התובעת הועסקה על ידי הנתבעת 1 - רשות השידור - בין 1966 עד 1984 במעמד "ש.ת" (להלן: "תקופת ההעסקה במעמד ש.ת."). תפקידה העיקרי של התובעת בתקופת העסקתה במעמד ש.ת. היה "שחקנית רדיו" בתכניות ששידרה מחלקת הנוער של רשות השידור. החל מחודש 1/84 עד לסיום עבודתה ביום 31.5.08, התובעת הועסקה כעובדת רשות השידור שלא במעמד קבוע (החל מחודש 1/84 עד לשנת 1988 התובעת הועסקה כעובדת ארעית והחל משנת 1989 - התובעת הועסקה כעובדת בחוזה מיוחד (נספח ו' לתצהיר מר צימרמן)). עם חתימתה על חוזה מיוחד בשנת 1989, עברה התובעת לעבוד בחטיבת החדשות בקול ישראל, ומאז היא שימשה כמפיקת יומני חדשות ותכניות אקטואליה. בעת קליטתה כעובדת רשות השידור, התובעת חתמה על "הודעה לעובד ארעי" מיום 2.2.84. בהודעה נאמר כי התובעת התקבלה לעבודה ברשות השידור החל מיום 22.1.84 כעובדת ארעית המועסקת מיום ליום, כי שכרה יהיה על בסיס יומי ויחושב לפי שעות על פי "רמה ה" וכי יחולו על העסקתה ההוראות החלות על עובדים ארעיים. עוד נאמר בהודעה כי "חוק שירות המדינה (גימלאות), תשט"ו-1955 לא יחול עליך ועל שארייך, זכויותיך לתגמולים או לגמלאות תבוטחנה בקר ביטוח". בכל תקופת העסקתה של התובעת כעובדת רשות השידור, הפרישה רשות השידור הפרשות עבור התובעת לקרן פנסיה "מבטחים". מעת סיום עבודתה של התובעת היא מקבלת פנסיה מ"מבטחים" בסך של כ-3,000 ₪. אין חולק על כך שהתובעת לא התקבלה לעבודה ברשות השידור בהתאם להליכי מינוי של עובד מדינה הקבועים בחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959 (להלן: "חוק המינויים"). התובעת הגיעה לגיל הפרישה בסוף שנת 2007. בשל עבודתה בתכניות שהיו קשורות ליום העצמאות ה-60 של המדינה (שחל בחודש 5/08), רשות השידור הציעה לתובעת להאריך את העסקתה מעבר לתאריך הגעתה לגיל הפרישה. בעקבות הצעה זו נחתם בין הצדדים ביום 16.12.07 חוזה מיוחד על פיו הוארך שירותה לתקופה מיום 1.1.08 עד 31.12.08. בפועל פוטרה התובעת ביום 31.5.08. התביעה בתקופת העסקתה במעמד ש.ת. שילמה רשות השידור לתובעת שכר לפי שוברי תשלום, ללא כל זכויות נלוות כלשהן, לרבות זכויות פנסיה. התובעת טוענת כי בכל תקופת העסקתה במעמד ש.ת., שררו בינה לבין רשות השידור יחסי עובד ומעביד וכי היא היתה זכאית לכל הזכויות להן זכאים עובדי רשות השידור מן המניין, לרבות פנסיה תקציבית, וזאת מכוח עקרון השוויון, הואיל ולטענתה עובדים דומים לה בתפקידיה הועסקו כעובדים קבועים ברשות השידור. גם לגבי תקופת העסקתה של התובעת כעובדת רשות השידור שלא במעמד קבוע (מ-1/84 עד סיום עבודתה), התובעת טוענת כי היה על רשות השידור להעסיקה כעובדת קבועה הזכאית לפנסיה תקציבית. לאחר סיום עבודתה הגישה התובעת תביעה זו בה היא טוענת טענות, ותובעת בגינן סעדים, כמפורט להלן: א. לו היתה התובעת מועסקת כדין כעובדת קבועה הזכאית לפנסיה תקציבית בכל שנות עבודתה, החל משנת 1966, הפנסיה שהיתה משולמת לה היתה עולה בכ-2,050 ₪ על זו המשולמת לה בפועל על ידי מבטחים. בגין הפסד זה נתבעת רשות השידור לשלם לתובעת השלמת פנסיה בסך 2,050 ₪ בכל חודש או לחילופין - פיצוי מהוון לפי תוחלת חייה של התובעת, בסך של 335,000 ₪. לחילופי חילופין התובעת העלתה לראשונה בסיכומיה דרישה כי ישולמו לה פיצויי פיטורים עבור תקופה עבודתה במעמד ש.ת. בסך 126,306 ₪. ב. כעובדת שהיתה צריכה להיות זכאית לפנסיה תקציבית, היתה התובעת צריכה להיות זכאית גם לפדיון ימי מחלה. בגין הפסד הזכות לפדיון ימי מחלה נתבעת רשות השידור לשלם לתובעת סך 44,418 ₪. ג. סיום עבודתה של התובעת נעשה תוך הפרת חוזה עבודה לתקופה קצובה, הואיל והארכת חוזה עבודתה לאחר הגעתה לגיל הפרישה היתה עד ליום 31.12.08. התובעת תובעת פיצוי על הפרת חוזה העבודה בסך 49,749 ₪ - הסכום שהיה משולם לה כשכר עד תום תקופת החוזה. ד. בגין העסקתה במתכונת העסקה פוגענית, אשר לא ביטאה את מעמדה האמיתי כעובדת קבועה של רשות השידור ובשל פיטוריה שלא כדין, התובעת תבעה פיצוי בגין עגמת נפש בסך 100,000 ₪. טענות ההגנה של רשות השידור רשות השידור מתנגדת לתביעה ומעלה את טענות ההגנה הבאות: א. תביעת התובעת לפנסיה תקציבית ולפדיון דמי מחלה התיישנה הואיל ועילת התביעה נוצרה בעת קליטתה כעובדת רשות השידור בשנת 1984. ב. יש למחוק את התביעה לפנסיה תקציבית ולפדיון דמי מחלה בשל אי קבלת היתר לפיצול סעדים במסגרת הליך קודם בו תבעה התובעת מענק יובל בגין אותה עילת תביעה. ג. התובעת הסכימה לאי תחולת חוק שירות המדינה (גמלאות) על העסקתה בחתימתה על ההודעה בדבר קבלתה כעובדת ארעית ובחוזה המיוחד על פיו הועסקה. ד. יש לדחות את תביעת התובעת לפנסיה תקציבית ולפדיון ימי מחלה בגין תקופת העסקתה בש.ת. הואיל ולא היתה עובדת של רשות השידור, ואף אם היא היתה עובדת של רשות השידור, היא לא הוכיחה כי שיעור משרתה היה לפחות שליש משרה, שהוא שיעור המשרה המינימלי שנדרש על פי חוק שירות המדינה (גמלאות) לצורך תחולת החוק. ה. התובעת לא הוכיחה כל זכות להיות מועסקת דווקא כעובדת בפנסיה תקציבית ולא בפנסיה צוברת, לא בתקופה בה הועסקה כשחקנית רדיו, שאינו תפקיד תקני ברשות השידור, ולא בתקופה החל מקליטתה כעובדת רשות השידור. ו. מכל מקום, על פי הפסיקה, מעמד של קביעות אינו נרכש באופן אוטומטי גם לאחר תקופת העסקה ארוכה במעמד ארעי או לפי חוזה, ואין להעניק לעובד זכויות הנובעות ממעמד של עובד מדינה בכתב מינוי מבלי שהתקיימו ההליכים הקבועים בחוק שירות המדינה (מינויים) למתן כתב מינוי, לרבות הליכי מכרז. ז. תביעת התובעת החלופית לפיצויי פיטורים היא הרחבת חזית אסורה, וממילא התובעת לא הוכיחה את השכר הקובע שלה לפיצויי פיטורים. ח. לעניין סיום עבודתה - הרי שהוא נעשה כדין בהתאם להסכמה עם התובעת. עמדת הממונה על השכר לבקשת רשות השידור, צורף להליך הממונה על השכר (להלן: "הממונה"). הממונה הביע התנגדות לתביעת התובעת לפנסיה תקציבית בהיותה נוגדת את סעיף 29(א) לחוק יסודות התקציב, הואיל ובשירות המדינה אין מעניקים פנסיה תקציבית לעובד שלא מונה בהתאם להליכי המינוי של "עובד מדינה" לפי חוק שירות המדינה (מינויים)חוק שירות המדינה (מינויים) הממונה הציג תחשיב בדבר המשמעות הכספית של קבלת תביעת התובעת וטען כי מדובר בעלויות מכבידות ביותר, בהיבט רוחבי. בסיכומיו הצטרף הממונה לטענות רשות השידור לעניין המחלוקות העולות מעמדות התובעת ורשות השידור. תביעת התובעת להשלמת פנסיה ולחילופין לפיצוי מהוון בגין הפרשי פנסיה ולפדיון דמי מחלה (כהטבה לה זכאי עובד בפנסיה תקציבית) משהועלתה על ידי הנתבעים טענת התיישנות כנגד תביעות התובעת להכרה במעמדה כעובדת רשות השידור וכנגד תביעתה לפנסיה תקציבית ולפדיון ימי מחלה, יש לדון בה תחילה. סוגיית ההתיישנות הצדדים היפנו בסיכומיהם לפסק הדין שניתן בע"ע 1616/04 פיליפ טיברמן נ. מקורות חברת מים בע"מ (ניתן ביום 13.1.06), וכל צד טוען כי פסק הדין תומך בעמדתו בסוגיית ההתיישנות. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". עילת התובענה לעניין התיישנות מוגדרת כ"מכלול העובדות המולידות את זכות התובע לקבלת הסעד" (חוות דעתו של כב' השופט פליטמן בעניין טיברמן). בהתחשב בהגדרת תחילת תקופת ההתיישנות שבסעיף 6 לחוק ההתיישנות, כפי שיושמה בענין טיברמן, אנו סבורים שדין טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבעים - להתקבל. בפסק הדין בעניין טיברמן, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי כאשר מוגשת תביעה לאחר סיום עבודתו של עובד הנוגעת למעמדו תוך תקופת העבודה - "כללי ההתיישנות יבחנו לאור העילות הנובעות מיצירת הסטטוס החדש. כך למשל: תביעה לפיצויי פיטורים נוצרת עם סיום יחסי העבודה וכללי ההתיישנות יבחנו מאותו מועד. כך גם אם העובד היה זכאי לתוספת שכר כלשהי כתוצאה מקביעת מעמדו כ"עובד", כי אז יחולו כללי ההתיישנות באופן שאותו עובד יהא זכאי לאותן תוספות שבע שנים לאחור ממועד הגשת התביעה". בעניין טיברמן, בית הדין הארצי לעבודה אישר את החלטת בית הדין האזורי לדחות על הסף מחמת התיישנות את תביעת מר טיברמן לפיצוי בגין הפסדי פנסיה שנגרמו לו בשל כך שבמשך תשע שנים, משנת 1971 עד שנת 1980, מקורות העסיקה אותו במעמד של "קבלן" וקלטה אותו כ"עובד" רק בשנת 1980. לעניין זה קבע בית הדין הארצי כי: "כל הטעמים שבדיני ההתיישנות מצדיקים דחיית תביעתו זו של המערער, המערער הוגדר כשכיר במקורות בשנת 1980 וידע כי החל משנת 1971 ועד לשנת 1980 לא היה לו תלוש משכורת, לא נוכו ממנו הפרשות ולא נצברו לו זכויות פנסיוניות". בדומה לעניין שנפסק בעניין טיברמן, גם התובעת ידעה, בעת שנקלטה כעובדת רשות השידור בשנת 1984 ובמהלך השנים לאחר קליטתה כעובדת, את כל העובדות שהיא טוענת בתביעתה כי הן מקימות לה זכות להיחשב כעובדת רשות השידור בתקופת העסקתה במעמד ש.ת. וכן את כל העובדות שהיא טוענת שהקימו לה זכות להיות מועסקת בפנסיה תקציבית. בעת הגשת התביעה, תקופת ההתיישנות חלפה מאז היתה לתובעת ידיעה של עובדות אלו. כך, התובעת ידעה עוד בשנת 1984 כי החל משנה זו היא מבוטחת בפנסיה צוברת, וככל שסברה כי ביטוחה בקרן צוברת ולא בפנסיה תקציבית, נעשה תוך הפרת זכות המוקנית לה להיות מבוטחת בפנסיה תקציבית דווקא, שומה היה עליה להגיש את תביעתה בתוך תקופת ההתיישנות. הוא הדין לגבי תביעת התובעת להיות מוכרת כעובדת הזכאית לפנסיה תקציבית בגין תקופת העסקתה במעמד ש.ת. - התובעת ידעה את כל העובדות שלטענתה הקימו לה זכות להיות מבוטחת בפנסיה תקציבית בתקופה זו, עוד במשך תקופה זו, שממועד סיומה חלפה לפני זמן רב תקופת ההתיישנות. לאור האמור, יש לדחות את תביעות התובעת להפרשי פנסיה או לפיצוי מהוון על הפסד פנסיה ולפדיון דמי מחלה - מחמת התיישנות. עילת התביעה לפנסיה תקציבית אנו סבורים כי תביעת התובעת לפנסיה תקציבית ולפדיון דמי מחלה (כהטבה לה זכאים עובדים בפנסיה תקציבית), דינה להידחות גם לגופה, הן בשל העדר ביסוס של עילת התביעה והן בהתאם להלכות העקביות של בית הדין הארצי לעבודה על פיהן אין להעניק את המעמד של "עובד המדינה" בהתאם לחוק המינויים, למי שמינויו לא היה בהתאם להוראות אותו חוק. להלן נימוקינו לכך. סעיף 24 לחוק רשות השידור, התשכ"ה-1965 קובע כי "קבלת עובדי הרשות ומינוייהם ייעשו על ידי הרשות ויהיו כשל עובדי המדינה בתיאומים שייקבע..." בהתאם לכך, על עובדי רשות השידור חלות הוראות חוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959, ביניהן הוראות סעיפים 15 ו-19 לפיהן אין למנות עובד מדינה אלא למשרה פנויה בתקן ואין למנותו אלא לאחר חוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959, ביניהן הוראות סעיפים 15 ו-19 לפיהן אין למנות עובד מדינה אלא למשרה פנויה בתקן ואין למנותו אלא לאחר שנציב שירות המדינה ערך מכרז פומבי למשרה. אין מחלוקת כי התובעת לא מונתה למשרה פנויה בתקן רשות השידור ואין מחלוקת כי היא לא נקלטה למשרתה על פי מכרז כלשהו. סעיף 24(ב) לחוק רשות השידור קובע כי "התפקוד של עובדי רשות השידור, התקן, השכר והגימלאות ותנאי העבודה יהיו כשל עובדי המדינה למקצועותיהם, בהתחשב באופיים המיוחד של תפקידים המיוחדים לרשות בלבד..". הזכאות לפנסיה תקציבית לעובדי רשות השידור נובעת מהוראות חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970, ככל שחוק זה הוחל על רשות השידור. הגדרת "עובד המדינה" לעניין חוק שירות המדינה (גמלאות) היא "מי שנתמנה לשירות המדינה לפי חוק המינויים...". הואיל והתובעת לא מונתה כעובדת רשות השידור בהתאם להוראות חוק שירות המדינה (מינויים), היא איננה "עובד המדינה" כהגדרתו בחוק שירות המדינה (גמלאות)ועל כן שירותה של התובעת אינה נושאת זכות לגמלאות לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) (כפי שהוחל על רשות השידור). עילת התביעה לה טוענת התובעת, בתמצית, היא כי רשות השידור העסיקה אותה בצורות העסקה פסולות וכי היה עליה להעסיקה במשרה תקנית כעובדת קבועה הזכאית לפנסיה תקציבית. עילת התביעה מבוססת בעיקר על טענות התובעת כי בנוסף לתפקידה העיקרי כשחקנית רדיו, היא מילאה תפקידים נוספים ברשות השידור (כקריינית, כמגישה, כשחקנית טלויזיה ועוד) וכי שחקני רדיו אחרים הועסקו כעובדי רשות השידור ואחת מהן, הגב' אילנה צוקרמן, אף הועסקה כעובדת קבועה. התובעת טוענת כי אין לאפשר לרשות השידור להסתמך על אופן העסקתה כנימוק להדיפת תביעתה לפנסיה תקציבית, הואיל ורשות השידור היא זו שחטאה כלפי התובעת בכך שקבעה באופן חד צדדי את דרכי העסקתה הבלתי מוצדקות והפוגעניות (תחילה במעמד ש.ת. ולאחר מכן כעובדת ארעית וכעובדת בחוזה מיוחד). לתמיכה בטענתה מפנה בסיכומיה לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעע 168/05 שלמה נקש נ. משרד התקשורת ואח' (ניתן ביום 9.4.06). לדעתנו, התובעת לא ביססה את זכותה להיות מועסקת דווקא במשרה תקנית ברשות השידור. מר צימרמן העיד בפנינו כי אין ולא היו תקנים ברשות השידור לשחקני רדיו. עדות זו מקובלת עלינו, ועל פי היקפי העסקתה המשתנים והחלקיים של התובעת בתקופת העסקתה במעמד ש.ת., כפי שעולה מפירוט הכנסות התובעת בתקופת ה-ש.ת (נספח א' לתצהיר התובעת) ומעדויות התובעת וגב' רעיה אדמוני, אין בסיס לטענה כי אי קביעת תקן לתפקיד "שחקן רדיו" היה בלתי סביר או מנוגד לסעיף 24(ב) לחוק רשות השידור או לנורמה משפטית כלשהי. גם אם התובעת ביצעה תפקיד נוסף של "קריינית", כפי שטענה, הרי שמקובלת על בית הדין בעניין זה עדותו של מר צימרמן כי תפקיד זה לא היה התפקיד התקני הקיים ברשות השידור ל"קריין חדשות", שלגביו קיימים מסלול הכשרה מיוחד ודירוג ותנאי העסקה כשל עיתונאים, אלא מדובר בתפקיד של קריין בתכניות מחלקת הנוער, בקטעי קישור בין תסכיתים בהם הופיעו שחקני הרדיו, ועל כן מדובר בתפקיד קריינות שהוא במסגרת תפקידה של התובעת כשחקנית רדיו. גם לגבי תקופת העסקתה של התובעת כעובדת רשות השידור, איננו סבורים כי התובעת הוכיחה כי אי העסקתה במשרה תקנית היוותה הפרה של נורמה משפטית כלשהי. כעולה מסעיף 24(ב) לחוק רשות השידור, תקן רשות השידור יהיה כשל תקן עובדי המדינה למקצועותיהם בהתחשב באופיים המיוחד של תפקידים המיוחדים לרשות בלבד. התובעת הועסקה ברוב תקופת עבודתה כעובדת רשות השידור בתפקידי הפקה, שהם תפקידים מיוחדים לרשות השידור. התובעת לא הוכיחה כי אי העסקתה בתפקיד תקני במשרתה כמפיקה היתה בניגוד לסעיף 24(ב) לחוק רשות השידור או לכל נורמה משפטית אחרת. יתר על כן, כתאגיד שהוקם על פי חוק, רשות השידור היא "תאגיד" כהגדרתו בסעיף 21 לחוק יסודות התקציב, התמש"ה-1985, ומכוח הוראות סעיפים 22 ו-24 לחוק יסודות התקציב, כפופים התקציב ושיא כוח האדם של רשות השידור לאישור שר האוצר. מר צימרמן העיד בתצהירו כי החל משנת 1985 לא ניתנו לרשות השידור אישורים לפי חוק יסודות התקציב לקליטת עובדים בתפקידים תקניים וכי עובדים שנקלטו ברשות השידור משנת 1985 ואילך הועסקו בפנסיה צוברת. לגבי השנים 1982-84, מר צימרמן העיד כי ניתנו אישורים מועטים ביותר לקליטת עובדים במשרות תקניות. התובעת נקלטה למשרת ההפקה, אותה מילאה ברוב תקופת העסקתה כעובדת רשות השידור, ב-1989, בעת שרשות השידור קלטה עובדים בפנסיה צוברת בלבד ולא קלטה עובדים למשרות תקניות שנלוות להעסקה בהן זכות לפנסיה תקציבית. העובדה שהתובעת הצליחה להצביע על מקרה אחד, עניינה של אילנה צוקרמן, בו עובדת שהועסקה כשחקנית רדיו ונקלטה למשרה תקנית שלהעסקה בה נלוותה הזכות לפנסיה תקציבית, אין בה די כדי לבסס זכאות דומה של התובעת לפנסיה תקציבית, משהתובעת לא נקלטה למשרה תקנית. לאור האמור, איננו סבורים שהתובעת ביססה לגופה את תביעתה לפנסיה תקציבית, גם לולא התיישנה התביעה. עוד נציין, כי איננו סבורים כי פסק הדין בעניין נקש תומך בעמדת התובעת הואיל ולא עולה מחוות הדעת של כלל חברי ההרכב באותו עניין ratio decidendi ברור לפיו ניתן להעניק קביעות לעובד מדינה שלא התמנה לפי חוק המינויים. כפי שעולה מחוות דעתה של כב' סגנית הנשיא ברק בעניין נקש, פסק הדין איננו עוסק בחוק שירות המדינה (מינויים) כלל ועיקר, ולא היה בקבלת ערעורו של נקש כדי לעקוף דרישות של חוק המינויים. על פי חוות דעתה של כב' סגנית הנשיא ברק, פסק הדין אינו קובע אלא זאת, שבהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 6194/97 נקש נ. בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג (5) 433, בו נקבע שלא היה בהוראת סעיפים 46 ו- 110 לחוק רשות הדואר, התשמ"ו-1986 כדי להפוך את מר נקש מ"עובד" למי שאיננו עובד, המשיך מר נקש, בעת שעבר להיות מועסק על ידי רשות הדואר, להיות באותו מעמד וליהנות מאותן זכויות שהיו לו לפני המעבר (ראו גם חוות דעתו של נציג הציבור מר עמית). בהתאם לכך, על עניינה של התובעת חלה ההלכה לפיה אין לאפשר מתן של "עובד מדינה" לפי חוק המינויים, לעובד שהגם שמתקיימים בינו לבין המדינה יחסי עובד ומעביד, לא קויימו במינויו הוראות חוק שירות המדינה (מינויים) החלות על מינוי למעמד "עובד המדינה" - ע"ע 388/99 חסון ואח', נ. מדינת ישראל (ניתן ביום 4.9.03), ע"ע 545/05 עו"ד מאיר חיון נ. מדינת ישראל (ניתן ביום 30.5.06), ע"ע 410/06 המוסד לביטוח לאומי נ. ראיד פאהום (ניתן ביום 2.11.08) וע"ע 766/07 לימור בן חיים נ. המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 13.2.11). לאור האמור עד כאן, יש לדחות את תביעת התובעת להפרשי פנסיה ולחילופין לפיצוי מהוון בגין הפרשי פנסיה וכן לפדיון דמי מחלה, הן מפאת התיישנות התביעות והן לגופן. בהעדר הוכחה כי התובעת הועסקה בצורת העסקה פסולה, יש לדחות גם את תביעת התובעת לפיצוי על עוגמת נפש בשל העסקה בצורת העסקה פסולה. התביעה לפיצויי פיטורים בגין תקופת עבודת התובעת במעמד ש.ת. התובעת ביקשה, לראשונה בסיכומיה, כי נפסוק לה פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתה ב-ש.ת.. רשות השידור מתנגדת לתביעה זו בנימוק שהיא מהווה הרחבת חזית אסורה וכן בנימוק שהתובעת לא הוכיחה את השכר הקובע לפיצויי פיטורים. כלל הוא, כי בית משפט לא יפסוק לתובע סעד שלא תבע, ואולם חריג לכלל זה מתקיים כאשר הסעד המבוקש, שלא נתבע בכתב התביעה, נובע מסעד אחר שנתבע (ע"א 8659/99 חברת נוף ים כחול השקעות ופיתוח פרויקטים בע"מ נ. פיינרו (ניתן ביום 8.5.2000). לדעתנו, תביעתה החלופית של התובעת לפיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתה במעמד ש.ת., נובעת מתביעתה לפנסיה תקציבית בגין אותה תקופה. מהוראות סעיף 39(א) לחוק שירות המדינה גמלאות וסעיפים 14-15 לחוק פיצויי פיטורים עולה כי הזכאות לפנסיה (תקציבית או צוברת) באה במקום הזכות לפיצויי פיטורים, ועל כן, תביעת התובעת לפיצויי פיטורים, שהועלתה רק בסיכומים, נובעת מתביעתה לפנסיה תקציבית. אשר על כן אין בעובדה שהתובעת לא פירשה בכתב התביעה דרישה לסעד חלופי של פסיקת פיצויי פיטורים, כדי למנוע מבית הדין לדון בתביעה זו שהועלתה לראשונה בסיכומי התובעת. כפי שעשינו בעניין תביעת התובעת לפנסיה תקציבית, נדון תחילה בטענת ההתיישנות שאותה מעלה רשות השידור כנגד תביעה זו בשל כך שהיא מבוססת על טענה בדבר היותה של התובעת "עובדת" רשות השידור גם בתקופת העסקתה במעמד ש.ת., אשר ממועד סיומה חלפה תקופת ההתיישנות שנים רבות לפני הגשת התביעה. כפי שנפסק בעניין טיברמן, עילת התביעה לפיצויי פיטורים נוצרת בעת פיטורי העובד, ועל כן אין לדחות בטענת התיישנות את תביעת התובעת להפרשי פיצויי פיטורים בגין תקופת העסקתה במעמד ש.ת. משמעות הדברים היא שעלינו להידרש להכרעה במחלוקת בין הצדדים בשאלה אם התקיימו בין התובעת לבין רשות השידור יחסי עובד ומעביד בתקופת העסקתה במעמד ש.ת. בחינת הראיות שבתיק מעלה שהתובעת הוכיחה את טענתה כי גם בתקופה בה הועסקה ברשות השידור במעמד ש.ת., שררו בינה לבין רשות השידור יחסי עובד ומעביד. למסקנה זו הגענו על בסיס העובדות הבאות: משך תקופת ההתקשרות (18 שנים) ורציפות ההעסקה, העדר שוני מהותי בין תפקיד התובעת לאחר קליטתה לעבודה כ"עובדת" רשות השידור לעומת תפקידה בתקופת העסקתה ב.ש.ת., השתלבותה של התובעת במערך הארגוני של רשות השידור כפי שבאה לידי ביטוי בהשתתפותה של התובעת בקורסים והשתלמויות של מרכז ההדרכה של רשות השידור (נספחים ב'-ג' לתצהיר התובעת) והשתתפותה בתחרות לבחירת שחקן השנה לנוער הרדיו של רשות השידור (נספח ד' לתצהיר התובעת). על יסוד עובדות אלה, טענת התובעת בעדותה כי "..הייתי חלק מהעובדים במחלקת הנוער, בדיוק כמו כל אחד אחר" (פרוטוקול דיון מיום 23.2.10, עמ' 2, שורות 11-12), מקובלת עלינו. הנתבעת טענה כי התובעת לא היתה מחוייבת להיענות לקריאות לבצע תסכיתים כשחקנית רדיו וכי מאפיין זה של העסקתה הוא של "פרילנסר" ושולל סיווגה של התובעת כ"עובדת". טענה מעין זו התקבלה על ידי בית הדין הארצי בדב"ע לג/3-9 רשות השידור נ. ראובן סיוון, פד"ע ד' 520, אך מאז השתנתה גישת הפסיקה, וידועים דבריו של כב' הנשיא ברק בבג"צ 5168/93 שמואל מור נ. בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ (4) 628, לפיהם לו היה עניינו של ראובן סיוון נפסק בעת מתן פסק הדין בעתירה בבג"צ 5168/93, היה נקבע כי מר סיוון היה עובד רשות השידור. כשם שמר סיוון, על פי קביעות הנשיא ברק בבג"צ 5168/98, היה חלק בלתי נפרד מהאופן בו ביצעה רשות השידור את תפקידיה, כך גם התובעת היתה חלק בלתי נפרד מהאופן בו ביצעה רשות השידור את תפקידיה (כפי שעולה בין היתר מן הכרטיסיות שצירף מר שקד לתצהירו), והיא השתלבה במערך הארגוני שלה והיתה תלויה בה כלכלית. בהקשר זה, טענת הנתבעים כי התובעת לא היתה תלויה כלכלית ברשות השידור בשל עבודות אחרות שביצעה כמזכירה בבית ספר "מכלל" ובמשרד עורכי דין, אינה מקובלת עלינו. התובעת הועסקה ברשות השידור בהיקף חלקי, ובנסיבות אלה העובדה שלהשלמת הכנסתה היא עבדה באופן חלקי אצל מעבידים אחרים אינה שוללת את התלות הכלכלית של התובעת ברשות השידור לגבי היקף העסקתה. לאור האמור לעיל, אנו מקבלים את טענת התובעת כי היא היתה עובדת רשות השידור גם בעת תקופת העסקתה במעמד ש.ת. הואיל ואין מחלוקת כי הפנסיה שהתובעת מקבלת מ"מבטחים" אינה כוללת את תקופת עבודתה במעמד ש.ת., זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתה במעמד ש.ת. (ע"ע 185/99 נעימה בנדיתו נ. מרכז רפואי שערי צדק, (ניתן ביום 21.3.02) והאסמכתאות הנזכרות בו). באשר לשיעור פיצויי הפיטורים שיש לפסוק לתובעת, יש מקום להחיל בעניינה את תקנה 7 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964, הקובעת כי "עבר עובד מעבודה מלאה לעבודה חלקית או מעבודה חלקית לעבודה מלאה, יחושב השכר האחרון לגבי כל אחת מתקופות העבודה לפי שכרו ערב פיטוריו ביחס למידת החלקיות של עבודתו". התובעת עברה מ"עבודה חלקית" במעמד ש.ת. ל"עבודה מלאה" בתקופת העסקתה כעובדת רשות השידור, ומכל מקום, לתובעת הסדר פנסיוני החל על תקופת עבודתה כעובדת רשות השידור. לאור האמור, השכר הקובע לו טענה התובעת, אשר חושב לפי שכרה האחרון מחודש 5/08, אינו מקובל עלינו, שכן אין מקום לחשב את פיצויי הפיטורים המגיעים לתובעת בגין תקופת עבודתה במעמד ש.ת. על פי שכרה האחרון בתקופה בה עבדה בהיקף מלא ובמסגרת הסדר פנסיוני, ויש לחשב בפנרד את השכר האחרון של התובעת בהתאם לשכרה האחרון בתקופת ש.ת.. מהראיות שבפנינו עולה כי בשנת 1983, שהיתה השנה האחרונה בה הועסקה התובעת במעמד ש.ת. - היא השתכרה סך 178,395 שקלים ישנים. מסך זה ניתן לגזור שכר חודשי ממוצע של 14,866 שקלים ישנים. בהעדר הוכחה מטעם התובעת לכך שיש להצמיד סכום זה למדד שונה ממדד המחירים לצרכן, נשערך סכום זה בהתאם לעליית מדד המחירים לצרכן. סכום זה, כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן מיום 1.1.84 עד ליום מתן פסק דין זה, הינו בסך 1,758 ₪. לפיכך השכר הקובע לחישוב פיצויי פיטורים של התובעת הוא 1,758 ₪. סכום זה כפול מספר שנות עבודתה של התובעת בתקופת עבודתה במעמד ש.ת. (18) הוא 31,644 ₪. אנו מקבלים, איפוא, את תביעתה החילופית של התובעת לפיצויי פיטורים בעד תקופת עבודתה של התובעת במעמד ש.ת. ופוסקים לה סך 31,644 ₪. תביעת התובעת להפרשי שכר העובדות הצריכות להכרעה בתביעה זו הן: ביום 2.9.07 פנה מר אריה שקד, מנהל חטיבת החדשות בפועל ברשות השידור לסמנכ"ל כוח אדם ברשות וביקש כי עבודתה של התובעת ברשות השידור, אשר היתה צפויה להסתיים בסוף שנת 2007 לרגל פרישתה לגמלאות, תוארך בשנה אחת (נספח ג' לתצהירו של מר שקד). בפועל, נחתם בין הצדדים חוזה על פיו הוארכה תקופת עבודתה לשנה, מיום 1.1.08 עד ליום 31.12.08. על פי עדות התובעת בתצהירה, אשר מקובלת על בית הדין, לאחר שהתובעת קיבלה לעיונה את החוזה המיוחד להארכת תקופת עבודתה וראתה כי הוא כולל הארכת תקופת העבודה לשנה, היא שאלה אם אכן בכוונת רשות השידור להעסיק אותה לשנה שלמה נוספת, ולאחר שהיא התבקשה להמתין מספר ימים לקבלת התשובה נאמר לה שהיא יכולה לחתום על החוזה בנוסחו. על פי עדותו של מר שקד, פנייתו לסמנכ"ל כוח אדם בבקשה להאריך את תקופת עבודתה של התובעת בשנה הובאה להחלטת הועד המנהל ברשות השידור, שאישורו נדרש להארכת עבודתו של עובד לאחר הגיעו של העובד לגיל הפרישה. לטענת מר שקד, הועד המנהל החליט לאשר את הארכת עבודתה של התובעת עד לחודש 5/08 בלבד. לטענת מר שקד, הוא חיפש מסמך של הועד המנהל כי האישור להארכת עבודתה של התובעת ניתן עד לחודש 5/08 בלבד, אך הוא לא מצא מסמך כזה אך "עם זאת הובהר לי חד משמעית כי האישור הוא לחצי שנה בלבד". במחלוקת זו אנו סבורים כי גרסת התובעת מסתברת יותר מגרסת הנתבעת, ולכן אנו קובעים כי התובעת הוכיחה את טענתה שהיה לה חוזה עבודה שתוקפו עד ליום 31.12.08. בקביעתנו זו אנו מסתמכים על העובדה שרשות השידור לא הגישה לבית הדין כל פרוטוקול של ישיבת הועד המנהל שבה לטענתה אושרה הארכת עבודתה של התובעת עד לחודש 5/08 בלבד וכן על כך שעדותו של מר שקד בחקירתו הנגדית, בה אישר שלא בירר עם מר צימרמן לכמה זמן הוארכה תקופת עבודתה של התובעת, לא תמכה בעמדה החד משמעית שהביע בתצהירו לפיה הבהיר לתובעת שעבודתה הוארכה רק עד סוף 5/08. איננו סבורים כי מכתבה של התובעת בכתב ידה למר צימרמן מיום 19.8.08, בו ביקשה התובעת ממר צימרמן לדון עמה בתביעתה לפיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתה בש.ת. אך לא העלתה טענה בעניין פסלות פיטוריה, מהווה ראיה המכרסמת בגרסת התובעת. מדובר במזכר שנכתב על ידי התובעת בנושא פיצויי הפיטורים אשר מנסיבות כתיבתו לא עולה כי הוא מיצה את מלוא טענות התובעת. מכל מקום, בכך שאנו מקבלים את גרסת התובעת כי תקופת שירותה הוארך עד ליום 31.12.08, אין כדי להוביל למסקנה לה טוענת התובעת, לפיה היא הועסקה על פי חוזה לתקופה קצובה שסיומה ביום 31.12.08. זאת מאחר שהחוזה על פיו הוארך שירותה של התובעת בשנת 2008 היווה הארכת החוזה המיוחד שהסדיר החל משנת 1989 את יחסי הצדדים, וחוזה זה לא היה חוזה העסקה לתקופה קצובה. עם זאת, נותרה לדיון תביעת התובעת לפיצוי בגין פיטוריה ללא קיום הליכי שימוע כלשהם, שהרי מר שקד בעדותו לא חלק על טענת התובעת לפיה מכתב פיטוריה הוקרא לה על ידי מזכירתו של מר שקד ביום 30.5.08, ועל פיו העסקתה תסתיים ביום 31.5.08, וזאת מבלי שקויים כל הליך פיטורים לתובעת. אשר על כן אנו קובעים כי נפל פגם בפיטורי התובעת בכך שלא נערך לה כל הליך פיטורים ולא ניתנה לה זכות טיעון לפני הפיטורים. כאמור, פיטורי התובעת לפני 31.12.08 לא היוו הפרה של חוזה עבודה לתקופה קצובה, אך בשל הפגם שנפל בהם מוצדק לפסוק לתובעת פיצוי, אותו נעמיד על 20,000 ₪, סכום הקרוב לשלושה חודשי שכר רגיל, כעולה מתלוש השכר של התובעת לחודש 5/08 (נספח ח' 3 לתצהיר התובעת). סוף דבר תביעות התובעת להפרשי פנסיה או לפיצוי מהוון בגין הפרשי פנסיה ולפדיון ימי מחלה - נדחות. רשות השידור תשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך 31,644 ₪. בגין הפגם שנפל בפיטורי התובעת תשלם רשות השידור לתובעת פיצוי בסך 20,000 ₪. רשות השידור תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. פסק דין זה נתון לערעור בזכות. הודעת ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. חוזה עבודהחוזה