1. מנהל מקרקעי ישראל ערך בשנת 1996 מבצעי היוון שכוונו לעשרות אלפי חוכרים. במסגרת מבצעים אלו שלח המינהל לחוכרים חוברות מידע, בהן ביקש לשכנעם להצטרף למבצע. לחוכרים ניתנה בחירה בין מסלולי תשלום שונים, אשר בגידרם נקבע מחיר היוון בתשלומים גבוה יותר מן המחיר של ההיוון על ידי תשלום במזומן. מחיר ההיוון על ידי תשלום במזומן כונה בחוברת "מחיר לאחר הנחה", והריבית שנדרשו החוכרים לשלם במסלולי תשלום מסוימים תמורת ההיוון חושבה על בסיס המחיר הגבוה יותר (כלומר על יסוד מחיר ההיוון בתשלומים, הוא המחיר "לפני הנחה"). 2. נוכח כינוי המחיר במזומן "מחיר לאחר הנחה", לא שיקף המידע שנמסר לחוכרים את התוספת שהוספה בפועל למחיר במזומן, כאשר בחר החוכר לשלם במסלולים מסוימים של היוון בתשלומים. כך, למשל, בעוד שבחוברת נמסר, כי חוכרים שיבחרו לשלם את דמי ההיוון בשלושה תשלומים לא יחויבו כלל בריבית, הרי שבפועל בתוספת למחיר במזומן במסלול זה הגיעה לשיעור של .9.92% בדומה, במסלול של 12 תשלומים חודשיים נכתב בחוברת כי הריבית האפקטיבית השנתית תהיה בשיעור של 13.8%, בעוד שבפועל התוספת למחיר במזומן הגיעה לשיעור של . 6.22% 3. המשיבים, הצטרפו למבצע ההיוון ושילמו דמי היוון על יסוד המידע שקיבלו מן המינהל. הם הגישו שתי תובענות לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בגידרן תבעו את החזר ההפרש שבין הסכום ששולם בפועל לבין הסכום שעליו הוצהר בחוברת המידע. זאת, מכוח סעיף 2(13) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן) האוסר הטעיה, בין השאר במחיר, בתנאי האשראי ובשיעור הריבית; וכן בהסתמך על סעיף 9 לחוק הגנת הצרכן ועל תקנות הגנת הצרכן (חישוב שיעור ריבית שנתי), תשמ"ד-1983 (להלן: תקנות חישוב ריבית), אשר מחייבות לחשב ריבית על בסיס המחיר במזומן. המשיבים בקשו לאשר תובענות אלו כתובענות ייצוגיות. בעקבות הגשת התובענה הראשונה תיקן המינהל את דרך הצגת הריבית. בחוברות מידע חדשות שפרסם המינהל וכן בפנקסי התשלומים ששלח לחוכרים שבחרו בתשלום דמי ההיוון בשיעורין קבע המינהל את שיעור הריבית על פי הכללים שהותוו בתקנות חישוב ריבית. 4. המינהל התגונן בטענה שהטעות נעשתה בתום לב ותוקנה לאחר הגשת התובענה. כן טען כי גם החוברת הראשונה לא הייתה מטעה משום שהחוכרים יכלו להבין את דרך החישוב על נקלה. לאחר שהתקבלה הבקשה לאישור התובענה הראשונה כתובענה ייצוגית, שינה המינהל את עמדתו. הוא טען, כי תקנות חישוב הריבית חלות על טובין ושירותים בלבד ועל כן אינן ישימות למבצעי ההיוון שבגידרם נמכרו לצרכנים זכויות במקרקעין (פטור מדמי הסכמה והארכת תקופת החכירה). על יסוד טענה זו ביקש המינהל למחוק על הסף את שתי התובענות. 5. בית המשפט המחוזי הורה על מחיקתן על הסף של שתי התובענות שהגישו המשיבים, וזאת בשל העדר עילה. הוא קבע, כי תקנות חישוב ריבית חלות על עסקות באשראי הנוגעות לטובין ולשירותים בלבד, בעוד שהחוכרים רכשו במבצעי ההיוון זכויות במקרקעין. כמו כן הוא קבע, כי המידע שמסר המינהל בדבר התוספת שאותה חישב על בסיס המחיר הגבוה יותר מן המחיר במזומן, בניגוד לדרך הקבועה בתקנות חישוב ריבית, אינו עולה כשלעצמו כדי הטעיה. עם זאת עיכב בית המשפט המחוזי את ביצוע המחיקה למשך 60 יום, על מנת לאפשר למשיבים לתקן את תובענותיהם על ידי הוספת טענות עובדתיות המלמדות על הטעיה מצד המינהל, בהנחה שזו אינה נסמכת על תקנות הריבית. 6. המשיבים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, ובהסכמת הצדדים הוחלט לדון בבקשת רשות הערעור כאילו הוגשה כערעור. בית המשפט העליון (כבוד השופטים ט' שטרסברג-כהן, ד' דורנר וי' אנגלרד) קבע שיש לקבל את הערעור ולבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי. נקבע, כי סעיף 9 לחוק הגנת הצרכן ותקנות חישוב ריבית מכילים הוראות פרטניות, המיועדות לתרום להגשמה של החובה לגלות את שיעור התוספת למחיר בעיסקת אשראי. הוראות פרטניות אלו אינן ממצות את החובה האמורה, שממנה נגזרת חובת גילוי בכל עסקה בנכס המוגנת על ידי חוק הגנת הצרכן. זאת ועוד: תקנות חישוב ריבית חלות על כל עסקת אשראי. כך ,שכן עסקת אשראי כוללת בחובה מבחינה רעיונית, בנוסף לעסקת היסוד, עסקה נלווית, שהיא עסקת הלוואה. עסקת הלוואה מהווה שירות פיננסי. במקרה זה קבע בית המשפט, כי המינהל דרש עבור היוון דמי החכירה באשראי מחיר גבוה יותר מאשר מחיר היוון במזומן, ואת שיעור התוספת חישב על יסוד המחיר הגבוה במקום על יסוד המחיר המזומן. בכך, לכאורה, לא רק שהפר את הוראות תקנות חישוב ריבית, אלא גם את העקרונות הכלליים שבחוק הגנת הצרכן, המעוגנים בסעיפים 2 ו-10 לחוק זה. אין גישת המינהל בדבר אחריות החוכרים לגילוי אי ההתאמה יכולה להתקבל ביחסים שבין ספק לצרכנים בכלל, וביחסים שבין רשות ציבורית, החייבת בחובת תום לב מוגברת, לבין צרכנים במיוחד. טענת ההגנה שבסעיף 10 לחוק הגנת הצרכן, (תום לב שהצרכן יכול היה להבחין בה בנסיבות העסקה) אינה מקימה בנסיבות העניין עילה לדחיית תובענות המשיבים על הסף. ראשית, משום שהמנהל כיוון פנייתו לעשרות אלפי חוכרים מכל שכבות האוכלוסייה. שנית, והוא העיקר, הסתמכותו של המינהל על סעיף 10 לחוק הגנת הצרכן הינה אך טענת הגנה, אשר עול הוכחתה יהא מוטל על המינהל במהלך בירור תובענת המבקשים. יוצא כי העובדות הנטענות בתובענות המבקשים הקימו עילות תביעה, ולא היה מקום למחוק אותן על הסף. 7. ביום 02.01.00 הגישה העותרת בקשה לדיון נוסף בפני בית משפט זה. העותרת טוענת, כי למעשה קיבלו המשתתפים במבצע ההיוון הטבה כספית נכבדה ביותר בשיעור של 60%-40%, משיקולים ציבוריים ועל חשבון קופת הציבור. בנסיבות אלו, הטענה להטעיה של החוכרים ולגביית סכומי יתר יש בה כדי לקומם ויש בה משום קנטרנות רבה. העותרת מוסיפה, כי חוק הגנת הצרכן כלל לא אמור לחול על מקרה זה, משום שמדובר כאן בהסכם שבין רשות ציבורית לציבור מסוים שעיקרו במתן הטבה מפליגה הניתנת לנימנים על אותו ציבור כשהאינטרס הציבורי העומד ביסוד ההסכם הוא הרצון להיטיב עם אותו ציבור. עוד טוענת העותרת, כי החוק כולו מכוון למכירה פשוטה של נכסים ושירותים שבה העוסק נותן נכס והצרכן משלם כספים. המקרה שבפני הינו, כך נטען, שינוי תנאים בחוזי חכירה קיימים ולא "מחיר" בעסקה עליה חל החוק ותקנותיו. סכום ההיוון הוא דמי שכירות בהם חייב חוכר על פי הסכם החכירה המקורי בניכוי מה שויתר עליו המחכיר. החוכר מצדו "קנה" הפחתה של חלק מדמי השכירות. כנגד הפחתה זו לא "שילם" בכסף אלא בהקדמת תשלומים. עוד היא טוענת, כי סכום החוב הוא אובייקטיבי ונובע משווי ההתחייבות העתידית אשר נטל עליו החוכר. העובדה שהמינהל מוכן לאפשר לחייב לשלם חוב זה בשלושה תשלומים ללא ריבית, אינו הופך את סכום החוב לנמוך יותר. במקרה זה ניתנה הנחה משמעותית בגין פירעון בתשלום אחד. הנחה זו אינה משקפת את הריבית אלא את הקלת הגבייה. מי שמציע הצעת פירעון בדרך זו הינו על פני הדברים תם לב שכן זו הדרך הטבעית לתאר נתונים אלו. אין המדובר בהצגה מלאכותית לצורך השגת רווח שיווקי. 8. העותרת מוסיפה טענות נוספות לעניין עתירתה לקיום דיון נוסף. לטענתה בקביעה כי תקנות הריבית חלות על כל עסקה מכל סוג שהוא למרות לשונה הברורה של הוראת סעיף 9 הנוקטת המונחים-טובין ושירותים, בעצם רוקן בית המשפט מתוכן את תחולת הסעיף. העובדה שהמחוקק הגביל את דרך הצגת חישוב הריבית לטובין ולשירותים מעידה על כך שאין חובה לפעול כך בעסקות אחרות. המונח טובין או שירותים מתייחס בהכרח לעסקת היסוד. אם כל עסקה באשראי היא עסקה של שירותים הרי שאין שום משמעות לקביעת התקנות שהן חלות על עסקאות בטובין ובשירותים. היוון הוא הקדמת תשלומים מצד המשלם. אין בכך מתן שירות, אלא נהפוך הוא: הצרכן מעמיד את הכספים מוקדם יותר לעוסק ולא להפך. עוד נטען, כי להלכה תחולה רחבה מאוד על כל חוזה היוון או חוזה לפרישת חובות או חוזה לשינוי תנאי תשלום על יסוד עסקה קיימת. כן עשויה להיות לכך תחולה רחבה ביותר על גביית חוב על ידי רשויות רבות בסכומים עצומי היקף. קביעות חדשניות אלו נקבעו בגדר ערעור על מחיקת תביעה על הסף. חלק מההלכות נקבעו מבלי שתוכנן עמד לדיון בבקשת רשות הערעור שהגישו המשיבים ואשר במסגרתה ניתן פסק הדין. בנוסף טוענת העותרת, כי מדובר בסנקציות כספיות שסכומן העצום מטיל מעמסה כבדה על קופת הציבור, זאת על אף שבפועל ספק רב אם נגרמו לחוכרים נזקים כלשהם. כמו כן תהיה לכך השלכה על עסקות אחרות אשר עשה המינהל, אשר גם בהן סבר שתקנות חישוב ריבית אינן חלות. 9. המשיבים מתנגדים לעתירה לקיום דיון נוסף בפסק הדין נשוא העתירה. הם טוענים, כי אין כל חידוש בהלכה הנדונה. עוד טוענים המשיבים כי מרבית הטענות המופיעות בעתירה כלל לא נטענו בערעור בפני בית המשפט העליון. המינהל מושתק לטענתם מלטעון לחידוש הלכה מאחר שפסק הדין מושתת על טענות להן טען המינהל בכתב הגנתו ומאחר והוא עצמו החליט לפעול בהתאם לאותן קביעות עוד בטעם נחתם פסק הדין. בעצמו טען רק להגנת סעיף 10 לחוק ואף התנצל על טעותו. טענה נוספת המועלית על ידי המשיבים היא, כי ההלכות עליהן המינהל מבקש להשתית עילה לדיון נוסף נקבעו בגדר ערעור על החלטת ביניים למחיקת התביעה על הסף. כל שנקבע, למעשה בפסק הדין הוא, כי החלטת המחיקה תבוטל והדיון בטענות המשיבים והמינהל, ידונו בפני בית המשפט קמא ולאחר שילובנו עד תום, יינתן פסק דין סופי אשר יקבע את תוצאות התביעה הייצוגית שהגישו המשיבים. יוצא שלמעשה הבקשה לדיון נוסף הקדימה את זמנה. 10. לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובה לה, נחה דעתי, כי דין העתירה להדחות. כפי שנקבע כבר בבית משפט זה דיון נוסף הוא הליך יוצא דופן ונדיר, לא די בחידוש בהלכה כדי להיענות לבקשה לדיון נוסף (ד"נ 37/80 משה בן מאיר כהן נ' מדינת ישראל, פד"י לה(1) 371). במקרה זה אין הצדקה עניינית לשוב ולהביא את העניין לדיון נוסף. אכן שאלה חשובה מובאת בפסק דין זה, אולם חלק גדול מן השאלות המובאות בפני בית משפט זה הן חשובות או קשות וחלק גדול מן ההלכות היוצאות מלפני בית משפט זה הן בבחינת חידוש: "החשיבות, הקשיות או החידוש בהלכה שיצאה מלפני בית משפט זה, צריך שיהיו מהותיים ומשמעותיים, כגון, שנפלה בפסק הדין טעות מהותית, שהוא פוגע בעקרונות היסוד של השיטה או בתפיסת הצדק של החברה, שהוא מביא לתוצאה שלא ניתן לחיות עמה, שחלו שינויים משמעותיים במציאות או בחוק, אותם אין ההלכה משקפת" (ד"נ 2485/95 אפרופים שכון ויזום נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם)). המקרה שבפני אינו מגלה את אותה קשיות או חידוש, המצדיקים עריכתו של דיון נוסף בסוגיה. עיון בטענות העותרת מגלה, למעשה, כי מבקשת היא לשוב ולדון בעניינים להם טענה-ברובם-במסגרת ערעורה. אכן, נפסק בעבר, כי דיון נוסף איננו ערעור נוסף ואין לראות בגדרי הדיון הנוסף משום ערכאה נוספת לבירור אותן הטענות שכבר התבררו, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן. 11. זאת ועוד: השאלה שעמדה לדיון בערעור נשוא העתירה היא האם יש למחוק את התובענה שהוגשה לבית המשפט המחוזי על הסף. כלומר האם כתב התביעה אשר הוגש מגלה עילה או שאינו מגלה עילה כלל על פי חוק הגנת הצרכן. בפסק דינו של בית המשפט העליון נקבע כי אכן מגלה התביעה עילה ועל כן אין למחוק התובענה על הסף. הקביעה העיקרית אשר הביאה את בית המשפט למסקנה זו היא, כי נגזרת חובת גילוי בכל עסקה בנכס המוגנת על ידי חוק הגנת הצרכן וכי ההוראות הפרטניות של סעיף 9 לחוק הגנת הצרכן ותקנות חישוב הריבית, אינן ממצות את החובה האמורה. מכאן כי יש עילה ועל כן יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הנה כי כן, דינו של בית משפט זה דן לכאורה אך בשאלה אם יש מקום למחוק את התובענות על הסף. בכגון דא, אין משום עילה לקיים דיון נוסף. גם מטעם זה, נחה דעתי, כי דין העתירה להדחות. 12. אשר לבקשת העותרת להגיש תגובה לתגובת המשיבים בטענה שמספר העמודים בתגובת המשיבים רב יותר והמשיבים נקטו בשפה חריפה, הרי שלא מצאתי לנכון לאפשר להם מתן תגובה על כך משום שמספר העמודים לא היה מוגבל מלכתחילה ומשום שלא מצאתי לכך טעם בנסיבות המקרה. אשר על כן העתירה נדחית. העותרת תישא בהוצאות המשיבים בסך 10,000 ש"ח. חוזההיוון