תביעה לפיצוי בסך של 8,972 ₪ בשל עיכוב בהגעת כבודה ליעדה. 1. בתאריך 13.7.12 טסו התובעים, הורים ושלושת ילדיהם, לטיול משפחתי בקניה ובזנזיבר. כרטיסי הטיסה נרכשו אצל הנתבעת במסלול ישראל - קניה (עם חניית ביניים באדיס אבבה, אתיופיה). 2. בהגיע התובעים לקניה התברר להם כי כל כבודתם, חמש מזוודות, לא הגיעה עימם, ואף לא יצאה מישראל. התובעים נאלצו אפוא לרכוש ציוד בסיסי ובגדים עד אשר הגיעו המזוודות - יומיים לאחר מכן, בתאריך 15.7.12. ואם לא די בכך הרי שגם עם שובם לישראל חוו התובעים איחור בן יום בהגעת שתי מהמזוודות ליעדן. מזוודה אחת מבין השתיים הגיעה אף ללא ידית האחיזה. מאחר שמשקל 5 המזוודות שהגיעו באיחור לקניה היה 72 ק"ג, טוענים התובעים כי על פי אמנת וורשה, יש לפצותם בסכום של 25$ בגין כל ק"ג כבודה שהגיע באיחור. משקלן של שתי המזוודות שהגיעו באיחור לישראל היה 25 ק"ג והפיצוי הינו בהתאם לאותו המפתח. סך הכל עסקינן באיחור של 97 ק"ג ולפי 25$ לק"ג, סך התביעה מגיע ל - 2,425$ (8,972 ₪). 3. הנתבעת איננה חולקת על אחריותה לאיחור בהגעת הכבודה לקניה ולאחר מכן לישראל. היא מבארת כי במועד הטיסה התברר לה שקיים משקל עודף המסכן את בטיחות הטיסה, ועל כן נאלצה לוותר על הטסת חלק מהכבודה, ובכללה גם זו של התובעים, כאשר לא היתה אפשרות טכנית להודיע לתובעים, עוד בשדה התעופה בן-גוריון, כי כבודתם לא עלתה לטיסה ועליהם לקחת מעט ציוד אישי עימם במטוס. מכל מקום, המחלוקת בין הצדדים נעוצה בסכום הפיצוי בלבד, כאשר הנתבעת טוענת כי לא הוצגו לה קבלות על ביצוע רכישות כלשהן ולפיכך אין ביכולתה לשלם את הסכומים הנטענים. כמו כן היא מדגישה כי הפיצוי בסך של 25$ על כל 1 ק"ג כבודה נועד למקרה הקיצוני של אובדן המזוודות, להבדיל ממקרה של איחור בהגעתן ליעדן כבמקרה דנן. הנתבעת מוסיפה ומציינת כי על פי אמנת ורשה, לא ניתן לתבוע פיצוי בגין "נזק נפשי שאין עימו נזק פיזי". לאחר שעיינתי בתיק בית המשפט, שמעתי את התובעים 1-2 ואת נציגת הנתבעת, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, אם כי בחלקה. 4. על המקרה שלפני חל חוק התובלה האווירית, התש"מ - 1980 (להלן: "חוק התובלה האווירית") המאחד בחובו מספר אמנות בינלאומיות בנושא תובלה בינלאומית אווירית. הרלוונטית לענייננו הינה אמנת מונטריאול מתאריך 28.5.99. אמנה זו, שהחליפה את אמנת וורשה, ואושררה על ידי מדינת ישראל באמצעות תיקון בסעיף 3א לחוק התובלה אווירית, נכנסה לתוקפה בתאריך 20.3.11. 5. סעיף 10 לחוק התובלה האווירית קובע עקרון של ייחוד עילה. משמע, כי התביעה נגד המוביל האווירי (הנתבעת) נבחנת על פי הוראות החוק והאמנות שבו במקום כל דין אחר. 6. סעיף 19 לאמנת מונטריאול קובע "המוביל אחראי לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה האווירית של נוסעים, כבודה או מטען. אף על פי כן, המוביל לא יהיה אחראי לנזק שנגרם מחמת איחור אם יוכיח שהוא הוא עובדיו ושליחיו נקטו בכל האמצעים שהיו עשויים להידרש באופן סביר כדי למנוע את הנזק או שנקיטה באמצעים כאמור היתה בלתי אפשרית מבחינתו או מבחינתם". במקרה דנן, על פני הדברים, היה רישום יתר של נוסעים (over booking) ולפיכך נאלצה הנתבעת, משיקולי בטיחות הטיסה, להוריד/לא להעמיס כבודה. בכל מקרה, אין הנתבעת טוענת כי נקטה באמצעים סבירים כדי למנוע את הנזק ואיננה חולקת על אחריותה אלא רק על גובה הפיצוי. 7. סעיף 22(2) לאמנת מונטריאול וקובע כי תקרת האחריות של מוביל אווירי בתובלת כבודה בגין "השמדה, אובדן, נזק או איחור מוגבלת לסכום של 1,000 זכויות משיכה מיוחדות לכל נוסע". בתאריך 30.12.09 עדכן ארגון הבינלאומי לתעופה אזרחית(ICAO) את זכויות המשיכה בהתאם למקדם האינפלציה, והזכאות הינה ל - 1,131 זכויות משיכה ( Packages/mtl99_en.pdf(. זכויות משיכה אלו שוות ערך לסכום של 6,213 ₪, וזהו גבול עליון השמור למקרים של אובדן מוחלט של כבודה. 8. במקרה דנן, כל הכבודה, חמש מזוודות, הגיעה לקניה באיחור בן יומיים. מדובר במשפחה שלמה שנאלצה לרכוש לעצמה פריטי לבוש בסיסיים לרבות נעליים, בשים לב שיצאו מישראל במזג אוויר קיצי והגיעו לקניה שם ירד גשם. אפשרויות רכישת הציוד היו מוגבלות (לרחוב שבו נקנו הפריטים ראו תמונות שהוגשו במהלך הדיון). לא נעלמה מעיני העובדה כי התובעים לא הגישו כל אסמכתא בדבר ביצוע רכישת ביגוד וציוד בסיסי. אולם, נתתי אמון בגרסת התובעים 1-2 וברור הוא לכל בר-בי-רב כי המשפחה לא נותרה ללא אפשרות החלפת בגדים משך תקופת ההמתנה לא קצרה בהתחשב בסך ימי הטיול. הפיצוי בגין האמור יקבע אפוא על דרך האומדן תוך התחשבות גם בעובדה כי לאחר רכישתם, הפריטים נותרו בידי התובעים גם לשימוש עתידי. 9. בכך לא הסתיימה הפרשה; גם בשובם לישראל, בתאריך 24.7.12, התברר לתובעים כי לא כל מזוודותיהם עלו עימם למטוס. שתי מזוודות הגיעו באיחור בן יום לארץ. אולם, בניגוד לטיסת ההלוך לקניה, כאן כבר עסקינן באיחור קל, של שתי מזוודות בלבד, בעוד התובעים כבר בביתם. חסרונן של שתי המזוודות לא הורגש, למעט אי הנעימות הכרוכה בהסדרת הגעתן לביתם. הפיצוי בגין האמור הוא שולי. 10. לתוצאה של חיוב הנתבעת בפיצוי התובעים בגין נזקיהם ניתן היה להגיע גם אם הייתי שוללת פיצוי בגין נזק ממוני בשל העדר אותה אסמכתא לרכישות שבוצעו. זאת, על דרך של פיצוי בגין עוגמת נפש (לפיצוי בגין נזק לא ממוני השוו לע"א (חי') 1346/05 איבריה נתיבי אוויר ספרדיים בע"מ נ' לורבר (9.4.06), תל"א (ת"א) 14968/09 סורדוש נ' מאיר (13.4.10). פסיקה זו אמנם מתייחסת לסעיף 19 באמנת ורשה, אך אין הבדל משמעותי בין נוסחו של סעיף זה לבין נוסח סעיף 19 של אמנת מונטריאול ביחס לאחריות המוביל האווירי בגין איחור בהגעת הכבודה). מנוסח סעיף 19 לאמנת מונטריאול לא ניתן ללמוד כי הוא מסייג את סוגי הנזק בגינם מוטלת אחריות על המוביל האווירי. יתרה מכך; שלילת פיצוי מהתובעים רק משום שלא הביאו קבלות לנזק הממוני שנגרם להם היתה מביאה להתעשרות שלא כדין של המוביל האווירי, הנתבעת, למרות שכשל במשימתו להביא את נוסעיו על כבודתם ליעדם, ובזמן. 11. סוף דבר; לאחר שנתתי דעתי לשיקולים האמורים, הנני פוסקת לתובעים פיצוי כספי על דרך האומדן. הנני קובעת כי הנתבעת תפצה את התובעים, יחד ולחוד, בסכום של 5,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעים, יחד ולחוד, הוצאות בסכום של 500 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק דין זה ועד לתשלום בפועל. זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים מיום ההמצאה. פיצוייםאובדן מזוודה / כבודה