מבוא: הבקשה המונחת בפני היא בקשה לביטול היתר המצאה מחוץ לתחום, שניתן למשיבה 1 להמצאת כתב התביעה בתיק למבקשת ביפן. בהחלטתי מיום 25.2.09 נעתרתי לבקשת המשיבה 1, ונתתי למשיבה 1 היתר להמצאת כתב התביעה למבקשת מחוץ לתחומי המדינה. עתה עותרת המבקשת לביטול היתר המצאה זה. השאלות המונחות לפתחנו הן שתיים: האם יש לבית המשפט בישראל סמכות לדון בתביעה העיקרית? האם בית משפט זה הוא הפורום הנאות לדון בתביעה? טענות המשיבה 1: המשיבה 1 טוענת בכתב התביעה, כי המבקשת היא, חברה יפנית העוסקת בייצור מכשור רפואי ובכלל זה מכשיר בשם OC-Sensor (להלן - המכשיר). המשיבה 1 השקיעה, לטענתה, בחמש השנים שקדמו להגשת התביעה משאבים רבים בשיווקו של המכשיר בישראל. זאת מכח זכיון בלעדי להפצת המכשיר בישראל, אותו העניקה המשיבה 1 למבקשת. הדברים התנהלו כך כל עוד המכשיר היה נתון בבדיקות להוכחת יעילותו. מרגע שהסתיימו אותן בדיקות, וניתן היה להתחיל בשיווקו המסחרי של המכשיר, נמנעה המבקשת מלחתום על הסכם הפצה בלעדי עם המשיבה 1, ונתקה באורח חד צדדי את קשריה עם המשיבה 1. המשיבה 1 הגישה בקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום למשיבה 1. בבקשה טענה המשיבה 1, כי לבית המשפט בישראל סמכות לדון בתביעה מכח הוראות תקנות 500(4), 500(5), 500(7) ו-500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - תקסד"א). המשיבה 1 טוענת, כי הסכם מחקר, בו העניקה המבקשת למשיבה 1 רשיון הפצה בינלאומי, נחתם בישראל. המשיבה 1 טוענת, כי הפרת ההסכם בין הצדדים נעשתה גם היא בישראל, כאשר המבקשת סירבה לחתום עם המשיבה 1 על הסכם הפצה מסחרי, שהיה אמור להיחתם בישראל. המשיבה 1 טוענת, כי מדובר בתביעה בגין מעשה, שנעשה בתחומי ישראל, כאשר המבקשת ניהלה עימה משא ומתן שלא בתום לב. המשיבה 1 טוענת, כי המבקשת הינה בעל דין דרוש בתביעה המתנהלת גם נגד המשיבה 2, החברה עימה חתמה המבקשת על הסכם הפצה. טענות המבקשת: המבקשת טוענת, כי לא הופר הסכם כלשהו בינה ובין המשיבה 1, משום שהמבקשת לא העניקה למשיבה 1 רשיון הפצה בלעדי. ממילא אין התביעה נסובה על הסכם שנחתם בישראל, כי הסכם שכזה לא נחתם. כך גם אין נסובה על הפרתו של הסכם, שבוצעה בישראל, כי בהעדר הסכם לא ניתן לדבר על הפרתו. המבקשת טוענת, כי אמנם נוהל משא ומתן בין הצדדים. אין היא מכחישה, כי המשא ומתן התנהל בארץ. כל שנטען על ידי המבקשת בסעיפים 25 - 26 לבקשה הוא, כי המשא ומן התנהל בתום לב, וזאת בניגוד לטענות המשיבה 1 בעניין זה. המבקשת טוענת, כי היות שלא נכרת הסכם הפצה בין הצדדים, לא ניתן לתבוע את המשיבה 2 בגין גרם הפרת חוזה. ממילא, בהעדר עילת תביעה נגד המשיבה 2, אין המבקשת בעלת דין דרוש בתביעה נגד המשיבה 2. מעבר לטענות המבקשת בדבר אי התקיימות התנאים הקבועים בתקנה 500 לתקסד"א ולהעדר סמכות לבית המשפט ישראלי לדון בתביעה, טוענת המבקשת, כי הפורום הנאות לדון בתביעה זו על פי מבחן מירב הזיקות הוא בית המשפט ביפן. דיון: בבוא בית המשפט לשקול אם להתיר המצאת כתבי בי דין מחוץ לתחום השיפוט, עליו לבחון בראש ובראשונה, האם לתובע "עילת תביעה טובה" (תקנה 501(א) לתקסד"א). על בית המשפט לבחון בשלב זה קיומה של עילת המצאה. בשלב זה, אין בית המשפט עורך חקירה יסודית. התובע אינו מחוייב להראות שיש לו עילה טובה במידה הדרושה לזכייה במשפט עצמו. די שייראה שיש בסיס לתביעתו, דהיינו: קיימת עילת תביעה הראויה להתברר [ע"א 98/67, ליבהר נ' גזית ושחם חברה לבניין בע"מ, פד"י כא(2)243, 248]. בדיקה זו נעשית בשלב ראשון לצורך בחינת השאלה, האם עניינו של אותו תובע נכנס בגדרה של אחת מעילות ההמצאה שבתקנה 500 לתקסד"א. גם אם נמצא שהתביעה נכנסת בגדרה של אחת מעילות ההמצאה, עדין מוטל על אותו תובע לשכנע את בית המשפט, כי תביעתו מעוררת שאלה רצינית שיש לדון בה, וזאת לגופה של עילת התביעה עצמה. זאת כדי למנוע הגשת תביעה טורדנית או תביעת סרק. גם אם מתקיימים תנאיה של תקנה 500 הנ"ל, עדין רשאי בית המשפט לקבוע כי בית המשפט בישראל איננו הפורות הנאות לדיון בתביעה, וכי יש לדון בה בפני הפורום החלופי הנטען על ידי הנתבע. לעניין זה ראה סיכום הדברים בע"א 9725/04, אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electronics Ltd., פורסם באתר , עמ' 6 - 7 לפסה"ד. ומן הכלל אל הפרט. במקרה דנן טוענת המשיבה 1, כי נכרת בין המבקשת ובין המשיבה 1 חוזה הפצה בלעדי (ראה פרוטוקול הדיון מיום 26.11.09, עמ' 1 שורות 13-14. על טענה זו חזרה המשיבה 1 בסעיף 5.1 לכתב סיכום טענותיה), הוא ההסכם אשר צורף כנספח ה לכתב התביעה, וכי הסכם זה הופר. המשיבה 1 טוענת, כי החוזה נכרת בתחומי מדינת ישראל, ואף ההפרה נעשתה בתחומי מדינת ישראל. הפכתי והפכתי בלשונו של נספח ה לכתב התביעה, ולא מצאתי בו תימוכין כלשהו לטענה, כי המדובר בהסכם המעניק למשיבה 1 זכות הפצה בלעדית של המכשיר בישראל. הסכם נוסף בו התקשרו הצדדים הוא הסכם הסודיות, המצורף כנספח ו לכתב התביעה. בסעיף 5 להסכם הסודיות נאמר: “Witin one hundred twenty (120) days from the date hereof, PHRMATOPE shall notify EIKEN in writing whether it is interested in entering into a Sales Agreement … If at any time thereafter, eiter PHRMATOPE or EIKEN advises the other that it is no longer interested in entering into a Sales Agreement, or if EIKEN and PHARMATOPE shall fail to execute such agreement within one hundred eighty (180) days from the date hereof …” מדברים אלו עולה בפירוש, כי טרם נחתם הסכם הפצה בלעדי כלשהו. בהתאם להסכם הסודיות הוענקה למשיבה 1 האפשרות להודיע על רצונה להתקשר בהסכם הפצה עם המבקשת, כאשר אז היו הצדדים אמורים לנהל ביניהם משא ומתן לחתימתו של הסכם הפצה, ועצם מתן ההודעה עדין לא היה מעניק למשיבה 1 את זכות ההפצה הבלעדית, כאשר הסכם הסודיות מתייחס לאפשרות, שגם לאחר מתן הודעה של המשיבה 1 בדבר רצונה להתקשר בהסכם הפצה לא יתקשרו הצדדים בהסכם שכזה. לפיכך נראה, כי גם בהוראות הסכם הסודיות אין כדי לתמוך בטענת המשיבה 1, כי הצדדים התקשרו בהסכם הפצה, שהעניק לה זכות בלעדית להפצת המכשיר. הסכם הסודיות נחתם בחודש פבואר 2006. בהמשך ניהלו הצדדים משא ומתן לקראת התקשרות בהסכם הפצה בלעדי. עצם ניהולו של המשא ומתן מלמד על כך, שבין הצדדים טרם נכרת הסכם הפצה בלעדי. הצדדים המשיכו בניהולו של המשא ומתן במהלך שנת 2006 ובמהלך שנת 2007, וכפי שטוענת המשיבה 1 בכתב התביעה, רק בקיץ 2008 נותקו הקשרים בין הצדדים, והופסק המשא ומתן. ברור, גם לשיטת המשיבה 1, כי הסכם הפצה בלעדי (Sales Agreement) לא נכרת בין הצדדים, לא בתוך 180 יום ממועד החתימה על הסכם הסודיות, ואף לא זמן רב לאחר מכן. במצב דברים זה, ולנוכח הוראות סעיף 5 להסכם הסודיות, רשאית היתה, לכאורה, המבקשת להתקשר עם המשיבה 2 בהסכם הפצה בנוגע למכשיר. עולה, איפוא, מהאמור בכתב התביעה עצמו ובנספחיו, כי לא ניתן לומר, שהמבקשת והמשיבה 1 התקשרו בהסכם הפצה בלעדי כלשהו. ממילא לא ניתן לדבר על תביעה לאכיפתו של חוזה, שנכרת בתחומי מדינת ישראל, או בתביעה בגין הפרתו של חוזה, שנכרת בתחומי מדינת ישראל. זאת מן הסיבה הפשוטה, שמנספחי כתב התביעה עולה, כאמור לעיל, שכלל לא נכרת חוזה בין הצדדים, שהעניק זכויות הפצה כלשהן למשיבה 1. משכך הם פני הדברים, לא מתקיימות עילות ההמצאה המנויות בתקנה 500(4) ובתקנה 500(5) לתקסד"א. יש גם לקבוע, כי עילת המהצה הנזכרת בתקנה 500(7) לתקסד"א לא מתקיימת במקרה זה. לעניין זה טוענת המשיבה 1, כי מדובר במשא ומתן שנוהל על ידי המבקשת בחוסר תום לב. ראשית, מדובר בטענה עובדתית חלופית, העומדת בסתירה לטענה עובדתית אחרת, משום שהטענה, כי עילת התביעה יסודה בניהול משא ומתן בחוסר תום לב, עומדת בסתירה לטענה, כי נכרת כבר הסכם בין הצדדים, דבר שעומד ביסוד עילת התביעה. שנית, הטענה בדבר ניהול משא ומתן שלא בתום לב איננה מפורטת כלל. כל שנטען בעניין זה, כי המבקשת נמנעה במשך זמן רב מחתימה על הסכם הפצה עם המשיבה 1. יחד עם זאת מסכימה המשיבה 1, כי לאורך כל הזמן התקיימו מגעים בין הצדדים, והמבקשת העלתה דרישות לגיטימיות שונות בפני המשיבה 1 בנוגע לפרטים מסחריים שונים, כפי שמצויין בכתב התביעה עצמו. בנסיבות אלו לא ניתן לדבר על קיומה של עילת תביעה הראויה להתברר, שבגינה יש להתיר המצאת התביעה אל מחוץ לתחום השיפוט. משנראה, כי לא נכרת חוזה בין הצדדים, הרי שלא ניתן לתבוע את המשיבה 2 בעילה של גרם הפרת חוזה. לכן לא ניתן לומר, שהמבקשת הינה בעל דין דרוש בתביעה נגד המשיבה 2, באופן המצדיק מתן היתר להמצאת התביעה למבקשת ביפן, וגרירתה לדיון בפני בית המשפט בישראל, תוך שהדבר מסב לה הוצאות כבדות, וזאת בהעדר כל ראיה לכאורה לקיומו של הסכם בין הצדדים, שהמשיבה 2, כביכול, גרמה להפרתו. ממילא לא מתקיימת עילת ההמצאה שבתקנה 500(10) לתקסד"א. גם אם היתה מתקיימת עילת המצאה כלשהי, שבגינה היה מקום להתיר המצאת התביעה למבקשת אל מחוץ לתחום השיפוט, עדין סבורני, כי אין בית המשפט הישראלי הפורום הנאות לדון בתביעה זו. בע"א 300/84, אבו עטיה נ' ערבטיסי, פד"י לט(1)365, 385, נאמר: "בקביעת 'טבעיות הפורום' יש להתחשב בנסיבות כולן ובמכלול הזיקות תוך התחשבות בציפיותיהם הסבירות של הצדדים כולם". במקרה דנן המדובר בחברה יפנית, שלה אין סניף כלשהו בישראל. על המבקשת יהיה לתרגם כל כתבי טענותיה והתצהירים שתגיש מהשפה היפנית לשפה העברית, אם אכן יתקיים הדיון בתיק בפני בית המשפט בישראל. על המבקשת יהיה להביא את העדים מטעמה מיפן לישראל. ככל שטענת המשיבה 1 נכונה, והצדדים התקשרו בהסכם הפצה בלעדי, הרי שעל הסכם זה יש להחיל את הוראות הדין היפני, וזאת בהתאם להוראות סעיף 9.1 להסכם הסודיות, ההסכם היחיד שהמבקשת צד לו. החלת הדין היפני, שהינו בבחינת דין זר בבית המשפט הישראלי, תחייב הוכחתו של הדין היפני, והבאתם של מומחי משפט יפניים לישראל על ידי שני הצדדים לשם הוכחת הדין. יתירה מכך, החלת הדין היפני על מערכת היחסים שבין הצדדים יש בה כדי לתמוך בטענה, כי לצדדים היתה צפיה, שההליכים ביניהם יתנהלו בפני בית המשפט ביפן. על כך גם ניתן ללמוד מהוראות סעיף 9.2 להסכם הסודיות, שם נקבע, כי לבית המשפט בטוקיו לא תהיה סמכות ייחודית לדון בסכסוך בין הצדדים בנוגע להסכם הסודיות. מאזכורו של בית המשפט בטוקיו, ואי הענקת סמכות שיפוט ייחודית לאותו בית משפט, ניתן ללמוד, כי צפיית הצדדים היתה, שסכסוכים ביניהם יתנהלו בבית משפט ביפן, מבלי שלבית המשפט בטוקיו תהיה סמכות מקומית ייחודית לדון בסכסוכים עתידיים שכאלה. ברע"א 9810/05, Hecke נ' Pimcapco Limited, פורסם באתר , עמ' 10 - 11 לפסה"ד, נאמר: "אשר לשיקול ה'מערכתי', ברי כי האינטרס של מערכת המשפט הישראלית בבירור תובענה מסוג זה שהוגש על ידי התובעות הינו קטן יחסית. המשאבים השיפוטיים הינם מוגבלים. קיום הליכים בבית המשפט הישראלי על אף היותם בעלי זיקה חלשה, אם בכלל, לישראל עשוי לבוא בסופו של יום על חשבונם של מתדיינים והליכים אחרים, שזיקתם לפורום הישראלי רבה הרבה יותר (השוו, רע"א 8327/05 צדיק נ' פנימי (לא פורסם, 14.9.2005); רע"א 3136/00 סלמאן נ' שוקייר, פ"ד נה(2)97, 100 (2000); "שיקולי הפורום הנאות", בעמ' 89-88). זאת, גם בהתחשב בכך שהתובעות אינן חברות שהתאגדו בישראל, ומשכך לא קיימת הצדקה מהותית להקל עליהן את ההתדיינות בישראל (ראו, עניין אלביט, בעמ' 422). אוסיף, כי ער אני לכך שבפסיקת בית משפט זה הובעו דעות שונות בשאלה האם יש בשיקול ה'מערכתי' משום שיקול עצמאי לדחייתה או קבלתה של בקשת סילוק על הסף (ראו, עניין אבו עטיה, בעמ' 386; עניין זריקאת ; ע"א 2705/91 אבו-ג'חלה נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד מח(1)554, 577 (1993) (להלן - עניין אבו-ג'חלה)). לטעמי, שיקול זה בהחלט מהווה שיקול נוסף אשר על בית המשפט לבחון בגדר המבחנים לקביעת נאותות הפורום". נראה כי גם במקרה דנן יש בשיקול המערכתי להוות נדבך חשוב בקביעה, כי בית המשפט הישראלי מהווה פורום לא נאות לבירור התביעה. הוכחת הדין היפני עלולה להיות מורכבת וסבוכה באופן שהמשאבים אשר יוקצו לשם בירור הדברים יבואו על חשבונם של מתדיינים והליכים אחרים. אמנם אין מדובר בשיקול בלעדי, אך יש לקחת גם דברים אלו בחשבון ולצרפם למערכת השיקולים הכוללת בעניין זה. סיכום: אשר על כן, הבקשה לביטול היתר ההמצאה אל מחוץ לתחום מתקבלת בזאת. המשיבה 1 תשא בהוצאות המבקשת בסך 40,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חוזהחוזה הפצההפצה