התובע רכש מהנתבעת 1 חלקי מקררים ואחסן אותם במחסניה. החלקים נלקחו - ללא רשותו - על ידי הנתבעת 4 או מי מטעמה ומכאן תביעת התובע לפיצוי ולשיפוי על נזקיו. נתבעות 1 - 3 שיגרו הודעת צד ג' כנגד נתבעים 4 - 5. אלה העובדות הנדרשות לעניין: 1. הנתבעת 1, אמקור בע"מ (להלן: "אמקור") היתה במועדים הרלוונטיים לתביעה יצרנית מקררים. 2. בשנת 2001 החלה אמקור לנקוט בהליכים לסגירת המפעל ליצור מקררים והיא מכרה לתובע, אשר שימש - בין היתר - כמוביל מטעמה, גופי מקררים וחלקי מקררים. בהתאם לחוזה רכישה מיום 12.4.01 (מוצג ג' 1 למוצגי התובע - להלן: "החוזה") רכש התובע את הציוד כדלקמן: א. מעבים ומאיידים המאוחסנים במחסן שברחוב יגאל אלון 98 תל אביב (להלן: "הציוד" ולהלן: "המחסן"). ב. גופי מקררים שהובלו על ידי התובע למחסני אמקור בקיבוץ נתיב הל"ה (להלן: "גופי המקררים"). 3. תמורת רכישת הציוד וגופי המקררים התחייב התובע לשלם לאמקור סך של 300,000 ש"ח במועדים ובשיעורים שנקבעו בחוזה. 4. אמקור הרשתה לתובע לאחסן את הציוד במחסן, יחד עם זאת הסכימו הצדדים כי הוראות חוק השומרים תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק השומרים") לא יחולו על ההתקשרות נשוא החוזה. עוד הוסכם כי התובע מתחייב לפנות את הציוד מהמחסן תוך 14 יום מיום שיידרש לעשות כן על ידי אמקור. 5. המחסן מוקם במתחם מקרקעין ברחוב יגאל אלון תל - אביב שבבעלות אמקור, אשר יועד להריסה לצורך בניית פרויקט מסחרי (להלן: "המתחם"). הפרויקט החדש היה אמור להיבנות באמצעות אמפא נדל"ן בע"מ, שהיא חברת בת של נתבעת 2, אמפא בע"מ (להלן: "אמפא"). 6. ביום 19.5.01 התקשרה אמקור בחוזה עם נתבעת 4, תלמים חברה לבנייה והנדסה אזרחית בע"מ (להלן: "תלמים") לביצוע עבודת ההריסה של המתחם (להלן: "חוזה ההריסה"). עבודות ההריסה בוצעו בפיקוחה של נתבעת 3, סי.פי.אם ניהול בניה בע"מ (להלן: "נתבעת 3"), מטעם אמקור. עבודות ההריסה בוצעו בשלבים כאשר הריסת המחסן בוצעה בשלבים האחרונים של הריסת המתחם. 7. ביום 6.7.01 התקשר לתובע אמיר פוקס, מנהל באמקור ובאמפא (להלן: "פוקס") וביקש ממנו לפנות את הציוד עד לסוף חודש יולי 2001. 8. ביום 9.7.01 שיגרה נתבעת 3 לתלמים פקס ובו היא מורה לה להרוס את הבניין המזרחי שבמתחם, הכולל את המחסן (להלן: "צו ההריסה"). בצו ההריסה נאמר, בין היתר: "הנכם מתבקשים מיד להתחיל בהריסת המבנה" 9. ביום 12.7.01 הוזעק התובע למתחם והתברר לו כי המחסן נהרס על ידי תלמים והציוד נעלם מהמתחם (להלן: "הארוע"). כן התברר כי עובדי תלמים נטלו חלק מהציוד ובחלקו האחר נעשה שימוש על ידה כאמצעי תשלום עבור קבלני המשנה שלה. 10. נתבע 5 (להלן: "מלכין") הינו מנהלה של תלמים והוא זה שנתן את הוראות הריסת המחסן,פינוי הציוד ממנו ומסירתו, כאמצעי תשלום, לנותני השירות של תלמים. תביעת התובע כנגד הנתבעים הינה לפצותו על הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מאובדן הציוד. טענות הצדדים: 1. התובע טוען כי אמקור שימשה, על פי חוק השומרים, כשומר שכר על הציוד, וככזו היא אחראית לנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהריסת המחסן ואובדן הציוד. כן תובע התובע מכוח עילת הרשלנות על פי סעיף 35 לפקודת הנזקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"). התובע הוסיף לתביעתו את עוולת הגזל שעוולו כלפיו - לטענתו - נתבעת 3, תלמים ומלכין. התובע תובע הן את ערכו של הציוד והן את הרווח העתידי שהיה צפוי להתקבל, לטענתו, כתוצאה מהתקנת מקררים באמצעות הרכבת גופי המקרר והציוד ומכירתם כמקררים שלמים. 2. אמפא ונתבעת 3 טוענות להעדר יריבות בינן לבין התובע. אמקור טוענת כי החוזה מפקיע מהיחסים החוזיים שבין הצדדים את הוראות חוק השומרים. עוד היא טענת לרשלנות תורמת של התובע בכך שידע כי במתחם נעשות עבודות הריסה רחבות היקף וכי קיים חשש לגורלו ושלמותו של הציוד. בהודעת צד ג' ששגרו נתבעות אלה נגד תלמים ומלכין נטען כי ידעו על קיומו של הציוד הממוקם במחסן, כן ידעו, או היה עליהם לדעת, כי הציוד אינו בבעלות אמקור ועל כן לא היו רשאים לפנותו וליטול אותו מהמחסן. נתבעות 1 - 3 כופרות בגובה הנזק. לטענתן לא ניתן היה להרכיב מגופי המקרר והציוד מקררים שלמים, מדובר בציוד וגופי מקרר מסוג ג', פגום ביותר, שערכו נופל מערך השיקים בסך 120,000 ש"ח שמשך התובע לאמפא, כחלק מתמורת חוזה הרכישה, ואשר חולל על ידו בעקבות האירוע. 3. תלמים טוענת כי צו ההריסה מורה לה, בין היתר, להרוס את המחסן. חוזה ההריסה מחייב את תלמים לעמוד במועדי הריסה דווקניים, שסטיה מהם גוררת קנסות על פיו. נטען כי ממועד קבלת צו ההריסה עובר המתחם לרשות תלמים, ציוד רב הושאר בו ועבודות ההריסה כוללות פינוי הציוד מהמתחם. מלכין טוען להעדר אחריות אישית מהטעם שפעל כאורגן של תלמים. דיון: שאלת האחריות לנזק: א. היחסים המשפטיים שבין התובע לבין אמקור: עיון בחוזה הרכישה מלמד על כך שהתובע הורשה לאחסן את הציוד במחסן והוא התחייב לפנותו תוך 14 יום ממועד קבלת הודעת פינוי. בסעיף 3 לחוזה הרכישה ויתר התובע על כל טענה שיש לו כלפי אמקור מכוח חוק השומרים. יחד עם זאת גורס התובע כי יש להחיל את חוק השומרים על היחסים המשפטיים, שיצר חוזה הרכישה הואיל ולטענתו תניות פטור זו מפקיעה את אחריותה של אמקור כשומר שכר ומרוקנת מתוכן את אחריותה על פי חוזה זה. אין לקבל טענה זו ולו מהטעם שאף התובע מודה בסיכומיו כי חוק השומרים הינו חוק דיספוזיטיבי דהיינו שניתן להתנות עליו. לפיכך הדיון הרחב בסיכומי התובע אשר לסיווג אמקור כשומר שכר או לחלופין שומר שכר שמטרת השמירה טפלה למטרתו העיקרית של החוזה, הינו דיון עקר. הצדדים הסכימו בסעיף 3 לחוזה כי על אמקור לא יחולו הוראות חוק השומרים ועל כן אין להחיל על מעשיה את הוראות חוק זה. למעלה מן הצורך יוער כי מהעובדות שהונחו בפני עולה כי אמקור הינה בבחינת שומר חינם, אשר לא צמחה לה מהשמירה כל טובת הנאה. התמורה על פי החוזה שולמה רק עבור הציוד וגופי המקרר. פוקס העיד, עדותו לא נסתרה והיא מקובלת עלי, כי רצה לעזור לתובע באמצעות העמדת שטחי אחסון לרשותו במקום שלא היה נחוץ לאמקור (עמ' 23 לפרוטוקול שורות 9-8) ועל כן יש לראות באמקור שומר חינם. יחד עם זאת, בין אם נחיל על אמקור את הוראות חוק השומרים ובין אם לאו נגיע לאותה תוצאה. שומר שכר אחראי לנזק שנגרם לנשוא השמירה אם נהג רשלנות בנכס בו אוחסן נשוא השמירה. כאמור, הצדדים הפקיעו את חוק השומרים מהיחסים החוזיים שביניהם ומכאן יש לפנות לסעיף 35 לפקודת הנזיקין. אין מניעה להחיל על אמקור את חובות הזהירות החלות על כל אדם או גוף משפטי על פי סעיף 35 לפקודת הנזיקין ועל כן מעשיה יבחנו לאורם של המבחנים הקבועים בו. סעיף 35 לפקודת הנזיקין קובע לאמר: " עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות..." רמת הזהירות לה נדרשת אמקור, הבעלים של המחסן, אשר הרשתה לתובע לאחסן הציוד בנכס שבבעלותה היא זו שנדרש בעל נכס מקרקעין. נבחן האם התנהגותה של אמקור עומדת במבחני הסבירות היינו, האם כבעלים ומחזיק מקרקעין אמקור נהגה כפי שאדם סביר ונבון היה נוהג או נמנע מלנהוג בנסיבות העניין. אמקור ידעה כי התובע מאחסן במחסן ציוד שרכש ממנה ושעליו לפנותו תוך 14 יום מיום שתודיע לו על הצורך בפינויו. מכאן, שאמקור חבה כלפי התובע הן חובת זהירות מושגית כבעל מקרקעין כלפי ברי הרשות במקרקעין, והן חובת זהירות קונקרטית כלפי מי שניתנה לו רשות האחסון במקרקעין. למרות זאת ואף על פי כן הוציאה אמקור, באמצעות נתבעת 3, צו התחלת עבודה לתלמים המורה לה להתחיל לאלתר בעבודות ההריסה. מועד ההריסה על פי צו ההריסה היה יום לאחר מתן ההודעה לתובע לפנות את המחסן עד לסוף חודש יולי 2001. מנגד ידעה אמקור כי על תלמים להתחיל מיד, לאלתר וללא כל דחוי בעבודות ההריסה. שתי ההודעות, זו שנמסרה לתובע וזו שנמסרה לתלמים עומדות בסתירה גמורה האחת לרעותה. כבעל נכס סביר ונבון היה על אמקור להוציא את צו ההריסה לא לפני חלוף המועד לפינוי המחסן, אך היא לא עשתה כן. היא שלחה הודעות סותרות במועד מקביל באופן שלא אפשר לתובע לפנות את המחסן ומנגד עמדה חובתה של תלמים להורסו. אין כל ספק כי מעשה רשלני זה של אמקור הוא זה שגרם לנזקו של התובע. אם אמקור היתה מוציאה את צו ההריסה במועד הראוי לו התובע היה מפנה הציוד במועד, או לפחות היה עליו לעשות כן, והנזק היה נמנע. מכאן, שקיים קשר סיבתי ישיר בין התרשלות אמקור לבין קרות הנזק. אמקור אחראית, אם כן, לנזקיו של התובע מכוח סעיף 35 לפקודת הנזיקין. ב. היחסים המשפטיים בין התובע לבין אמפא ונתבעת 3. נתבעת 3 פעלה במתחם בשמה של אמקור והיא זו שהיתה אחראית להריסת המבנים במתחם ופנוי הפסולת ממנו. מסיכום פגישה שנערכה ביום 22.4.01, בה השתתפו נציגי אמפא, נתבעת 3 ותלמים (מוצג ד' למוצגי אמקור) עולה כי הנוכחים ידעו על קיומו של המחסן וכי מאוחסן בו ציוד "... שאמפא צריכה להוציא בעצמה בזמן הקרוב" (סעיף 2.2 לסיכום הפגישה). מכאן ניתן להסיק שתי מסקנות; האחת, כי הן אמפא והן נתבעת 3 היו מעורבות בעבודות הריסת המתחם. והשניה, כי הן אמפא והן נתבעת 3 היו מודעות לכך שבמחסן מאוחסן ציוד שיש לפנותו לפני הריסת מבנה זה. מסיכום הפגישה עולה כי גם תלמים ידעה על קיומו של הציוד שפינויו נדרש אולם לכך אתייחס בהמשך כשאדון באחריותם של תלמים ומלכין. משידעו אמפא ונתבעת 3 על קיומו של הציוד, על כך שציוד זה לא נועד להריסה, אלא לפנוי חלה עליהן חובת זהירות הן מושגית והן קונקרטית כלפי הבעלים של הציוד, לנקוט בצעדים ראויים, סבירים ונבונים על מנת לשמור על שלמותו. מכאן נובע כי כל הוראה שניתנה על ידי נתבעות אלה לתלמים להרוס את המחסן צריכה היתה להינתן תוך התייחסות לשלמות הציוד. עצם הוצאת צו ההריסה מבלי שקדמו לו בדיקה או מעשה כלשהו המבטיח את שלמות הציוד, מהווה מעשה רשלני. פוקס שימש כמנהל הן באמפא והן באמקור ועל כן ידיעתו אשר לתנאי חוזה הרכישה וחוזה ההריסה כמוה כידיעת אמפא. לפיכך משנתן פוקס הודעה לתובע לפנות את המחסן מהציוד תוך 14 יום ממועד מתן ההודעה הרי שהיה על אמפא ונתבעת 3 להמתין עד חלוף המועד האמור בטרם הוצאת צו ההריסה. צו ההריסה הוצא ביום 9.7.01 על ידי אחד בשם יולי ברנאייזן, מטעם נתבעת 3 (מוצג ז' למוצגי אמקור) והוא מורה לתלמים כדלקמן: "בימים אלה התקבלו החלטות מזמין - חב. אמפא להרוס גם בניין המזרחי (שקודם היה לא להריסה) הנכם מתבקשים מיד להתחיל בהריסת המבנה". מצו ההריסה עולה, שנית, כי אמפא היא זו שהחליטה על הריסת המחסן והורתה לנתבעת 3 להוציא את צו ההריסה. פוקס, מנהל באמפא ידע כי רק ביום 8.7.01 שיגר הודעה לתובעת לפנות את המחסן ועל כן אף אמפא ונתבעת 3 עוולו כלפי התובעת בעוולת הרשלנות. ג. היחסים המשפטיים בין התובע לבין תלמים ומלכין. בהתאם לחוזה ההריסה התחייבה תלמים, בין היתר, לבצע את עבודות ההריסה במועדים הקבועים בו. כל איחור בהשלמת העבודות גרר אחריו פיצוי קבוע ומוערך מראש בסך בשקלים השווה ל- 1,000$ לכל יום של אחור. על כן אך סביר היה שתלמים תקפיד ותמלא אחר צו ההריסה מיד בסמוך למועד קבלתו. יחד עם זאת תלמים ידעה כי במחסן מאוחסן ציוד שלא נועד להריסה, אלא לפינוי. ידיעה זו ניתן להסיק מסיכום הפגישה מיום 22.4.00 (מוצג ד' למוצגי אמפא), פגישה בה נכח מלכין מנהל תלמים. על כן, למרות שקיבלה צו הריסה, ומשהתחוור לתלמים בעת שפרצה את דלת המחסן כי הציוד לא פונה, ומשהתחוור לה כי הציוד הינו בעל ערך, שכן אף היא עשתה בו שימוש כאמצעי תשלום לקבלני המשנה שלה, היה עליה, כמבצע עבודה סביר ונבון, לפנות לנתבעת 3 או לאמפא ולברר שמא נפלה טעות, או מה בכוונת אמפא לעשות בציוד שנותר במחסן. חובת זהירות זו חלה על תלמים מכוח העובדה שמרגע קבלת צו ההריסה היא קיבלה לידיה ולשליטתה את המתחם (סעיף 13 לחוזה ההריסה) והיתה אחראית לכל נזק שיגרם לגוף ולרכוש במתחם. בנוסף לחובת זהירות מושגית זו, כלפי כל אדם ורכוש על פי סעיף 13 האמור, חלה על תלמים חובת זהירות קונקרטית כלפי בעלי הציוד שאוחסן במחסן הן מכוח העובדה שהציוד היה בעל ערך ובעיקר מכוח העובדה שהיא ידעה שציוד ספציפי זה נועד לפינוי ולא להריסה. אין כל ספק כי עבודות ההריסה והוצאת הציוד הן אלה שגרמו נזק לתובע ועל כן עוולה תלמים כלפי התובע בעוולת הרשלנות. מלכין אינו יכול להסתתר מאחורי פרגוד ההתאגדות שכן מנהל תאגיד, אשר התרשל וגרם נזק, אחראי אחריות אישית בנזיקין. היותו של מלכין אורגן מנהל תלמים אינו מקנה לו חסינות בנזיקין על מעשה שבוצע על ידו ועל כן אף הוא חב בנזיקין כתוצאה מהוראות שנתן לעובדי תלמים לפנות את הציוד, לשלם באמצעותו לקבלני המשנה שלה ולחלק את יתרת הציוד בין עובדיה. (ראה ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בלדרס בע"מ נ' יואל אורן ואח', פד"י ל"ה (4) 253, וכן ע"א 9183/99 בני פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ ואח', תק - על 2004 (2),829), אשר ליחסים במשפטיים בין הנתבעים בינם לבין עצמם אני סבורה כי את עיקר האחריות יש להטיל על אמקור, אמפא ונתבעת 3 ולהן תיוחס, על כן, רשלנות בשיעור של 70% מהנזק ואילו לתלמים ולמלכין תיוחס אחריות בשיעור של 30% מהנזק. אינני סבורה שיש ליחס לתובע רשלנות תורמת כלשהי. גם אם ידע התובע כי במתחם מבוצעות עבודות הריסה הרי שלא היתה סיבה שיחשוד כי גופים כל כך גדולים כמו אמקור ואמפא ינהלו את עבודות ההריסה כפי שארע בפועל. לא היתה לתובע סיבה לסבור כי למרות שניתנה לו הודעה לפינוי המחסן תוך 14 יום יוציאו נתבעות אלה, למחרת ההודעה, צו הריסה מידי ועל כן איני רואה מקום לגלגל לפתחו רשלנות תורמת כלשהי. הנזק: 1. אובדן הציוד: תמורת הציוד וגופי המקררים שרכש התובע מאמקור הינה, על פי החוזה, בסך 300,000 ש"ח. התובע שילם לאמקור סך של 180,000 ש"ח ולגבי יתר השיק המעותדים שמשך לה, נתן הוראת ביטול. החוזה אינו מפריד בין מחיר הציוד לבין מחיר גופי המקררים ולא הוכח על ידי התובע כי מחיר המכירה שהוא נוקב במוצג ח' למוצגיו, היא רשימת הציוד שלטענתו נמצאה במחסן, הוא המחיר הנכון לאותו פריט ציוד. להוכחת מחירי המכירה של פרטי הציוד מבקש התובע להסתמך על מחירוני אמקור (מוצגים ט (1) - ט (2) למוצגיו), אלא שמחירונים אלה הם מחירונים לציוד חדש בעוד שהתובע רכש מהנתבעת ציוד פגום המסווג כסוג ב' ו- ג', כפי שעוד יובהר להלן. לפיכך אין לראות במחירון אמקור הוכחה לשווי הציוד שנמצא במחסן. עוד מסתמך התובע על תעודות מחסן שהונפקו על ידי אמקור עבור ציוד משומש שנמכר על ידה (מוצגים ט (3) - ט' (11)). בתצהירו טוען התובע כי יש במוצגים אלה כדי להוכיח כי המחירים שמכרה אמקור ציוד משומש הינם כמו אלה שהעריך בטבלה מוצג ח' למוצגיו. גם בכך אין כדי להצמיח תועלת לתובע, שכן טענה זו נטענה באופן כללי, הוא לא הוכיח כי כל הפריטים המופעים ברשימת הציוד מופיעים גם בתעודות המחסן, מוצגי ט (3) - (11). מעיון בטבלה מול המוצגים האמורים עולה כי קיימים פרטי ציוד רבים המופיעים בטבלה שאינם מופיעים בתעודות האמורות. בית המשפט לא יעשה את מלאכתו של התובע ועל כן לא ניתן לומר כי התובע הוכיח שמחירי המכירה של הציוד הינם אלה בהם נקב בטבלה נספח ח'. התובע נמנע מלהביא חוות דעת של מומחה, או איש מקצוע שיעיד על ערכו של כל אחד ואחד מפרטי הציוד שרכש. הוא בחר להביא עדים להוכחת שוויו של מקרר שלם ומורכב אך לא לפרטי הציוד ככאלה. יתר על כן, עיון בחוזה מלמד שהתובע רכש רק מעבים ומאיידים ולא הוכח כי יתר פרטי הציוד נמסרו או נמכרו לו על ידי אמקור. התובע טען בעדותו כי "אמרו לי שמה שנשאר אני מקבל" (עמ' 17 שורות 19 - 21). התובע טען בעדותו כי הכין את רשימת הציוד, הכוללת חלקים רבים מלבד מעבים ומאיידים, ביחד עם עד התביעה, ראובן שבתאי, מנהל המחסן של אמקור (עמ' 18 שורות 2 - 7). לעומת זאת העד ראובן שבתאי העיד, בהגינותו, כי לא היה לו יד ורגל בהכנת הרשימה: "הרשימה שהוצגה לי היתה בכתב יד. היא הוצגה לי לאחר שהיא הוכנה. לא הייתי מעורב בהכנתה. .... עו"ד זהרי הציג לי את הרשימה לאחר שהציוד נעלם. הוא הציג לי את הרשימה כמה חודשים אחרי זה. " (עמ' 14 שורות 14 - 18) לפיכך, אין אמת בעדות התובע על כי ראובן שבתאי הביא לו ציוד והוא ערך את הרשימה. אינני נותנת אמון באוטנטיות הרשימה ואני דוחה את תביעת התובע על פי הרשימה. נותר, אם כן, מצב בו התובע רכש מעבים ומאיידים בכמות בלתי ברורה שכן את הציוד, כמו גם את גופי המקררים, רכש as is ללא כל בדיקה וספירה שלהם. יחד עם זאת, גם הנתבעות 1 - 3 מוכנות בסיכומיהן לקבל את הערכת התובע, כפי שהיא מופיעה ברשימה שהכין, אשר למספר המעבים והמאיידים ומחירם. לפיכך יש לקבוע כי מחיר המעבה 97 ש"ח ומספר היחידות 840, סה"כ בצירוף מע"מ 95,332 ש"ח. מחיר מאיד 60 ש"ח , מספר היחידות 50, סה"כ בצירוף מע"מ 3,510 ש"ח. בהתאם לתצהירו ועדותו של התובע הוא מכר, לפני הריסת המחסן, משטח של מעבים בסכום של 12,610 ש"ח. לפיכך נזקו בגין הציוד שנעלם הינו בסך 86,232 ש"ח. יחד עם זאת, הואיל ואין חולק כי אמקור העמידה לרשות התובע חלקי ציוד נוספים שלא הצליחה למכור עובר להריסת המבנה, אם כי בכמות שלא הוכחה, אני רואה לנכון להוסיף כ- 20% מערך הציוד, דהיינו להוסיף סך של 18,000 ש"ח עבור אובדן הציוד שבמחסן. התובע טען כי עובר להריסת המחסן העביר למחסן 54 גופי מקררים וכי על הנתבעים לפצותו גם בגין אותם גופים שנעלמו. אינני מקבלת טענה זו הואיל ולא הוכח, ואף לא נטען, כי התובע הודיע לאמקור על העברת גופי המקררים מקבוץ נתיב הל"ה למחסן. אין לגלגל אחריות לפתחה של אמקור על ציוד שלא ידעה, לא היתה יכולה לדעת ולא הסכימה לאחסונו במחסן. אשר על כן יש לדחות את התביעה בגין ראש נזק זה. 2. הרכבת חלקי הציוד לגופי המקרר. התובע טוען כי רכש את הציוד וגופי המקררים על מנת להרכיבם ולמכרם כמקררים שלמים ופועלים. לפיכך תובע התובע את נזקו על פי ערכם ומחירם של מקררים מסוג פגום המורכבים מגופי מקררים וחלקים הנרכשים לצורך ביצוע ההרכבה והשלמת המקרר ליחידה פועלת. בנקודה זו ראוי לברר את טיב הציוד וגופי המקררים שרכש התובע מאמקור. בחוזה נאמר כי התובע רוכש את הציוד וגופי המקררים במצבו as is, דהיינו הטובין נמכרו כמכלול מבלי לבדקם ולספרם. בסעיף 2.3 לחוזה נאמר כי הציוד וגופי המקררים הינם מסוג ב' וכי אמקור אינה מתחייבת לתקינותם, שלמותם, המצאות רכיביהם השונים וכיוצ"ב. עוד נאמר כי: "ידוע לי כי אינכם מתחייבים לטיבו של הציוד, מצבו הכללי ויכולת השימוש בו. " פוקס העיד בתצהיר עדותו הראשית כי טובין פגומים ממוינים לסוג ב' וסוג ג'. סוג ב', בדומה לסוג א', נבחר על ידי הסוחר הרוכש את הציוד, אחד לאחד. סוג ג' הינם טובין במצב גרוע ביותר המיועד להשמדה או מכירה as is . פוקס העיד כי הציוד וגופי המקררים שנמכרו לתובע היו מסוג ג' לאחר שהוצעו לסוחרים, המוכרים את תוצרתה של אמקור בשטחים, אשר דחו את הצעתה לרכישתם. בחקירתו הנגדית שב והבהיר פוקס את טיב הציוד וגופי המקררים שרכש התובע מאמקור: ".. במהלך היצור היה נפל, אלה סוג ב', כאשר גם בסוג ב' לא הצלחנו תמיד למכור לסוחרים. אחרי המכירה של הסוחרים היינו נשארים עם עודפים ומדי פעם היינו עושים מבצעים שנמכרו כסוג ג'. לתובע מכרנו סוג ב' ו- ג'. " (עמ' 21 שורות 8 - 11) בתשובה לשאלה מדוע נרשם בחוזה כי נמכר לתובע ציוד וגופי מקררים מסוג ב' השיב פוקס כי זוהי הגדרה כללית לציוד פגום ומידת הפגם והיקפו אינם מצוינים בחוזה (עמ' 21 שורות 13 - 15). לתצהיר עדותו של פוקס צורף מזכר מיום 2.8.00, המופנה אל מוטי ג'רסי, מנהל המחסן, אשר העיד כעד התביעה, ובו פירוט מחירים לגופי מקררים מסוג ג'. מסמך זה נערך בזמן אמת, כשנה לפני ההתקשרות נשוא תביעה זו, והוא מהווה עדות ברורה לכך שמוצרי אמקור הפגומים מסווגים גם כסוג ג'. עדותו של פוקס לא נסתרה והיא מהימנה ומקובלת עלי. עדות זו מקבלת חיזוק משלשה מקורות נוספים מהם אף ניתן להסיק כי היה זה כמעט בלתי אפשרי להרכיב מגופי המקררים והציוד מקררים שלמים פועלים: 1. אם היה ממש בטענת התובע כי ניתן היה לחבר את גופי המקררים לציוד ולהרכיב מהם מקררים שלמים לא היה דוחה את הצעת אמקור, כפי שהוצעה לו לאחר הריסת המחסן (מוצגי ט' למוצגי אמקור) להעמיד לרשותו, ללא תמורה, שלש מאות מעבים ומאיידים. דחייתו של התובע את הצעת אמקור כפי העולה ממכתב פרקליטו מיום 6.2.02, הינה עדות ברורה לכך שלא ניתן היה להרכיב את אותם מעבים ומאיידים לגופי המקרר על מנת להשיג את השלם. ואשר ליתר חלקי המקרר, אותם קיבל התובע - לטענתו - ללא תמורה הם אינם חלק מחוזה הרכישה הוא לא הוכיח אלו חלקים נכללו בהם והאם לא ניתן היה להשיגם בדרך אחרת להשלמת הרכבת המקררים. 2. התובע אישר בעדותו כי עובר להריסת המחסן הוא מכר חלקי מעבים ומאיידים. אם היה ממש בטענתו כי מכל 300 גופי המקררים שרכש ניתן היה להרכיב מקררים פועלים, הוא לא היה מוכר את חלקי הציוד כחלקים, אלה היה עושה בהם שימוש לצורך הרכבתם על גבי גופי המקררים. ראוי להוסיף בהקשר זה כי התובע רכש את גופי המקררים והציוד ביום 12.4.01, המחסן נהרס ביום 12.7.01, דהיינו חלפו בדיוק שלשה חודשים מאז הרכישה והתובע לא הרכיב ולו מקרר שלם אחד מהציוד והגופים שעמדו לרשותו. לעומת זאת הוא העיד שמשך משטח של מעבים ומאיידים ומכר אותם כחלקי חילוף. אין זאת כי אמת בעדותו של פוקס כי בגופי המקררים והציוד היו פגמים קשים, אשר לא ניתן לחברם לשלם פועל. 3. עד התביעה סלאם חוואטי, סוחר מקררים שביקש לרכוש מהתובע את גופי המקררים שנמצאו בקיבוץ נתיב הל"ה. העיד, אמנם, כי אין הבחנה בין סוג ב' לסוג ג', אך הבהיר כי קיימת אבחנה בין מוצרים פגומים לבין מוצרים פגומים מאוד שאינם ניתנים למכירה ואשר אותם הוא אינו קונה (עמ' 12 שורות 13 - 15). הוסיף ואישר עד זה, אשר לגופי המקררים, כי הם היו גופים בעלי פגמים קשים: "ש. ציון טוען שאתה קיבלת ממנו גופים של מקררים שנשארו לו אחרי האירוע נשוא התביעה. ת. כן. קיבלתי 120 גופים. שלחתי את הנהג לקנות אותם, הוא אמר לי הכל זבל, ולא רציתי לקנות. לקחתי מדפים, דלתות, בלי כסף. ש. אם אתה אומר שהגופים הם זבל למה לא קנית. ת. הם לא שווים. לקחתי דלתות וצבעתי אותם. ש. מה עשית עם הגופים שקיבלת ללא כסף. ת. חלקים כמו צירים. לא השתמשתי בהם להרכבת מקרר שלם. היו אולי 8-10 שאני הרכבתי. יש לי טכנאי. " (עמ' 12 שורות 20-25 ועמ' 13 שורות 1-3) מכאן נובע כי גם על פי עדותו של עד התביעה לא ניתן היה להרכיב מגופי המקררים, מקררים שלמים ופועלים אלא רק בשיעור מועט מאוד. לפיכך יש לדחות את תביעת התובע בראש הנזק בדבר הרכבת הציוד לגופי המקררים ומכירתם כמקררים שלמים. יחד עם זאת, פוקס אישר כי חלק מהציוד וגופי המקררים היה מסוג ב', חוואטי אישר כי מתוך 120 גופי מקררים שנטל מהתובע הרכיב כעשרה מקררים שלמים ופועלים. לפיכך אני רואה לנכון לפצות את התובע על אובדן הסיכוי להרכיב 30 מקררים שלמים ופועלים מתוך סך גופי המקררים והציוד שרכש מאמקור. אמקור אינה חולקת על עדויות עדי התובע אשר לערכו של מקרר פגום, הנמכר כמקרר פועל, בסכום של כ- 3,500 ש"ח. מסכום זה יש להפחית הוצאות הרכבת המקרר וכן הוצאות נלוות נוספות בסכום של כ- 1,500 ש"ח. סה"כ הרווח למכירת מקרר שלם הינו 2,000 ש"ח. לפיכך יש לפצות את התובע עבור נזק הנובע מהעדר אפשרות למכירת מקררים שלמים בסכום של: 30 מקררים X 2,000 ש"ח = 60,000 ש"ח. אני ערה לכך כי לצורך הרכבת 30 המקררים הזדקק התובע ל- 30 מעבים ומאיידים, המהווים חלק מהציוד. יחד עם זאת לאור העובדה שמדובר במספר זעום של מקררים הניתנים להרכבה לא אפחית מערך הציוד סכום כלשהו עבור ערך הציוד הדרוש לצורך הרכבת המקררים. לסיכום, נזקו של התובע הינו בסכומים כדלקמן: עבור הציוד שנעלם.86,232 ש"ח תוספת לציוד.18,000 ש"ח מקררים שלמים פועלים.60,000 ש"ח 164,232 ש"ח. מסכום זה יש להפחית סך של 120,000 ש"ח, הוא סכום השיקים המחוללים, אשר היוו את חלקה של תמורת חוזה הרכישה, אשר לא שולמה על ידי התובע. לפיכך סכום הנזק הינו בסך 44,232 ש"ח סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 1.9.01, בהנחה שזה המועד שהתובע היה מוכר את הציוד והמקררים, ועד למועד התשלום בפועל. אמקור חבה במלוא הנזק. אמפא ונתבעת 3 חבות ב- 70% מסכום הנזק ותלמים ומלכין חבים ב- 30% מסכום הנזק. חבות הנתבעים הינה ביחד ולחוד. אשר להודעת צד ג' ששיגרו נתבעות 1 - 3 נגד תלמים ומלכין הרי שמהתוצאה האמורה עולה שצדדים שלישיים אלה חבים למשגרות ההודעה סך השווה ל- 30% משיעור הנזק. בנוסף ישאו הנתבעים, כפי חלקם בנזק, בהוצאות התובע ושכר טרחת פרקליטו בסך השווה ל- 20% מהסכום הפסוק בצירוף מס ערך מוסף. למען הסר ספק, אשר להוצאות האגרה, הואיל והתביעה הוגשה בסכומים מופרזים אני מחייבת את הנתבעים לשאת בהוצאות האגרה כפי שהיתה משולמת אם התביעה היתה מוגשת בסכום של 200,000 ש"ח. חוזהאחריות שומריםשומרים