עניינה של תביעה זו, הינו החלטת הממונה על השכר באוצר (להלן: "הממונה"), מיום 1.12.03, ולפיה הורה הממונה על שינוי תנאי השתכרותו של התובע, וזאת מכוח סמכותו לפי סעיף 29(ב) לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (להלן:"החוק"). הצדדים הגיעו להסכמה ולפיה ההכרעה בתובענה תינתן על בסיס כתבי הטענות והמסמכים שצורפו, ללא שמיעת עדויות ובהתאם לכך ניתן פסק הדין. הרקע להגשת התביעה 1. התובע שימש במועדים הרלבנטיים לתביעה בתפקיד מזכיר עיריית שדרות. 2. שכרו של התובע חושב במהלך שנות עבודתו הראשונות לפי דירוג ודרגה, והחל משנת 1991 חושב שכרו של התובע בהתאם ל"הסכם מיוחד" (להלן: "הסכם מודל"), לפיו שכרו ייגזר משכר נבחרים ויעמוד על 96% משכר ראש רשות בדרגה ב'. 3. ביום 26.1.93 פנה הממונה על השכר לראש מועצת שדרות מר דוד בוסקילה (להלן: "ראש הרשות"), וביקש ממנו פרטים הנוגעים לתנאי שכרו של התובע ובין היתר הנחה הממונה את ראש הרשות לשלם לתובע את שכרו בהתאם לתנאים המקובלים ברשויות המקומיות ועל פי סולם שכר ארצי ובהתאם להשכלתו של העובד (אחיד, מח"ר, מהנדסים וכיו"ב). 4. ביום 23.3.93, פרסמו הממונה ומנכ"ל משרד הפנים חוזר לפיו הוצע לרשויות להעסיק עובדים בכירים סטטוטוריים ברשויות המקומיות, במסגרת הסכם מיוחד (להלן: "הסכם בכירים"), לפיו נקבע דירוג שכר של 10 מדרגות שיקבע בהתאם לגודל האוכלוסייה ברשות המקומית. 5. במהלך חודש מרץ 1994 אישרה מליאת מועצת שדרות את העסקת התובע בהסכם בכירים, אולם התובע החליט שלא לעבור להעסקה לפי הסכם הבכירים והעדיף להישאר מועסק בהתאם ל"הסכם המודל". 6. במהלך שנת 1999, פנה אל התובע מר נחמני, סגן בכיר לממונה, והבהיר לתובע כי השכר שהינו מקבל מנוגד להוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב ובהתאם לכך קיים חשש שהסדר ההעסקה שלו הינו בטל. 7. ביום 30/6/2000, לאחר חילופי מכתבים, שיחות ופגישות עם נציגי הממונה, חתם התובע על הסכם בכירים ( להלן:"הסכם שכר חדש") אשר הקנה לו 100% שכר בכירים, דרגה 5 וכן נקבע כי המשכורת לפיה תחושב קיצבתו תהיה 96% משכר ראש רשות דרגה ב'. 8. משנודע למשרד הפנים על תוכן ההסכם עליו חתם התובע, התבקש ראש העירייה לתקן את ההסכם, כך שקצבתו של התובע תעמוד על 75% משכר הבכירים וכן התבקש אישור של מליאת המועצה להעסקת התובע ב-100% שכר בכירים. 9. לאחר דין ודברים בין הצדדים, ומשהתובע התנגד לתקן את ההסכם, כפי שנתבקש, החליט הממונה דאז, מר יובל רכלבסקי, ביום 1/12/03, לשנות את תנאי שכרו של התובע, ולקבוע תחתם תנאי שכר חלופיים, בין היתר קבע הממונה כי תוקף הסכם הבכירים עליו חתם התובע בשנת 2000 יחל מיום 1/6/99 רטרואקטיבית, כן נקבע כי שכרו הקובע לחישוב הפנסיה של התובע, עבור התקופה שקדמה להסכם השכר החדש יעמוד על 75% משכר הבכירים דרגה 5 , וכן נקבע כי העירייה תדאג להעביר לרשותה את כספי ההפרשות לקופת גמל שהופרשו החל מיום 1/6/99. 10. ביום 15/3/10, הוגשה התובענה בתיק דנן, בה עותר התובע כנגד החלטת הממונה שניתנה כאמור. טענות הצדדים טענות התובע 11. התובע טען כי הסכם המודל עליו חתם הינו חוקי אשר אינו חורג מהסכמי שכר שנערכו עם עובדים בדרגתו, ולפיכך לא היה כל מקום להתערבות הממונה בהסכם המודל עליו חתם, שכן סמכות הממונה מוגבלת להתערב ולשנות תנאי שכר בהתאם לחוק מוגבלת למקרים בהם ישנה חריגה בהסכם השכר. 12. בנוגע לחוזר שנשלח ממשרד הפנים ובו פורסם, הסכם הבכירים, טען התובע כי ראה בהסכם הבכירים כ"אופציה" בלבד אשר אינה מחייבת אותו, ולאור זאת העדיף להישאר בצורת העסקה לפי הסכם המודל. 13. התובע הוסיף וטען, כי החלטת הממונה לוקה בשיהוי רב ובניגוד לחוק, שכן חלף זמן ניכר בין המועד בו הגיעה לידיו של הממונה הידיעה על חריגה לכאורה בשכר, לבין המועד בו נקט עמדה ברורה לביטול ההסכם. 14. התובע ציין כי החלטת הממונה נגועה בשיקולים זרים, שכן התערבות הממונה בתנאי שכרו הייתה על רקע חלופי שלטון וגורמים פוליטיים שלא הצליחו לפטר את התובע, יצרו לחץ על הממונה שיבטל את הסכם השכר. 15. עוד טען התובע כי החלטת הממונה הינה החלטה המפלה אותו לרעה, שכן בעוד הממונה הכיר בהטבות שכר שניתנו לפי חוזה מודל במספר מקרים, הרי שבעניינו של התובע סירב הממונה לעשות כן. 16. התובע, הוסיף וטען כי הגם שהחלטת הממונה ניתנה ללא סמכות, ניתנה היא ללא עריכת שימוע וללא כל הנמקה וזאת בניגוד לדין, המטיל חובת הנמקה על הרשות. 17. התובע הוסיף וטען, כי החלטת הממונה אינה מידתית והינה בניגוד לחוק שירות המדינה וכן עומדת היא בניגוד להסכם הקיבוצי אשר נחתם ביום 3/3/99 בין הסתדרות העובדים הכללית החדשה והסתדרות הפקידים לבין שלוש הערים הגדולות וגופים נוספים. 18. מהתנהגותו של הממונה ובה השתהה בבדיקת שכרו, טען התובע כי ניתן ללמוד על הסכמה במשתמע לתנאי השכר שנקבעו עימו. בהיבט זה טען התובע כי השיהוי הניכר בפעילותו של הממונה הסב נזקים ממוניים לתובע. 19. בהתייחסותו לנזק הממוני שנגרם לו כתוצאה מהחלטת הממונה טען התובע, כי אילו היה משתכר בהתאם להסכם הבכירים, היה משתכר בשכר גבוה יותר, משלא עשה כן "העשיר" את קופת העירייה בסך של כ-300,000 ₪. 20. כסעד חלופי עתר התובע לקבל פיצויים לאור העובדה שהסתמך על כך שאין בעיה בהסכם המודל כפי שערכה עימו עיריית שדרות. טענות הנתבעות 21. נתבעת 2 ציינה בכתבי טענותיה כי אין לה כל "אמירה" שיש בה בכדי לשנות את החלטת הממונה, ואין היא, אלא המוציאה לפועל את החלטת הממונה, ולפיכך התמקדות טיעוני הנתבעות תהא בטיעוניה של נתבעת 1, קרי המדינה. 22. המדינה טענה, כי יש לדחות את התביעה על הסף וזאת לנוכח השיהוי הרב במועד הגשת התביעה, ובחלוף כשש שנים ומחצה ממועד קרות העילה, המדינה ציינה כי השיהוי מקשה עליה לאתר את מלוא המסמכים הנוגעים לתביעה ונחוצים לה לשם התגוננות מפניה ומכביד עליה כבעלת דין. 23. לגופו של עניין טענה המדינה, כי החלטת הממונה הינה החלטה סבירה ומידתית והתקבלה במסגרת סמכותו, בהתאם לחוק, שכן העסקת התובע בחוזה המודל הייתה צורת העסקה חריגה, אשר לא קיבלה את אישורו של שר האוצר ולפיכך צורת העסקה זו בטלה. 24. עוד טענה המדינה, כי מכוח הסמכות שהואצלה לממונה על ידי שר האוצר, רשאי הממונה לבטל הסכם חורג ממדיניות השכר הנהוגה בשירות הציבורי, ולקבוע את תוצאות בטלות ההסכם החורג, ובכלל זה לקבוע את ההסדר שיבוא במקום ההסדר החורג. לפיכך טענה המדינה כי לא נמצא כל פסול בהתנהלותו של הממונה כלפי התובע שעה שהועסק באופן בלתי חוקי ובניגוד למדיניות השכר במגזר הציבורי. 25. המדינה הוסיפה וטענה כי מכוח תפקידו של התובע, היה עליו להסיק כי הסכם הבכירים אשר פורסם במסגרת החוזר בשנת 1993, הוא הסכם השכר המחייב את העובדים הבכירים עליהם התובע נמנה, ומשלא חתם עליו במועד, אין לו אלא להלין על עצמו. 26. המדינה ציינה כי לאור העובדה כי הסכם המודל עליו חתם התובע, הינו הסכם לא חוקי ונוגד את ההנחיות אשר ניתנו לעירייה, הרי שלא ניתן לגזור ממנו את השכר הקובע לעניין פרישה וגמלאות, ולפיכך נקבע כי שכרו הקובע של התובע יעמוד על 75% שכר בכירים וזאת ביחס לתקופה שמתחילת עבודתו ועד לשנת 1999. בהיבט זה טענה המדינה כי החלטת הממונה מיטיבה עם התובע שכן השכר הקובע עד לשנת 1999 הייתה צריכה להיגזר משכר דירוג ודרגה. 27. המדינה טענה כי אין כל ממש בטיעוני התובע בנוגע להפלייתו, ולא ניתן ללמוד ממקרים אחרים שהציג התובע על המקרה דנן, ולא זו בלבד אלא בהחלטת הממונה התובע יוצא נשכר שעה שאינו נדרש להשיב את הפער בסכומי השתכרותו בתקופה בה היה מועסק במסגרת חוזה המודל. 28. בהתייחסותה לעניין הפיצויים, טענה המדינה כי דין טענה זו להידחות, שכן התובע הוא שבחר שלא לחתום על חוזה בכירים, על אף שמליאת המועצה אישרה לו לעשות כן ואין כל ממש בטענתו כי הפסיד מן המעבר המאוחר לחוזה בכירים וממילא אין לפצותו. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית 29. על גופים ציבוריים המתוקצבים ע"י המדינה המתקשרים בהסכמי שכר עם עובדיהם חלים מגבלות שונות במטרה למנוע חריגות שכר. 30. לשם כך נקבעו בחוק יסודות התקציב, תשמ"ה - 1958, הוראות בדבר החלת איסור על התקשרות הסכמי שכר חורגים, אשר אלה עיקרן: " 29. שינויים בשכר ובתנאי שירות (א) גוף מתוקצב או גוף נתמך לא יסכים על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגימלאות, או על הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה, ולא ינהיג שינויים או הטבות כאמור, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר... (ב) על אף האמור בכל דין, כל הסכם או הסדר בטל במידה שהוא נוגד את הוראות סעיף קטן (א). (ג) - (ד).... 29 א. בדיקת הסכם חורג (א) ראה שר האוצר כי הסכם או הסדר בגוף מתוקצב או בגוף נתמך נוגד לכאורה את הוראות סעיף 29 (א), רשאי הוא - (1) להודיע לצדדים להסכם או להסדר כי החליט לבדוק אותו, וכי קיים חשש שההסכם או ההסדר בטל, כאמור בסעיף 29 (ב), במידה שהוא נוגד את הוראות סעיף 29 (א) (להלן - הסכם בדיקה); (2) ליתן לצדדים להסכם בבדיקה ... הזדמנות להביא את טענותיהם בכתב וכן כל מידע כתוב שימצא לנכון. (ב) ..... 29 ב. תוצאות בטלות הסכם חורג (א) הסכם או הסדר ששר האוצר ראה לגביו כי הוא נוגד את הוראות סעיף 29 (א) וכי חלות עליו הוראות סעיף 29 (ב), לא יחולו עליו הוראות סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973. (ב) שר האוצר רשאי לפעול לגבי הסכם או הסדר כאמור בסעיף קטן (א) גם לפי כל אחד מאלה: (1) להודיע לצדדים להסכם על בטלות ההסכם או ההסדר כאמור בסעיף 29 (ב) (להלן - ההסכם הנוגד), ועל החובה של הגוף המתוקצב או הגוף הנתמך להפסיק לאלתר כל הטבה כספית הקשורה לעבודה שמקורה בהסכם הנוגד ; (2)בהתחשב במדיניות השכר הכוללת במגזר הציבורי, במידת החריגה של ההסכם הנוגד מן הנהוג לגבי כלל עובדי המדינה, ומטעמים שבצדק- (א) לקבוע מהו ההסכם או ההסדר אשר יכול לחול על הצדדים במקום ההסכם הנוגד, לרבות בדרך של אישור הוראה מהוראות ההסכם הנוגד ; (ב) לקבוע הוראות אשר יחולו על הגוף המתוקצב או הנתמך אשר הינו צד להסכם הנוגד, בדבר חובתו לתבוע השבה של הטבה שהוענקה על פי ההסכם הנוגד, היקפה של ההשבה ומועדיה ; ... (3)....." 30. הוראות אלו באו בין היתר בכדי למנוע כפייה של הסדרי שכר חורגים על הקופה הציבורית ובכלל זה להביא לידיעת הרשויות המתוקצבות, ולעובדיהם הבאים עימם בהסכמי שכר,למען ידעו כי הסכמי השכר עליהם חותמים הם, נתונים לפיקוח, ולביטול וקביעת הסכמים אחרים תחת ההסכמים שבוטלו. 31. מטרה נוספת העומדת בבסיס הוראות החוק קשורה לצורך בריסון תקציב הרשויות הניזון מתקציב המדינה. צורך זה נובע מחשש כי גופים אלה יסכימו להעלות את שכר העובדים, מעבר לרמה הקבועה, דבר שיגרור פריצות במסגרת תקציב הרשות, ולדרישת תקציב נוסף מהמדינה. 32. הצורך בריסון תקציבי של הרשויות המקומיות, נובע מהמציאות המיוחדת בהסדרי שכר חורגים כפי שתיאר כב' הנשיא (בדימוס) אדלר בדב"ע נז/16-4, מרכז השלטון המקומי - הסתדרות העובדים החדשה, פד"ע ל"ב 1 9: "ברשויות מקומיות רבות קיימים גרעונות תקציביים ניכרים והרשויות אינן שומרות על המסגרת התקציבית שהוקצתה להן בתקציב המדינה ואושרה על ידי המחוקק. הסיבות לאי-עמידה בתקציב הן רבות. בין השאר הן נובעות מחתימת הסכמי שכר בין הרשויות המקומיות לבין ההסתדרות, המעניקים לעובדים תנאי שכר החורגים מהמסגרת התקציבית. כמו כן, נחתמו חוזי עבודה אישיים עם עובדים בכירים, בהם הטבות כספיות חריגות, לעיתים מפליגות. יצוין, כי בין הסיבות המועלות להצדקת מצב זה, צוין הצורך לשלם שכר גבוה מהמקובל בשירות המדינה על מנת לגייס ו"להחזיק" מנהלים בכירים, בעלי מקצוע ועובדים בעלי כישורים. על מנת להתמודד עם הבעיה של גירעונות ואי-סדרים בניהול תקציבים של גופים שלטוניים, לרבות רשויות מקומיות, החליט המחוקק על ההסדרים שנקבעו בסעיף 29 לחוק יסודות התקציב. על פי סעיף 21 לחוק רשות מקומית הינה בגדר "גוף מתוקצב", עליו חל סעיף 29 הנ"ל. לפיכך, החוק מסמיך את שר הפנים לפקח על רשויות מקומיות, שלא תיצורנה גירעונות ולא תחרוגנה מתקציביהן או מתקן כוח האדם שנקבע להן. ניתן לנקוט בצעדים מסוימים על מנת להפסיקן, לרבות נקיטת הליכי משמעת נגד הפקידים ובעלי התפקידים האחראים לחריגות....ו". 33. במסגרת הפיקוח על הרשויות נקבע בסעיפים 29א ו 29ב לחוק, מנגנון פיקוח מיוחד לפיו ניתן לשר האוצר והממונה על השכר מטעמו, להתערב בשינוי או הטבות שכר אשר ניתנו בניגוד ובחריגה מהמקובל. 34. אישורם של ראש העירייה ושל מועצת העירייה להסכמי הפרישה, גם אם ניתן בגדר הסמכות, אינו מהווה מחסום מפני הפעלת סמכות הממונה כלפי הסכמי הפרישה של המערערים והתאמתם לתנאים הנדרשים בסעיף 29 לחוק יסודות התקציב. (ע"ע (ארצי) 1381/01 זאב אורפז- עריית בת ים, ( )). מן הכלל אל הפרט 35. אקדים אחרית לראשית ואומר כבר כעת, כי מעיון בכתבי טענות הצדדים, ובמסמכים אשר צורפו אליהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות על כל רכיביה. 36. התובע אשר שימש כמזכיר עיריית שדרות השתכר בתחילת עבודתו לפי דרוג דרגה, ובהמשך עבר לצורת העסקה לפי "הסכם מודל", ולפיו שכרו נגזר משכר הבכירים ועמד על 96% משכר ראש הרשות דרגה ב'. 37. התובע לא הרים את נטל ההוכחה כי הסכם המודל עליו חתם, אושר על ידי הממונה על השכר במשרד האוצר, וכן לא הוכיח את כשרותו של הסכם המודל, ואי חריגותו מהסכמי שכר המקובלים ברשויות. 38. עוד מצאתי כי החלטת הממונה להתערב בצורת העסקתו של התובע, לרבות הסכם הבכירים עליו חתם התובע ניתנה במסגרת סמכותו בהתאם לחוק ולא נפל בהחלטה זו כל פגם, והכול כפי שיפורט להלן: כשרות חוזה המודל: 39. הסכם המודל הינו הסכם ניסיוני, אשר הופעל על ידיי משרד הפנים, מבלי שקיבל את אישורו של משרד האוצר והממונה על השכר במשרד האוצר. הסכם זה היה נהוג בתריסר רשויות מתוקצבות, ומעיון במסמכים אשר הובאו בפניי, לא מצאתי כי עיריית שדרות, נמנית על אותן רשויות אשר נערך בהן חוזה זה. 40. עוד אציין כי בשנת 1993 ביקשו משרד הפנים והממונה על השכר באוצר ל"יישר קו" בצורת העסקה של עובדים סטטוטוריים בכירים ולפיכך פרסמו חוזר, ובו קריאה להעסיק את העובדים הבכירים במסגרת הסכם מיוחד- הסכם בכירים, בהתאם לטבלת מדרגות שכר לפי גודל האוכלוסייה בישוב. בחוזר נאמר במפורש כי בהתאם לחוק על ראש הרשות להימנע מהענקת תנאי שכר ותנאי פרישה לעובדים הבכירים שאינם עולים בקנה אחד עם החוזר וכי הענקת תנאי שכר חריגים שונים טעונה אישור שר האוצר. מכתבי טענות המדינה למדתי כי, בעקבות מהלכים אלה עברו מרבית העובדים הבכירים ברשויות, להעסקה בחוזה בכירים, וכן עובדים אשר הועסקו על פי הסכם המודל נדרשו אף הם לעבור לעבוד לפי חוזה הבכירים. 41. החוזר שפורסם בא לשים קץ על ההסדרים הקודמים אשר נהגו ברשויות המקומיות ולקבוע סטנדרטים אחידים בנוגע להעסקת בכירים ברשויות המקומיות, בהתאם לגודל של כל רשות. עוד יאמר בעניין זה כי ניתן לומר שהדרישה להנהיג הסכם במתכונת של הסכם הבכירים כפי שפורסם בחוזר, ביטל ולו במשתמע, את הסדרי השכר שנהגו בעבר, ובין היתר את חוזה המודל ברשויות בהן התיר משרד הפנים לעשות כן( ראה עע(ארצי) 1183/01 עמוס אהרון-המועצה האזורית מרחבים, פיסקה 20). 42. לאור האמור אינני מוצא לקבל את טענות התובע לפיהן ראה כ"אופציה" בלבד את החתימה על הסכם הבכירים. זאת ועוד התובע אשר שימש כמזכיר העירייה, ידע או היה עליו לדעת כי מטרת החוזר הינה למגר את צורות ההעסקה של חוזר המודל שהיה הסדר ניסיוני בלבד כאמור, אולם התובע בחר להתעלם מכך ונאחז ב"קרנות המזבח" של חוזה העסקה פסול. הוסיף ואומר כי מצאתי טעם לפגם בהתנהגותו של התובע שעה שמועצת שדרות קבעה כי צורת העסקתו תהא בהתאם להסכם הבכירים, אולם הוא בחר לעשות דין לעצמו, ולהתעלם מהחלטת המועצה. 43. הוסיף ואציין כי מקובלת עליי טענת המדינה, שמצאה את ביטויה אף בפסיקה, כי אופן העסקת עובד רשות בשכר הנגזר משכר ראש הרשות כפי שאירע בעניינו של התובע, הינה אסורה, ולפי כך הרי שהסכם המודל עליו חתמו התובע ועיריית שדרות פסול. אישור הסכם המודל עליו חתם התובע 44. התובע אוחז בטענה כי הסכם המודל עליו חתם קיבל את אישורה של קצינת המחוז של משרד הפנים. 45. מעיון מדוקדק במסמכים שצירף התובע לתביעתו, נמצא תצהיר של מר בוסקילה, ראש הרשות דאז שטען אף הוא כי קיבל אישור מקצינת המחוז ממשרד הפנים (תצהיר לנספח כא' בכתב התביעה),יחד עם זו תצהיר זה לא נתמך בראיות נוספות ומעבר לטענה בעלמא לפיה ניתן אישר מקצינת המחוז, אין כל הוכחה לכך שאכן ניתן אישור כאמור. 46. מאידך, טענה המדינה כי אין כל אישור ותיעוד לכך שהתובע אכן קיבל את אישור משרד הפנים וככל שניתן אישור שכזה, הרי שניתן בחוסר סמכות. עוד טענה המדינה כי חלוף הזמן מקשה עליה להציג ראיות מטעמה בהקשר זה. 47. לנוכח האמור אין אני מוצא להעדיף את טענתו של התובע על פני טענת המדינה,שכן התובע לא הרים את נטל ההוכחה בעניין זה ומנגד קיימת אפשרות סבירה למדי כי אילו הייתה התביעה מוגשת מוקדם יותר, בסמוך להחלטת הממונה, הייתה קיימת בידי המדינה להוכיח את טענתה. 48. יתר על כן, גם אם אומר שאכן ניתן אישור ממשרד הפנים הרי שלא יכולה להיות מחלוקת לכך שהסכם המודל לא קיבל כלל את אישורו של שר האוצר כמתחייב בחוק, אלא הסדר זה היה מקובל על משרד הפנים בלבד, אשר אישר את החוזה למספר רשויות בעוד עיריית שדרות לא נמנתה עם רשויות אלו כפי שציינתי. 49. בעניין החובה לקבל אישור הממונה בצורת העסקה חריגה נקבע כי "אין להעסיק עובדי גוף ציבורי, ובכללם עובדי רשויות מקומיות, ואין לשלם להם שכר חורג מבלי שהתבקש קודם לכן אישורו של הממונה על השכר ומבלי שניתנה הסכמת הממונה להסכם השכר שבכוונת הרשות לקשור עם עובדיה" (ראו בעניין זה: עע (ארצי) 1435/01 המועצה המקומית עראבה-יחיא סעיד עאסלה, ניתן ביום 13.2.07, עס"ק (ארצי) 75/05 הסתדרות המעו"ף - עיריית רחובות, ניתן ביום 15.11.2005; עע (ארצי) 1381/01 אורפז - עיריית בת ים, ניתן ביום 26.12.2004; עע (ארצי) 1445/02 פרידמן - עיריית מגדל העמק, ניתן ביום 19.12.2004; עע (ארצי) 1183/01 אהרון - המועצה האזורית מרחבים, ניתן ביום 24.6.2003; עע 1260/01 (ארצי) היועץ המשפטי לממשלה - עו"ד שטוב, ניתן ביום 24.3.2003). 50. עוד נקבע בעניין זה כי "מושכלות של מינהל תקין מחייבות שהסכם כזה יעשה בתיאום ועל דעת הגורמים המוסמכים המופקדים על כך" (ראה עניין עמוס אהרון, פיסקה 17). 51. מאחר ומועצת שדרות הינה בגדר גוף מתוקצב הרי שגם אם קיבלה את אישור משרד הפנים, חלה עליה החובה לקבל את אישור הממונה לחריגות בשכר, דבר שלא התקיים בעניינו של התובע. 52. אין בידי לקבל את טענת התובע כי הממונה נתן הסכמה מכללא לצורת העסקתו הפסולה שכן במכתב מיום 26.1.93 פנה הממונה דאז מר שלום גרניט אל ראש הרשות, מר בוסקילה, וביקש ממנו פרטים הנוגעים להעסקת התובע ובסעיף 4 למכתב הנחה הממונה את ראש העירייה לשלם לתובע שכר בהתאם לתנאים המקובלים ברשויות המקומיות ובהתאם לאוגדן "תנאי שירות חובות וזכויות של העובדים בשלטון המקומי" ולפי סולם שכר ארצי בהתאם להשכלתו של התובע. (ראה נספח ג' לכתב התביעה). 53. מכתב זה של הממונה היה מבחינת תמרור עצירה לצורת העסקתו של התובע בצורת חוזה המודל, אולם התובע לא שעה לתמרור זה והמשיך בדהרה אל השנים הבאות כאשר נושא הוא באמתחתו צורת העסקה פסולה. 54. יתר על כן, אישור הממונה אינו יכול להיות אישור מכללא או הסכמה ערטילאית, אלא אישור הממונה לפי סעיף 29(א) לחוק יסודות התקציב הוא "קונסטיטוטיבי" ועל כן הוא צריך להיות מפורש, ואין די בחזקה שאכן ניתן אישור של הממונה (ראה דב"ע נו 278-3 קיזמן-עיריית גבעתיים, פד"ע ל"א 127,116). 55. מכל האמור ועל יסוד החומר שהונח בפניי, הגעתי למסקנה כי הסכם המודל עליו חתם התובע עם עריית שדרות, ניתן ללא אישור הממונה על התקציב באוצר. חריגותו של הסכם השכר: 56. בסופו של יום, בשנת 2000 ניאות התובע לחתום על הסכם הבכירים בהתאם לחוזר שנשלח על ידיי משרד הפנים והאוצר. עם זאת התובע ביקש להעמיד את שכרו לקבלת קצבה לפנסיה בהתאם להסכם המודל, בטענה כי אין מדובר בחוזה החורג משכר עובדי המדינה. המדינה התנגדה להליך זה, וטענה כי התובע יצר לעצמו הסדר פנסיה מיטיב בהרבה מהסדר הפנסיה שנקבע בהסכם הבכירים, עוד ציינה המדינה כי כיוון שהסכם העסקה לפי חוזה המודל היה בלתי חוקי ונגד הנחיות שניתנו לעירייה, הרי שאין כל מקום להתיר את גזירת השכר הקובע מהסכם המודל. 57. איני מוצא לנכון לקבל את טענתו של התובע בדבר אי חריגות הסכם המודל והשוואתו לשכר עובדי מדינה שכן, בטענתו מנסה התובע ל"אחוז את החבל משני קצותיו", מצד אחד לקבל תנאי שכר כפי שנקבע בהסכם הבכירים, ומהצד השני מנסה לקבל תנאי פנסיה חריגים. 58. "הסכם המודל" הינו הסכם חריג בנוף הסכמי השכר ברשויות ובהיותו חריג, הרי ללא שניתן לכך אישור הממונה איני מוצא מקום להתיר התבססות כלשהי לרבות הפרשה לפנסיה על חוזה פסול זה. 59. לסיכום, עד כאן נמצא שהתובע חתם על הסכם המודל, הסכם שכר חריג כשלעצמו, הסכם זה לא קיבל את אישור הממונה. בהסתמך על הסכם זה, ביקש התובע לבסס את שיעור הפנסיה בהסכם הבכירים עליו חתם, אולם אז, התערב הממונה על השכר, והורה על שינוי הסכם השכר החדש. סמכות הממונה להתערב בהסכם השכר 60. משקבעתי כי החתימה על הסכם השכר נעשתה ללא קבלת אישור הממונה הרי שבדין התערב הממונה במסגרת תנאי שכרו של התובע, שכן מטרת סעיפים 29א ו29ב לחוק הינה להעניק לממונה על השכר, אפשרות להתערב במקרים בהם חותמות הרשויות על הסכמי שכר גבוהים, במקרים זהים כמו המקרה בענייננו. 61. יתר על כן, כוחו של הממונה תקף גם אם מדובר בהסכם מסודר שנחתם כדת וכדין בין העובד למעסיקו הציבורי שכן "כוחו של הממונה אינו נובע מאי חוקיותו של ההסכם אלא ממידת חריגותו מן המקובל בשרות המדינה וככל שהוא חורג" (ראה 1445/02 אמריק יהודה פרידמן נ' עיריית מגדל העמק, ). לאור האמור, הרי שלא מצאתי כל ממש בטיעוני התובע כי החלטת הממונה, ניתנה כתוצאה מהתערבות גורמים זרים, הגם שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה בדבר קיומם של מנגנוני לחץ על הממונה, כפי שטען. 62. טענה נוספת שהעלה התובע בהקשר להחלטת הממונה הינה במישור המינהלי, במישור זה טען התובע כלפי סבירות ההחלטה, וכן טען התובע כי החלטת הממונה ניתנה מבלי שנערך לו שימוע, ועצם ההחלטה מפלה אותו לרעה ממקרים אחרים אותם ציין בכתב התביעה. עוד טען התובע במישור המנהלי כי החלטת הממונה אינה מדתית, ועומדת בניגוד להסכמים קיבוציים. גם בטענות אלו לא מצאתי ממש. 63. סבירות החלטת הרשות- הממונה במקרה דנן - נבחנת בהתאם לעקרונות והכללים העולים מהמשפט המינהלי. בחינה זו נעשית באופן חיצוני המבררת האם נפל פגם בהחלטה המנהלית, המצריך את התערבות בית הדין (ראה עע (ארצי)1420/04 מדינת ישראל הממונה על השכר באוצר-אורית אורון, ). לא מצאתי כל פגם שנפל בהליך קבלת החלטת הממונה, גם בהיבט של המשפט המנהלי. 64. מעיון במסמכים אשר צורפו לכתבי הטענות נחה דעתי כי זכות השימוע מוצתה, שכן התובע השמיע את טיעוניו במספר מכתבים אותם שלח לממונה לרבות מכתב ( נספח כו' לכתב תביעה) ששלח ב"כ התובע לממונה בו שטח את כל טענותיו בפני הממונה. 65. בהיבט זה כבר נקבע כי אין הכרח לקיים שימוע בכתובים, ושימוע נוסף לאחריו בעל פה אלא ניתן להסתפק בשימוע בכתב (ראה ע"ע(ארצי)1340/01 עו"ד רפי הובר-מדינת ישראל), ומשנערך לתובע שימוע בכתב לא מצאתי כי נפל פגם בעניין זה. 66. בנוגע להפליה אליה טען התובע, הרי שלא מצאתי כי המקרים אותם ציין התובע, הינם מתאימים ורלוונטים לעניינו. ההיפך מכך, מעיון בפסקי הדין אליהם הפנה התובע נראה כי הממונה בהחלטתו, הטיב עם התובע, שכן התובע לא נדרש, להשיב סכומי השתכרות שהותרו לתשלום לפי הסכמים הקיבוציים לבין הסכום שקיבל התובע לפי חוזה המודל. 67. על טענת השיהוי אותה העלה התובע בטענותיו נכתב הכלל התלמודי "הפוסל במומו פוסל", שכן השיהוי בהגשת התובענה, עולה לאין ערוך על "השיהוי" בפעולות הממונה אליו טוען התובע, כפי שארחיב על כך בהמשך. 68. לא מצאתי כי הממונה השתהה בפעולותיו שכן הממונה פנה לעיריית שדרות כבר בשנת 1993 והנחה את ראש הרשות לשלם את תנאי שכרו של התובע בהתאם לעובדי הרשויות. 69. משהרשות המקומית אשר התובע שימש כמזכירה לא פעלה כנדרש ממנה הרי שאין מקום לבוא חשבון עם הממונה ולטעון כנגד פעילות הממונה באיחור (ראה עניין אורית אורון, פסקה 32). פיצויים 70. כסעד חלופי טוען התובע כי הינו זכאי לפיצויים, שעה שהוא נשאר בצורת העסקה לפי חוזה המודל והסתמך עליו. אליבא דשיטת התובע משלא עבר להשתכר בהתאם להסכם הבכירים, "הרוויחה" עיריית שדרות כ 300,000 ₪ שכן אילו היה עובר התובע, להיות מועסק בהסכם הבכירים כפי שהורו לו לעשות כן בשנת 1994 היה עשוי לקבל תוספת של סכום זה לשכרו. לפיכך טוען התובע כי אם נקבע שהסכם המודל אינו חוקי הרי שיש להשיב לו סכום זה, שכן צורת העסקתו הייתה צריכה להיות לפי הסכם הבכירים דינה של טענה זו אף היא להידחות. ראשית אציין כי אין בידי כלל לקבל את טענת ה"פיצויים" של התובע, שעה שלא הוכח בפניי שאכן נגרם נזק לתובע כתוצאה מ"הרווח" של העירייה. 71. יתר על כן גם אם נגרם נזק כלשהו לתובע, הרי שהתובע בהיותו מזכיר העירייה לא נקט כל פעילות בכדי לצמצם את "נזקו" על אף מספר רב של פניות מצד הממונה, ומספר רב של הזדמנויות לתקן את ההסכם הפסול עליו חתם. בהקשר זה של הסתמכות על הסכם פסול, נקבע כי "הסתמכות על הסדר בלתי חוקי מדעיקרא, הנוגד את חוק יסודות התקציב, לאו הסתמכות היא" (ראו ע"ע 683/06 ישראל אבן ספיר- עריית תל אביב-יפו והממונה על השכר, ). לאור האמור הרי שלא היה כל מקום להסתמכותו של התובע על הסדר המודל ואיני רואה מקום לפסוק לתובע פיצויים בעניין זה. 72. בפיצוי כפי שמתבקש יש כדי ל"החטיא" את התכלית העומדת ביסוד הוראותיו של חוק יסודות התקציב, לקיומה של מדיניות שכר אחידה בשירות הציבורי ושמירה על קופת הציבור. 73. בשולי פסק הדין ובעיקרים, לא אוכל להימנע מלהתייחס לשיהוי הניכר בו נקט התובע עת הגיש את תביעתו בחלוף למעלה מ 6 שנים ממועד מתן החלטת הממונה, אשר בעטייה עותר לקבלת הסעדים מבית הדין. 74. אומנם שיהוי כשלעצמו אין בכדי לדחות תובענה שעה שמדובר בזכויותיהם של עובדים, אך אי אפשר להתעלם מכך שבפרק הזמן בין מתן החלטת הממונה למועד הגשת התובענה , התובע לא נקט בכל פעולה, ולמעשה ישן על זכויותיו. זאת ועוד, התובע בהשתהותו גרם לנזק ראייתי למדינה שכן חלוף הזמן הקשה על המדינה לאתר את מלוא המסמכים הנוגעים לתביעה ונחוצים לה לשם התגוננות, וממילא הכביד עליה כבעלת דין. 75. צירוף השיהוי לכלל הנימוקים שציינתי עד כה, מחזק את הקביעה כי דין התביעה להידחות. 76. מכל האמור - דין התביעה להידחות. 77. בנסיבות העניין, משלא התקיים , אין צו להוצאות. חוזה עבודהחוזה