוא, בראש ובראשונה, בפירוש הוראות החוזה. הליך זה עניינו מיצוי האמור בטקסט עצמו. תהליך זה נשלט על-ידי הוראת סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי). לעניין זה קובע "אומד דעתם של הצדדים", כפי שהוא עולה מתוך הטקסט עצמו או מנסיבות שהן חיצוניות לטקסט. מכיוון שעניין לנו בפעולה משפטית דו-צדדית, אומד הדעת הוא של שני הצדדים. על-כן יש להתחשב בכוונות סובייקטיביות של צד אחד, רק עד כמה שהן הובאו לידיעתו של הצד השני. מעבר לכך, יש להתחשב באומד הדעת שניתן לייחס לצדדים, הפועלים כאנשים סבירים. הטעם לכך הוא, שיש להניח, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר, כי אומד הדעת של הצדדים לחוזה הוא אומד הדעת שהיה להם. אילו פעלו כאנשים סבירים בנסיבות העניין. עמידה זו על "אומד דעתם של הצדדים" ניתן לכנותה כפרשנות החוזה במובנה המצומצם. לשם הפעלתה של זו יש להביא ראיות. בין השאר רלוואנטי הוא לדעת, מה סביר היה להם לצדדים לאמוד לעניין זה. עדותו של העד המומחה עשויה להשליך אור על עניין זה. לעתים אין תשובה (חיובית או שלילית) לשאלה, הדורשת הכרעה, בטקסט עצמו על-פי פירושו (במובן הצר). במצב דברים זה ניתן במקרים מתאימים להוסיף על האמור בחוזה הוראות, שאינן מצויות בו. לעניין זה יש להתחשב, בין השאר, בנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה, בנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג. תהליך זה נשלט על-ידי סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי). כן יש להתחשב באותם הסדרים נורמאטיביים, אשר הצדדים לא נתנו דעתם עליהם במפורש - ועל-כן אינם בגדר פירוש במובן הצר ואף אינם בגדר נוהג (בין ספציפי בין הצדדים ובין מקובל בסוג החוזים). כוונתי לאותם הסדרים נורמאטיביים, שיש להניח כי הצדדים, כאנשים סבירים, ביקשו להוסיף לחוזה, אם כי לא נאמר כך במפורש אלא אך במשתמע (ראה ע"א 259/75 [3]), בכל אלה אין מפרשים נורמה חוזית קיימת אלא מוסיפים נורמה חוזית חדשה. עניין לנו איפוא בפרשנות במובנה הרחב, לעניין זה יש לקבוע תשתית ראייתית, ממנה ניתן יהיה להסיק קיומו של הנוהג או של ההסכם המשתמע. לשם כך חשובה עדותו של העד המומחה. מטעמים אלה נראה לי, כי יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק, כדי שתישמע העדות ובאמצעותה ניתן יהיה לפרש את החוזה - הן במובן הצר והן במובן הרחב. כמן כן ניתן יהא להבהיר באמצעות אותו עד את התשתית העובדתית לעניין ההעלאה הכללית ולעניין ההיטל המיוחד. השופט ש' לוין: אני מסכים למסקנתו של חברי הנכבד, השופט בך, ומטעמיו, שיש לראות את הנפח הממשי של המכונות כמוכח. עם זאת אני נמנע מלחוות דעה באשר להסתייגותו לעניין פירוש התנאים הכלליים, המופיעים על גבי החוזה ת/1. עניינו של ערעור זה הוא חוזה, בו מצוין המטען, לפי יחידות, משקל ונפח, וכשדמי ההובלה מחושבים, לכאורה, לפי יחידה. אלמלא ביקשה המערערת להביא עדות בעניין הנוהג הקיים, לטענתה, בנסיבות אלה, איני בטוח שהייתי מתערב בתוצאה, שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, לעניין פרשנותו של החוזה. לטענתה של המערערת לקיפוחה באי-דחיית הדיון לא השיבה המשיבה בסיכום טענותיה. ונחה דעתי, שבנסיבות המיוחדות של המקרה הזה לא הייתה עילה להטיל על המערערת על לא עוול בכפה את תוצאות מחדלו של העד;ומכיוון שטוענים שהעד אמור היה להעיד גם לעניין התוספת וההעלאה הכללית של דמי ההובלה, זכאית המערערת שהעדות תישמע גם לעניין פריטים אלה של התביעה. לפיכך גם דעתי היא, שדין הערעור להתקבל, כמפורט בפסק-דינו של חברי הנכבד, השופט בך. הוחלט בהתאם לאמור בפסק-דינו של השופט בך. חוזההובלות