1. לפנינו תביעתה של התובעת, שהינה אזרחית הפיליפינים, אשר הועסקה כמטפלת סיעודית, של המנוח, לתשלום פיצויי פיטורים בצירוף פיצוי הלנה, הפרשי שכר מינימום בתוספת פיצויי הלנה,גמול עבודה בשעות נוספות,פדיון ימי חופשה, דמי הודעה מוקדמת ודמי הבראה. 2. במסגרת דיון שהתקיים ביום 9.1.11, נעתר בית הדין לבקשת הצדדים,והורה על מחיקת הנתבעות המקוריות מספר 2ו-3 מכתב התביעה (הנתבעת2- לאה כהן בתו של המנוח והנתבעת מס' 3- רונית עקיבא, אשתו של שבתאי,נכדו של המנוח), והורה על צירופו של מר שבתאי עקיבא (נכדו של המנוח )כנתבע בתיק, במקומן של הנתבעות 2 ו-3. להלן העובדות הרלוונטיות לענייננו: 3. התובעת ביחד עם עובדת זרה נוספת, הועסקה כמטפלת סיעודית של עקיבא שבתאי ז"ל, גבר כבן 90. המנוח היה מרותק למיטתו רוב שעות היום, ובשל מצבו הסיעודי, היה תלוי בעזרת הזולת בכל הפעולות היום יומיות. המנוח לא היה מסוגל ללכת בכוחות עצמו ולכן נדרשה התובעת להסיעו בכסא גלגלים בעת הצורך,כגון בהובלה מחדרו לחדר הרחצה ובטיולים מחוץ לביתו. התובעת האכילה והשקתה את המנוח,היות ולא היה מסוגל לאכול ולשתות בכוחות עצמו. המנוח לא שלט בסוגריו והתובעת נדרשה להחליף לו חיתולים בהתאם לצורך,לאורך כל שעות היממה. 4. אין מחלוקת, שעם פטירת המנוח, מר עקיבא שבתאי ביום 4.7.07, התבקשה התובעת לסייע למשפחתו בימי השבעה. לגרסת התובעת,היא נענתה לבקשת המשפחה וסייעה להם עד לתום מועד השבעה ביום 12.7.07 . מנגד טוענים הנתבעים, כי התובעת סירבה לבקשתם והחלה לעבוד כמטפלת סיעודית אצל משפחה אחרת, מספר ימים לאחר פטירתו. 5. הצדדים לא הציגו לבית הדין הסכם העסקה כתוב. לגרסת התובעת, שולם לה שכר עבודה חודשי בסך 600$ , ובנוסף 100 ₪ לשבוע דמי כיס. אין מחלוקת שהועמד לרשותה של התובעת ביחד עם עובדת סיעודית נוספת,חדר בביתו של המנוח, והנתבע2 נשא בהוצאות כלכלתה. להלן עיקר טענות הצדדים: 6. התובעת טוענת בין היתר, כי החלה את עבודתה כמטפלת סיעודית של המנוח ב-30.1.06 וסיימה ביום 12.7.07, וכי שכרה היה נמוך באופן משמעותי משכר מינימום החל מחודש 6/06 ועד למועד סיום העסקתה בחודש 7/07 . לטענת התובעת יש לחייב את הנתבעים בגין כל תקופת העסקתה בתשלום הסכומים הבאים: א. הפרשי שכר מינימום בסך 4,782 ₪,בתוספת פיצוי הלנת שכר עבודה ע"ס 9,635 ₪ . ב. הפרשי שכר בשיעור של 30% משכר המינימום, כגמול בעבור שעות נוספות, בסך של 16,726 ₪. ג. פדיון חופשה שנתית בסך של 2,596 ₪ . ד. דמי הבראה בסך של 2,310 ₪ . ד. דמי הודעה מוקדמת בסך של 3,710 ₪ . ה. פיצויי פיטורים בסך של 5,410 ₪ . ו. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ע"ס 5,410 ₪ . 7. מנגד טוענים הנתבעים בין היתר, כי התובעת החלה לעבוד כמטפלת של המנוח בחודש יוני 2006 ולא בחודש ינואר כטענתה. התובעת לא פוטרה, אלא, שעם פטירת המנוח, התבקשה על ידי משפחת הנפטר לסייע להם בימי השבעה,אולם היא סירבה לבקשה,ובחלוף 4 ימים החלה לעבוד כמטפלת סיעודית אצל משפחה אחרת,אליה הופנתה על ידי משפחת המנוח, ולפיכך אין היא זכאית לדמי הודעה מוקדמת. 8. לטענת הנתבעים, התובעת עבדה עד ליום 8.7.07 ובחודש זה קבלה שכר בגין חודש מלא, לפיכך סכום זה מקזז במלואו את דרישת התובעת לקבלת פיצויי פיטורים. 9. הנתבעים טוענים כי במנוח טיפלו בו זמנית שתי מטפלות כאשר התובעת היא אחת מהן, ועובדה זו הוסתרה במכוון על ידי התובעת,מה שמוביל למסקנה שהתובעת לא עבדה כלל ועיקר שעות נוספות ואף לא היה צורך בכך. לטענתם, טענת התובעת כי לא קבלה חופשה שנתית הינה כוזבת, ומנוגדת למסמכים שהוגשו לתיק בכתב ידה. 10. הנתבעים מודים בזכאות התובעת לקבלת פיצויי פיטורים בסך, 3,710 ש"ח, ודמי הבראה בסך 1,590 ש"ח , יחד עם זאת טוענים הנתבעים שיש לקזז מכל סכום שיפסק לתובעת: א. 700$ - כספים שניתנו לתובעת כהלוואה. ב. 2,820 ש"ח - הפרשי שכר בגין חודש 7/07 ששולם לתובעת במלואו על אף שלא עבדה חודש מלא. ג. 912 ש"ח - הפרשי שכר לכל תקופת העסקתה. ד. 3,710 ש"ח - שווי ימי חופשה שניצלה העולים על חודש ימים. דיון והכרעה 11. תקופת ההעסקה סעיף 1ג לחוק עובדים זרים, תשנ"א - 1991,(להלן-חוק עובדים זרים) מטיל חובה על כל מעסיק עובד זר, להתקשר עמו בחוזה עבודה בכתב, בשפה המובנת לעובד, וליתן לעובד עותק מהחוזה. כאמור בתקנות, יש לציין בחוזה העסקה בין היתר, זהות המעסיק והעובד,תיאור תפקידו,שכרו,רשימת הניכויים מהשכר- המותרים על פי דין ,תאריך תחילת העבודה ותקופת העבודה,ועוד פרטים נוספים. הנתבעים לא חתמו עם התובעת על חוזה העסקה כמתחייב בדין. 12. ב עע 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ נ וואיל סנדוקה ואח' (ראה: פד"ע מ' 433), כב' הנשיא סטיב אדלר (כתוארו אז),דן במקרה של עובדים ששכרם לא נקבע על פי מדד של זמן אלא על פי מדד של כמות עבודה. והשאלה שנשאלה שם, הייתה לגבי חוק שכר מינימום, כיצד קובעים "משרה מלאה" לעובד המועסק בשכר על פי קיבולת,כאשר הצדדים לא הסכימו על היקף המשרה. נקבע כי, בעת שהמעסיק לא פועל בהתאם להוראות חוק פוזיטיביות,כגון סעיף 24 לחוק הגנת השכר המחייב ניהול פנקס שכר; ולא לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה ותקנות שעות עבודה ומנוחה, המחייב את המעסיק לנהל פנקס שעות עבודה המפרט שעות עבודה ושעות נוספות; ולא לפי חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב - 2002, לפיו קיימת חובה למסור לעובד פרטים מלאים על תנאי עבודתו (שכר ומועדי תשלום), תוך 30 יום מתחילת עבודתו אצלו. ככל שהמעסיק לא יקיים את הוראות החוקים הללו עליו נטל ההוכחה, כי מדובר במשרה חלקית. "השאלה המתעוררת במקרה דנן לגבי חוק שכר מינימום היא, כיצד קובעים "משרה מלאה" לעובד המועסק בשכר על פי קיבולת. העובדים במקרה דנן הועסקו, למעשה, על פי שכר קיבולת, היינו - סכום קבוע עבור כמות עבודת הניקיון. שכרם לא נקבע על פי מדד של זמן אלא על פי מדד של כמות עבודה. במקרה כזה, רשאים המעסיק והעובד לקבוע מראש את היקף המשרה ובעקבות כך שכר המינימום יהיה על פי שיעור המשרה, היינו - חצי משרה וחצי שכר מינימום. במקרה דנן לא היתה הסכמה כזאת והתוצאה היא שעלינו לפסוק לפי החזקה של משרה מלאה. חזקה זו נכונה במקרים כאלה, עת המעסיק לא פעל לפי סעיף 24 לחוק הגנת השכר המחייב ניהול פנקס שכר; ולא לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה ותקנות שעות עבודה ומנוחה, תשט"ו - 1955, המחייב את המעסיק לנהל פנקס שעות עבודה המפרט שעות עבודה ושעות נוספות. יצויין כי לו היה המקרה מתרחש לאחר 21.3.2002, המועד בו נכנס לתוקף חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב - 2002, אזי היתה קיימת חובה למסור לעובד פרטים מלאים על תנאי עבודתו תוך 30 יום מתחילת עבודתו אצלו. סעיף 2(א)(5) לחוק הודעה לעובד מחייב את המעסיק למסור לעובד את "סך כל התשלומים המשתלמים לעובד כשכר עבודה ומועדי תשלום השכר..." וסעיף 2(א)(6) לחוק זה מחייב המעסיק למסור לעובד את "אורכו של יום העבודה הרגיל או שבוע העבודה הרגיל של העובד,לפי העניין". על כן, ככל שהמעסיק לא יקיים את הוראות החוקים הללו עליו נטל ההוכחה, כי מדובר במשרה חלקית" אנו סבורים, כי בדרך של היקש, דברים אלה יפים גם בעניינו, לאור העובדה, שהנתבעים לא קיימו את הוראת סעיף 1ג לחוק עובדים זרים, המטיל עליהם חובה להתקשר עם התובעת בחוזה עבודה בכתב, בשפה המובנת לה, נטל ההוכחה עובר לכתפיהם, להוכחת קיום הוראות החוק,ובכלל זה, מועד תחילה וסיום העסקה של התובעת. 13. לגרסת התובעת, תקופת עבודתה אצל הנתבעים הסתכם ב- 17.5 חודשים רצופים, לטענתה, היא החלה את עבודתה כמטפלת סיעודית של המנוח ביום 30.1.06, וסיימה את עבודתה בתום ימי השבעה לאחר פטירת המנוח ב-12.7.07. מנגד טוענים הנתבעים כי התובעת החלה לעבוד ביום 1.6.06 וסיימה ביום 8.7.07 בעת שמצאה עבודה אצל משפחה אחרת. 14. התובעת טענה בתצהירה (ת/2),כי בחודשים הראשונים לעבודתה, לא הייתה לה אשרת עבודה,ולמעשה היא עבדה ללא אשרה עד לקבלתה בחודש מאי 2006 . לתמיכה בגרסתה, הביאה לעדות את חברתה גב' אורטגה לוזבמינדה,אותה היא מכירה לטענתה, מאז שהגיעה לישראל, ועימה היא חלקה דירת מגורים משותפת בחיפה. העדה סיפרה בעדותה, שהמעסיק הראשון של התובעת היה מטבעון (עמ' 5 שורה 3), ומעבר לכך לא ידעה לספר שום פרט מזהה, המקשר בין עבודת התובעת למנוח דווקא, ולמעשה העדה לא סייעה לתובעת בהוכחת גרסתה בנוגע למועד תחילת עבודתה . 15. זאת ועוד, מחד טוענת התובעת, כי במשך כל תקופת העסקתה, קבלה 600 $ לחודש ובנוסף 100 ₪ דמי כיס שבועיים, ובסה"כ השתכרה פחות משכר מינימום. מאידך בתביעה להשלמת הפרשי שכר מינימום,התייחסה התובעת לתקופת עבודה שהחלה בחודש 6/06 ולא 2/06, ובמסגרת עדותה, לא ידעה התובעת להסביר עניין זה (עמ' 8 שורה 13 לפ'). 16. בנוסף לאמור לעיל, במסגרת הסיכומים טענה התובעת כי תקופת עבודתה הייתה 15.5 חודשים בלבד. על פי גרסה זו ולשיטתה של התובעת, אם סיימה את עבודתה ביום 12.7.07 לאחר עבודה של 15.5 חודשים , אזי היא החלה את עבודתה לכל היותר ביום 1.4.06, ובטח שלא ב-1.1.06 כפי שטענה קודם לכן. עניינו הרואות, כי גרסת התובעת לעניין מועד תחילת עבודתה איננה עקבית, לפיכך אנו מקבלים את גרסת הנתבעים שהייתה עקבית בעניין זה, וקובעים כי התובעת החלה את עבודתה אצל הנתבעים ביום 1.6.06 17. בנוגע למועד סיום העסקה, טוענת התובעת,כי סיימה את עבודתה אצל הנתבעים בתום ימי השבעה לאחר פטירת המנוח ב-12.7.07,בעדותה סיפרה התובעת כי ":"במשך השבעה הגיעו הרבה אנשים כל יום וכל לילה ולכן בקשו שאשאר לעבוד והייתי הולכת לישון ב-01:00,לפני שהלכנו לישון סידרנו וניקינו הכל". ואילו הנתבעים טענו מנגד,שהתובעת סירבה לבקשתם להישאר עד תום השבעה והיא החלה לעבוד אצל משפחת "מרום" ביום 8.7.07. אותם הכירה התובעת בעזרתם של הנתבעים (עמ' 10 שורה 1 לפ'). הנתבעים לא תמכו את גרסתם בראיה כלשהי, שכן עליהם מוטל נטל ההוכחה כפי שכבר ציינו לעיל. העדה רונית עקיבא,העידה בפנינו, כי התובעת גיסתה הגב' אילת עקיבא שהינה עוסקת בתחום הסיעוד מצאה לתובעת מקום עבודה חדש,הנתבעים נמנעו מלהזמינה לעדות, ייתכן ועדותה הייתה שופכת אור על סוגיה זו,הימנעות מעין זו פועלת לחובת הנתבעים ומחזקת את גרסת התובעת. לאור האמור, מתקבלת גרסת התובעת, לפיה מועד סיום העסקתה היה ביום 12.7.07. 18. אנו קובעים כי תקופת העסקתה של התובעת החלה ב-1.6.06 והסתיימה ב-12.7.07 . 19. תביעת התובעת להפרשי שכר מינימום התובעת טוענת כי היא זכאית להפרשי שכר בסך כולל של 4,782 ₪, מאחר והנתבעות לא שילמו לה שכר מינימום משך כל תקופה העסקתה. התובעת צרפה לכתב התביעה, טבלה אשר בה מפורטים הפרשי השכר לכל חודש בנפרד, הנובעים מההפרש בין השכר שקבלה בפועל ,לבין סכום שכר המינימום שהייתה אמורה לקבל מהנתבעים. 20. יצוין כי, הנתבעים,לא חלקו על הסכומים אותם ציינה התובעת בטבלה, יחד עם זאת טענו כי, לא נוכו משכרה של התובעת השתתפות בביטוח רפואי בסך 103.14 ₪ והוצאות בגין מים חשמל וארנונה בסך 65.68 ₪ . בנוסף, טענו כי הסכומים שנוכו משכרה של התובעת מדי חודש היו בעבור תרופות ומזון מיוחד שנרכשו בעבורה, וכמדי חודש ניתן לתובעת כרטיס חיוג לחו"ל בשווי 100 ₪. לטענתם, התובעת לא זכאית להפרשי שכר, היות ועל פי חישוב היא קבלה שכר ביתר בסך של 912 ₪ אותו יש לקזז מכל סכום שיפסוק לה בית הדין, לפי הפירוט הבא; חודש כרטיס טלפון תרופות מזון מיוחד 6/06 100 ₪ 7/06 100 ₪ 100 ₪ 8/06 100 ₪ 100 ₪ 9/06 100 ₪ 100ש"ח 10/06 100 ₪ 160 250 11/06 100 160 250 12/06 100 160 250 1/07 100 160 250 2/07 100 160 250 3/07 100 160 250 4/07 100 160 250 5/07 100 160 250 6/07 100 160 250 21. בתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), התש"ס - 2000, נקבע אילו ניכויים רשאים היו הנתבעים לנכות משכרה החודשי של התובעת. הסכומים הנקובים בתקנה 2(א) לתקנות עובדים זרים, מתעדכנים מדי שנה על פי שינוי המדד ומתפרסמים ברשומות בשנת 2006, בהתאם לסעיף 2(א) לתקנות (ראה: ק"ת תשס"ו מס' 6469 מיום 21.3.06 עמ' 589), הנתבעים היו רשאים לנכות משכרה של התובעת,כהחזר הוצאות למגורים הולמים, באזור הצפון (טבעון), סך של 219.75 ₪ . הנתבעים לא הציגו חוזה שכירות וקבלות על תשלום שכר דירה, לפיכך, בהתאם לסעיף 2(ב), לתקנות, הסכום המותר בניכוי הינו מחצית מהסך המותר בניכוי על פי תקנה 2(א), קרי, 109.87 ₪ בלבד. 22. אין מחלוקת שהתובעת חלקה את חדרה בבית המנוח ביחד עם עובדת נוספת, לפיכך אנו מקבלים את טענתה שיש לחייבה ב50% בלבד, מסך הסכומים המותרים בניכוי.משכך, בגין מגורים הולמים הנתבעים היו רשאים לנכות משכרה של התובעת לכל היותר 54.93 ₪ . ובעבור הוצאות נלוות (מים,חשמל וארנונה), רשאים היו הנתבעים לנכות מחצית מסך של 65.68 ₪ , ובסה"כ 32.84 ₪ . 23. בנוסף, בהתאם להוראות חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי) התשס"ב-2001, מעסיק רשאי לנכות משכרו של עובד זר דמי ביטוח רפואי, סך של עד 103.14 ₪ (מעודכן לשנת 2006), אולם, הנתבעים לא הציגו פוליסת ביטוח רפואי על שם התובעת, לפיכך אין הם רשאים לנכות סכום זה משכרה. 24. לאור האמור, במהלך שנת 2006, הנתבעים היו רשאים לנכות משכרה הכולל של התובעת, במהלך שנה זו סך של 614.39 ₪ ( 87.77 ₪ לחודש X 7 חודשים). 25. בשנת 2007 הנתבעים היו רשאים לנכות מחצית מהסכום המותר בניכוי בגין מגורים הולמים בצפון של 48.17 ₪, בנוסף, להוצאות נלוות בסך של 32.75 ₪, ובסה"כ רשאים היו הנתבעים לנכות משכרה של התובעת עבור מדור, והוצאות נלוות סך של 81 ₪ . לאור האמור, במהלך שנת 2007, הנתבעים היו רשאים לנכות משכרה הכולל של התובעת, במהלך שנה זו סך של 526.5 ₪ . (81 ₪ X 6.5 חודשים) 26. באשר לטענת הנתבעים לקיזוז הוצאות כלכלה משכרה של התובעת. התובעת לא טענה בשום שלב, כי הנתבעים לא סיפקו לה אוכל ושתיה כפי שנטען על ידם, בנסיבות אלה, יש מקום לקבל את טענת הנתבעים לקיזוז רכיב זה משכרה של התובעת. לעניין זה יש לשוב ולהידרש להלכת בית הדין הארצי בעניין קבררה, שם נקבע - כי המעביד רשאי לזקוף 10% משכר המינימום עבור הוצאות הכלכלה שסופקה לעובד, בנסיבות מסוימות. (ראה: ע"ע 300333/97 עליזה כהן - רימונה קבררה, פד"ע לז 755,). לאור האמור, במהלך כל תקופת העסקתה, הנתבעים היו רשאים לנכות משכרה הכולל של התובעת, 10% משכר המינימום עבור הוצאות כלכלה ובסה"כ 4,883.5 ₪ (סך השתכרותה בכל תקופת העסקתה 48,835 ₪ ). 27. בכל הנוגע לטענת הנתבעים, לפיה הם סיפקו לתובעת תרופות,אוכל מיוחד וכרטיס חיוג לחו"ל מידי חודש בחודשו בשווי 100 ₪ , יצויין כי לא הובאה ולו ראשית ראיה להוכחת טענות אלו, מה גם שהתובעת לא נחקרה על כך בעדותה. הנתבעים לא הוכיחו שהתובעת נזקקה לתרופות ואוכל מיוחד,או שסיפקו לתובעת תרופות ואוכל מיוחד, לפיכך כל טענותיהם בעניין זה נדחות. 28. לאור כל האמור לעיל, נמצא ששכרה של התובעת במהלך כל תקופת העסקתה לא נפל משכר מינימום לאחר הפחתת הסכומים המותרים בניכוי על פי דין, שכן הנתבעים רשאים היו לנכות משכרה של התובעת את ההוצאות החלות על העסקתם של עובדים זרים בעבודה סיעודית, כגון: כלכלה, מדור והוצאות נלוות, בסך כולל של 6,017.62 ₪ לכל תקופת העסקתה, ואילו התובעת טענה לזכאותה להשלמת שכר,לשכר מינימום על סך 4,782 ₪ מבלי שהפחיתה את הסכומים המותרים בניכוי. לפיכך, דין תביעת התובעת ברכיב זה - דינה להידחות. כמו גם תביעתה לפיצויי הלנת שכר. התביעה לגמול עבודה בשעות נוספות; 29. במסגרת כתב התביעה, טענה התובעת כי עבדה שעות רבות מעבר לשעות עבודה רגילות. לטענתה בהתאם לפסיקתו של ביה"ד הארצי בעניין טודוראנג'אן נ' מעיין (עע 1113/02, יוהאנה טודוראנג'אן נ' מעיין משה), בהיותה מטפלת סיעודית במשך כל שעות היממה של המנוח, זכאית היא לשכר גלובלי נטו בשיעור של 30% מעל שכר המינימום, חלף תשלום עבור שעות נוספות שעבדה בכל תקופת העסקתה במשך 17.5 חודשים בסך של 16,726 ₪ . 30. מנגד טוענים הנתבעים, כי מלבד התובעת, הועסקה עובדת נוספת שטיפלה במנוח באופן קבוע ביחד עם התובעת- התובעת לא חלקה על עובדה זו. לטענתם, העובדה שהועסקו שתי מטפלות בטיפול במנוח שצרכיו היו מוגבלים ביותר, שוללת את הטענה כי שתיהן הועסקו בשעות נוספות כטענת התובעת. 31. שאלת זכאותם של עובדי סיעוד לגמול עבודה בשעות נוספות נדונה בפסיקה רבות, בפרשת טודוראנג'אן (ע"ע 1113/02 יוהאנה טודוראנג'אן - מעיין משה, פד"ע לט 409, ניתן ביום 25/1/2004) (להלן - פרשת טודוראנג'אן), שם נפסק מפי כב' השופטת אלישבע ברק (סגנית הנשיא דאז), כי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951, אינן חלות על עובדת זרה שהועסקה כמטפלת בילדה והתגוררה בבית המשפחה, זאת בהעדר אפשרות לפקח על שעות העבודה או לכמתן. עם זאת, נפסק כי העובדת זכאית לתוספת שכר בגובה של 30% מעל שכר המינימום. בפסקי הדין לאחר פרשת טודוראנג'אן, נטה בית הדין הארצי לאמץ את מבחן "מתכונת העבודה בכללותה", לפיה חוק שעות עבודה ומנוחה חל על עובדים סיעודיים, תוך הוכחת מתכונת עבודה כללית (ראה לעניין זה: ע"ע 11 32. בפסק דין מאוחר יותר בתיק ע"ע 157/03 יולנדה גלוטן - לאה יעקב, (ניתן ביום 1/1/2007), נקבע בדעת רוב, מפי כב' השופט פליטמן, כי שאלת חלות החוק תלויה בעקרון במצבו הסיעודי של המטופל ובעזרה הניתנת לו על ידי בני ביתו והמטפל בו, וכי אין לקבוע מראש לעניין זה הלכה כללית לעניין חלות חוק שעות עבודה ומנוחה. בפרשת יולנדה גלוטן קבעה דעת הרוב כי: נוכח מצבה הסיעודי הקשה של המטופלת, אין תחולה להוראות החוק, בשל תנאי העבודה ונסיבותיה שלא אפשרו פיקוח על עבודתה של העובדת, ואף נדרשה בנסיבות העניין מידה מיוחדת של אמון אישי של המטופלת במטפל, כמתחייב מהוראת סעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה. בעתירה לבג"ץ שהוגשה כנגד פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין יולדה גלוטן (בג"ץ 1678/07 יולנדה גלוטן - בית הדין הארצי לעבודה ואח', ניתן ביום 29/11/2009; להלן - בג"ץ יולנדה גלוטן), בית המשפט העליון עמד על הקשיים שמעוררת כל אחת מהגישות העקרוניות בפסיקת בית הדין הארצי, בשאלת תחולת הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדי סיעוד וקבע כי הוראות החוק לעניין התשלום עבור עבודה בשעות נוספות אינו חל על עובדי סיעוד, והוסיף כי, כי הפתרון הראוי לסוגיה סבוכה וקשה זו של תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדי סיעוד, יכול שיעשה אך ורק בדרך של חקיקה מתאימה; "סיכומו של דבר: פסק דין זה עוסק בסוגיה סבוכה וקשה, אשר זכתה לפרשנויות שונות ואף סותרות בבית הדין הארצי לעבודה. במסגרת החקיקתית הקיימת אין הסדר המתאים למצב הדברים הייחודי בעניינם של העובדים הסיעודיים, ופרשנות צרה וחלקית של הדין ביחס לחובת התשלום עבור שעות נוספות, ללא התמודדות עם מכלול השאלות הכרוכות בעצם תבנית העסקתם הייחודית, עשויה להוליך לתוצאות קשות מאד. לפיכך, התוצאה היא שאין להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה; כך בין אם נניח כי קיימת תחולה לחריגים הקבועים בחוק ובין , ולכך אני נוטה יותר, משום שאין להחיל את הוראות החוק לעניין התשלום עבור עבודה בשעות נוספות בענייננו בהיעדר כל יכולת ליישמו לשיעורין ובהתקיים הסכמה כוללת כי אין לחוק תחולה בכל חלקיו העיקריים הנוגעים למתכונת העבודה עצמה. מדברים אלה עולה, כאמור, כי ספק אם מתקיים בענייננו התנאי הראשון להתערבותו של בג"ץ בפסקי דין של בית הדין לעבודה ומכל מקום, לא מתקיים התנאי השני - שכן נראה שהצדק מחייב דווקא שלא נתערב בפסק הדין. העתירה נדחית ובכך מתפנה המקום הראוי למחוקק שכאמור "בימים אלה" שוקד על הסדרת הסוגיה על כל היבטיה." (בסע' 29 לפסה"ד): למעשה, על פי המצב המשפטי כיום, כפי שעולה מבג"ץ יולנדה גלוטן, לא ניתן ליישם את הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, המחייבות בתשלום גמול בגין עבודה בשעות נוספות, על עובדי הסיעוד. בנסיבות אלה אין התובעת זכאית לתוספת בגין עבודה בשעות נוספות, ככל שעבדה לטענתה. - - יוער, כי בבית הדין הגבוה לצדק התקיים דיון נוסף בעניין פסק דינו של בג"ץ יולדנה גלוטן (דנג"ץ 10007/09) אולם, טרם ניתן פסק דין. 33. מעבר לדרוש נציין, כי לא שוכנענו שהתובעת עבדה שעות נוספות רבות כפי שטענה. מהעדויות שהובאו בפנינו לרבות עדותה של התובעת, התברר כי ביחד עם התובעת, הועסקה עובדת נוספת בטיפול סיעודי במנוח. (ראה : סעיף 12 לת/2, ס' 3 לנ/1, ס' 6 לנ/2 ).במסגרת חקירה נגדית נשאלה התובעת, מדוע נדרשה לעבוד שעות נוספות,אם במנוח טיפלו שתי עובדות במקביל, והתובעת השיבה: "העבודה שם היתה מאוד קשה,לעיתים החולה לא ישן עד הבוקר והיינו צריכים להשגיח על המטופל "אבא". ש. האם את טוענת שגם העובדת הנוספת היתה צריכה לעבוד שעות נוספות? ת. כן. עבדנו יחד אותן שעות. ש. אם אמרת שהוא היה לפעמים מתעורר בלילה ,לא צריך שתיים מספיק שאחת תיגש אליו. ת. אני לא מבינה משפחתו של המנוח ביקשו שתי עובדות." (עמ' 7 משורה 14 לפ'). למעשה, התובעת לא השיבה לשאלה שנשאלה. התובעת סיפרה על מתכונת העסקתה, כך: "טיפלתי וסעדתי את הנסעד ברציפות כשאני רוחצת אותו,מלבישה אותו, מאכילה אותו, ונותנת לו תרופות ומחליפה את חיתוליו . בנוסף דאגתי גם לניקיון הבית ולכביסה. מדי פעם לכשהתאפשר הדבר,גם לקחתי את הנסעד לטיול קצר על כסא הגלגלים. אציין כי בבית הייתה עובדת נוספת אשר עבדה עימי במקביל במשך כל שעות היום. מאחר שלא היתה לה אשרת עבודה,היא גם נשארה לעבוד בחגים ובשעות המנוחה השבועית שלי" (ראה: ת/2) אנו סבורים, כי גרסתם של הנתבעים מתקבלת יותר, לפיה, התובעת לא עבדה במתכונת עבודה כוללת של יותר מ-8 שעות ביום,שהרי ביחד איתה עבדה מטפלת סיעודית נוספת לאורך כל שעות היום והלילה,כך שהיא לא נדרשה לשאת בעבודת הטיפול במנוח וסידור הבית לבדה, ומלבד פעולות הרחצה,הלבשה והחלפת טיטול, יש להניח שלא היה צורך בעבודת שתי המטפלות בו זמנית. כך שהתובעת לא נדרשה לעבוד מעבר ל-8 שעות ביום. דין תביעת התובעת לרכיב שעות נוספות-להידחות. 34. התביעה לפיצויי פיטורים והבראה בכתב התביעה, טענה התובעת, כי היא זכאית לפיצויי פיטורים בסך 5,410 ₪ בגין 17.5 חודשי עבודה. במסגרת הסיכומים, טענה לתקופת עבודה קצרה יותר, של 15.5 חודשים, אולם לא הקטינה את סך פיצויי הפיטורים הנתבעים. כמו גם דמי הבראה שנתבעו בכתב התביעה עמדו על סך 2,310, ולמרות שבמסגרת הסיכומים נטען לתקופת עבודה קצרה יותר, הסך הנתבע בגין רכיב זה לא תוקן. 35. הנתבעים לא חלקו על עצם הזכאות של התובעת לקבלת פיצויי פיטורים ודמי הבראה, אלא על הסכומים הנתבעים. ובמסגרת הסיכומים הודו הנתבעים בזכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים בסך 3,710 ₪ ולדמי הבראה על סך 1,590 ₪, מבלי לפרט את דרך החישוב. 36. לאור קביעתנו, כי התובעת הועסקה על ידי הנתבעים 13.5 חודשים, זכאית היא לפיצויי פיטורים בסך 4,174 ₪ על פי חישוב: 4,174 = 1.125 שנים X 3,710 ₪ . ולדמי הבראה בסך 1,828.5 ₪ (1590 ₪ בגין השנה הראשונה לעבודה ו-238.5 בגין השנה השניה לעבודה) 37. לאור האמור, אנו קובעים שהתובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך של 4,174 ₪ ובגין דמי הבראה לסך של 1,828.5 ₪ . חופשה 38. לטענת התובעת, היא זכאית לפדיון חופשה בסך 2,596 ₪ בגין כל תקופת העסקתה. מנגד טוענים הנתבעים, כי התובעת ניצלה את מלוא החופשה המגיעה לה ואף מעבר לכך. לטענם יש לקזז מכל סכום שיפסק לתובעת סך של 3,710 ₪ . לתמיכה בגרסתם, צירפו הנתבעים מסמך אשר נכתב בכתב ידה של התובעת, שכותרתו " "Holiday 2007 ובו רשימת תאריכים של ימי חופשת חג , לשנת 2007, (נספח ב' לנ/1). נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה הוא, על המעביד. העדה רונית עקיבא מטעם הנתבעים, סיפרה בעדותה, כי לא ניהלה פנקס חופשות (עמ' 10 שורה 17 לפ'), ולטענתה, זו רשימת החופשות של התובעת (עמ' 10 שורה 23 לפ'). עניינו הרואות כי אף לשיטת הנתבעים, מדובר ברשימת ימי חגים להבדיל מימי חופשה. הנתבעים לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם, כי התובעת נעדרה מעבודתה, בנוסף לתאריכים שציינה ברשימה כימי חג . 39. ככלל, על פי הדין, התובעת רשאית להיעדר מהעבודה לרגל ימי חג, 9 ימים בשנה על חשבון המעסיק, ובנוסף וללא קשר להיעדרות לרגל ימי חג, זכאית התובעת להיעדר מעבודה לרגל חופשה שנתית מכוח חוק חופשה שנתית . 40. בעניינו, הועסקה התובעת 13.5 חודשים במשרה מלאה,6 ימים בשבוע לפיכך זכאית התובעת מכוח חוק חופשה שנתית ל- 13.5 ימי חופשה בגין כל תקופת העסקתה ולסך של 1,670 ₪ . 41. אנו קובעים שהתובעת זכאית לפדיון ימי חופשה בסך של 1,670 ₪ . 42. נדחית בזאת טענת הנתבעים , לקזז מכל סכום שיפסק לתובעת בגין ימי חופשה סך של 3,710 ₪, שכן הנתבעים טענו שהתובעת נעדרה מהעבודה לרגל חופשה שנתית,אולם הציגו ראיות לכאורה, להיעדרות לרגל חגים. הודעה מוקדמת 43. נזכיר, כי עמדת התובעת התקבלה, לפיה היא סיימה את עבודתה אצל הנתבעים בתום ימי השבעה בתאריך 12.7.07. ,אין מחלוקת בין הצדדים, שלאחר מכן עברה התובעת לעבוד אצל משפחה שהכירה באמצעות משפחת המנוח. 44. במצב בו הסתיימו יחסי העבודה בשל פטירת המעסיק.חוק הודעה המוקדמת שותק , שלא כמו בחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 הקובע מפורשות בסעיף 4 כי: "עובד שעבודתו נפסקה מחמת פטירה... של מעבידו... זכאי לפיצויי פיטורים כאילו פוטר". אולם נפסק על ידי בית הדין הארצי, כי יש לזכות עובד סיעודי זר, אשר מעבידו שבו טיפל נפטר, בתמורת הודעה מוקדמת, זאת לאור מסקנתו כי יש ליתן לחוק הודעה מוקדמת פרשנות תכליתית להגשמת מטרתו, "לסוגיה זו נדרשים אנו במקרה שלפנינו, בו תובעת המערערת תמורת הודעה מוקדמת נוכח הפסקת עבודתה בשל פטירת המנוחה, ולכך אתן דעתי להלן. התכלית שבבסיס הזכות לפיצויי פיטורים, כמוה כתכלית שבבסיס הזכות להודעה מוקדמת - להעניק לעובד שסיים עבודתו "רשת בטחון" לצורך קיום, לשם מציאת מקום עבודה חדש, כמו גם התארגנות במצב שנוצר. לאור תכליתן ומטרתן, ניתן לראות בזכויות אלה כמשלימות זו את זו - הזכות לפיצויי פיטורים, נועדה לפצות את העובד על שנות עבודתו שהגיעו לקיצן באקט הפיטורים; והזכות להודעה מוקדמת - מכוונת למנוע פגיעה בזכותו של העובד לחפש מקום עבודה חלופי בעודו עובד ומשתכר. על רקע נורמטיבי זה, יבחן בית הדין האם קמה לעובד הזכות לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת, וזאת - בשים לב לנסיבות המקרה הספציפי, כפי שהוכחו. הנובע מכך הוא, שפרשנות תכליתית של חוק הודעה מוקדמת והגשמת מטרתו, על רקע ההקשר התעשייתי [עע 299/99 קציר רובינסון חברה לבנייה (1995) בע"מ - איתם, פד"ע לח 49, 55] וכמענה למציאות החיים וצרכיהם המשתנים מעת לעת [ראו והשוו: פסק דינה של סגנית הנשיא אלישבע ברק - אוסוסקין בעניין טודוראנגאן; וכן: עב"ל468/03 תקווה חזן - המוסד לביטוח לאומי, ניתן 11.8.05] קמה לעובד הסיעודי זכאותו לתמורת הודעה מוקדמת, בד בבד עם זכאותו לפיצויי פיטורים, בעת פטירת מעסיקו." (ר' ע"ע 1267/04 אלנה זכריה - עיזבון קימלקמן ואח', לא פורסם, ניתן ביום 31/12/2006). 45. בענייננו, בנסיבות שנוצרו, התובעת לא נותרה ללא "רשת בטחון" לצורך קיום, ומציאת מקום עבודה חדש והתארגנות במצב שנוצר, היות והתובעת עברה לעבוד אצל משפחה אחרת, אליה הופנתה על ידי ובסיוע הנתבעים, ולכן לא היה מקום ליתן לתובעת הודעה מוקדמת במקרה דנן, וממילא אין היא זכאית לתמורת הודעה מוקדמת. 46. מכל מקום, במקרה דנן, התביעה בגין תמורת הודעה מוקדמת דינה להידחות. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים 47. התובעת טענה בתצהירה, כי מאחר והנתבעים לא שילמו לה פיצויי פיטורים במועד הפיטורים,למרות שבפועל פוטרה מהעבודה, היא זכאית לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 5,410 ₪ .נזכיר, התובעת הועסקה אצל הנתבעים לשם טיפול במנוח ובשעה שנפטר, נוצרו נסיבות בהן נאלצה היא לסיים את עבודתה. משכך, זכאית היתה לתשלום פיצויי פיטורים. 48. בעדותה בפנינו טענה אשתו של הנתבע 2 (נתבעת מס'3 במקור), כי העיכוב בתשלום פיצויי הפיטורים לאחר הגשת התביעה, נבע כדבריה: "אני חושבת שאנו מתעסקים עם שקרנית סידרתית והייתי מאוד שמחה שבית הדין ימצה את זה ויתן לה רק מה שמגיע לה כדי שלא תעשה את זה גם לאחרים. העדה נשאלה: האם מגיע לתובעת תשלום פיצויי פיטורים, והעדה השיבה: "בזמנו הסכמתי לשלם לה,אבל כעת אחרי שעיינתי בכתב התביעה ופרטיו,אני חושבת שהיא חייבת לי כסף" (עמ' 12 משורה 20 והלאה לפ'). כלומר עד למועד הגשת התביעה לא היה עוררין על כך שהתובעת זכאית לפיצויי פיטורים. 49. הנתבעים גם במסגרת כתב ההגנה,הודו בזכותה של התובעת לקבל פיצויי פיטורים, כמו גם בעדותם, בתצהירים וגם בסיכומים, אולם אין די בהודאה בזכותה של התובעת, היה עליהם לשלם את הסכום, או לכל הפחות להפקידו בקופת בית הדין, וזאת לשם עצירת מרוץ פיצויי ההלנה. 50. סעיף 20(ד) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, קובע, מהן העילות להפחתת או ביטול פיצויי הלנה, לפיהן אם שוכנע בית הדין שפיצויי הפיטורים לא שולמו במועד בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים, שיש בהם ממש לדעת בית הדין. לא מצאנו כי התקיימו בענייננו אחת מן הנסיבות הנ"ל. עדותה של גב' רונית עקיבא אינה מצביעה על כל עילה או סיבה כאמור. 51. משכך, אין בידינו לקבוע כי התקיימו בענייננו נסיבות המצדיקות ביטול או הפחתת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים והתובעת זכאית לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים בגין האיחור בתשלום פיצויי הפיטורים כפי שתבעה 5,410 ₪ . טענות קיזוז של הנתבעים; 52. שכר חודש יולי הנתבעים טוענים, כי בגין החודש האחרון לעבודתה ב 7/07, קיבלה התובעת שכר מלא, למרות שלא עבדה חודש מלא, וזאת על חשבון תשלום פיצויי פיטורים להם היא זכאית, על כן לטענתם, יש לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובעת, אם ייפסק 2,820 ₪ המהווים "הפרש כספי ששולם במלואו על אף שהתובעת לא עבדה". התובעת מצדה, לא הכחישה את גרסת הנתבעים,לפיה קבלה שכר מלא בחודש 7/07, על סך 2820 ₪ , בשום שלב בתיק. 53. נוכח האמור, אנו מקבלים את טענת הקיזוז של הנתבעים, ומחייבים את התובעת להשיב לנתבעים סך של 1,565 ₪ על פי החישוב הבא; בחודש 7/07 עבדה התובעת עד יום 12/7/07 ולכן זכאית היא לשכר עבודה בסך 1,484 ₪ (לפני הניכויים המותרים). לאחר הפחתת הסכומים המותרים בניכוי על פי דין- ביחס לתקופת עבודתה באותו החודש (מגורים הולמים-48.17 ₪ + הוצאות נלוות-32.75 ₪ + כלכלה 148 ₪ ), זכאית התובעת לשכר עבודה בגין חודש זה לסך של 1,255 ₪ . 54. אין מחלוקת שהתובעת קיבלה שכר עבודה בגין חודש 7/07, סך של 2,820 ₪. לאחר שקבענו שהתובעת זכאית לתשלום שכר עבודה בגין חודש זה לסך של 1,255 ₪ , על התובעת להשיב לנתבעים את יתרת הסכום שקבלה בעבור חודש 7/07 בסך 1565 ₪ . 55. הלוואה 700$ הנתבעים טענו בכתב ההגנה, כי התובעת לא פרעה הלוואה כספית שניתנה לה בסך 700$, ועל כן יש לקזז סכום זה מדמי ההבראה המגיעים לה. במסגרת חקירה נגדית, נשאלה התובעת, מדוע לא התייחסה בתצהירה, לטענה שהועלתה בכתב ההגנה, כי ניתנה לה הלוואה של 700$, והתובעת העידה: "סליחה, לא קבלתי 700$ רק קבלתי הלוואה של 600$ מתי שבני מת והייתי שם ולא יכולתי לחזור לפיליפינים. אמרתי לבעלה שאני צריכה 600$ על מנת לשלוח את זה למשפחתי ואז אמרתי לו שאני אחזיר לו את זה ב-3 תשלומים של 200$ בכל חודש וזה מה שעשיתי והסכום הזה נפרע."(עמ' 8 שורה 4 לפ'). הנתבעים לא הביאו כל הוכחה למתן ההלוואה לתובעת, אולם, עדותה של התובעת מדברת בעד עצמה, היא מודה שקבלה הלוואה מהנתבעים, וטוענת באופן כללי שפרעה את ההלוואה בשלושה תשלומים, מבלי לציין באיזה חודש ספציפי נעשה התשלום. כל שטענה התובעת לעניין ההלוואה, היה "פרעתי". תוצאת הדברים, שעל התובעת מוטל נטל ההוכחה ,כי החזירה את סכום ההלוואה שקבלה מהנתבעים. 56. יצויין כי, במסגרת החישובים שערכה התובעת בתביעתה להשלמת שכר-לשכר מינימום לכל תקופת עבודתה, לא ציינה התובעת את העובדה שיש להפחית משכרה את סכום ההלוואה שקיבלה, אלא ערכה את החישובים תוך הנחה שמגיע לה שכר עבודה מלא בכל החודשים. זאת ועוד, מעיון בטבלת השכר שצירפה התובעת לכתב התביעה, לא עולה ואף לא נטען על ידה, שקבלה שכר מופחת בשל פירעון הלוואה שקבלה מהנתבעים באי אילו חודשים. 57. לאור האמור, ונוכח הודאת התובעת שקיבלה הלוואה מהנתבעים בסך 600$, בהעדר ראיה כי סכום זה הוחזר ,מתקבלת טענת הנתבעים שיש לקזז מכל סכום שיפסק לתובעת סך של 600 $ ,על פי שוויים במועד התשלום בפועל. סוף דבר 58. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, אנו מחייבים את הנתבעים יחד או לחוד ,לשלם לתובעת את הסכומים מטה בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל: א. פיצויי פיטורים בסך, 4,174 ₪ . ב. דמי הבראה בסך, 1,828.5 ₪ . ג. פדיון חופשה בסך 2,226 ₪ . ד. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 5,410 ₪ . 59. יחד עם זאת, אנו מורים כי מתוך הסכום הכולל אותו פסקנו לתובעת בסעיף 58 לעיל, יקוזזו הסכומים הבאים: א. 1,565 ₪ - יתרת שכר חודש 7/07, בתוספת ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל. ב. 600$ -הלוואה שלא נפרעה, על פי שווים בגובה השער היציג של יום התשלום בפועל . 60. בנסיבות העניין, אנו מחייבים את הנתבעים,יחד או לחוד, לשלם לתובעת הוצאות בסך כולל של 1500 ₪, וזאת בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. 61. לכל צד הזכות להגיש ערעור על פסק הדין לבית דין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. חוזה עבודהחוזהעובדים זרים