1. התובעים בתיקים השונים, שעל איחוד הדיון הוריתי בהחלטות שניתנו (בקשר לת"א 652/02 - ראה החלטה מיום 17/11/02 בעמ' 9 לפרוטוקול. בקשר לת"א 883/02 - ראה החלטה מיום 2/1/03 בעמ' 18 לפרוטוקול), הגישו בקשה למינוי בורר יחיד שיכריע בכל הסכסוכים והמחלוקות שבין הצדדים, לרבות מתן סמכות לבורר להכריע בנושא הסעדים הזמניים. המחלוקת נוגעת להפסקת חוזי ההפצה שהיו לתובעים במסגרת מערך רב-שכבתי של הפצת מוצרי הנתבעת מס'1, כאשר באותו מערך של הפצה ישנה מעורבות גם של הנתבעת מס' 2. "הפסקה" כזו, לטענת התובעים היא, הפרה ופגיעה ממשית בהכנסות התובעים, תוך התעלמות מן ההשקעות שנעשו על-ידי מי מהם, במסגרת מערך ההפצה בו היו משובצים. ההליכים המוקדמים - המצאה: 2.כתבי בית הדין נמסרו לידי הנתבעת מס' 2, גם עבור הנתבעת מס' 1. הנתבעת מס' 2, העלתה טענה, כי אינה מורשה לקבלת כתבי בי-דין. בנסיבות אלה, נדונה תחילה השאלה, אם הייתה מסירה כדין לנתבעת מס' 1. בהחלטה שניתנה ביום 31/12/03 נקבע, כי הנתבעת מס' 2 היא "מורשה" לצורך קבלת כתבי בי-דין של הנתבעת מס' 1, וכי המצאה לכתובת משרדיה של הנתבעת מס' 2, היא המצאה כדין גם לנתבעת מס' 1 (עמ' 15-10 לפרוטוקול, סעיף 6א של ההחלטה) 3. בהמשך להעלאת טענות במהלך הדיונים בפני, הגישו הנתבעות - הנתבעת מס' 1 - בקשה להעמדת ההליכים בפניי בית משפט זה (בש"א 2426/03 - בקשה שהוגשה ב- 16/2/03) מחמת העדר סמכות מקומית לדון בתביעות, מכוח סעיף שיפוט מוסכם או לחלופין, כי בית משפט זה, אינו הפורום הנאות, ולחלופי חלופין, היות הנושא תלוי ועומד בבית משפט בארה"ב. כמו כן הגישו הנתבעות בקשה לפיצול הדיון, באופן שהשאלות המקדמיות שפורטו לעיל ידונו, בטרם תדון הבקשה למינוי בורר. במסגרת הבקשות והתגובות, הוגשו גם תצהירים והצדדים ביקשו לאפשר חקירתם. בהחלטה שניתנה על-ידי ביום 2/1/03 הבהרתי, כי אין בדעתי להורות על פיצול הדיון, כך שכל בקשה שמבקש מי מבעלי הדין להגיש, תדון יחד עם הבקשה העיקרית שהוגשה בתיק העיקרי - הבקשה למינוי בורר (ראה סעיף 3 להחלטה מיום 2/1/03 בעמ' 18 לפרוטוקול). הבקשה לפיצול דיון, נדחתה, אפוא. לפיכך, ידונו הבקשות המקדמיות - סמכות מקומית מכוח הסכם, פורום נאות והיות ההליך תלוי ועומד בבימ"ש אחר - ולאחר מכן, מותנה בתוצאה שתתקבל, גם בשאלת מינויו של בורר. 4. אין חולק בין הצדדים, כי הטענות האמורות מועלות ע"י נתבעת מס' 1. ואולם, נתבעת מס' 2 הבהירה, כי היא שומרת על זכותה לטעון שאין יריבות בינה לבין מי מן התובעות בפניי (להוציא התובעת - עידית שלו), וכי צורפה להתדיינות שלא לצורך, ומבלי שקיימת יריבות משפטית עמה. הצדדים הגישו תצהירי עדות. כל אחד מהם ביקש לחקור את המצהיר מטעמו של בעל הדין שכנגד. במהלך כתיבת ההחלטה, זימנתי את הצדדים לדיון משלים, לרבות חקירת המצהירים, ככל שהדבר נוגע לבירור שאלת הפורום הנאות (ראה החלטה מיום 15/5/03). 5. במהלך הדיון שהתקיים ב- 22/5/03 העלה ב"כ הנתבעות הצעה, לפיה לא תהא להם התנגדות לצירופה של הגב' עידית שלו, התובעת בת"א 652/02 להליך הבוררות המתקיים בפני עו"ד אלי זוהר, כבורר. בהודעה משלימה בכתב שנתקבלה לתיק ב- 9/6/03, חזר עו"ד בנקל על עמדה זו. תשובת התובעת בת"א 652/02 - הגב' עידית שלו - הייתה (הודעה הנושאת חותמת נתקבל 20/5/03), כי מאחר שהיא מעוניינת להמשיך בחוזה ההפצה ולפעול כמפיצה אצל הנתבעת מס' 2, מסכימה היא לבוררות, על-פי התנאים שפורטו בפרוטוקול הדיון ב- 22/5/03 (הוגש וסומן נספח א'). בנסיבות אלה, אתייחס בנפרד לתביעה זו. 6. התובעים הוסיפו והגישו בקשה בכתב, לאחר תום הדיון, ובטרם מתן ההחלטה (בש"א 8346/03) בה ביקשו להדגיש את השינוי שחל בקשר ל"החמרה קיצונית בכללי הכניסה לארה"ב", כהגדרתם, כשיקול נוסף שיש לתת לו משקל בבחינת הפורום הנאות ואילו הנתבעות בתיק העיקרי, התנגדו להעלאת הטענה, והפנו לרע"א 3144/03 (אלביט הדמיה רפואית בע"מ ואח' נ' HAREFUA SERVICOS DE SADE S/C LTD, צורף כנספח, להלן: פס"ד אלביט הדמיה) כאסמכתא נוספת לסילוק התביעה על הסף מחמת תניית שיפוט יחודית. טענות בעלי הדין: 7. טענות בעלי הדין התייחסו הן לשאלות הקדמיות, והן לטענה העיקרית בדבר מינויו של בורר. 7.1 נתבעות טוענות לקיומה של תניית שיפוט ייחודית מכוח הסכמים הקובעים שבין הצדדים, לרבות תחולת הדין המהותי של מדינת יוטה, מה שיחייב כל בימ"ש שידון בתביעה מכוח עקרון ברירת הדין. הנתבעות טוענות עוד, שהסכמה לגבי מקום השיפוט נלקחה בחשבון על-ידי הנתבעות במיוחד ע"י נתבעת מס' 1, וביודעין הוכנס הסעיף לכל הסכמי ההפצה, וזאת מאחר שהיה באינטרס החברה למנוע הצורך להיגרר בבתי משפט הפזורים בעולם. הנתבעות מדגישות עוד, שכל הסכמי ההפצה היו בין המפיצים כעצמאיים לבין החברה בארה"ב. מדובר בהסכמים ישירים כלפי החברה, ולא במערכת יחסים עם חב' ניוויס-הישראלית, שהיא חברת אחות של החברה בארה"ב, והחברה הישראלית אינה מייצגת אותה ואינה שלוחתה. בנסיבות אלה, כאשר קיימת תניית שיפוט, ועל אף שלא הוספה המלה "רק", יש לראות בתנייה כייחודית, במיוחד כאשר על-פי דין המקום, אין צורך בהוספה כאמור. לעניין פורום לא נאות, הצביעו הן על מרב הזיקות כמוביל לביהמ"ש במדינת יוטה, במיוחד כאשר התובעות נעדרות כל זיקה כלפי המדינה. כמו כן הועלתה הטענה של הליך "תלוי ועומד" בגין התביעה שהגישו כנגד חלק מן התובעות בת"א 588/02 במדינת יוטה. לעמדתם, אין הסכם בוררות בין התובעים לנתבעת מס' 1. 7.2 תובעות טענו, כי סעיף השיפוט הרלוונטי הוא הסעיף החל מכוח ההסכם עם החברה בישראל, בתקנון החברה. סעיף זה קובע, כי ביהמ"ש המוסמך הוא ביהמ"ש בישראל. התובעות מדגישות עוד קיומו של הליך בוררות תלוי ועומד בפני הבורר עו"ד אלי זוהר של מפיצים אחרים בישראל. התובעות מדגישות עוד, כי אין להתעלם מהפעילות של החברה הישראלית, שלטענתם משמשת צנור לפעילות של החברה בארה"ב וכן מצביעות הן על הקשר המהותי-עסקי בין שתי החברות הנ"ל. לעניין הטענה של קיום הליך "תלוי ועומד" מדגישים הם את קדימות ההליך שהוגש על-ידם בת"א 588/02. מכוחו של ההסכם המחייב - תקנון החברה בישראל - ועל-פי ההחלטה שנתקבלה בת"א 2060/02, יש לחייב על מינוי בורר. השאלות שבמחלוקת והעקרונות על-פי ההלכה: 8. השאלה העיקרית הצריכה הכרעה היא, אם אמנם בית המשפט בישראל - על אף שקנה לו סמכות לדון בהליך (ראה רע"א 9141/00 FRANZ נ' ירון מרכס ואח', פ"ד נו(1) 118, סעיף 7, להלן: פס"ד ירון מרכס), מכוח המצאה כדין לנוויס-ארה"ב - ראוי לו שידון בהליך הן לאור סעיף השיפוט המוסכם, ובעיקר תוך בחינת דוקטרינת הפורום הנאות. המבחן העיקרי שנקבע בפסיקה, בנושא האחרון הוא מבחן מרב הזיקות או מכלול הנסיבות. מבחן זה כולל מרב של שיקולים, שהם "העובדות האוביקטיביות המעידות על קשריהם של אירועים ובעלי הדין לכל אחד מבין הפורומים המתחרים, ותוך התחשבות בציפיות הסבירה של הצדדים" (ראה שם סעיף 7 של פסה"ד). בתחרות בין בתי המשפט המוסמכים, בנוסף לחובה להוכיח כי גם ביהמ"ש הזר קנה סמכות לדון בהליך, על הטוען לפורום הזר לשכנע את ביהמ"ש בישראל, בברור, כי האיזון נוטה באופן חד-משמעי לפורום הזר (רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (198) בע"מ נ' THE LOCKFORMER CO. פ"ד נב(1) 109, עמ' 114, וכן ע"א 45/90, פ"ד מח(2) 77, 82). דוקטרינת הפורום הנאות, מציבה בפני בית המשפט את השאלה אם יש "פורום טבעי" יותר לדון בתובענה, וכדי להכריע בכך, יש להשיב לשאלה, לאיזו מדינה יש מרב הזיקות לעניין. שאלה זו קשורה לשאלת היעילות. לשון אחר, מהו הפורום שבפניו יכול ההליך להתנהל כהליך יעיל (ראה פס"ד אלביט הדמיה). הקושי לנהל משפט בחו"ל, שהוא פועל יוצא של נוחות בעלי הדין, אינו יכול עוד לשמש מרכיב מכריע (ראה שם, בפס"ד אלביט הדמיה סעיף 10 ופסקי הדין הנזכרים שם, במיוחד פסקה אחרונה בסעיף 7 של פסה"ד מרכס). 9. בהתייחס לסעיף השיפוט המוסכם ולבעיתיות היכולה להיווצר לגבי סעיף זה, לאור המחלוקת בין הצדדים מהו החוזה המחייב בין הצדדים, ההלכה היא, שאין בכוחו של סעיף שיפוט מוסכם לשלול סמכות קיימת. ואולם, ככלל, ובהעדר נסיבות חריגות, ייכבד בית המשפט תניית שיפוט מוסכמת ייחודית, המפנה את בעלי הדין לשיפוט במדינה זרה (ע"א 5666/94 סנקרי נ' G.M.B.H. JULIUS BLUMפ"ד נ(4) 73, 77ג-ד להלן פס"ד סנקרי), שהרי יש בקיומו של סעיף מוסכם כזה כדי לבטא את רצונו של "ספק הסחורה" שלא להיגרר לכל אותן ארצות שבהן משווקות סחורותיו ולהביא לריכוז ההתדינות במדינה אחת (שם,77ב-ג). ביהמ"ש בארץ, לא יתן ידו להפרת הסכמים אלה, במיוחד כאשר באותה תנייה מוסכמת יש גם התייחסות מפורשת לתחולתו של הדין המהותי, אלא אם הרים הטוען אחרת את נטל השכנוע המוטל עליו, והצביע על קיומן של נסיבות טובות ומיוחדות המצדיקות אי קיום תניית השיפוט האמורה (ראה שם, עמ' 78ה, 77א, ד). על בסיס האמור, ותוך בחינת החוזה הרלוונטי בענייננו, סעיף השיפוט החל ובהנחה שמדובר בסעיף שיפוטי ייחודי, לרבות תחולת דין מהותי זר, יש לבחון אם יש מקום לכבד תניות אלה, כנהוג, גם במקרה זה, או שמא מתקיימות נסיבות מיוחדות, המורות אחרת. מאחר שסעיף השיפוט במקרה זה, גם בהנחה שהחוזה הרלוונטי כולל סעיף שיפוט זר, אינו ייחודי, לפחות לכאורה, ממילא יש לתת משקל רב יותר לשאלת הפורום הנאות. התוצאה בשאלות אלה, תשליך על המסקנה המתבקשת גם בנושא מינוי בורר. ומן הכלל אל הפרט, תוך פרוט העובדות הרלוונטיות. הרקע והערות נלוות: 10. נפנה להבאת העובדות ככל שיש בהן ליצור את התשתית העובדתית לצורך הכרעה במחלוקות שפורטו. 10.1. הנתבעת מס' 1 (להלן: חב' ניווייס-ארה"ב) היא חברה אמריקנית שמקום מושבה ביוטה ארה"ב, ואין חולק כי את עסקיה היא מנהלת בכל רחבי העולם. החברה עוסקת בייצור מוצרים הנקראים מוצרי בריאות וטיפוח, ושיווקם באמצעות מפיצים עצמאיים - מקומיים, בתחום ההפצה המקומית, כאשר כל מפיץ חותם על חוזה הפצה. על-פי הסכם ההפצה, שבין חב' ניווייס-ארה"ב רוכש המפיץ מוצרים מן החברה. המפיץ רשאי לגייס מפיצים נוספים, אשר רשאים אף הם לרכוש מוצרים ישירות מן החברה. רשת הפצה זו מכונה על-ידי התובעים "שיווק רב-שכבתי". בגין הרחבת "שוק" המפיצים זכאי "המפיץ המביא" לתשלום, וזאת בנוסף על תגמולי ההפצה לצרכנים. לטענת התובעים עיקר רווחי המפיצים נוצרים כתוצאה ממכירות של השכבות מתחת. ככל שיש ריבוי של מפיצים אשר נרשמים תחת שמו של המפיץ "העליון" בשרשרת המפיצים, כך גדלה הכנסתו. התשלום למפיצות נעשה באופן חודשי מידי חב' ניוויס-ארה"ב, להלן תהא ההתייחסות לחברה במדינת ארה"ב גם כ"מדינת המקור", והמדינות הזרות לה, כ"מדינות אם". חב' ניוויס-ארה"ב פועלת באופן שהיא מאתרת במדינות האם אנשים שלדעתה מסוגלים לפתח רשת שיווק כזו. איתור כזה, יכול להיעשות גם בקרב סוכנים קיימים במדינות אם אחרות. ראוי לציין, כי השיטה האמורה, מאפשרת מצד אחד, יצירת רשת נרחבת של מפיצים עם אפשרות של יוזמה והיררכיה בקרב המפיצים, מה שיכול להביא להגדלת היקף מכירות המוצרים לצד הגדלת רווחי המפיצים, אך מצד שני, "עצמאות" זו בהתווית רשת המפיצים, יכולה להביא לעצמאות יתר של קבוצת המפיצים או חלק ממנה, עד כדי יצירת אישיות משפטית נפרדת והתנתקות מן החברה האמריקאית. סכסוך כזה הוא במערכת היחסים שבין חב' ניווייס-ארה"ב לכל אחד מן המפיצים, כשהחברה הישראלית אינה אלא "פריט" נוסף שיש לקחת בחשבון. אעיר עוד, כבר בשלב הזה, כי מעצם מהות החוזה ברור היה או צריך היה להיות ברור לצדדים, כי העסק "הרשתי" שורשו ומקורו במדינת המקור - ארה"ב, וכל אחד מן העסקים השונים אינו אלא ענף המסתעף מאותה רשת טוויה. ככל שמדובר בסכסוך מקומי-ענפי, אין מניעה לפחות לכאורה, לניהול הליך שיפוטי מקומי, לא כן, כאשר שורש המחלוקת נובעת משורשו של העסק, במדינת המקור. השאלה הממוקדת אפוא בבחינת המחלוקת הנטענת היא, אם מדובר בסכסוך שמקורו במדינת המקור או בסכסוך רב-מערכתי. במקרה האחרון, הסבירות נוטה לקיומו של ההליך בארה"ב, אלא אם נאמר אחרת בתניית שיפוט מוסכמת. לעומת זאת, אם מדובר בסכסוך מקומי, באחת ממדינות האם, הסבירות היא לקיומו של ההליך באותה המדינה. המחלוקת העקרית בתיק זה, להוציא עניינה של עידית שלו, אינה מקומית, ואינה עם חב' ניוויס-ישראל. 10.2 על-פי כתבי התביעה פועלות התובעות לרבות מפעיליהם, בישראל, באמצעות הנתבעת מס' 2 (להלן: חב'-ניווייס-ישראל), כאשר לאחרונה מחסן מוצרים בישראל. לעניין זה נעיר, כי גם אם נקבלה כלשונה את הטענה האמורה - פעילות ניוויס-ארה"ב באמצעות ניוויס-ישראל, אין בה לסייע לתובעים ככל שמדובר במחלוקת שאינה מקומית, שהרי על-פי הנטען, הפעילות בישראל נעשית באמצעות החברה הישראלית, ולא כלל הפעילות, שבגינה הוגשה מרב התביעה. עוד יובהר, כי על-פי הראיות שהוצגו, לא הצליחו התובעות להצביע על העובדה כי החברה הישראלית פועלת בשמה וכידה הארוכה של החברה בארה"ב. כפי שהובהר, הראיות מצביעות - ככל שהדבר נדרש לצורך הכרעה בפני - על פעילות עצמאית של החברה בישראל. ואולם, נוסיף ונבהיר, על-פי הראיות שבת"א 588/02 התובעים כלל לא חתמו על חוזה עם חב' ניווייס-ישראל. הסכם ההפצה הראשון נחתם בין חב' ניווייס-ארה"ב לבין התובעת מס' 1 (להלן: פאינה) בדצמבר 1993. פאינה פעלה האמצעות התובעות האחרות באותה תביעה (חברה שהוקמה ובנותיה), מבלי לשנות ממהות תוכנו של ההסכם (להלן: חוזה ההפצה הראשון או חוזה 1993). בחודש פברואר 1996 (להלן: הסכם 1996) חתמה פאינה על הסכם נוסף עם חב' ניוויס-ארה"ב. על-פי הסכם זה הפכה פאינה לצד היותה מפיצה גם לספקית מקומית של מוצרי החברה ברוסיה. הסכם בא להוסיף על הסכם 1993. בנובמבר שנת 1998 ביקשה פאינה לסיים את ההתקשרות על-פי הסכם 1996 וחתמה על הסכם עם חב' EURO ASIA) INC.)NEWWAYS UNTERNATIONAL ׁ להלן: חב' ניווייס-יורואסיה) (להלן: הסכם 1998). פאינה, כפי שהודתה גם בעדותה בבית המשפט מעולם לא חתמה על טופס הצטרפות לחב'-ניווייס-ישראל. 10.3 תובעים בת"א 588/02 ובת"א 883/02 על-פי המפורט בכתב התביעה הקימו מערך הפצה ברוסיה. מערך זה כלל גם הקמת חברות שחלק מהן נרשמו ברוסיה ואחרות נרשמו בישראל. ההפצה נעשתה גם בישראל. הסכסוך שנתגלע, מתייחס למערך ההפצה בארץ, רק באופן חלקי. כמפורט בכתב התביעה (בסעיף 1), התובעות מקבלות את שכרן מחב' ניוויס-ארה"ב, באמצעות חב'-ניוויס-ישראל, כאשר שיק אחד הוא עבור ההפצה ברוסיה, מקום הרישום של התובעת מס' 4 בתביעה זו, ושיק נוסף בגין ההפצה בישראל. בעת הצטרופתם הייתה מערכת השיווק בארה"ב, קנדה , רוסיה ואוקריאנה, מזרח אירופה וכל ברה"מ לשעבר. התובעות לטענתן, פיתחו את רשת השיווק ברוסיה, אשר כללה אלפי מפיצים, מה שזיכה אותן בבונוסים גבוהים (סעיף 19 לכתב התביעה). ובדרך דומה פעלו במדינות אחרות ונוספות. האירועים המפורטות שם, מאזכרים מחלוקות הנוגעות לאירועים ברוסיה-אוקריאנה, בולגריה, צ'כיה, גרוזיה, טורקיה וקוריאה. נעיר, הזיקה לישראל גם על-פי פירוט זה הוא רחוק ולא מהותי. 10.4 התביעה בת"א 588/02 הוגשה ב- 3/7/02. בחודש אוקטובר 2002 הגישה חב' ניווייס-ארה"ב תביעה במדינת יוטה ארה"ב, כנגד פאינה וכן התובעות 2 ו- 4 בתיק זה, בגין מחלוקת שהתעוררה עקב אותה מערכת עסקית שתוארה לעיל. על הבסיס האמור הועלתה גם טענת קיומו של הליך "תלוי ועומד". דיון ומסקנות: 11. כאמור, אדון תחילה בתחולתה של דוקטרינת הפורום הנאות. ואולם, גם תחולתו של סעיף השיפוט הקיים, בחוזים השונים, לרבות תחולתו של הדין המהותי, מובילים לאותה מסקנה. נראה, כי יש אפוא, לקבל את עמדת ניווייס-ארה"ב. 11.1 התובעות אכן מתגוררות בישראל, בעת הגשת תביעתן, ואולם נתון זה אינו אלא מקרי. החוזה העיקרי נחתם עם חב' ניווייס-ארה"ב בארה"ב, מעצם מהותם של החוזים השונים, שהיה על התובעות לעסוק במדינות שונות, וכפי שפורט על-ידן בכתבי התביעות בסכסוכים הנוגעים למדינות אם שונות. המחלוקת הנדונה, אינה נוגעת דווקא למערכת היחסים בישראל. על-פי עדותו של עו"ד ויינגר וייט (ראה עמ' 47 לפרוטוקול), לרבות סעיף 2 לתצהירו, מדובר בשתי חברות "אחיות". האחת, האחראית על מערך הפצה בינלאומי ונחשבת כ"מפיצה אמריקנית" וככזו מדובר במפיץ עצמאי היכול לבנות רשת הפצה כלל עולמית, כפי שקרה במקרה זה על-ידי פאינה ובני משפחתה, לרבות החברות שהקימה. מערך אחר מקומי הוא לגבי מפיץ ישראלי. מערך כזה הוא מקומי ועם החברה בישראל. כדי להיחשב כמפיץ מקומי, יש לחתום על חוזה עם החברה בישראל. פאינה, כמו גם התובעות האחרות, לא חתמו על חוזה כזה. עיון בתצהיר שהוגש מטעם התובעות מבהיר, כי גם התובעות אינן טוענות כי החברה בישראל היא ידה הארוכה של החברה בארה"ב. החברה בישראל אינה אלא מחסן למוצרים המגיעים מהחברה בארה"ב והחברה בישראל אחראית על מערך ההפצה בישראל (ראה סעיף 5 לתצהרה של פאינה). "הקשר ההדוק" הנטען באותו תצהיר, לרבות אופן החזקת המניות, אין בהם כדי לערער את הטענה, כי מדובר בשתי אישיות משפטיות, כאשר האחת אחראית להפצה בינלאומית, והאחרת להפצה מקומית, וככל שהסכסוך נוגע לאירוע מקומי - בישראל, או תחת ההסכם עם החברה בישראל, יכולה החברה בישראלית לשמש כבעל דין רלוונטי. גם אם נקבל את טענת התובעות, כי הן עזרו בהקמת המערך המקומי בישראל, אין בכך לשנות את המסקנה אליה הגעתי (ראה תשובת עו"ד ויינגר וייט, לשאלת ביהמ"ש בעמ' 49 ש' 13-12, וכן בעמ' 50 ש' 14-11). התובעות אינן בגדר "מפיץ ישראלי", הפעילות באמצעות החברות שהקימו הן מחוץ לישראל, והמשכורת גם אם נשלחה לתובעות או למי מהן בישראל, לא היה בה כדי לשנות את המערך העיסקי לפיו הזיקה לישראל אינה אלא מקרית, ולכל היותר היא בדומה לכתובת לקבלת כתבי בית דין (ראה גם עדות פאינה בעמ' 55 לפרוטוקול). מערך העסקים בקשר אליו נתגלע הסכסוך חובק, כאמור, מדינות שונות. התובעות שהן חברות כלל אינן רשומות בארץ וממילא גם אינן משלמות מס. האירועים הנטענים, אשר בגינם קיימות המחלוקות לא אירעו בישראל ואינן קשורות לאופן תיפקוד החברות בישראל. גם הסכסוכים הנוגעים לפגיעה ברשת ההפצה שהוקמה לטענת התובעים במדינות השונות, מתייחסים לאירועים שקרו מחוץ למדינת ישראל (ראה סעיפים 38 ו- 39 בכל אחת מן התביעות בת"א 588/02 ו-ת"א 883/02). העובדה שהפנייה של התובעות או של מי מהן למחסני החברה בישראל לצורך קבלת סחורה, נתקלה בסירוב, אינה יכולה להעמיד את המחלוקת כנוגעת לחברה בישראל. במקרה כגון זה, כאשר מקום מושבן של חלק מן התובעות כלל אינו בישראל, ומקום מושבם של התובעים האחרים, גם אם הוא בישראל בעת הגשת התביעה, אינו מהווה גורם חשוב בכלל המערך העסקי, כאשר המקום בו מתנהלים העסקים, מהות העסקים ואופיים מלמדים כולם, כי הפורום הטבעי, המתאים והיעיל לניהולו של ההליך אינו בישראל וניסיון לנהל את ההליך בישראל מגיע עד כדי אי סבירות ברורה (ראה רע"א 4716/93 החברה הערבית לביטוח שכם נ' זריקאת, פ"ד מח(3) 265, 270-269 (להלן: פס"ד זריקאת) וכן ע"א 300/84 ע' אבו עטיה ואח' נ' ערבטיסי ואח', פ"ד לט(1) 365, 385-386, וכן ע"א 2705/91 אבו-ג'חלה נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד מח(1) 554, 569). בבחינת הפורום הטבעי, ולאחר בחינת מכלול הנסיבות, המסקנה המתבקשת היא, כי הקשר האמיתי, המשמעותי והמהותי למחלוקות המפורטות בכתבי התביעה - להוציא עניינה של עידית שלו - הוא, מדינת יוטה ארה"ב ולא ישראל. 11.2 התובעות העלו עוד טענה של נוחות בעלי הדין, ולעניין זה אף הגישו בקשה נוספת בכתב. כפי שהובהר, שיקול זה, אינו שיקול מכריע, ומידת חשיבותו פחתה בתקופת ימינו. גם העובדות הנוספות עליהן בקשו התובעים להצביע בבקשה שהגישו, בהתייחס לקושי לקבל אשרת כניסה (ויזה) לארה"ב, אין בה כדי להועיל, מן הטעם הפשוט, שאין במפורט שם התייחסות פרטנית לעניינן של התובעות. יש להניח, כי במאמץ סביר - ובמיוחד כאשר תלויה ועומדת במדינת יוטה גם תביעה כנגד חלק מן התובעות בת"א 588/02, ניתן יהיה לקבל ויזה לארה"ב, גם אם הדבר ייארך קמעה. מכל מקום, באותו הליך אחר, מיוצגות כבר אותן תובעות על-ידי עו"ד מקומי שם, ובמידת הצורך יוכלו להיעזר גם בשירותיו להסדרת הנושא. אין בפני כל ראיה סותרת לעניין זה. 11.3 ראוי עוד להזכיר גם את השיקול הציבורי, שיקול שהועלה על-ידי הנתבעות בבקשה שהוגשה על ידן, וביהמ"ש נדרש לו גם בפס"ד זריקאת (שם, בעמ' 270ב), תוך הפנייה לדברים שנאמרו על-ידי כבוד הנשיא שמגר, כתוארו שם, בע"א 300/84. השאלה היא, מדוע יש מקום להעמיס על קופת מערכת המשפט הישראלית, בעומס הכבד של תביעות וניהול התדייניות שאינן קשורות לה, במיוחד לגבי חברות שאינן כלל קשורות לישראל, אינן רשומות בה, ואף אינן נושאות בנטל המיסים המתחייב לגבי חברה ישראלית, כנישום. נראה, שהתשובה המתבקשת היא, שאין לעשות כן. תניית שיפוט מוסכמת: 12. בהתייחס לסעיף השיפוט, כפי שפורט לעיל, בחוזה 1993 , בסעיף 13 שבו הוסכם בין הצדדים כי הדין המהותי החל על הצדדים, בכל סכסוך שיתגלע הוא דיני יוטה. "This Agreement is governed under the laws of the State of Utah. The parties agree that any claim, dispute or other difference between them shall be exclusively resolved pursuant to the laws of the state of Utah." על-פי סעיף 5 להסכם ההפצה, הוראות תקנון החברה בארה"ב כפי שזה יתוקן מעת לעת, יחול על הצדדים ויהווה חלק בלתי נפרד מחוזה ההפצה. בעמוד 4 של התקנון תחת הכותרת Jurisdiction and Resolution of Disputes נקבע סעיף השיפוט בזו הלשון: "Any disputes between Neways and its independent distributors shall be governed under the laws of the State of Utah. Any legal actions must be brought in Utah courts, and such courts shall have original jurisdiction." בסעיף 7 של הסכם 1996 נקבע סמכות שיפוט למדינת יוטה ותחולת הדין המהותי של מדינת יוטה ארה"ב. גם סעיף 3 של הסכם 1998 קובע תחולה לדין המהותי של מדינת יוטה, וכן סעיף שיפוט זר באותה מדינה. גם בנושא זה יש לקבל את עמדת הנתבעות. 13. הסעיף הרלוונטי לגבי התובעות להוציא הגב' שלו, אינו סעיף השיפוט המופיע בתקנון של חב' ניווייס-ישראל, מן הטעם הפשוט שהתובעות לא חתמו על הסכם הפצה מקומי (ראה עמ' 54 לפרוטוקול ש' 27-23) כאמור, הגם שאין בתניית שיפוט לשלול את סמכותו של ביהמ"ש והגם שהמלה "בלבד" לא הוספה, יש לקרוא את התנייה כייחודית, ויש לכבד הסכמה זו, התואמת גם למידת הצפיות שהייתה לצדדים להסכמים לאורך המערך העסקי הרב-שכבתי, שנוצר בין הצדדים, ולאור השיקולים שפורטו בבחינת הפורום הנאות. יש ללמוד מאותו מערך, על כוונה ברורה שהייתה לצדדים לרכז התדייניות במדינת יוטה-ארה"ב ולמקד את ההסכמה להתדיינות בישראל, רק לגבי מחלוקות הנוגעות בקשר להתקשרות עם החברה בישראל (ראה לצורך השוואה ע"א 8835/99 אינטרדקו חברת המסחר לתעשיות בע"מ נ' SULZER BROTHERS LTD. ואח', פ"ד נה(2) 378, 384-383. ראה גם פס"ד סנקרי. וכן ראה בספרו של י' זוסמן, בעריכת ש' לוין, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) עמ' 43-41. וכן א' גורן, סוגיות בסדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) עמ' 33). הליך תלוי ועומד: 14. לאור התוצאה אליה הגעתי, לפיה לא היה מקום להגיש את ההליך בבית המשפט בישראל, אין עוד צורך לדון בטענת היות הליך "תלוי ועומד" וממילא אין מקום לקבל את טענת התובעים, כי במקרה כגון זה, יש להורות על מחיקת ההליך המאוחר. בנסיבות אלה, גם לא ראיתי צורך להתייחס למספר רב של פסקי הדין שהוגשו מטעמם בנושא זה. בוררות: 15. לאור התוצאה אליה הגעתי אין עוד עוד צורך לדון בשאלת מינויו של בורר. על דרך הזהירות בלבד, אתייחס גם לנושא זה. התביעה בפני, היא, כאמור, להעביר את המחלוקות להכרעה בפני בורר, שיכריע גם במחלוקות הכספיות וגם בסעדים זמניים. סעיף הבוררות עליו מבקשים הצדדים להסתמך הוא החוזה עם החברה בישראל. אין הפנייה או איזכור להסכם בוררות על-פי ההסכם עם חב' ניווייס-ארה"ב. מאחר שהתובעות לא חתמו על ההסכם עם חב' ניוויס-ישראל אין סעיף הבוררות המופיע שם - ואפילו יפורש כמחייב גם את החברה, כאשר היוזמה להליך היא של התובעות - חל במערך היחסים שבין התובעות בפני לנתבעת מס' 1. מאחר שהתביעה העיקרית כפי שפורט לעיל היא כנגד אותה נתבעת, ממילא יש לדחות את הבקשה, גם על בסיס הנימוק האמור. אציין עוד, שההליך שהועבר לבוררות בפני עו"ד זוהר במסגרת ת"א 2960/02 הוא ביחסים עם חב' ניווייס-ישראל. חב' יווייס-ארה"ב אינה צד לאותו הליך. התביעה של התובעות בפני היא כנגד חב' ניווייס-ארה"ב. אשר על כן, דין התביעה להידחות גם בנושא מינוי בורר. ת"א 652/02 - תביעת גב' עידית שלו: 16. בת"א 652/02 על-פי כתב התביעה, מדובר בחוזה הפצה אישי , כאשר התובעת נרשמה ככזו, תחת חנן קורן, שהוא נחשב, על-פי האמור בכתב התביעה, לקוח מועדף אצל חב'-ניוויס-ישראל. במקרה זה, חל סעיף השיפוט על-פי תקנון החברה בישראל, וממילא הסמכות לדון בתביעה, היא לבית המשפט בישראל. טענות התובעים היא, כי הודע להם על הפסקת חוזי ההפצה, תוך הפרתם ופגיעה ממשית בהכנסה, ותוך התעלמות מן ההשקעות שנעשו על-ידי מי מהם, במסגרת מערך ההפצה בו היו משובצים. התובעת בת"א 652/02 טוענת, כי ההודעה על השעייתה הייתה בגין גילויים על אי סדרים במסגרת אופן חישוב העמלות בגין שירותי ההפצה. כאמור, לאור ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, תצורף התובעת בתיק הנ"ל, להליך בוררות, על-פי התנאים המוסכמים העולים מן ההודעות שהוגשו על-ידי באי כוחם. 17. באי-כוח התובעות ביקשו שלא למנות את עו"ד אלי זוהר כבורר בהליך זה, ואילו ב"כ הנתבעות ביקש לצרף את הגב' שלו להליך המתקיים בפני עו"ד זוהר לגבי בעלי הדין האחרים. אינני רואה כל הנמקה הגיונית מדוע יש להיעתר לבקשה ב"כ התובעת ולא למנות את עו"ד זוהר כבורר גם בהליך זה. יחד עם זאת, יש לאפשר לצדדים לנהל מו"מ ביניהם לצורך מינויו של בורר אחר, ואם לא יגיעו להסכמה, לאפשר לתובעת להגיש הליך נוסף ועצמאי לצורך מינויו של בורר אחר. 18. לפיכך, לאחר שחזרתי ועיינתי בהודעות הצדדים (הודעת התובעת מיום 29/5/03 - נספח א' והודעה מטעם הנתבעות מיום 4/6/03 - נספח ב') ובפרוטוקול הישיבה מיום 22/5/03 (עמ' 45 אני מורה, כי התביעה בת"א 652/02 תתקבל, על-פי המפורט להלן: במערכת היחסים שבין התובעת (להלן: הגב' שלו) לנתבעת מס' 2, ותוך הבהרה כי לגב' שלו אין תביעות כנגד נתבעת מס' 1, ותוך הצהרה כי נתבעת מס' 1 ו/או גוף אחר מטעם או בזיקה לנתבעת מס' 1 הם בעל דין דרוש לצורך בירור התביעה, תועבר המחלוקת שבין הצדדים הנ"ל, לבורר עו"ד אלי זוהר (להלן: הבורר). לצורך כך, ובכפוף למפורט לעיל, תגיש גב' שלו כתב תביעה לבורר, שיהיה לכתב תביעה מתוקן, תוך 60 ימים מהיום. א. כתב התביעה המתוקן, יכול שיתוקן גם לגבי הסעדים ובעלי דין נוספים, בכפוף למפורט לעיל, ובאופן שיכלול גם את התביעה והצווים בת"א 579/02. ב. ההודעה לבורר על מינויו תועכב לתקופה של 30 ימים מהיום. תוך 14 ימים מהיום יוכלו הצדדים להסכים על מינויו של בורר אחר. בהעדר הסכמה, יהיו רשאיים ב"כ התובעת להגיש בקשה למינויו של בורר אחר, תוך 30 ימים מהיום. בקשה כזו היא הליך עצמאי ונפרד. א. הסמכויות של הבורר יהיו על-פי המפורט בהחלטה שניתנה על-ידי סגן הנשיא, כבוד השופט ג' גינת בת"א 206/02, ביום 17/2/02 בתיק בש"א 2521/02 שנתנה תוקף להסדר מוסכם בין הצדדים. ההחלטה האמורה שסומנה על-ידי כנספח ג' מהווה חלק בלתי נפרד מהחלטה זו. ה. בנסיבות העניין וכמוסכם בין הצדדים, לא ינתן צו להוצאות בגין הליך זה. התוצאה: 19. לאור האמור לעיל, אני מורה כמפורט להלן: א. התביעה בת"א 588/02 ובת"א 833/02, נדחית. ב. התובעים ביחד ולחוד, בכל אחת מן התביעות הנ"ל, ישלמו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לנתבעות, ביחד, בסכום כולל של 25,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, נכון למועד מתן פסק-דין זה. ג. תביעה בת"א 652/02, התקבלה, כמפורט לעיל בסעיף 18 של פסק-הדין. חוזהחוזה הפצההפצה