השופטת אביטל רימון-קפלן 1. לפני בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר-שבע בשבתו באילת מיום 31.12.13 (השופט צבי פרנקל ונציגת ציבור גב' אורטל חי; בתיק ס"ע 17362-07-10), בו התקבלה בחלקה תביעת המשיב לתשלומים שונים בגין תקופת עבודתו אצל המבקשת וסיומה. הרקע לבקשה: 2. המשיב הועסק אצל המבקשת, חברה המפעילה את מלון הנסיכה בעיר אילת, החל מחודש אוקטובר 1999. תחילה התקבל המשיב לעבוד במחסן בגדים, לאחר זמן מה הועבר למכבסת המלון ובחודש מאי 2005 מונה למנהל המכבסה. בתחילת עבודתו נחשב המשיב כעובד שעתי, כאשר משנת 2005 נחשב עובד חודשי, והחל מחודש מאי 2009 שב למתכונת העסקה לפי שעות. 3. ביום 1.5.05 חתם המשיב על הסכם עבודה אישי שכותרתו "חוזה עבודה אישי להעסקת מנהלי ביניים". במסגרת ההסכם התחייב המשיב לעבוד 22 ימים בחודש, שכרו היה שכר גלובלי וכן ניתנו לו תוספות קבועות. 4. בחודש מאי 2009 ביקשה המבקשת להחתים את המשיב על חוזה העסקה חדש, אך הוא סירב לעשות כן. ביום 8.6.09 הגיש המשיב מכתב התפטרות, המודיע על סיום העסקתו החל מיום 9.7.09. ביום 11.8.09 הועברו לידי המשיב כספי הפיצויים אשר נצברו לזכותו בסך של 36,627 ₪ בגין התקופה בה הופרשו עבורו הפרשות לפיצויי פיטורים, היינו החל מחודש יולי 2000 עד לחודש מאי 2009. 5. בבית הדין האזורי התבררה תביעת המשיב נגד המבקשת, שהתבססה בעיקרה על תקופת העסקתו כמנהל המכבסה מחודש מאי 2005 ועד לחודש יולי 2009. במסגרת התביעה טען המשיב כי למרות הגדרתו כמנהל, המבקשת לא היתה רשאית להעסיקו כעובד גלובלי אלא על פי ההסכם הקיבוצי הכללי בענף המלונאות (להלן- ההסכם הקיבוצי) ועל כן תבע מהמבקשת הפרשי השכר. עוד טען המשיב כי סיים את עבודתו בשל הרעה מוחשית בתנאי העבודה - שינוי חד צדדי בהסכם העבודה, ולאחר שחש מאוים - נסיבות המזכות אותו להתפטר בדין מפוטר. לפיכך עתר המשיב להשלמת מלוא פיצויי הפיטורים לפי חוק. עוד עתר המשיב לפיצוי בשל אי הפרשה לקרן הפנסיה ולקרן השתלמות וכן לדמי חגים. המבקשת מצידה טענה כי המשיב קיבל על פי חוזה העבודה שכר יסוד גבוה באופן ניכר מהשכר תעריפי הקבוע בהסכם הקיבוצי. לטענתה, החל משנת 2005, כאשר מונה המשיב כמנהל מכבסה, הוא החל לקבל הטבות שניתנות רק למנהלים במלון ועל כן חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל בעניינו. עוד טענה המבקשת כי המשיב התפטר מעבודתו ביוזמתו לאחר שמצא מקום עבודה חדש ולכן אינו זכאי לפיצויי פיטורים ולהשלמתם. 6. בית הדין האזורי קיבל את התביעה בחלקה. בית הדין האזורי דחה את טענת המבקשת לפיה החריג הקבוע בסעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951 (להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה) חל על המשיב בהיותו עובד בתפקיד ניהולי. בהסתמך על גרסת המשיב שלא נסתרה ובה נתן בית הדין אמון, קבע בית הדין כי המשיב עבד במכבסה בשעות קבועות, ללא הפעלת שיקול דעת עצמאי, היה כפוף ישירות למנהל מחלקת משק הבית, לא השתתף בישיבות ההנהלה, לא קבע סידורי עובדים, עבד באותה מתכונת לצד עובדי המכבסה, לא קיבל עובדים ולא פיטר אותם והדפיס כרטיס נוכחות. אי לכך קבע בית הדין כי המשיב לא נכלל בחריג לחוק ולכן יש לקבוע את שכרו הקובע בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי. לגבי שיעור שכרו של המשיב, קבע בית הדין כי שכרו עמד על הסך של 6,676 ₪, בהתאם לתנאי השכר בהסכם הקיבוצי שחל עליו. כן נקבע כי תוספת הדיור שולמה למשיב החל מיום העסקתו כעובד חודשי בשנת 2005 כתוספת קבועה בשכר הגלובלי ומבלי שהוכח שתוספת זו הייתה מותנית בתנאי כלשהו ועל כן יש לראותה כחלק מהשכר הקובע של המשיב. עוד נקבע כי הואיל ולמשיב הופרשו כספים לפנסיה ולקרן השתלמות לפי שכרו הקבוע בסך 6,077 ₪, ולכן הוא זכאי להפרשים נוספים בגין הסך של 600 ₪ עבור התקופה של 51 החודשים, היינו סך של 1,836 ₪ בגין אי הפרשה לפנסיה וכן סך של 2,250 ₪ בגין אי הפרשה לקרן ההשתלמות. בנוסף, פסק בית הדין לזכות המשיב סך של 751 ₪, בגין דמי חגים. אשר לנסיבות סיום יחסי העבודה, קבע בית הדין כי המשיב לא נתן הזדמנות למעביד לתקן את ההרעה, אם הייתה קיימת, ולא התריע בכתב על עזיבתו ועל כן המשיב אינו זכאי לפיצויי פיטורים. יחד עם זאת, קבע בית הדין כי על המבקשת להשלים את ההפרשות לפיצויים בשיעור של 72% לפי השכר הקובע שנקבע לתקופה מחודש מאי 2005 ועד לחודש יולי 2009 בסך של 1,900 ₪. אשר להפרשי השכר בגין שעות נוספות, קבע בית הדין כי משנקבע שעל המשיב חל חוק שעות עבודה ומנוחה ושולם לו שכר הכולל תמורה בעד שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה שבועית, רואים את "שכרו הכולל" כשכר רגיל. לפיכך קבע בית הדין כי יש לחשב את הפרשי השכר בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי לפיהן משרה עומדת על 176 שעות ובגין שעות שמעבר לכך זכאי העובד לתשלום בגובה 125%, 150%, 175% ו-200%. הואיל ובית הדין מצא שהמשיב לא פירט כיצד חילק את השעות לפי השיעורים הנ"ל, פסק לו תמורה בגין כלל השעות הנוספות בדוחות הנוכחות, שמעבר ל-176 שעות לחודש (983.831 שעות לתקופה מחודש יולי 2005 עד חודש יוני 2009) לפי 125%, כל זאת בהתאם לשכרו הכולל בסך של 6,676 ₪. ובסך הכל את הסך של 46,731 ₪. בנוסף, ולאור התוצאה אליה הגיע בפסק הדין, חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיב הוצאות משפט בסך של 2,500 ₪. הבקשה וטענות הצדדים: 7. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה את הבקשה שבנדון לעיכוב ביצועו- היא הבקשה שלפניי. במסגרת הבקשה טוענת המבקשת כי סיכוייה לזכות בערעור טובים. בקשר לכך נטען, בין היתר בהודעת הערעור, כי שגה בית הדין בקובעו שהחריג הקבוע בסעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה לא מתקיים בנסיבות העניין, שכן לטענתה: המשיב כיהן בתפקיד ניהולי, הוא נמנה עם סגל ההנהלה במלון במסגרת תפקידו כמנהל המכבסה ומחסן המדים; היו לא סמכויות רבות, הטבות וזכויות עודפות; שכר היסוד של המשיב היה גבוה באופן ניכר מהשכר התעריפי הקבוע בהסכם הקיבוצי. עוד נטען כי גם אם החריג לחוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על המשיב, הרי שלא היה מקום לפסוק למשיב גמול שעות נוספות בגין שברי דקות בגינם תבע גמול ולא היה מקום לפסוק למשיב גמול שעות נוספות מקום שלא כימת ולא הוכיח תביעה זו עדברי בית הדין; כי גם אם זכאי המשיב לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות, הרי שהיה על בית הדין לקזז מהסכומים שפסק את התשלומים שקיבל המשיב לאורך השנים בגין תוספות גלובליות עבור שעות נוספות ועבור עבודה בשעות שבת. בקשר לכך נטען כי מתלושי השכר עולה כי המשיב קיבל, בהתאם להסכם עבודתו, מידי חודש בחודשו סך של 250 ₪ עבור גמול גלובאלי בשעות נוספות וכן 250 ₪ עבור תגמול גלובאלי עבור עבודה בשבתות ובחגים. עוד נטען כי שגה בית הדין בכך שקבע כי תוספת הדיור הינה חלק מהשכר הקובע, וזאת בניגוד לאמור הן בהסכם הקיבוצי והן בהסכם העסקה האישי שנערך עם המשיב. כמו כן נטען כי גם אם זכאי המשיב לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות, הרי שהיה על בית הדין לקזז מהסכומים שפסק את שווי הסכומים בגין חצי שעה נוספת ליום אשר על פי הוראות ההסכם הקיבוצי משולמת בשעור של 100% כשעה "עודפת". 8. בנוגע למאזן הנוחות טענה המבקשת כי אם לא יעוכב ביצוע הסכום הפסוק, העומד על סך של 53,469 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית וכן הוצאות משפט, תאלץ המבקשת לשלמו באופן מיידי, דבר שיכביד עליה ויגרום לה נזק בלתי הפיך. עוד נטען כי אין ספק שאם תשלם למבקש את הסכום הפסוק במלואו, ולאחר מכן יתקבל הערעור, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. 9. הבקשה הועברה לתגובת המשיב המתנגד למבוקש וטוען כי לא מתקיימות במקרה זה נסיבות המצדיקות את עיכוב ביצוע פסק הדין, וזאת הן מן ההיבט של סיכויי הערעור והן מן ההיבט של מאזן הנוחות. בנוגע לסיכויי הערעור טוען המשיב כי אלו אינם גבוהים, שכן הערעור סב בעיקרו על קביעות עובדתיות של בית הדין קמא, בהן אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. בנוגע למאזן הנוחות טוען המשיב כי המבקשת לא הוכיחה שתתקשה לגבות ממנו את הסכומים שישולמו לו, אם הערעור יתקבל; הבקשה הינה לקונית, ללא כל התייחסות לעניין הנדון; אין כל הסבר מדוע לא תוכל המבקשת להיפרע מהמשיב אם תזכה בערעור. 10. בתשובתה לתגובת המשיב חוזרת המבקשת על האמור בבקשה ומדגישה כי היא נמצאת במצב כלכלי רעוע, יש לה חובות רבים לספקים וגופים שונים וכלל חובותיה משולמים בהסדרי תשלומים. לביסוס טענות אלו מצרפת המבקשת לתשובתה בקשה שהגישה לוועדה להפחתת ריבית פיגורים, להפחתת ריבית פיגורים ואישור הסדר תשלומים בקשר לקנס מנהלי בסך של 180,000 ₪ שהושת עליה בשל העסקה בניגוד לחוק עובדים זרים, את החלטת הוועדה שפטרה את המבקשת מתשלום 41,000 ₪ מסכום הקנס ופריסת תשלומי החוב ל-40 תשלומים. לטענת המבקשת המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה הינו טעם מיוחד המצדיק קבלת הבקשה. המבקשת מוסיפה כי סיכויי הערעור טובים, שכן לדבריה, רוב טענותיה הן משפטיות וחלק גדול מהן יתקבלו. דיון והכרעה: 11. הכלל הוא כי הגשת ערעור על פסק דין אין בה כדי לעכב את ביצועו, ובית המשפט יורה על עיכוב הביצוע רק מקום שבו הוכיח המבקש כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתו. כך ככלל וכך ביתר שאת באשר לפסק דין המטיל חיוב כספי לגביו הנטייה הברורה היא שלא לעכב את הביצוע להוציא מקרים חריגים [ראו: ע"א 7745/09 אטיאס נ' סלומון (מיום 26.11.2009)]. עוד נפסק, ביחס לעיכוב ביצוע של חיוב כספי כי: "הנטייה תהיה שלא לעכב את ביצועו אלא אם בית המשפט שוכנע כי ככל שלא יעוכב ביצועו ייגרם למערער נזק בלתי הפיך מאחר שאם יזכה בערעור לא יוכל הוא לגבות את כספו, מאחר שהדבר יחייב מימוש נכסים בהם יש למערער עניין מיוחד כגון דירת מגורים, או מאחר שתשלום סכום הכסף עלול לפגוע במצבו הכלכלי של המערער באופן אנוש עד כי אף אם יתקבל הערעור לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו" [ראו: ע"א 2577/11 גואל אברהמי נ' קנדאל פיתוח בע"מ, (מיום 9.6.11)]. ודוק, באשר ליחס שבין השיקול הנוגע לסיכויי הערעור לבין השיקול שעניינו מאזן הנוחות, נקבע כי "קיימים יחסי גומלין, במובן זה שככל שסיכויי הערעור הינם גבוהים, כך ניתן יהיה למעט בשיקולי מאזן הנוחות, ולהיפך" [ראו: עע"מ 6438/10 ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ נ. וייס, (מיום 22.9.10)]. 12. עד כאן הכלל, ומן הכלל לענייננו. באשר לסיכויי הערעור - עיון בנימוקי המבקשת מעלה שבכל הנוגע לרכיב העיקרי שנפסק, היינו הפרשי השכר בגין שעות נוספות בסך של 46,732 ₪, משיגה המערערת על הן על קביעותיו העובדתיות של בית הדין כמו גם על אופן יישום ההלכה הפסוקה על ידו בנסיבות העניין, תוך שהיא מפנה לדין הרצוי לשיטתה במובחן מהדין המצוי. בנוסף, משיגה המערערת על חישובי בית הדין והשפעתם על הסכום הכולל שנפסק בגין רכיב זה. בהינתן כי לפחות חלק מן הערעור הוא ערעור בשאלות משפטיות או חישוביות, הרי שלא ניתן לשלול על פניו את סיכויי הערעור, הגם שבאותה מידה, על פני הדברים, לא שוכנתי כי מדובר בסיכויים גבוהים או מובהקים של המבקשת לזכות בערעורה. באשר למאזן הנוחות - כאמור, נקודת המוצא היא כי יש לאפשר לזוכה על פי פסק הדין ליהנות מפרי זכייתו באופן מידי. המבקשת לא טענה בשום שלב כי לא יהא בידי המשיב להשיב לידיה את סכום הזכיה, ככל שתשלמו ולאחר מכן יתקבל הערעור במלואו או בחלקו, אלא השתיתה את טענתה בדבר הנזק הבלתי הפיך שייגרם לה, על מצבה הכלכלי הקשה, ועל כך שחיובה המיידי לשלם את הסכום הפסוק יגרום לה לנזק בלתי הפיך. עיון בנימוקי המבקשת כמו גם באסמכתאות שצירפה לבקשתה, לרבות האמור בפנייתה אל הוועדה להפחתת ריבית פיגורים והעובדה שבקשתה נענתה על ידי הוועדה, אין בהם כדי ללמד על מצבה הכלכלי לאשורו, ולא ניתן ללמוד מהם כי תשלום הסכום הפסוק שנפסק במקרה זה, יפגע בה באופן אנוש או אף יחייבה למימוש נכסים, ולא כל שכן שיביא לקריסתה באופן שלא ניתן יהיה להחזיר המצב לקדמותו. לא זו אף זו. תיאוריה של המבקשת באשר לקשייה לעמוד בתשלומים אותם היא חבה מבלי להציע כל ערובה להבטחת הסכום הפסוק, יש בהם כדי לעורר חשש כי דווקא המשיב עשוי למצוא עצמו למול שוקת שבורה, אם יעוכב פסק הדין והערעור יידחה. משכך, אף אין בידי לקבוע כי שוכנעתי מטיעוני המבקשת שמאזן הנוחות נוטה לטובתה דווקא. 14. משכך הם פני הדברים, ולאחר שנתתי דעתי להיקף הסכום הפסוק בו מדובר, וליחס שבין סיכויי הערעור כפי שהם נחזים על פני הדברים למול שיקולי מאזן הנוחות - לא שוכנעתי כי התקיימו במקרה זה התנאים המצדיקים לעכב את ביצוע פסק הדין הכספי מושא הערעור. 15. סוף דבר - אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין - נדחית המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך 2,000 ₪ לתשלום בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. חוזה עבודהחוזה