זוהי תביעה כספית ע"ס 51,396 ₪ להחזר הלוואה . רקע: 1. הצדדים הכירו בשנת 2000 והתגוררו יחדיו, בין התאריכים אוקטובר 2003 לבין מאי 2005, תחילה בדירה שכורה בתל אביב ולאחר מכן בביתה של הנתבעת אשר בחולון. 2. הצדדים חיו כידועים בציבור ואין להם ילדים משותפים. טענות התובע : 1. ביום 30.10.2003 נחתם בין הצדדים הסכם הלוואה בכתב לפיו, התובע ילווה לנתבעת 30,000 ₪. לצורך הלוואה זו, נטל התובע הלוואה מקבילה מחברת מגדל לביטוח בע"מ. 2. בהתאם להסכם ההלוואה נקבע כי הנתבעת תחזיר לתובע את סכום ההלוואה בחודש נובמבר 2004 בתשלום אחד, או לחלופין באמצעות 48 תשלומים חודשיים. הנתבעת ניהלה תביעה בסמוך לתאריכים אלה כנגד מעסיקה לשעבר אותו תבעה על סך 90,000 ₪. לפיכך לתובע היה יסוד סביר להניח כי לנתבעת תהא אפשרות להשיב לו את כספי הלוואה. 3. התובע טוען כי בסמוך למתן הלוואה זו נתן לנתבעת הלוואה נוספת של 30,000 ₪, אך מכיוון שלא איתר את מסמך ההלוואה מוגשת התביעה רק בגין ההלוואה הראשונה. הנתבעת איננה מתכחשת לקבלת ההלוואה. 4. במהלך מגוריהם המשותפים הצדדים ניהלו הפרדה רכושית וחתמו על הסכם ממון ביום 16.2.2005. 5. הצדדים נפרדו במאי 2005. בשיחה שקיימו בסמוך לפרידה, הבטיחה הנתבעת כי תשיב את ההלוואה לתובע תוך מספר חודשים. התובע פנה לנתבעת מספר פעמים בבקשה שתשיב לו את ההלוואה אך היא דחתה את מועד פירעונה. התובע היה בטוח כי ההלוואה תוחזר לו ולכן הוא גילה אורך רוח. 6. התובע טוען כי מעולם לא וויתר לנתבעת על החזר ההלוואה ולא נתן לה את סכום ההלוואה במתנה. 7. הנתבעת הפרה את הסכם ההלוואה. טענות הנתבעת : 1. זמן קצר לאחר מתן ההלוואה לנתבעת, התובע וויתר על החזר הלוואה והעניק לה הכספים במתנה. התובע הצהיר פעמים רבות כי הוא מוותר על החזר ההלוואה ומעניק לה את הכספים במתנה. 2. בשנת 2005 הצדדים חתמו על הסכם ממון ובו התחייבו במפורש, כי כל מתנה שצד נתן למשנהו תישאר בבעלות הצד המקבל ובמידה שייפרדו לא תהיינה להם תביעות ממוניות לגבי זכות כספית כלשהי של הצד השני. התוצאה המעשית של ההסכם חוסמת את תביעתו של התובע להחזר ההלוואה הנטענת. 3. במהלך חייהם המשותפים, התובע העניק לנתבעת במתנה כספים נוספים, כמקובל בין בני זוג. 4. ממועד הפירעון של ההלוואה עברו כחמש שנים. התובע לא העלה כל טענה בעניין קיומו של החוב במשך השנים שהצדדים חיו יחדיו וגם לא לאחר שנפרדו וזאת משום שהיה ברור שמדובר במתנה. ביום 4.12.09 שלח התובע מסרון לנתבעת בו העלה לראשונה את טענותיו בעניין החוב. ימים ספורים לאחר מכן קיבלה מכתב מעורך דינו. 5. התביעה מופרכת ומעידה על חוסר תום ליבו של התובע. 6. גם לו היה אמת בטענת התובע שלא וויתר על הכספים, בהתנהגותו הוא ויתר על החזר ההלוואה משום שלא העביר אליה כל מסמך בקשר להלוואה שנטל מחברת מגדל. דיון: ביום 30.10.03 חתמו הצדדים על הסכם הלוואה בכתב לפיו, התובע העניק לנתבעת הלוואה בסך 30,000 ₪ (ראה נספח א'). על ההסכם חתומה הנתבעת. הנתבעת איננה חולקת על כך שקיבלה את ההלוואה. הנתבעת טוענת שלוש טענות עיקריות: 1. התובע ויתר על החזר ההלוואה והעניק לה את הכספים במתנה. 2. בין הצדדים נחתם הסכם ממון בשנת 2005. הסכם זה מאוחר יותר ויש בו כדי לבטל את הסכם ההלוואה. 3. יש לראות בהתנהגות התובע ויתור על הסכם ההלוואה. אדון בטענות אלה כסדרן: טענות הנתבעת הן בגדר "הודאה והדחה" על פי ס' 159 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לפיכך סדר הטיעון בין הצדדים התהפך (ראה פרוטוקול מיום 11.11.2010 עמוד 2 שורה 6) הנטל הוטל על כתפי הנתבעת להוכיח טענתה. על הטוען שבעסקת מתנה עסקינן מוטל הנטל להוכיח את טענתו (ראה: ע"א 180/51 ארנולד גולדקורן נ' סילביה ויסוצקי פ"ד ח' 262, 265). שונה המצב כאשר מדובר ביחסי קירבה מדרגה ראשונה ובמערכות יחסים המאופיינות בתמיכה ובסיוע. למשל כשמדובר בהורים וילדיהם או במערכות יחסים שבהן הנותן מעמיד את עצמו כהורה. שאז מתקיימת "חזקה הפוכה" היינו כי אכן מדובר במתנה, ועל התובע הנטל לסתור (ע"א 4396/90 רוזנמן נ' קריגר פד"י מו (3) 254, ע"א 34/88 רייס נ' אברמן פד"י מד (1) 278, ע"א 3829/91 וואלס נ' גת פד"י מח (1) 801, בעמ' 811). במקרה דנן, הצדדים חיו כידועים בציבור, אך הם שמרו על הפרדה רכושית ואף עיגנו אותה ב"בהסכם יחסי ממון" (ראה הסכם מיום 16.2.05) אף כי ההסכם מאוחר להסכם ההלוואה. לפיכך, על הנתבעת להוכיח כי התובע ויתר לה על ההלוואה וכי נתן לה סכום זה במתנה. בעניין מידת ההוכחה הנדרשת כדי להוכיח כוונה ליתן מתנה נקבע כי: "יהיה זה מוצדק להגן על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה רק כאשר המצג האובייקטיבי של כוונת המעניק הוא ברור וחד משמעי". כמו כן חוזה המתנה הוא חוזה חד צדדי ולכן: "מתחייבת רמה גבוהה יותר של הוכחת גמירת דעת, משום שגובר האינטרס להגן על מעניק המתנה" (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי פד"י נב (2) 582, בעמ' 598, 602). כך גם בספרו של מ' א' ראבילו "חוק המתנה - פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג. טדסקי", י-ם, תשל"ט, בעמוד 21: "בהיות המתנה חוזה חד צדדי יש משנה חשיבות לגמירת דעתו של נותן המתנה, הוא המציע למקבל המתנה להתקשר בחוזה. יש לוודא מעל ומעבר לכל ספק כי נותן המתנה אכן התכוון לתת מתנה, וכי אין ליקוי רצון הפוגע בגמירת הדעת של הנותן... בשל היותו חוזה חד צדדי יש, אם כן, לשים דגש מיוחד על רצונו וגמירת דעתו של הנותן בזמן יצירת החוזה". על הנתבעת מוטל איפה נטל ברמת הוכחה מוגברת להוכיח כי התובע ויתר על זכותו לקבל בחזרה 30,000 ₪ שניתן לה כהלוואה והחליט להעניקם לה כמתנה. נטל זה קשה במיוחד לאור העובדות הבאות: בין הצדדים נחתם הסכם בכתב ביום 30.10.03 לפיו, התובע מעניק לנתבעת 30,000 ₪ כהלוואה. בהסכם נקבע כי הנתבעת מתחייבת להחזיר לתובע סכום זה בנובמבר 2004. כמו כן, מההסכם עולה כי התובע נטל הלוואה מחברת מגדל ביטוח לצורך מתן ההלוואה לנתבעת. וכפי שעולה מלשון ההסכם: "אני .... מאשרת קבלת הלוואה מ... שבוצעה עבורי דרך חברת מיגדל בסך 30,000 ₪ החזר החוב יבוצע כעבור שנה..." (ראה נספח א'). התובע תאר נסיבות הסכם ההלוואה על סמך ההלוואה המקבילה שנטל מחברת הביטוח לטענתו לא היה כסף משלו (ראה פרוטוקול מיום 12.12.2011 עמודים 9 שורות 42-49 ועמוד 10 שורות 1-2). התובע צירף כראיה מסמכים לפיהם נטל הלוואה מחברת מגדל לביטוח (ראה נספח ו'). התובע טען כי הוא העניק לנתבעת הלוואה זו בידיעה שהנתבעת מנהלת תביעה על סך 90,000 ₪ כנגד מעסיקה הקודם. הנתבעת אכן העידה כי בעת מתן ההלוואה התנהלה תביעה כנגד מעסיקה (ראה פרוטוקול מיום 12.12.11 עמוד 4, שורות 3-5) אין ספק שיש בכך כדי לחזק טענת התובע שהיה לו יסוד להאמין כי הנתבעת תשיב לו את ההלוואה. הנתבעת העידה בחקירתה כי התובע העניק לה מתנות נוספות במהלך חייהם המשותפים, ומעולם לא החתים אותה בנוגע ליתר המתנות על מסמך כלשהו (ראה פרוטוקול מיום 12.12.2011 עמוד 5, שורות 36-39). היא הנותנת שהתובע העניק סכום כסף זה כהלוואה ולא כמתנה. לטענת הנתבעת התובע הצהיר בנוכחותה ובנוכחות חברותיה, בתה ואימה שהוא מוותר לה על החזר ההלוואה ומעניק לה את הכספים במתנה. כראיה לכך צירפה את עדות שלוש חברותיה: מחקירתה של הגב' פ.נ.ג. עולה כי העדה לא ידעה פרטים על ההלוואה. לדבריה "ידעתי שהוא נתן לה 30,000 ₪ בגלל שהייתה בחובות, בקשיים עם בניית הבית. סיפרה לי את זה ב. שהוא עזר לה בכספים וזה מעין הלוואה. זה מה שהיא אמרה. מעין הלוואה. כשנפגשנו אחר כך באיזה יום שישי לאיזה ארוחה... הוא אמר שמעין ההלוואה הזו זה מעין הלוואה וזה משהו שהוא יחליק לה את זה, הוא יתן לה את זה כמתנה כי הם בני זוג וחיים יחד" (ראה פרוטוקול מיום 12.12.11 עמוד 6, שורות 36-41). אני מתקשה לראות בדברים אלו חיזוק לטענות הנתבעת במיוחד לאור העובדה שאותה עדה לא הייתה מודעת לפרטים ולהסכם שנערך . גם עדותה של עדת ההגנה ש.כ. איננה מסייעת לטעות הנתבעת שכן היא העידה כדלקמן :"ש. האם את יודעת לבוא ולומר לבית המשפט שמ. וויתר באוזנייך על הכספים נשוא ההלוואה שנערכה בכתב ב- 30.10.03? ת. אני לא יכולה להשיב לשאלתך. אני רק יודעת עברית. כשבן אדם אומר שהוא נתן למישהו משהו זאת אומרת שהוא נתן הוא לא אמר שהוא הלווה לה כספים" (ראה פרוטוקול מיום 12.12.2011 עמוד 7, שורות 18-20). עדת ההגנה הגב' ח. הצהירה כי התובע אמר לה שהוא מוותר לנתבעת על ההלוואה. לדבריה "הוא אמר שהוא נותן לה הרבה מתנות ומעניק לה חיים טובים. כמובן שחזר שוב על כך שהוא נותן לה 60,000 ₪ לעזרה בבניית הבית ושהוא נותן לה את הכסף במתנה "ובכיף" (ראה ס'11 לתצהירה). הגב' ח. היא חברה טובה של הנתבעת טרם הכירה הנתבעת את התובע. לכן עלי לשקול עובדה זו במשקל שניתן ליתן לעדותה. הנתבעת הצהירה כי התובע ויתר על ההלוואה בפני אימה ובתה אך לא הביאה אותן לעדות ואף לא סיפקה הסבר משכנע לאי העדתן כמובן שעובדה זו פועלת לחובתה. עדות התובעת ביחס לנסיבות עריכת הסכם ההלוואה מחד ולנסיבות הענקת ההלוואה כמתנה סותרות זו את זו. בחקירתה אישרה הנתבעת כי בזמן שחתמה על ההלוואה היא תכננה להחזיר את הכספים "ש. איך תכננת להחזיר את הכספים? ת. או לקחת הלוואה או להעזר בבני משפחה" (ראה פרוטוקול מיום 12.12.2011 עמוד 4, שורות 1-2). אולם, בהמשך משנשאלה איך התייחסה לכך שהתובע ביקש ממנה לערוך הסכם הלוואה ענתה לפתע "כל העניין היה בידיעה שזה יבוטל בהמשך.." (ראה פרוטוקול עמוד 5, שורה 42) ובהמשך בתשובה לשאלה מדוע היה צורך בהסכם הלוואה, השיבה הייתה כי "אני לא חושבת שהייתה התייחסות שונה מצדו לסכום הזה שניתן לי כהלוואה כי גם בזמן שהוא הציג בפניי שאחתום הוא אמר שהוא בסוף יבטל ולא ייקח לי את הכסף בחזרה" (ראה פרוטוקול מיום 12.12.2011 עמוד 5 שורות 46-48). לסיכום, הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי התובע ויתר על ההלוואה והעניק לה הכסף במתנה למעשה לא עמדה בנטל המוגבר המוטל עליה. האם יש בהסכם הממון כדי לבסס הסכמה לויתור על הסכם ההלוואה? כאמור, הסכם ההלוואה נחתם בתאריך 30.10.2003. הצדדים חתמו על הסכם ממון אשר אושר על ידי נוטריון בתאריך 16.2.2005. הצדדים לא ציינו במפורש בהסכם הממון מה דינה של ההלוואה שניתנה על ידי התובע לנתבעת. לטענת הנתבעת הסכם הממון ממצה את כל זכויות ודרישות הצדדים זה כלפי זו. סעיף ג' להסכם קובע כי "כל מתנה שייתן צד כלשהו למשנהו תישאר בבעלות הצד המקבל", ובסעיף ז' להסכם נקבע כי "הצדדים מצהירים בזאת כי במידה וייפרדו לא יהיה לצד כלשהו טענה ו/או תביעה ממונית לגבי זכות כלשהי כלפי הצד השני" (ראה נספח נ' א'). בסעיף ו' להסכם בחר התובע לפרט מטלטלין שבבעלותו אך לא ציין שהיא חייבת להשיב לו את סכום ההלוואה שנתן לה. מכאן היא מבקשת ללמוד שההלוואה ניתנה במתנה ולאחר אישור ההסכם אין לו דרישות נוספות ממנה. בחקירתו התייחס התובע לסוגיות הללו והעיד כי ביקש להתייחס אל ההלוואות שנתן בהסכם אך הנתבעת אמרה לו שאין צורך משום שקיים הסכם נפרד והוא קיבל את הדברים (ראה פרוטוקול מיום 12.12.2011 עמוד 11, שורות 37-42). הנתבעת העידה שלא ביקשה להדגיש בהסכם את ויתורו של התובע על ההלוואה משום שסברה שמספיק שנכתב בהסכם כי לצדדים לאין תביעות נוספות האחד כלפי משנהו. היא מפנה לסעיף ה' להסכם יחד עם זאת אישרה שעו"ד שניסח את ההסכם כלל לא ידע על ההסכם ההלוואה (פרוטוקול מיום 12.12.2011 עמוד 4, שורות 44-45); פרוטוקול מיום 12.12.2011 עמוד 5, שורות 1-10). יש לציין כי מלשון סעיף ה' להסכם לא ניתן להבין כי התובע ויתר על ההלוואה. ההסכם עוסק בהפרדת רכוש וסעיף ה' מטרתו לחזק את הקביעה שבמקרה של פרידה לאף צד לא תהייה טענות או תביעות לגבי רכוש נכסים, כספים או זכויות של הצד האחר. באשר לסעיף ג' להסכם, לגבי מתנות, כל עוד לא הוכח שההלוואה ניתנה במתנה, לא ניתן לייחס ההלוואה לסעיף ג' להסכם. לאור הדברים הללו אני קובעת כי הסכם הממון איננו מאיין את הסכם ההלוואה. ויתור בחוזה על יד התנהגות: ס' 23 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973, מורה כי "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים". הסעיף משקף עקרון על בדיני חוזים הוא עיקרון חופש הצורה אשר מושתת על הרעיון המחייב של הסכמת הצדדים (ראה מאמרה של נילי כהן "צורת החוזה", הפרקליט לח, בעמ' 383). מעקרון חופש הצורה עולה כי ייתכן שייווצר חוזה, או שתשונה הוראה מהוראותיו של חוזה, על ידי התנהגות הצדדים או על ידי הסכמות בעל פה. לעניין זה ראה ע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ פ"ד מו(4) בעמ' 40 וכן פרופ' ג' שלו, דיני חוזים (דין, תש"ן) 285-286), דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי פ"ד נ(3) 573, 600). במקרה זה נשאלת השאלה האם מהתנהגות הצדדים לאחר חתימת הסכם ההלוואה ניתן ללמוד על כוונה לסטות מהוראות הסכם ההלוואה שנחתם ביניהם. אמנם התובע לא הציג ראיות לכך שעמד על החזר ההלוואה במשך כ-5 שנים אף כי טען כי מספר פעמים התקשר וביקש את החזר ההלוואה והנתבעת השיבה לו שהיא תוחזר לכשתמכור את הבית, (ראה פרוטוקול מיום 12.12.2011 עמוד 10, שורות 16-18) אך אינני סבורה שיש בכך כדי להצביע על האפשרות שהתנהגות זו מהווה ויתור על החזר הלוואה. סעיף 23 לחוק החוזים מאפשר לבית המשפט לפרש התנהגות הצדדים כדרך ליצירת הסכם ו/או עריכת שינוי בהסכם. אינני סבורה שאת התמהמהות התובע לעמוד על החזר ההלוואה ניתן לפרש כיצירת הסכם חדש בינו לבין הנתבעת המאיין את הסכם ההלוואה שכתבו הצדדים ועליו חתמו. לתובע זכות להגיש תביעתו בתוך תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק, אם הייתי מפרשת התמהמהות כויתור, קביעה מסוג זה הייתה מותירה את חוק ההתיישנות כאות מתה בספר החוקים. אין מדובר בשינוי פרט בהסכם, אלא בויתור על ההסכם ולעניות דעתי לא לכך כיוון המחוקק בסעיף 23 לחוק החוזים. לאור כל הדברים הללו אני מקבלת את התביעה. אני סבורה שהסכם ההלוואה לא שונה להסכם מתנה ולכן על הנתבעת להחזיר את הלוואה בסך 30,000 ₪ כשהיא משוערכת למועד שניתנה. התובע העמיד את סכום תביעתו על סך של 51,396 ₪. הנתבעת לא העלתה כל טענה בכתב הגנתה לעניין שיערוך הסכום למועד הגשת התביעה אך בסיכומיה הפנתה לעדות התובע בעמ' 10 מול שורות 9-10 שם התייחס לעניין הריבית והשיב: "לא התכוונתי שהיא תשלם לי ריבית אלא שחשבתי שהיא תחזיר את הקרן כעבור שנה או 48 חודשים ולא הכנסתי את זה להסכם ההלוואה" מעדות זו היא מבקשת ללמוד שאין לחייב אותה בשיערוך סכום ההלוואה. אני דוחה טענה זו. התובע התייחס להסכם ההלוואה. אם הייתה הנתבעת משיבה את הכספים במועד, על פי תנאי ההסכם לא היה עליה לשלם ריבית אך משלא שילמה ולמעשה לא קיימה את ההסכם במשך שנים רבות, החזיקה את הכספים ברשותה ונהנתה מפריים עליה להחזיר את ההלוואה על פי ערכה. לפיכך תשלם הנתבעת את סכום התביעה בתוספת ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. בנוסף תשלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪. כל פיגור בתשלום החל ממועד פסק הדין, ועד התשלום בפועל ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין. חוזההחזר הלוואההלוואה