בפניי תביעה כספית על סך 1,089,244 ₪ ובקשה למתן צו עשה. ר ק ע נתבעים 3, 4, ו-6 (להלן: ,,רוני'', ,,יואב'' ו,,עפר'', ויחד: ,,הנתבעים'') הם בעליהן של נתבעות 1, 2 ו-5, בהתאמה. ביום 07/03/2002 יסדו את נתבעת 9 (להלן: ,,החברה'') לשם הקמת מועדון לילה בעיר תלֿֿאביב וחתמו על חוזה הקמה (מוצג ב למוצגי התובעות), שבו פורטו זכויות ההצבעה והחתימה ועוד ונקבע כי הנתבעים יהיו לדירקטורים שמניות החברה תחולקנה ביניהם בחלקים שווים (להלן: ,,הסכם ההקמה''). טרם פתיחת המקום ביקשו הנתבעים לצרף שותף נוסף לחברה, לצורך עיבוי הביטחונות שיוכלו למסור לבנק. לפיכך נפגשו עם תובעת 2 (להלן: ,,אודליה'') ועם בעלה (להלן: ,,דוראל''), שחפצו להצטרף כמשקיעים. לאחר משא-ומתן נכרת, ביום 17/02/03, חוזה (מוצג א למוצגי התובעות) בין שלוש החברות הנתבעות ובין תובעת 1 (להלן: ,,התובעת''), חברה פרטית שאודליה בעלת מניות בה, שבו הוסכם על צירוף התובעת כשותפה בחברה (להלן: ,,החוזה''). עלֿֿפי החוזה, אשר הוכתר ,,תוספת להסכם מיום 7 למארס 2002'', כנגד השקעה כספית והתחייבות לערוב אישית לחובות החברה בבנק הפך דוראל לדירקטור נוסף בחברה, ומניותיה חולקו שווה בשווה לכל אחד מארבעת הבעלים. התובעת הפקידה בבנק ערבות בנקאית על סך 189,480 ₪ להבטחת פירעון חובות החברה לבנק, ואודליה חתמה בבנק כערבה לחובותיה. ביום 28/02/03 נפתח המקום, שבינתיים הפך למסעדה בשם ,יאקוזה' (להלן: ,,המסעדה'' או ,,העסק''), לקהל. כעבור זמן נוכחו אודליה ודוראל כי המסעדה אינה משיאה את התשואה שלה ציפו וכי החברה נוחלת הפסדים. מצב זה, לטענת התובעות, נבע מהתנהגות הנתבעים. לגרסתן, הללו עשו במסעדה - אשר נסגרה לפני שנה - כבתוך שלהם; משכו משכורות מבלי להגיע למשמרות הניהול; קיבלו החלטות, כגון החלפת רואהֿֿהחשבון של החברה, שלא הביאו לידיעתן; ואף פעלו אגב מרמה והפרת אמונים כאשר קיימו אספת בעלי מניות שאליה לא זימנו את כולם כדין ושבה הדיחו את דוראל, בהעדרו, מתפקידו בחֶבר המנהלים ושינו את זכויות החתימה בניגוד למוסכם ונגד טובת החברה. נוסף על כך התובעות טוענות כי עוד במהלך המשא-ומתן שנוהל בין הצדדים לקראת כריתתו של החוזה הציגו הנתבעים לפני התובעת מצגי שווא ופעלו בחוסר תום לב. התובעות עותרות להרמת מסך ההתאגדות ולחיוב הנתבעים באופן אישי. את הנתבעים ליווה נתבע 7 (להלן: ,,עוה"ד בכר''), אשר ניסח את החוזים שנכרתו בין הצדדים ופעל כמי שמייצג את החברה. לטענת התובעות, עוה"ד בכר נכח באספה שבה הודח דוראל מתפקידו והיה זה שאישר לבנק שבו נוהל חשבון החברה כי זכויות החתימה לחיוב החברה שונו, ובכך גרם לחילוט הערבות הבנקאית. התביעה נגד עוה"ד בכר הוגשה בעילות של הפרת חובה חקוקה ומתן ייעוץ משפטי אגב ניגוד עניינים. התביעה נגד נתבע 8, הבנק, נדחתה בהסכמה. השאלות שעל הפרק: האם הוצגו לתובעות מצגי שווא במהלך המשא-ומתן; האם פעלו מנהלי החברה בחוסר תום לב ובניגוד לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: ,,חוק החברות''), ואם כן - האם יש להטיל על הנתבעים חבות אישית; האם הפר עוה"ד בכר את כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: ,,כללי האתיקה'') ואת חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: ,,חוק לשכת עורכיֿֿהדין''). ד י ו ן א) בסיכום טענותיה גרסה ההגנה כי אודליה, עורכתֿֿדין במקצועה, ובעלה דוראל הם בעלי עסקים מנוסים, אשר במהלך המשא-ומתן היו מעורבים בכל פרטי העסקה וקיבלו לידיהם מסמכים רבים הנוגעים לחברה ולעסק. לשיטת הנתבעים, פעולותיהם כולן נעשו בתום לב, כשלנגד עיניהם טובת החברה. דוראל הצהיר (סעיפים 38, 62 לתצהיר עדותו הראשית; עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 21-22) כי בזמן הקמת המסעדה הציגו לפניו רוני ויואב תכנית עסקית (מוצג כט למוצגי התובעות). לדבריו, השניים אמדו את הכנסותיה החודשיות של המסעדה בסך 300,000 ₪, ואת הוצאותיה - בסך 180-200 אלף ש"ח. אותה תכנית, שהתובעות הציגו כאסמכתה, היא לא יותר מתחשיב הוצאות, אשר עיון בו מעלה כי אין הוא תומך בטענותיהן. אדרבה, בעוד סך ההוצאות הנראה לעין הוא 232,476 ₪ - גם כן סכום הגבוה מזה שהן נוקבות בו - המחזור הנקוב הוא 237,000 ₪ והרווח התפעולי עומד על סך של 4,524 ₪ בלבד. כשעומת דוראל עם הנתונים, שאליהם הפנה הוא עצמו, לא נמצא בפיו הסבר מניח את הדעת. כל שטען היה שהסכומים אינם תואמים את המחזור שגלגלה המסעדה לאחר שנפתחה, וש,,[...] זה ממזמן כבר הגיע למחזור של 300 אלף שקל'' (עמ' 20 לפרוטוקול, שורה 1). אבל אף גרסה זו לקתה בחוסר עקיבות, שכן דוראל טען באותה נשימה כי המציאות לא הייתה שונה מהמחושב בתחשיב הואיל והוא השקיע סכומים נוספים לאחר מכן (עמ' 19, שורה 12), וגם העריך כי ההכנסות שנתקבלו נעו דווקא בין 350 לֿֿ400 אלף שקל. כשהובהר לו שהתחשיב שעליו התבסס בתצהיר עדותו הראשית שונה, הצהיר: אני מוכן להעלות את זה. כי זה מה שהיה בזמנו. כשהגשנו את התביעה, זה מה שהיה. כשהגשנו את התביעה זה היה בסביבות שלוש-מאות. (שם, שורות 8-26) רוני, מצדו, טען בחקירתו כי אינו יודע מי ערך את המסמך והכחיש כי הציגוֹ לפני אודליה או דוראל. לדבריו, בישיבותיו עמם דלה נתונים ממסמכים המתייחסים למסעדה אחרת מתוך ארבע שהיו בבעלותו באותה תקופה והציג להם את עלויות התפעול שלה (עמ' 59 לפרוטוקול, שורות 11-22). גם יואב העיד (סעיף 24 לתצהירו) כי לא זכור לו שמוצג התביעה כט הוצג לבני הזוג, ובחקירתו הנגדית, כשהוצג לו המסמך והוא נשאל אילו נתונים הציגו להם הנתבעים, חיזק את גרסתו של רוני: אודליה ודוראל חקרו אותנו מכל כיוון אפשרי לגבי זה. אינני זוכר את המספרים המדויקים. לא הייתה שום הערכה - ובטח לא הנייר הזה [...], אינני מכיר אותו ואינני זוכר אותו, אני לא ערכתי אותו. (עמ' 73, שורות 4-7) מאוחר יותר (עמ' 76, שורות 3-4) חיווה דעתו כי המסמך מתאר הוצאות של ,,[...] פאב או בר, משהו כזה, מועדון''. ,יאקוזה' קמה על חורבותיה של ,המסבאה', ועלֿֿפי התכנון המקורי, אכן הייתה אמורה לפעול כמועדון למן השעה אחתֿֿעשרה לפני חצות, במתכונת בית העסק הקודם (ראו עדותו של עפר בעמ' 88, שורות 4-5). אך כמה חודשים לפני הפתיחה קיבלו הנתבעים את ההחלטה כי תהיה זו מסעדה לכל דבר ועניין, עסק שלדברי יואב, הוצאותיו גבוהות במידה משמעותית - ,,פי שניים או שלושה'' - מאלו של בר, כשההבדל שבין השניים הוא כהבדל שבין ,,שמים וארץ'' (שם, שורות 5-12). למעשה, המסמך הוצג מטעם עפר בהליך גילוי המסמכים, וכשזה עלה על דוכן העדים התבהרה התמונה עוד יותר. עפר העיד כי מי שערך את המסמך היה הוא, עלֿֿפי נתונים שסיפקו רוני - מן ,המסבאה', שהייתה בבעלותו, וממסעדה אחרת שלו - וכנראה גם יואב. הוא הכין את התחשיב, סיפר, בשלבים הראשונים של הקמת המסעדה, לפני שהתגבש אופייה סופית ועוד בטרם נוהל המשא-ומתן עם הזוג פולק, כדי שהנתבעים ייטיבו להבין לאן העסק מתקדם, ואמנם חלק מהסכומים שהופיעו בו לא הוצאו בסופו של דבר (עמ' 81 לפרוטוקול, שורות 13-27; עמ' 82, שורות 4-5). מכל מקום, בין שמדובר בנתונים ההולמים מסעדה ובין שעסקינן בהוצאותיו של מועדון, וגם אם יתר הנתבעים היו מודעים לקיומו של המסמך - העובדה המשמעותית לענייננו היא שמצג זה הוצג לתובעות קודם שפתחה המסעדה את שעריה. אמנם עפר טען שנתוני ההוצאות הקבועות, ,,[...] שהם מבחינת נעלם בעסקים, לנו היו'', מאחר שרוני ויואב שניהם היו בעלי עסקים (עמ' 81, שורות 18-22), אך כך או אחרת, עסקינן בהערכה ובאומדן משוערים, באין נתוני אמת שמקורם בעסק. אם החליטו התובעות להסתמך על נתונים אלו (דוראל השיב מיזמתו שנכתבו לפני פתיחת המקום כשנשאל היכן בתחשיב הוא רואה את סכום ההכנסות שציפה לו [עמ' 19, שורות 13-14] ושבתחשיב הופיעו הוצאות שלא היה בהן צורך לבסוף [עמ' 17, שורות 13-14]), חלה עליהן החובה לנקוט משנה זהירות; הן לא הרי בית עסק אחד כהרי משנהו, ולא ניתן בהכרֵח להקיש מרווחי מסעדה כלשהי על המחזור של רעותה. אם כן, כיצד דוראל מתיימר להעטות אצטלה של ודאות על תחשיב עסקי שבכוח, שעה שההכנסות וההוצאות בפועל מושפעות מאופי המקום, מעיתוי פתיחתו, מהתנהגותו של קהל מבקרים דינמי ומעוד כהנה וכהנה גורמים ומשתנים - אתמהה. זאת ועוד: בני הזוג פולק הודו כי לא בדקו את דפי הנהלת החשבונות שהוצגו להם. דוראל הצהיר (סעיף 37 לתצהירו) כי הללו נמסרו לו במהלך המשא-ומתן ועוד לפני השקעת הכספים, והיו גולמיים ובלתי-מבוקרים. לעומת זאת, בחקירתו טען תחילה כי ,,[...] זה היה אחרי שכבר השקענו את הסכום הראשוני'' (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 30-31), אך כשעומת עם אשר הצהיר הודה: ,,לא זוכר. יכול להיות שהתצהיר נכון'' (עמ' 11, שורה 3). עוד טען, כי רוני לחץ עליהם לחתום על ההסכם ולהפקיד את הכספים (סעיף 37 לתצהירו), אולם מעדותו השתמע כי הייתה לו האפשרות לפנות לגורם מקצועי כדי שיבדוק למענו את דפי החשבון בטרם יגמור אומר להשקיע, והוא, מטעמיו שלו, ביכר שלא לעשות כן: ש: למה לא הלכתם לרואהֿֿחשבון להתייעץ? הרי דפי חשבון זה חשוב לך. אתה אומר ,,ראינו אותם כהדיוטות, ללא רואהֿֿחשבון''. למה לא הלכת להתייעץ עם רואהֿֿחשבון? ת: טעיתי. נוצר אמון עם השותפים. היום הייתי עושה את זה אחרת, סביר להניח. ש: מישהו לחץ עליך לעשות את זה מהר? אמר לך ,,אל תקרא את דפי החשבון'' וכולי? ת: לא. ש: עכשיו בוא תעבור לשורה הבאה בסעיף 37 לתצהירך. ת: לא, היה לחץ גדול. ש: לפני רגע אמרת שלא. ת: לא על דפי החשבון. (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 4-12) זאת - אף כי רעייתו, שלדבריו יודעת לקרוא דפי חשבון, בדקה אותם וראתה כי אין בכוחם לשקף את מצב החברה או לגלות אם היא שקועה בחובות (עמ' 10, שורות 27-31, 20-21). ב) יָתרֿֿעלֿֿכן, נמצא כי תשומתֿֿלבם של אודליה ושל דוראל הוסבה, עובר לחתימתם על החוזה, לסוגיות מסוימות הדורשות הבהרה. הגם שעפר התקשה להיזכר במה בדיוק דובר (עמ' 89, שורות 1-6, 19-25), בתצהירו (סעיף 3) העיד כי התעורר בלבו חשד שמאחורי הכוונה לצרף שותף נוסף עומדים שיקולים זרים של רוני וכי אמר לאודליה שאינו מוכן לקבל על עצמו אחריות לצירופם של בני הזוג לחברה כבעלי מניות (סעיף 4). גם מחקירתו הנגדית עלה כי האופן שבו התנהל התהליך לא היה - מבחינתו, לפחות - נקי מספקות: ש: [...] היית אומר שאתה דיברת אתם - בתצהיר שלך - אפילו באוטו, אם אני זוכר נכון, ישבת אתה ואמרת לה שמצפונית - מצפונית - אתה לא שם [צ"ל: ,,שלם'' - ש' א'] עם זה שהיא תיכנס לעסק, והיא הודתה לך, ובכלֿֿזאת היא נכנסה לעסק. כשאתה אומר ,,מצפונית'', מה העיק עליך? ת: מי שניהל את המשא-ומתן עם דוראל ואודליה לגבי הכנסתם הוא רוני. יואב ואני עדיין מחוץ לתמונה. כשזה הגיע לשלבים מתקדמים, אז באופן טבעי פגשנו אותם והם נכנסו לעסק. היה... איזשהו נושא מסוים שעלה באחת מהשיחות, שהפריע לי. כלומר זיהיתי איזשהו פער מסוים בין מה שחשבתי לבין מה שהראו להם, אז יישרתי את זה לאודליה. ש: אמרת לה: אודליה, תמונת המצב, חדֿֿוחלק, היא כזאת? ת: כן. (עמ' 88 לפרוטוקול, שורות 14-22) מצטייר אפוא כי לבני הזוג הוצגו החשבונות מבלי שנמנע מהם להיוועץ ברואהֿֿחשבון, וגם דבריו של עפר, אם היה בהם ממש ואם לאו, היו עשויים לשמש להם נורת אזהרה. אף-עלֿֿפי-כן בחרו להתעלם מהם, לא ערכו בדיקות חשבונאיות והתקשרו מרצונם החופשי עם שלוש החברות הנתבעות. משכך אין להם להלין אלא על עצמם. ג) במהלך פעילותה של החברה נתגלעו בין השותפים חילוקי דעות רבים באשר לאופן ניהולה, ורוני ביקש לעצמו את השליטה בה. ביום 15/07/03 נחתמה תוספת שלישית להסכם ההקמה (מוצג ג למוצגי התובעות), שבה הוסכם כי פרוסתו של רוני בעוגת האחזקות תגדל. לפי התוספת, מעתה החזיקה נתבעת 1 (שבבעלותו) ב-51 ממניות החברה, נתבעת 2 (שבבעלות יואב) והתובעת - 18 כל אחת, ולנתבעת 5 (שבבעלות עפר) הוקצו 12 מניות בלבד. דוראל טען כי תנאי להסכמתו להעברת המניות לרוני היה שישקיע כספים בחברה ולא יסתפק בהפקדת ערבויות (סעיף 13 לתצהירו; עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 26-30). אולם ב,,הואיל'' האחרון שבתוספת השלישית להסכם ההקמה נכתב בהדיא: ,,[...]הצדדים הסכימו כי רוני ישקיע את סכום הכסף הנוסף, בין בכסף ובין בערבויות, בתמורה להעברת מניות[...]'', ובסעיף 2: [...] יובהר כי רוני כבר השקיע בעבר 50,000 ₪ מתוך סכום ההשקעה ואת הֿֿ100,000 ₪ הנוספים ישקיע בדרך של מתן ערבויות להלוואות שילקחו בחשבון הפעילות העסקית. בבית המשפט הפנה בא-כוח הנתבעים את דוראל לכתוב ב,,הואיל'' האחרון, ובתגובה הפנה דוראל לאחד משטרי העברת המניות שנספחו לתוספת השלישית להסכם ההקמה ואמר: ,,[...] בפועל, כשדיברנו שרוני ישקיע, חתמנו על הדף הזה'' (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 31-32). כאשר נוכח שאף שָׁם אין זכר להתחייבות להשקיע כסף בעין, טען: ,,על השטר לא כתוב, אבל זה מה שנאמר בישיבה: שרוני יפקיד 150 אלף שקל'' (עמ' 13, שורה 5). גם עיון בפרוטוקול ישיבה מיום 20/03/03 (מוצג ל למוצגי התובעות) סותר בבירור את דבריו. רוני מצוטט שם באומרו: ,,הזרמתי עוד 50 אלף ₪ ואזרים לפי דרישת הבנק עוד 100 אלף ₪ כל זה כבטחונות ואשקול דילול בקרוב'' (עמוד שני). הנהֿֿכי-כן, בשני מקומות הוכחה התחייבות לערבות - ותו לא. גרסתו של רוני על ההצעה שהועלתה בסתיו 2008, לרכוש את מניותיה של אודליה בחברה תמורת 185,000 ₪, הניחה את דעתי. הוא סיפר כי בני הזוג פולק הציעו את הרוכש, אך יואב והוא לא אישרו את ההצעה מכיוון שעוררה תהיות: אותו אדם היה מוכן לשלם את הסכום מניהּ וביהּ, גם כשרוני הציע את אחזקותיו בחברה ללא תמורה (ובלבד שהתובעות תישארנה ערבות לחובותיה), וכשביקשו להיפגש אתו נתקלו בסירוב מצד אודליה ודוראל (עמ' 64 לפרוטוקול, שורות 5-19). בשים לב לאיומיו של דוראל כי יכניס לעסק ,,עולם תחתון'' (דברי יואב בעמ' 58, שורה 15; ראו גם סעיף 43 לתצהירו; סעיף 47 לתצהיר רוני) חששם מובן, ויש לומר כי חוסר הנכונות של בני הזוג לחשוף לפני שותפיהם לעסק את זהותו של הרוכש הפוטנציאלי מטילה צל כבד על טוהר כוונותיהם. כאן המקום להעיר כי ניכַּר בדוראל, בזמן חקירתו הנגדית, שאינו שש לשתף פעולה עם בא-כוח הנתבעים ולהשיב נכונה לשאלותיו. תשובותיו לא היו לכידוֹת והתאפיינו בבלבול, ועל שאלות רבות לא ידע להשיב מפאת שכחה, לדבריו. גרסתו אינה אמינה בעיניי. ד) הנכס שבו פעלה המסעדה היה שכור, ועלֿֿפי נספח א לחוזה השכירות (מוצג כד למוצגי התובעות), למן השנה השנייה השוכרת רשאית לבחור בין שני מסלולי תשלום: בראשון דמי השכירות מחושבים עלֿֿפי עשרה אחוזים ממחזור המסעדה החודשי (11 אחוז במקרה שהמחזור עולה על 250 אלף ש"ח), ובכל מקרה אינם עולים על 7,500$ ואינם נופלים מ-4,000$; בשני משולם סכום קבוע של 6,000$. בעל הנכס שבו פעלה המסעדה היה רוני. בזמן המשא-ומתן נאמר לתובעות, לגרסתן, כי גובה דמי השכירות המשולמים על הנכס שבו יפעל העסק הוא 4,000$ לחודש, אך בקשתן לקבל לידיהן את הסכם השכירות לפני שייחתם החוזה לא נענתה. הן טוענות כי רק בדיעבד גילו שהבחירה נתונה בידיהן, ובינתיים בחר רוני באופציה הראשונה, המשתלמת לו יותר, מבלי לקבל החלטה מיוחדת על כך כדין (סעיף 12 לסיכומיהן). הנתבעים משיבים שהסכם השכירות נחתם בטרם צורפו התובעות לחברה. הם מפנים לנספח כג לתצהיר רוני, פרוטוקול הישיבה מיום 20/01/04, שלפיו פירט רוני באותה הזדמנות את שתי חלופות התשלום והשותפים - לרבות אודליה - הסכימו לתשלום לפי החלופה הראשונה החל בשנת השכירות השנייה. כשביקש למשוך 150,000 ₪ כדי לפרוע חלק מחוב השכירות שנצבר לא נרשמה מפי אודליה התנגדות. לא זו אף זו: במכתב מאת רוני לחברה מחודש אוגוסט 2003 (נספח ט לתצהירו) נכתב שנצבר חוב שכירות במשך 17 חודשים, כשהסכום החודשי עומד על 4,000$. אני מאמצת את עמדת הנתבעים. תשלום 4,000 דולר לחודש היה האפשרות האופטימלית מבחינת החברה, שכן בשנה הראשונה עדיין לא נרשם למסעדה כל רווח כספי. לאחר מכן לא הגיע מחזור המסעדה לרף העליון, מה עוד שבעל הנכס לא דרש סכום גבוה ממנו. אם לתובעות טענות על הסכם השכירות, היה על בני הזוג פולק לבחון אותו לפני שחתמו על החוזה. ואף אם סירבו הנתבעים להציג אותו לשניים והם, אנשי עסקים למודי ניסיון, בחרו לחתום על החוזה מבלי שבדקו את הסכם השכירות - הרי זה מחדל מצדם. ה) כזכור, התובעות טוענות כי הנתבעים ניהלו את העסק כטוב בעיניהם. בין היתר הן מפנות להסכמה בהסכם ההקמה שלפיה היה רוני אמור לנהל את המסעדה בבוקר, ועל עפר ויואב הוטל לעשות זאת בערב. לגרסת התובעות, הראשון לא הופיע למשמרות והותיר את הניהול בידיה של המלצרית הראשית (להלן: ,,מאיה''), והאחרונים גם הם נעדרו ממנו (סעיף 15 לתצהיר דוראל). עפר הודה בעדותו שכמעט מרגע פתיחת העסק לא נכח בו (עמ' 86 לפרוטוקול, שורות 28-29), הואיל ובחודשי הפעילות הראשונים לא הספיקו הרווחים לתשלום שכר למנהלים והוא נקלע למצוקה כלכלית. כאשר החלו רוני ויואב למשוך משכורות ונדחתה הצעתו לנהל את המקום תמורת שכר סמלי שיועד למנהל חיצוני, קיבל את הצעתו של יואב ומצא לעצמו עיסוק אחר (עמ' 87, שורות 16-22). גם רוני לא הכחיש כי משלב מסוים מיעט להימצא במקום בשעות הבוקר, אך להגנתו טען כי אחריותו הייתה לוגיסטית ואדמיניסטרטיבית במהותה ולאו דווקא חייבה את נוכחותו, וכי נקבעה עוד בזמן החתימה על הסכם ההקמה, כשתוכננה הקמת מועדון לילה (סעיף 32 לתצהירו; כן ראו סעיף 29 לתצהיר יואב). בתצהירו ובחקירתו מנה שורה ארוכה של נושאים הכרוכים בתפעול השוטף של המסעדה שלטיפול בהם היה אחראי בשעות הבוקר: טיפול בכוח האדם שנשכר, בהכשרתו ובמשכורות המשולמות לו, לרבות העובדים הזרים, על כל המשתמע מכך; תחזוקת המקום; טיפול בהזמנות; תשלומים לעירייה ולספקים - הם רק דוגמאות אחדות (סעיפים 32-34 לתצהירו; עמ' 60 לפרוטוקול, שורה 27-עמ' 61, שורה 10). בעיניו, מאיה הייתה מיומנת ואמינה, ודי היה בנוכחותה במסעדה (סעיף 35 לתצהירו). גרסתו נתמכת בעדויות הנתבעים האחרים. עפר העיד כי אורך המשמרת לא הוגדר בדיוק (עמ' 85 לפרוטוקול, שורה 24) וכי צפו ששעות הבוקר לא תהיינה עמוסות, כך שלרוני תהיה היכולת להתפנות לשאר תפקידיו, כגון עמידה בקשר עם הספקים (עמ' 86, שורות 1-2), ויואב הסביר כי שמר על קשר הדוק ורציף עמו כדי לדאוג לאינטרסים של המסעדה (עמ' 78, שורות 15-22). גרסת הנתבעים בנקודה זו הניחה דעתי, ואיני מוצאת כל ראיה לכך שתפקודו של רוני כמנהל בעסק נגרע בשל העובדה שלא נכח בעסק בכל המשמרות שהיו תחת אחריותו. לאמִתּו של דבר, נראה כי נטל על כתפיו מרצון מחויבות ומעורבות רבות יותר - בניהול המעשי היוםֿֿיומי וגם בפן הפיננסי, כאשר השקיע כספים נוספים בתמורה להגדלת נתח אחזקותיו בחברה. השכל הישר וההיגיון הכלכלי מחייבים את המסקנה כי לרוני היה עניין אישי מובהק להשקיע ממרצו בעסק, מפני שכך היה יכול להרבות את אפשרויות הרווח ולמנוע הפסדים, בהיותו בעל השליטה. לעומת רוני ולעומת יתר הנתבעים, אשר שימשו במסעדה - מי יותר ומי פחות - מנהלים בפועל, הרושם שיצר דוראל בעדותו היה כי תפקידו הסתכם בהשקעת הכסף. כך, למשל, כאשר נשאל כמה טבחים עובדים במסעדה נכון ליום מסירת העדות (עמ' 18, שורות 7-10) או מה היקף ההוצאות של העסק (עמ' 20, שורות 13-14) השיב כי אין לו מושג וכי בהיותו ,,שותף לא-פעיל'' הוא אינו אמור להיות מעורב. דוראל אף לא חתם על שֵׁקים של החברה, והעיד כי לא עשה זאת משום שלא נתבקש (שם, שורות 15-16). אלא שרוני העיד כי דוראל לא רצה לחתום על ההמחאות (עמ' 66, שורות 28-29), ודבריו העמידו את גרסתו באור אחר: בתחילה היינו שמים לו במגירה שיקים שהוא היה צריך לחתום עליהם. המסעדה הייתה חמש דקות ממקום המשרד שהוא היה עובד בו. הוא לא היה יכול להגיע. הוא היה עסוק. הוא היה אומר: תחתמו אתם, אינני יכול להגיע... לא זוכר... (עמ' 67, שורות 1-3) מעדויות הנתבעים עולה כי לא זו בלבד שדוראל לא הרים תרומה חיובית לניהול העסק, אלא הוא גם החל להפריע לו. הללו העידו עליו כי השמיע איומים שונים, ניסה למנוע את כניסתה של מאיה למסעדה ואף תקף אותה (סעיף 43 לתצהיר יואב; סעיף 47 לתצהיר רוני), ובאופן כללי - כי התנהג בבריונות כדי להביע את חוסר שביעות רצונו ממצבה של המסעדה (עמ' 80 לפרוטוקול, שורות 6-8; עמ' 65, שורות 11-15). חיזוק לכך ניתן למצוא בפרוטוקול הישיבה מיום 20/05/03 (נספח ה לתצהיר יואב), שבו נרשם מפיו: ,,אני לא רוצה שמאיה תכנס לעסק ואם תכנס אסחוב אותה החוצה באוזניים'' (עמוד שני). אגב אורחא, עיון באותו פרוטוקול - שאף התובעות הציגו אותו, כמוצג ל למוצגיהן - מפריך את טענתן כי רואהֿֿהחשבון של החברה הוחלף מאחורי גבן, באשר עולה ממנו כי באותה ישיבה הציע רוני את ההצעה ודוראל ייפה את כוחם של יואב ושלו להחליט על המהלך כרצונם (עמוד שלישי). עדת התביעה מיכל רוזן (להלן: ,,רוזן''), ששימשה מלצרית במסעדה, הצהירה: מספר פעמים בהם [כך במקור - ש' א'] עבדתי במסעדה בא שליח למיה, אחראית המשמרת, שאמר שרוני שטרן ו/או רעייתו שלחו אותו לקחת סחורה מהמסעדה לעסק נוסף של רוני בקניון כמו: אוכל, שתיה וכיו"ב בכמויות גדולות. הדבר היה ידוע ומקובל בין המלצרים ולא הסתירו אותו. (סעיף 5 לתצהירה) על סמך עדות זו התובעות מבקשות לקבל כי רוני ערבב את עסקי המסעדה עם עסקיו האחרים. רוני השיב כי חלק מהספקים נהגו להשאיר במסעדה משלוחים המיועדים לעסק שניהל בקניון רמתֿֿאביב, אשר תמך במסעדה בחודשים שבהם עבדה בה העדה. בכל אופן, גם הוא (סעיפים 93-94) וגם יואב (סעיף 74) טענו בתצהיריהם כי לכל עסק שבבעלותו הייתה הנהלת חשבונות נפרדת והוא שילם את הוצאותיו, ורוזן לא ידעה להשיב אם נערכה התחשבנות מאוחרת על הסחורה (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 7-8; עמ' 8, שורות 4-5). אני מקבלת את גרסת הנתבעים. בשלב מסוים נעשה רוני מעורב בפוליטיקה, ובסופו של דבר התמודד על מקום ברשימת הליכוד לכנסת. התובעות מלינות על כך שערך במסעדה אירועים שבהם אירח את אנשי שלומו, חברי מפלגה וכאלה שחפץ ביקרם, ונתן להם לסעוד בהנחה או חינם. לטענה זו, שהנתבעים מכחישים את רובה, אינני מוצאת מקום להידרש, מאחר שהאדנים שעליהם היא נשענת רעועים למדיי. שני המלצרים שבשיחות עם דוראל אישרו אותה לכאורה, כמפורט בתמלילים שהוצגו מטעם התובעות, לא מסרו תצהירים, כל שכן נחקרו לפניי, ולכן ציטוט מדבריהם הוא לכל היותר עדות מפי השמועה; גם כתבות שפורסמו בעיתונים, כידוע, אינן יכולות להיחשב ראיות בעלות משקל רב, אם בכלל. אשר לקובלנת התובעות על כך שרוני ויואב משכו משכורות בעבור הניהול - דומה כי טוב היה לזו שלא הועלתה משהועלתה. מתצהיריהם של השניים (סעיפים 35-36 לתצהיר יואב; סעיף 39 לתצהיר רוני) עולה שכשמונה חודשים עבדו הנתבעים בחברה ללא תמורה, ורק לאחר מכן החלו לקבל שכר, שסכומו עלה במעט על 6,000 ₪ לחודש. נוסף על כך נותרה החברה חייבת לכל אחד מהם סך של 8,333$ (סעיף 37 לתצהיר יואב; סעיף 40 לתצהיר רוני). שכר זה - אשר יואב העיד (עמ' 79 לפרוטוקול, שורות 2-5) שאודליה קבעה את גובהו ושהוא הסכים לקבלו עלֿֿאף היותו ,,[...] מצחיק, יחסית לשוק[...]'' ו,,נמוך בהרבה ממה שיכולתי לדרוש, בהתאם ליכולתם'' - אינו בלתי-סביר, בפרט לאור היקף העבודה והאחריות שהושת על יואב ועל רוני, ועלֿֿכן איני מוצאת פסול בהחלטתם למשוך לעצמם משכורת. ו) פעמיים עבר העסק שיפוץ. על הפעם הראשונה העיד יואב: [...] הסיבה שהכנסנו את דוראל לעסק הייתה סיבה פשוטה מאוד. לא היה לנו מספיק כסף כדי לגמור את השיפוצים האלה, וראינו שהמצב הולך ומידרדר, ולכן החלטנו להכניס אותו פנימה. [...] (עמ' 72, שורות 29-31) את עלותן של אותן עבודות, שהתבצעו לפני הפתיחה, העריך במאות אלפי שקלים (שם, שורה 2). כמצוטט לעיל, באותו שלב התעניינו אודליה ודוראל רבות בהוצאותיו המתוכננות של העסק, והדעת נותנת כי ביקרו בעסק והיו מודעים לשיפוץ. בהקשר זה התובעות מפנות לסעיפים 11 ו-17-19 לכתב ההגנה שהוגש מטעמו של עפר, שבהם טען כי רוני ביקש להשביח את הנכס על חשבון שותפיו. אבל ראוי לתת את הדעת לסעיף 7, שממנו עולה כי השיפוץ היה חיוני: הנתבעים 3, 4 וֿֿ6 פעלו ע"פ ההסכם ושפצו את הפאב במשך כשנה. יובהר כי לא ניתן היה להפעיל את הפאב במצבו בעת ההתקשרות מאחר והמסבאה נסגרה באופן לא מקצועי ותכולת המזון שהייתה במקום נרקבה במשך זמן רב עד כדי כך שלא ניתן היה להתקרב למקום. הדברים, כמדומתני, מדברים בעד עצמם. השיפוץ השני נערך לפני כמה שנים, אחרי הגשת התביעה, הפעם בעלות של עשרות אלפי שקלים (עמ' 72 לפרוטוקול, שורות 18-22). לא ברור לאיזה צורך נערכו עבודות אלו ואם היו הכרחיות, אך על התובעות, המבקשות לתמוך טענתן כי נעשו לטובת רוני ולא לטובת החברה, להוכיח כי עלֿֿאף יחסי הכוחות בחברה, שבמסגרתם החזיקו הוא ויואב ברוב המניות, התקבלה ההחלטה לשפץ שלא כדין, והוכחה כזאת לא הוצגה. ז) דוראל, כזכור, וגם עפר הודחו מתפקידיהם שלא בפניהם, והתובעות טוענות כי את הישיבה שבה נפלה ההחלטה כינסו רוני ויואב, אשר נטלו אז את הסמכויות בחברה לידיהם, מבלי להודיע עליה ליתר הדירקטורים. מעבר לעובדה כי מעשה כזה סותר את שנקבע בחוזה ואף את הוראות חוק החברות, התובעות סבורות כי השניים השתמשו בזכויות החתימה הבלעדיות שהקנו לעצמם שלא כדין, ובכך גרמו בכוונת מכוון לחילוט ערבותם האישית של בני הזוג פולק. עתה, ומעבר לדרוש - שכן כפי שאבאר בהמשך, אין נפקא מִנה אם אספת בעלי המניות שנערכה ביום 05/08/03 אכן זומנה כדין - אדרש בקצרה לאופן זימון אספת בעלי המניות. הגרסאות על אודות הזימון לאספה סותרות. מחד גיסא, התובעות טוענות כי לא הוזמנו אליה כלל, וחיזוק מה לגרסתו של דוראל נמצא בדבריו של עפר, שכאשר הוצג לו פרוטוקול הישיבה (מוצג יט למוצגי התובעות) והוא נשאל אם היה מודע לקיומו כשנערך ואם בכלל זומן, ענה: ,,לא שזכור לי'' (עמ' 84 לפרוטוקול, שורות 17-21). מאידך גיסא, רוני דווקא העיד כי טלפן לבני הזוג פולק ולעפר והודיע להם כי הם מתבקשים להגיע למשרדו של עוה"ד בכר ביום 05/08/03 ולהשתתף בישיבה שלא מן המניין, אך הם הודיעו שלא יתייצבו (עמ' 55, שורות 16-26; עמ' 65, שורות 4-9). לדבריו, אף כאשר נתקבצו הנוכחים במשרד ביום הנקוב ונוכחו כי השניים אינם, התקשר אליהם עוה"ד בכר והודיע להם כי הישיבה מתקיימת ומה יידון בה, והם השיבו שאינם חפצים לבוא (עמ' 65, שורות 16-21). זימון בכתב, עלֿֿכלֿֿפנים, לא נשלח מראש, והראיה הברורה לכך היא ניסיונו של עוה"ד בכר לתקן את המחדל באמצעות כינוס אספה נוספת כדין. סעיף 63(א)(2) לחוק החברות מקנה את הכוח לדרוש כינוס אספה מיוחדת בחברה פרטית לאלה: בעל מניה, אחד או יותר, שלו לפחות עשרה אחוזים מההון המונפק ואחוז אחד לפחות מזכויות ההצבעה בחברה, או בעל מניה, אחד או יותר, שלו לפחות עשרה אחוזים מזכויות ההצבעה בחברה. הן רוני הן יואב החזיקו ביותר מעשרה אחוזים מהון המניות, ולכן היה לאלֿֿידם לדרוש את כינוס האספה, אולם הדרך הראויה לכנסהּ משמיאנו יתר הדירקטורים להגיע אליה הייתה לפנות, על יסוד סעיף 72 לחוק החברות, לבית המשפט בבקשה להורות על כינוס אספה בדרך שימצא לנכון. בספרות נמצא כי מקרה אחד שבו ניתן לעשות זאת הוא [...] כאשר בעלי מניות, המחזיקים במיעוט המניות בחברה, נמנעים מלהשתתף באסיפה ובכך מונעים את האפשרות לכינוסה במניין החוקי הנדרש, למשל לצורך שימוש על ידי הרוב בכוחו להביא לפיטוריהם של אותם בעלי מניות מיעוט ממשרתם כדירקטורים ולמנות דירקטורים אחרים. [...] (צפורה כהן בעלי מניות בחברה - זכויות תביעה ותרופות כרך ב 18-19 [מהדורה שנייה, 2008]) בצורה כזאת נמנע מצב שבו מחזיקי מניות המיעוט נוטלים לעצמם זכות וטו שלא עלֿֿפי מעמדם בחברה (שם). ברם חשוב מכול: אף שהאספה לא כונסה כדין, נראה כי את החלטת הפיטורין היה ניתן לקבל בדיעבד, הואיל ולפי סעיף 85 לחוק החברות - החלטות האסיפה הכללית יתקבלו ברוב רגיל, אלא אם כן נקבע רוב אחר בחוק או בתקנון. סעיף זה חל על האספה, שכן תקנון החברה אינו מתייחס לרוב הדרוש, והרי המניין שכונס היה גדול מן המזער. ,,אסיפה כללית'', כהגדרתה בחוק החברות, היא ,,אסיפה שנתית או אסיפה מיוחדת של בעלי המניות'', ו,,אסיפה מיוחדת'' היא ,,אסיפה כללית של בעלי המניות שאינה אסיפה שנתית''. רוני העיד כי עפר ודוראל ,,[...] ידעו שהם פוטרו'' (עמ' 56, שורה 5), וזאת מפני ש,,הם ידעו מה הולך להיות בישיבה'' (עמ' 65, שורה 31-עמ' 66, שורה 3). השניים הצהירו (סעיפים 46, 49 לתצהיר יואב; סעיפים 50, 56 לתצהיר רוני) כי נוכח התנהגותו של דוראל ביקש רוני להשתמש בכוחו כבעל מניות השליטה בחברה ולהביא למצב שהחברה תוכל לפעול ללא הפרעה. מפרוטוקול האספה עולה כי רוני ויואב, שאחזו יחד ב-69 מתוך 99 מניות החברה, החליטו כי מאותו רגע ואילך ישמשו רק שניהם דירקטורים וכי חתימותיהם בלבד תחייבנה את החברה בכל דבר ועניין. עוה"ד בכר נכח באותה אספה, ובחתימתו על הפרוטוקול אישר שפעולותיהם של הדירקטורים הנוכחים חוקיות, אך לדברי רוני (עמ' 67 לפרוטוקול, שורות 11-15), הלה ביקש לכנס ישיבה נוספת כדין כדי שהחלטה מהותית זו תאושרר. הנטל להוכיח קיפוח מוטל על הטוען לקיומו (ע"א 226/85שאשא חברה לניירות ערך והשקעות בע"מ נ' בנק ,,אדנים'' למשכנתאות והלואות בע"מ, פ"ד מב(1) 14 [1988]). המלומדת כהן מזכירה מקרים שבהם לא יינתן סעד גם אם הפר הדירקטור את חובתו כלפי החברה, וזאת כאשר לא נגרם לחברה כל נזק. ישנם מקרים שבהם החברה אף נהנתה מהפרת החובה (עמ' 160 והאסמכתאות ששם). בענייננו לא עלה בידי התובעות להוכיח כי קופחו. דוראל נמצא מודה כי מעולם לא השתמש בסמכויותיו כדירקטור (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 21-30), ורוני העיד כי גם לאחר פיטוריהם הוסיף לזמן את בני הזוג לאספות, נתן למנהל החשבונות הוראה ,,לפתוח לפניהם הכול'' וסיפק להם קוד כדי שיוכלו לעקוב אחר המתרחש בבנק, והם נותרו מעורבים בפעילותה של החברה (עמ' 68 לפרוטוקול, שורות 27-28; סעיפים 77, 87 לתצהירו והאסמכתאות ששם, וראו להלן). באספה שהתכנסה ביום 22/08/03, במעמד כל ארבעת בעלי המניות, מילא רוני פיו מים בכל הנוגע לשינוי בחלוקת הסמכויות. עפר העיד כי עובדת פיטורי הדירקטורים ושינוי זכויות החתימה לא צוינה (עמ' 84 לפרוטוקול, שורות 25-29). עיון בפרוטוקול (מוצג ט למוצגי התובעות) מגלה כי רוני הודיע בפתח האספה שהוחלט לכנסה מכיוון שלחברה בעיה כספית והזמין את הנוכחים להציע הצעות לפתרון. הוא סיפר כי ליואב חבר השוקל להשקיע בעסק והציע שאם יֵצא המהלך לפועל תדוללנה אחזקותיהם של בעלי המניות הקיימים. הכול תמכו בהצעה פרט לאודליה, אך לאחר ההצבעה שינו היא ועפר את דעתם. ברוב קולות הוחלט להעביר למשקיע החדש 24 מניות, כך שבין הבעלים הקיימים תתחלקנה המניות כך: רוני: 38.64 יואב: 13.64 אודליה: 13.64 עפר: 9.1 (עמוד רביעי) שאלה נוספת עלתה לדיון באספה. לגרסתם של רוני ויואב (ראו, למשל, סעיף 54 לְתצהיר הראשון), בחשבון הבנק של החברה נוצרה יתרת חובה (עלֿֿפי דברי יואב בפרוטוקול הישיבה, סך הריבית החודשית היה 12,000 ₪). ההצעה שהוצעה הייתה להורות לבנק לחלט את סכום הערבויות של השותפים ולהזרימו לחשבון. עפר התנגד לחילוט הערבויות וגם אודליה, אך זו ביקשה שהות בת שבועיים כדי לבדוק את הנושא עם מנהל סניף הבנק בטרם תודיע עמדתה הסופית. למרות זאת, שישה ימים לאחר האספה, ביום 28/08/03, שיגרו רוני ויואב אל הבנק הוראה לחלט את הערבויות (מוצג ח למוצגי התובעות). ח) בחקירתו העיד רוני כי יואב והוא, שיזמו את המהלך והצביעו בעדו, חשו שהוא הכרחי בעקבות אתראתו המפורשת של הבנק כי יחדל לכבד את ההמחאות שתמשוך החברה אם לא יעשו כן (עמ' 54 לפרוטוקול, שורות 9-10). גם יואב גרס: ,,הבנק לא נתן לנו שום בררה אחרת'' (עמ' 79, שורה 24). אותן אתראות, מן התאריכים 22/06/03 ו-04/07/03, צורפו לתצהיר עדותו הראשית של רוני (נספחים ז-ח), ובמוקדמות מביניהן התרה הבנק בכל ארבעת השותפים שאם בתוך שבעה ימים לא יסולק החוב, שעמד אז על סך 1,410,107 ₪, ותשולמנה הריבית שנצברה וההוצאות ייאלץ לנקוט ,,[...]צעדים משפטיים מתאימים לרבות מימוש הבטחונות שבידינו''. גם סגן מנהל סניף הבנק, דוד אבוקסיס, אשר זומן לעדות מטעם התובעות, הצהיר כי הבנק דרש לחלט את הערבות ,,[...] בעקבות חוסר הביטחונות המתמשכים'' ו,,החריגה ממסגרת האשראי המאושרת [...]'' (סעיף 12 לתצהירו, המוצג ,נ/1'), ובחקירתו הנגדית אישר שאילולא חולטה היה הבנק חדל לתת אשראי, מגביל את החשבון ומפסיק את הפעילות בו (עמ' 50 לפרוטוקול, שורות 8-15). מכתבי הבנק לא הותירו בידי החברה אפשרות זולת פירעון החוב במהירות, ומשלא היו בידיה אמצעים אחרים, נדרש חילוט הערבויות לאלתר. מכאן שאפילו לא הורו לו רוני ויואב לעשות זאת מיזמתם, היה הבנק מחלט את הערבויות. דוראל עמד על כך שהבנק לא סיפק לו מידע ולכן אינו יודע אם ערבויותיהם של יתר בעלי המניות חולטו (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 14-15) ואם החברה בכלל חבה כספים לבנק (עמ' 30, שורות 4-5), אך התברר כי ידע שיואב ורוני נתנו לבנק הוראה לחלט את הערבויות כולן (עמ' 28, שורות 2-11), וכשנתבקש לעיין בדפי החשבון שצירף הודה: ,,היה חוב. לא צריך להסתכל. היה חוב'' (עמ' 30, שורות 6-7). התובעות גם ניסו לטעון כי ביום חילוט הערבויות קיבלה החברה מהבנק שלוש הלוואות שסכומן הכולל כ-756,000 ₪ ושהריבית שגבה הבנק עליהן הייתה גבוהה מזו ששולמה על יתרת החובה. טענה זו לא הוכחה, נהפוך הוא. הכלל והנוהג הם כי סכום הריבית על הלוואה שבנק מעמיד ללקוח נמוך מזה של ריבית הנגבית על יתרת חובה, והטענות בסעיף 7 לסיכומי התובעות אינן יותר מהשערות שאין להן תימוכין בראיות. חובת תוםֿֿהלב המוטלת על הדירקטור ונושא המשרה אינה יכולה להיקרא במנותק מחלקה השני והוא החובה לפעול לטובת החברה בכללותה. [...] (אברהם פלמן והדרה ברֿֿמור דיני חברות בישראל להלכה ולמעשה כרך ב 620 (מהדורה רביעית מורחבת ומעודכנת, 1994) יָתרֿֿעלֿֿכן, על הפעולה לטובת החברה להיות השיקול המהותי המנחה את הדירקטור, ועל המבקש להכשיר פעולה שגרמה נזק מסוים למקצת בעלי המניות לשאול את עצמו אם לא היה ניתן לבצע את הפעולה באופן אחר, שלא יגרום את העוול (ע"א 667/76ל. גליקמן בע"מ נ' א. מ. ברקאי חברה להשקעות בע"מ, פ"ד לב(2) 281, 288 [1978] והאסמכתה ששם). כאשר נשאל כיצד זה הוחלט להורות לבנק לחלט את הערבויות כאשר לא היה לכך רוב בחברה, ענה רוני: מאותה סיבה - שאנחנו המשכנו לשבת אתם כבעלי מניות רגילים. וכאילו אנחנו ממשיכים בפעילות... מה שאנחנו רוצים הוא טובת העסק. הנושא של זכויות חתימה לא הוסיף לנו שום דבר. לא הוסיף לנו עלייה במשכורת, לא הוסיף לנו איזה שום דבר לעסק. היו בינינו מריבות, היו בינינו... עד כדי איומים בעירוב עולם תחתון. והדבר היחיד שיכולתי להגיד הוא: אני אוסיף כסף, אני אעלה לחמישיםֿֿואחד אחוז, כדי לעצור את ההידרדרות של העסק. אין פה שום סעיף, או... בכל מערכת ההסכמים - שעשינו לטובתנו. כל מה שעשינו עשינו לטובת העסק. השקעתי מכיסי, לא קיבלתי שנים דמי שכירות... [...] (עמ' 58 לפרוטוקול, שורות 13-18) עדות זו מקובלת עליי. לא בנקל ייטה בית המשפט להתערב בהחלטה שהתקבלה במהלך ניהול החברה ובמסגרת סמכויותיהם של הדירקטורים, המבוססת על היגיון עסקי ועל שיקול דעת עצמאי המונע מרצון לפעול לטובת החברה. את החלטת הדירקטוריון על חילוט הערבויות קיבלו מי שהחזיקו ברוב משמעותי של המניות, ולאחר בחינתה לגופה לא מצאתי בה פגיעה מכוונת בתובעות או ניסיון לקפחן, כי אם תוצאה מחויבת המציאות של הפסדי החברה אשר נבעה מצבירת יתרת חוב בבנק. אין להתעלם גם מכך שערבותם של רוני ושל יואב חולטה בדיוק כמו ערבותם של יתר המנהלים, ומהודאתו של דוראל (עמ' 15 לפרוטוקול) כי לא פעל לביטול החוזה חרף טענותיו הקשות לתרמית, אשר אומרת דרשני. משכך לא ניתן לבטל את ההחלטה, ובאין הוכחה לחוסר תום לב, לרשלנות או לניצול לרעה של שיקול הדעת, אין סיבה להטיל על הנתבעים חבות אישית. ח) לפי חישובן של התובעות, נזקן עולה כדי הסכום שהשקיעו בחברה וזה שאבד להן כאשר חילט הבנק את הערבויות. הן תובעות את השקעתן, בסך 25,000$, את ההלוואה שנטלו בשביל החברה, שסכומה 10,000$, ואת 40,000$ שהפקידו כערובה - הכול בתוספת ריבית והפרשי הצמדה. לזאת הן מצרפות את רווחי המסעדה שלטענתן הוצגו להם בעת המשא-ומתן עם הנתבעים, שאותם הן תובעות לפי חלקן היחסי בשליטה בחברה. אשיב לכל תביעה לפי סדרה. ראשית, 25 אלף הדולר שהפקידו התובעות בחשבון הבנק של החברה ניתנו כהשקעה ראשונית בהקמת המסעדה, ובחוזה (סעיף 10) נקבע בפירוש שאינם מיועדים להשבה. שנית, את ההלוואה לוו מרוני ומעולם לא פרעו אותה. שלישית, כאמור, לא רק ערבותן של התובעות חולטה, אלא ערבויות השותפים כולם. לבסוף, ברי כי תביעה לתשלום המבוססת על הערכה ועל צפי לבדם אינה יכולה להתקבל. יואב העיד שהעסק הצליח להתאזן ואחרֿֿכך הידרדר (עמ' 78 לפרוטוקול, שורות 24-25), והפרוטוקולים של ישיבות החברה (מוצגים ט, ל למוצגי התובעות; נספח ו לתצהירי רוני ויואב) מעידים כי שקעה בחובות לבנק ולא הצליחה לשלם את דמי הניהול ואת מלוא דמי השכירות. זיכרונו של דוראל, מן העבר האחר, בגד בו כאשר נתבקש להסביר מדוע בחישובו (סעיף 62 לתצהירו) הוא מתבסס על 25 אחוזי בעלות כשמשלב מסוים דוללו אחזקות התובעות לֿֿ18 אחוז (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 2-21). לפיכך אין מנוס מהקביעה כי התובעות לא הוכיחו שהמסעדה גרפה את הרווח הנטען ולא הוכיחו את תביעתן כלל. ט) לשיטת התובעות, עוה"ד בכר, אשר נכח בישיבות בכלל ובזו שבה התקבלה ההחלטה על פיטורי הדירקטורים בפרט, היה שותף מלא למעשי הנתבעים. זאת, משום שהוא היה זה אשר שלח לבנק, ביום 06/08/03 - יממה לאחר הישיבה - הודעה על שינוי זכויות החתימה בחברה, וכך הרים תרומה לחילוט ערבותם של בני הזוג פולק. בסיכום טענותיהן התובעות טוענות כי במעשהו זה פעל בניגוד אינטרסים ובניגוד לכללי האתיקה ולחוק לשכת עורכי-הדין. כבר עתה אומַר כי ממסקנותיי עד הנה נובעת מסקנה נוספת, מתבקשת - עוה"ד בכר לא פעל ברשלנות, ולוּ מן הטעם שלתובעות לא נגרם נזק מהדחתו של דוראל. אך למעלה מן הצורך אוסיף גם זאת: עוה"ד בכר הודה כי לא זימן כדין את בעלי המניות לאספת החברה (עמ' 92 לפרוטוקול, שורות 16-17), ואף לא זכר אם דיווח לרשם החברות על השינוי בהרכבו של חבר המנהלים כנדרש (שם, שורות 18-20). חובתו של פרקליט לפעול במסגרת החוקית המותרת היא חובה מהותית הנגזרת מתפקידו, ונראה כי בכך כשל עוה"ד בכר. כמו-כן, הגם שטרח לפרט בפרוטוקול אותה ישיבה, שאותו רשם (עדות רוני בעמ' 56, שורה 22), את שיעור האחזקות שבידי הנוכחים מתוך כלל בעלי המניות, הוא לא ראה לנכון לציין בו אילו מהדירקטורים שהוזמנו הופיעו ואילו לא, כפי שנעשה באספות מאוחרות (לדוגמה, נספח יד לתצהיר יואב - פרוטוקול מיום 20/01/04), וכפי שהעיד, אחרי אותה ישיבה למד מהניסיון (עמ' 94 לפרוטוקול, שורות 30-31). לישיבה שנערכה ביום 03/10/03 לא הופיעו דוראל ועפר. הראשון העיד (סעיף 18 לתצהירו) כי ביקש לבטלהּ, ומן הפרוטוקול (מוצג יז למוצגי התובעות) עולה שיואב, רוני ועוה"ד בכר סרו בכלֿֿזאת למשרדו, ומקץ המתנה של עשר דקות מחוצה לו ללא תגובה הצמידו פתק לדלת שבו נכתב כי האספה נערכת במסעדה. בין מוצגי התובעות נמצא טופס נושא התאריך 06/08/03 שכותרתו ,,אישור פתיחת חשבון לתאגיד רשום'' (מוצג יח1, עמוד ראשון). עוה"ד בכר, החתום עליו, מאשר בו לבנק את השינוי בזכויות החתימה שעליו הוחלט בישיבה שנתכנסה יום קודם לכן, אך לצד שמם של רוני ושל יואב ברשימת המנהלים שמבוקש להקנות להם זכות לחתום בשם החברה מופיע גם שמו של דוראל. על אותו מסמך הוטבעה חותמת הבנק ,,צילום נאמן למקור'', ובידי התובעות מצוי עותק נוסף שלו (מוצג יח1 למוצגיהם, עמוד שני), הזהה בכול פרט לשמו של דוראל, שנמחק בו בקו - תיקון שלצדו מופיעה חתימתו של עוה"ד בכר וחותמתו. בשורות שבתחתית המסמך ניתן לראות ששוגר לבנק בפקסימיליה ביום 29/08/03. רוני נדרש לטופס בחקירתו הנגדית: ש: [...] התאריך כאן הוא 6 באוגוסט 2003. כתב היד כאן גם כן, אני מניח, הוא של עורךֿֿהדין בכר. תסביר לי: אם הישיבה ב-5 באוגוסט נערכה במשרדו של מר בכר, והוא ידע באופן מוחלט על קיומה, איך זה שב-6 באוגוסט 03' הוא משגר לבנק מכתב שבו הוא מציין זכויות חתימה שונות לחלוטין? הוא כותב כאן: (קורא). תסביר לי איך - 5 באוגוסט, יום לפני כן - זה לא משהו שהוא... איך הוא עושה דבר כזה? ת: טעות של... יעקב בכר. ש: טעות של מר בכר. ת: כן. (עמ' 56 לפרוטוקול, שורות 23-31) עוה"ד בכר אישר כי במילוי הטופס נפלה שגגה בהיסח הדעת: בתחילה שלח אותו לבנק כששלושה הם שמות הנציגים שחתימת שניים מהם, בצירוף חותמת, תחייב את החברה. מאוחר יותר הוסבה תשומתֿֿלבו לשגיאה, והוא תיקן את המסמך ושלחוֹ לבנק שנית (עמ' 92 לפרוטוקול, שורה 22-עמ' 93, שורה 5). מעורבותו של עוה"ד בכר בהתרחשויות אינה מוטלת בספק. הוא נכח בישיבות, חתם על פרוטוקולים ואף שיגר מיזמתו לבנק את המסמך המאשר את שינוי זכויות החתימה. ואולם כפי שקבעתי לעיל, בין שזומנה אספה כדין ובין שלא, בין שפוטרו הדירקטורים כדין ובין שלא כדין - מהיכא תיתֵי, חילוט הערבויות היה בלתי-נמנע. אֵי-לכך, אף אם התרשל עוה"ד בכר במידה כלשהי, בהעדר קשר של סיבה ותוצאה בין מעשיו לבין הנזק שהתובעות טוענות כי החילוט גרם להן, אין לומר כי התקיימו רכיביה של עוולת הרשלנות, כנדרש בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ס ו ף ֿ ד ב ר התביעה נדחית. התובעות תשלמנה לכל אחת מקבוצות הנתבעים שיוצגו עלֿֿידי פרקליטים בהליך (נתבעים 1-4 ו-9, וכן נתבע 7) הוצאות משפט, וכן תשלמנה לכל אחת מהן שכרֿֿטרחת עורכי-דין בסך 15,000 ₪, אשר יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. חוזהמצג שווא