מבוא בפני תובענה במסגרתה עותרות התובעות לחייב את הנתבעים, להשיב לחזקתן ציוד אשר הושאל להם, כנגד התחייבות לרכוש מן התובעות מוצרים שונים ובכלל זה שמנים. לחלופין ואם לא יושב הציוד, עותרות התובעות לחייב את הנתבעים בתשלום שווי הציוד; עסקינן בציוד להפעלת מוסכים לרבות משאבות שמן, מיכלי שמן ומרימים - "ליפטים", מסוגים שונים (התובעות יקראו להלן, יחד ולחוד: "התובעות"). הנתבעים, טוענים בין היתר, כי יש לדחות את התביעה שכן ובין היתר ההסכמים בבסיס התביעה, אינם חוקיים, נוגדים את תקנת הציבור ומפרים כל נורמת תום לב; כי עסקינן בהסכמים כובלים; כי אין מדובר בהסכמי שאילה ובמשך השנים שולמה תמורה מלאה בגין הציוד; כי הנתבעים לא הפרו את ההסכם באשר בהסכמים לא נקבעה כמות שמנים אותם על הנתבעים לרכוש במסגרת ההתקשרות בין הצדדים; וכן כי הנתבעים היחידים אינם ערבים למרבית ההסכמים נשוא התובענה. הנתבעים טענו כי בראשית שנות ה - 90 ועוד קודם לכן, נהגו שלוש חברות הדלק הגדולות בישראל "פז" סונול" ו"דלק", השולטות בלעדית בכל שוק השמנים והדלקים, להחתים מוסכים על הסכמים המחייבים אותם לרכוש מהן שמנים באופן בלעדי, כתנאי למכירת שמנים למוסך. לטענתם, בשנת 1993 ניתנה החלטת הממונה על ההגבלים העסקיים כי מדובר בהסכמים כובלים, ולפיכך הואיל וההסכמים דנן מכילים מאפיינים דומים להסכמים הנ"ל, מדובר גם כן בהסכמים חסרי תוקף. יצוין כי לאחרונה ניתן על ידי פסק דין בתיקים נוספים בהם התובעות דנן תבעו תביעות דומות, מוסכים ויחידים; שם כמו בתיק זה, יוצגו הנתבעים על ידי אותו בא כח אשר העלה טענות דומות והתובעות התבססו על ראיות דומות. מטבע הדברים ההכרעות המהותיות בפסק הדין שם יפות גם לכאן, בשינויים המחויבים וכפי שיפורט להלן [ראה פסק דין בת.א. 1762-09 ות.א. 1884-09 מתאריך 17.6.2012 - להלן גם: "התיקים הנוספים"]. במסגרת הכרעה בתובענה נדרש להכריע, בין היתר, בשאלות שלהלן: מה טיבם של ההסכמים עם הנתבעים ו/או עם מי מהם; האם הבעלות בציוד עברה משך השנים לנתבעים; האם הנתבעים הפרו את ההסכמים או שמא התובעות ביטלו את ההסכמים בחוסר תום לב; האם התקיימו התנאים המזכים את התובעות בהשבת הציוד; מהו שוויו של הציוד; האם חלף השבת הציוד יש לחייב את הנתבעים בתשלום עלות ציוד חדש או בשווי נוכחי, בשים לב למשך זמן השימוש, בלאי סביר ועוד. ב. העובדות וטענות הצדדים בשנים 1987, 1991, 1998, 1999 חתמה נתבעת 1 (להלן: "מוסך אלן" או "המוסך") עם תובעת 1, על הסכמי השאלת ציוד ותוספות להסכמים. כמו כן, בשנת 2001 חתם מוסך אלן עם תובעת 2 על הסכם השאלת ציוד ובשנת 2002 נחתמה תוספת להסכם. בהתאם להסכמים וכנטען על ידי התובעות, הציוד המפורט בהם הושאל למוסך, בערבותם של נתבעים 2 ו-3, חינם וללא גביית דמי שימוש ו/או כל תשלום אחר, שכן המוסך היה מעוניין לרכוש מהתובעות מוצרים, אשר לשם אחסנתם והשימוש בהם, היה זקוק לציוד ובעיקר שמנים. כמפורט בהסכמים, היו התובעות רשאיות להביאם לידי סיום מוקדם את ההתקשרות, בין היתר, במקרים שלהלן: השואל יחדל מלעשות שימוש בציוד או שלא יעשה בו שימוש בהתאם להוראות ההסכם; במקרה בו רכישת מוצרים על ידי השואל תפחת מן הכמות המינימאלית אשר לדעת התובעות מצדיקה את השאלת הציוד. התובעות טוענות כי התקיימו התנאים הקבועים בהסכמים להשבת הציוד ובין היתר כי המוסך לא עמד ברכישת כמות מינימאלית של שמנים, אשר לדעת התובעות מצדיקה השאלת הציוד, כי המוסך אף לא השתמש בציוד לאחסון מוצרי התובעות וכי למעשה הפסיק לרכוש מן התובעות מוצרים לחלוטין. פניות התובעות להשבת הציוד לא הועילו ומשכך הוגשה התביעה. הנתבעים טענו כי התנהלות התובעות נגועה באי חוקיות וחסרת תום לב ודין תביעתן להידחות. זאת, בין היתר, שכן התביעה הוגשה לאחר תקופה של 21 שנים בה נהנו התובעות מרווחי מכירת שמנים למוסך, רווחים המהווים תמורה עבור השימוש בציוד המושאל. הנתבעים טענו עוד כי הסכמי השאילה הינם הסכמים כובלים באשר מכוחם חויבו הנתבעים לרכוש שמנים אך ורק מן התובעות; לשיטתם, מדובר בהסכמים בלתי חוקיים שכן באמצעותם הפעילו התובעות לחץ על הנתבעים לרכוש מוצרים מהן, ורק מהן. הנתבעים טוענים גם כי כמות השמן אותה היה המוסך חייב לרכוש מעולם לא היתה ריאלית ולכן ההסכם לא מומש אף לא בחלקו. עוד טוענים הנתבעים, כי הליפטים שנמסרו לידיהם הינם ליפטים באיכות ירודה והמוסך נאלץ לממן את עלויות אחזקה ותיקון. לטענתם, התובעת הבטיחה כי בגין תיקון הציוד יפוצו הנתבעים באמצעות הנחה על מחיר השמנים מתוצרת "דלקול", והדבר נעשה פעמים בודדות בלבד. הנתבעים טענו גם כי בין הצדדים מתקיים הסכם המאפשר למוסך לרכוש שמנים גם מיבואן הרכב בו מטפל המוסך ולא רק מהתובעות, עובדה שהתובעות מתכחשות לה. עוד טוענים הנתבעים כי ההסכם אינו הסכם שאילה וכותרתו נועדה להטעות, כאשר מטרתו האמיתית הינה לכבול את הנתבעים להסכם ולאלצם לרכוש מהתובעות שמנים למשך עשרות שנים או עד לקץ הדורות. כך למשל סעיף 13 להסכם משנת 1987, אשר נחתם לפני מעל 21 שנים, מחייב את המוסך להיות כבול להסכם לתקופה של 10 שנים לפחות, כאשר הוא מתחדש אוטומטית לתקופות של 5 שנים, ללא מועד סיום. עוד טענו, כי ההסכם מאפשר לתובעות להביא את ההסכם לידי סיום באופן חד צדדי, בכל מקרה בו רכישת המוצרים ע"י השואל תהיה פחות מהכמות המינימאלית, אשר לדעת התובעות מצדיקה השאלת ציוד, וזאת מבלי לפרט באיזו כמות "מינימאלית" מדובר. הנתבעים טוענים כי בתוספת להסכם משנת 1999 מחויב המוסך לרכוש שמנים למשך 10 שנים או 84 טון שמן ומוצרי סיכה, לפי המוקדם בינהם, אך תנאי זה בוטל בהסכמים מאוחרים. בנסיבות אלה נטען כי מדובר בהסכם כובל; כי אין מדובר בהסכם שאילה הואיל ושולמה תמורה מלאה כנגד השימוש בציוד; וכי בין הצדדים התקיים הסכם המאפשר למוסך לרכוש שמנים גם מיבואן הרכב. הנתבעים טענו גם כי שילמו לתובעות תמורה חודשית נוספת לאמור לעיל, אשר באה לידי ביטוי בכך שהחזירו לתובעת מידי חודש בחודשו כ- 1,000 ליטרים של שמן שרוף, המשמש אותן למחזור. באשר לציוד נטען כי חלק מן הציוד "התבלה עד דק" במשך השנים והינו חסר כל ערך. הנתבעים טענו גם כי שווי הציוד הינו זניח וכי התמורה בגינו שולמה לתובעות מספר פעמים; נטען כי מדובר בציוד שהתכלה זה מכבר והוא אינו אלא ברזל חסר ערך וכהגדרתם - "גרוטאות בלבד!". לשיטתם, הצעות המחיר שצורפו לתביעה כתמיכה לסכום הנתבע הינן הצעות מחיר המתייחסות לציוד חדש, ומכל מקום שוויו אינו אלא מאות שקלים בודדת. לשיטתם, עלות פירוק ופינוי הציוד עולה עשרות מונים על הסכום הנתבע וכי תביעת התובעות הינה מתוך נקמנות גרידא כחלק ממאבק השליטה על שוק השמנים בישראל. באשר לערבותם של נתבעים 2 ו-3 נטען כי אינם חתומים כלל על כתבי הערבות המתייחסים להסכמים משנת 1987, 1991, 1998 ו- 1999. באשר להסכם משנת 2002, נטען כי הם אינם חתומים כלל גם על הסכם זה ולשיטתם הוספת דף הכולל כביכול את חתימותיהם, הינו זיוף בוטה. עוד טענו, כי כאשר נדרשו לחתום על ההסכם נאמר להם כי ההסכם לא יופעל כנגדם, כי "אין להם מה לדאוג" וכי ערבות זו לא תופעל לעולם. ג. ראיות הצדדים מטעם התובעות הוגש תצהירו של מר ארנון מרוז אשר משמש כמשווק אצל התובעות ותמך בעובדות דלעיל. לשיטתו, המוסך נהנה מהשימוש בציוד, עשה בו שימוש להפעלת המוסך ובאמצעותו השיא לעצמו רווחים. מר מרוז הצהיר כי כל שנתבקש המוסך הוא להשיב את הציוד במצבו דהיום ותו לא ובשל סירובו לעשות כן ניתן להניח כי הוא ממשיך לעשות בציוד שימוש. התובעות תמכו את הסכום הנתבע בתובענה בהצעות מחיר, לפיהן שווי הציוד הינו סך 130,868 ₪ בצירוף מע"מ. מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של נתבע 2, מנהלו של המוסך החל ממועד הקמתו ביום 15.11.2000, מר אלי משקי; תצהירה של נתבעת 3, גברת סיגלית פרץ, אשר משמשת כמנהלת משרדיו של המוסך החל ממועד הקמתו וחוות דעת שמאי כמפורט להלן. מר אלי משקי פרט בתצהירו את טענות ההגנה דלעיל, והוסיף וטען כי הינו חתום על הסכם מיום 25.6.2001 לצד הגברת סיגלית פרץ ועל הסכם זה בלבד. עוד הצהיר, כי נאמר לו בצורה מפורשת שרכישות השמנים המבוצעות על ידי המוסך יובילו לכך שהציוד שסופק על ידי התובעות לרבות הליפטים יהיו בבעלותו המלאה; כמו כן, כי בגין תיקון הציוד על ידי המוסך יינתנו למוסך הנחות על מחיר השמנים מתוצרת התובעות. מר פרץ הוסיף והצהיר כי במקביל לקבלת הליפטים מהתובעות רכש המוסך ליפטים נוספים. בשל התביעה לא החליף המוסך את הליפטים שסופקו על ידי התובעות והשימוש בליפטים אלה הסב ועודנו מסב לתובעות נזק, שכן המוסך נדרש לתקנם מעת לעת והדבר גורר הוצאות. באשר לרכישת שמנים שלא באמצעות התובעות אלא באמצעות יבואן הרכבים המטופלים באותה עת, "חברת שרודר", הצהיר מר משקי כי התובעות היו מודעות לכך ולראיה אף סיפקו למוסך באופן עקיף שמנים באמצעות יבואן הרכב. גברת פרץ הצהירה גם היא כי ההסכם היחיד שעליו הינה חתומה כערבה הינו ההסכם מיום 25.6.2001. עוד הצהירה כי כל ההסכמים והתוספות הנטענים על ידי התובעות אינם נושאים את חתימתה. בתמיכה לשווי הציוד הנטעם על ידיהם, הוגשה חוות דעת מטעם השמאי מר וינר יעקב, אשר קובע כי סך ערך הציוד המוחזק אצל הנתבעים הינו 22,000 ₪, נכון לחודש נובמבר 2008. ד. דיון והכרעה עמדת הנתבעים כי מדובר בציוד חסר ערך אשר מסב להם נזקים עמדת הנתבעים כפי שמשתקפת מכתבי הטענות מטעמם מעלה תמיהה, בלשון המעטה, לניהול ההגנה על ידיהם. הנתבעים טענו הן בכתב ההגנה (סעיף 6) והן בתצהירים מטעם (סעיפים 52 ו - 53 לתצהירו של מר משקי) כי שווי הציוד זניח, כי מדובר בברזל חסר ערך - גרוטאות בלבד וכי עלות ההובלה והפינוי "...עולה על ערכן של גרוטאות אלו". הגדיל מר משקי בתצהירו וטען כי: "בגלל התביעה דנן הנתבעת לא החליפה את הליפטים שסופקו על ידי התובעות בעוד שהשימוש בליפטים ישנים אלו הסב ועודנו מסב לנתבעת נזק, שכן הנתבעת נדרשה לתקנם מעת לעת דבר הגורר הוצאות רבות. בנוסף, אי החלפת הליפטים הללו מונע מהנתבעת לבצע במוסך טיפולים לרכבים ביעילות גדולה יותר ובאופן בטיחותי יותר ומביא לאובדן רווחים" (סעיף 8 לתצהירו של משקי). אם אלה הם אכן פני הדברים - מדובר בגרוטאות, אשר לא רק שהן חסרות ערך, אלא הן אף גורמות לנתבעים נזקים ואובדן רווחים - מדוע זה הנתבעים נלחמים בחירוף נפש על אותן גרוטאות מזיקות?! מדוע הנתבעים אינם מסכימים כי התובעות ייקחו ציוד מזיק זה ובכך תסתיים הפרשה? שאלות אלה נשאלו לא אחת וכפי הנראה מדובר בשיקולים אחרים אשר מניעים את הנתבעים, שהרי בשים לב לעמדה זו לא ניתן להבין את התנהלותם. למרות עמדה זו, בעת שמיעת הראיות הציגו הנתבעים עמדה אחרת המנוגדת לכתבי הטענות מטעמם וטענו כי מדובר בציוד שמיש, שווה ערך ופעיל (עמודים 40 - 41 לפרוטוקול). כמו כן, אף בסיכומיהם טענו כי השבת הציוד תעשיר את קופת התובעות שלא כדין ותפגע בנתבעים (ראה סעיף 43). התנהלות זו מעידה לטעמי על חוסר תום לב, וניהול הליכים בידיים שאינן נקיות. ב"כ התובעות טען כי מדובר במערכה המנוהלת על ידי "חברת לובינסקי" ולא על ידי הנתבעים ואף הביע תמיהה על זהות משלם שכר הטרחה. דברים אלה לא הוכחו בהליכים שבפני אך התנהלות זו של הנתבעים, כאמור, מעלה אכן ספקות ביחס לתום ליבם ולמניעים העומדים בבסיס ניהולו של התיק. ההסכמים הינם הסכמי שאילה עיון בהסכמים מלמד כי עסקינן בהסכמי שאילה. זוהי לשונם של כל ההסכמים ולא ניתן להבנתי לקרוא לתוכם פרשנות אחרת; כך ובין היתר, כותרות ההסכמים והתוספות להם הינן "הסכמי שאילה"; הגדרת המוסך כ"שואל" וכן יתר סעיפי ההסכם; אף מבחינה מהותית וכעולה מעדויות הצדדים, עסקינן בעסקת שאילה. ודוק. בין התובעת 1 (להלן: "דלק") לבין המוסך נחתמו ארבעה הסכמים : הסכם שאילה מתאריך 10.5.1987. הסכם שאילה מתאריך 8.5.1991. תוספת להסכם השאילה מתאריך 11.2.1998. תוספת להסכם השאילה מתאריך 28.2.1999. בין התובעת 2 (להלן: "דלקול") לבין המוסך נחתמו שני הסכמים: הסכם שאילה מתאריך 25.6.2001. תוספת להסכם השאילה מתאריך 20.12.2002. כעולה מן ההסכמים, כותרתם ולשונם, עסקינן בהסכמי שאילה. במסגרת ההסכמים בין הצדדים, קיבלו על עצמם הנתבעים התחייבויות שונות המעוגנות בהסכמים בצורה ברורה ומפורשת באשר לציוד שהושאל. כך בין היתר קובע סעיף 2 להסכמים עם "דלק": "(א) "דלק" מוסרת בזאת לידיו של השואל ומשאילה לו, והשואל מקבל בזאת לידיו... (ב) השואל מצהיר ומאשר כי קבלת הציוד על ידו..." סעיפים בנוסח דומה מצויים ביתר ההסכמים לרבות בהסכמים עם דלקול. כמו כן, בסעיף 8 להסכמים עם "דלק" נקבע כי: "השואל מתחייב לסמן את הציוד לפי דרישת "דלק" כרכוש "דלק" וכן להעביר את הציוד למקום אחר בלי אישור "דלק" מראש ו/או לעשות כל מעשה אחר העלול לפגוע בזכויות "דלק" ובבעלותה על הציוד." (ההדגשה אינה במקור). בסעיף 14 להסכמים עם "דלק" נקבע כי : "דלק רשאית להביא את הסכם השאילה לידי סיום מוקדם בכל אחד מהמקרים הבאים: (א) הופר תנאי מהסכם זה ע"י השואל. (ב) ... (ג)... (ד) השואל יחדל מלהשתמש בציוד. (ה) אם רכישת המוצרים ע"י השואל היא פחות מהכמות המינימלית אשר לדעת "דלק" מצדיקה השאלת ציוד." סעיפים בנוסח דומה מופיעים אף בהסכמים עם "דלקול". בסעיף 15 להסכמים עם "דלקול" וכן בנוסח דומה בהסכמים עם "דלק" (סעיף 14) נקבע גם כי: "() לא יאוחר מ - 30 יום מסיום הסכם זה לפי סעיפים 12 ו/או 13 ו/או 14 לעיל, יחזיר השואל את הציוד לדלקול לפי דרישתה, למקום שתורה לו דלקול. הציוד יוחזר במצב תקין פרט לבלאי רגיל. () בקרות אחד המקרים המנויים בסעיף 14 לעיל, יחזיר השואל לדלקול, לפי דרישתה, בנוסף לציוד זה גם את ההשקעות שהשקיעה דלקול בהתקנת הציוד במסגרת הסכם זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית. () לא הוחזרו הציוד ו/או ההשקעות (לפי העניין) כאמור לעיל, תהיה דלקול זכאית, נוסף לכל סעד אחר לפי הסכם זה ו/או על פי דין, לתבוע ולקבל מהשואל פיצויים לכיסוי הנזק ו/או ההפסד שנגרם לה, וכן תהיה זכאית לתבוע ולקבל מהשואל דמי שימוש ראויים, בגין השימוש בציוד במשך כל תקופת החוזה." סעיפים בנוסח דומה קיימים אף בהסכמים עם "דלק". תקופת ההסכמים נקבעה ל - 10 שנים ונקבע כי תתחדש אוטומטית לתקופה נוספת של 5 שנים אלא אם הודיע צד על רצונו לסיים את השאילה על פי ההסכם [סעיף 13 (א) להסכמים עם "דלק"; סעיף 12 להסכמים עם "דלקול"]. בהסכמים עם "דלק" נקבע אף סעיף סיום ההסכם בהודעה מראש בת 60 יום מכל סיבה שהיא [סעיף 13 (ב)]. טענת הנתבעים כאילו מדובר בהסכם עד "קץ הדורות" או למשך "עשרות שנים" נסתרת מניה וביה בשים לב לסעיפי ההסכם הנ"ל. הנתבעים יכלו לסיים ההסכמים בכל עת עם התובעות, דבר השומט גם את הקרקע גם תחת טענותיהם כי מדובר בהסכמים כובלים. בניגוד לנטען על ידי הנתבעים בכתב ההגנה, הבינו הנתבעים היטב את מהותו ותוכנו של ההסכם ותמכו בכך כי מדובר בהסכמי שאילה. כך העיד מר משקי: " ש. לפי הבנתך, אתה היית צריך לקנות שמנים בגלל ששמו לך ליפטים במוסך? ת. נכון" (עמוד 30, שורות 7-8). מר משקי אף אישר כי ברור לו מה כתוב בהסכמים וכי מדובר בהסכמי שאילה (עמוד 28, שורה 26). טענות הנתבעים כאילו, חרף הקבוע בהסכם שילמו את תמורת הציוד וכי זה עבר לבעלותם אינה מוצאת ביטויה בהסכם ולמעשה מדובר בטענות בעל פה כנגד הסכמים בכתב. כך, בניגוד לכתבי הטענות מטעמם, הבין גם מר משקי את תוצאות אי רכישת כמות מספקת של שמנים מהתובעות: "ש. ובשנת 99' התחייבת שהכמות שתקנה היא 84 טון. ת. לפי החוזה. ש. ואם אתה לא קונה את הכמות הזו, אתה צריך להחזיר את הציוד? ת. אז אני מפר חוזה" (עמוד 30 ,שורות 9-12). מר משקי נשאל בחקירתו באשר לטענתו כי הציוד עובר לבעלותו. משקי העיד כי הבין כי הציוד עובר להיות שלו והסתמך על קריצה של נציג התובעות בענין זה, מר מרוז. לגבי התקופה שלפני עבודתו של מרוז אל התובעות לא זכר את זהות המבטיח וברור כי מדובר בטענה בעלמא שלא מצאה ביטויה בכתבי הטענות ובתצהירים וממילא לא הובא בדל של ראיה בענין זה (ראה עמודים 28-29 לפרוטוקול). לא ניתן לקבל טענות מעין אלה של הנתבעים באשר כל ההתקשרויות נערכו בכתב. אילו אכן היו כך פני הדברים ואכן הובטחו לנתבעים הבטחות כלשהן הרי שהיה עליהם לעגנם בכתב, בפרט כאשר מדובר בתנאי כה עיקרי ויסודי לענין העברת הבעלות בציוד. משלא עשו כך הנתבעים וההסכמים מעידים ההיפך, ובהיעדר ראיה לסתור אני דוחה טענות אלה של הנתבעים. כפי שקבעתי בפסק הדין בתיקים הנוספים הנזכר לעיל, הנני מסכים עם התובעות כי מדובר בעסקה פשוטה. המוסך מבקש לשאול את הציוד ומסכים להשתמש בו בשמני התובעות. בניגוד לטענות הנתבעים אף לא אחד לא כפה על הנתבעים לקבל את הציוד והנתבעים יכלו לבחור לרכוש ציוד דומה בעצמם. קבלת הציוד מן התובעות היתה נוחה לנתבעים ומשכך ביכרו להתקשר עם התובעות בהסכמים כאמור. כך העיד מר משקי: "אני מסכים כי אם זה לא היה משתלם לי לא הייתי מתקשר בהסכם. ב- 2001 פניתי לארנון ואמרתי לו שאני רוצה ליפטים חדשים, באיכות, 4 טון והוא אמר שידאג לי ותוך חודש אכן דאג לי לליפטים" ( עמוד 30, שורות 4-6). כלומר, לא זו בלבד כי לנתבעים היה נח עם ההסכמים ויכלו להשתחרר ממנו בכל עת, הרי שהם בחרו אף להמשיך ולהתקשר עם התובעות ואף לדרוש עוד ועוד ציוד והתובעות נענו לדרישות אלה. עדות זו של מר משקי, כשלעצמה, שומטת אף היא את מרבית הגנתם של הנתבעים (ראה הנטען בסעיף 27 לסיכומי התשובה מטעם התובעות המקובל עלי). יוזכר כי למסקנה דומה הגיע אף בית משפט נוסף אשר דן בתביעה לדמי שימוש ראויים לאחר שהציוד הוחזר על ידי הנתבעים שם, וכך נקבע: "...מהעדויות התרשמתי שאכן מדובר בהסכם שאילה (ולא בהסכם מכר, כטענת הנתבעים). לשני הצדדים היתה כוונה משותפת להשאיל את הציוד ללא תמורה, וזאת כנגד התחייבות הנתבעים לרכוש שמן אך ורק מהתובעות, כל עוד שמן זה מיועד לציוד של התובעות. בדרך זו אמורות היו התובעות להפיק את הרווחים כתוצאה ממכירת השמן ולא מהשכרת הציוד. בין הצדדים כלל לא נעשתה עסקה של השכרה. נושא השאלת הציוד היה שלוב בהתחייבות לרכישת השמן.... בדרך זו, הנתבעים לא היו צריכים לרכוש ציוד שעלותו כחדש אינה מבוטלת..." . [ראה ת.א. 152019-09 ת.א. 56226-08 דלק נגד יורומוטורס ואח', לא פורסם מתאריך 22.4.2012, פסק דינה של כבוד השופטת פלינר]. מכל אלה עולה תמונה ברורה לפיה תכלית ההסכם הינו שאילה - התובעות יספקו ציוד לנתבעים ללא עלות כלל, כל עוד הנתבעים מצדם עומדים בהתחייבויותיהם לרכוש את השמנים מהתובעות ועושים שימוש בציוד שסיפקו התובעות ובמוצריהן בלבד. פרשנות הסכם יש לדחות את פרשנות הנתבעים להסכמים כאילו אין מדובר בהסכמי שאילה (סעיף 8 לכתב ההגנה) אף בשים לב לדין החל. בענין זה אפנה לניתוח שנעשה בפסק הדין הנ"ל ובין היתר להוראת סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 כפי שתוקנה במסגרת תיקון מספר 2, התשע"א - 2011. יצוין כי לאחרונה, נדרש בית המשפט העליון לסוגית פרשנות ההסכם, לרבות בכל הקשור לפסקי הדין בענין אפרופים וארגון מגדלי הירקות ותחולתם לאחר תיקון סעיף 25 הנ"ל. להבנתי נקבע כי "מה שהיה הוא שיהיה" אף לאחר תיקון הוראות חוק החוזים כאמור, כדלקמן: "לשיטתנו, לשון הסעיף מאפשרת גם פירוש נוסף, שלישי. על-פי פירוש זה, הסיפא של הסעיף מעגן בחוק את החזקה הפרשנית שנקבעה עוד בעניין אפרופים, שלפיה "אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה", יפורש החוזה בהתאם לפשט לשונו - קרי: בהתאם למשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של לשון החוזה. ודוק: חזקה זו ניתנת לסתירה. כאשר החזקה עומדת ואינה נסתרת, יש לומר כי "אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה". לעומת זאת, כאשר החזקה נסתרת ואינה עומדת עוד, הרי ש"אומד דעתם של הצדדים" אינו "משתמע במפורש מלשון החוזה"." [ראה רע"א 3961/10 המוסד לביטול לאומי נגד סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ ואחרים, פורסם במאגרים; פס"ד מיום 26.2.2012; סעיף 19; ראה גם המפורט בסעיף 30]. כפי שקבעתי בפסק הדין הנוסף, לטעמי, הן אם תיקון סעיף 25 חל בנסיבות דנן והן אם לאו, הרי שכאמור, ההסכמים ברורים מחד, ולא נמצא ולו בדל של ראיה שיתמוך בטענות הנתבעים בדבר הבטחות עלומות שניתנו להם, מאידך; אף עדויות הנתבעים שמטו את הקרקע תחת טענותיהם בכתבי הטענות מטעמם, כמפורט לעיל. האם רכישת שמנים מהווה תמורה אשר יש בה כדי לאיין את משמעות המונח "שאילה"? יש לדחות לטעמי אף את הטענה כי אין מדובר בהסכמי שאילה הואיל ולטענת הנתבעים ניתנה תמורה בדרך של רכישת שמנים מן התובעות. כך גם באשר לטענת הנתבעים כי תמורה חודשית נוספת שולמה לתובעת באמצעות החזרה של כ - 1,000 ליטרים של שמן שרוף מדי חודש לצורך מחזור, טענה אשר כלל לא הוכחה ולא נתמכה בבדל ראיה. ודוק. סעיף 26 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א - 1971 קובע כי: "שאילה היא זכות להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות, כשהזכות הוקנתה שלא בתמורה" לענין זה נקבע כי בהיעדר חובה לשלם דמי שכירות, אין תמורה כמשמעותה בחוק השכירות והשאילה ולכן ניתן לראות בנתבעים כ"שואל" [ראה א. זמיר, א. ראבילו וג. שלו "הפירוש הקצר לחוקים במשפט הפרטי" (האוניברסיטה העברית ירושלים, תשנ"ו - 1996, מהדורה שניה), עמוד 553]. ב"כ הנתבעים הפנה לע"א 347/90 סודהגל בע"מ ואחרים נגד ריקרדו ספילמן ואחרים, פ"ד מז (3) 459, וטען על בסיסו כי אין מדובר במקרה דנן בהסכמי שאילה. בכל הכבוד, בפסק הדין בענין סודהגל לא דובר בהסכמים דומים להסכמים דנן, ובין היתר, לא נקבע משך זמן ההתקשרות ואף לא נקבע מנגנון השבה, כפי שנקבע באופן ברור במקרה דנן וכפי שאף הודו הנתבעים, כאמור. אף אם הייתי מקבל את טענת הנתבעים כי אין מדובר בהסכמי שאילה שכן ניתנה תמורה, אזי אני סבור כי לא היה בכך כדי להושיע את הנתבעים שכן לכל היותר (ואיני קובע דבר בענין זה) ניתן היה לראות בהסכמים, הסכמי שכירות ולא הסכמי מכר כפי שניסה לטעון בא כח הנתבעים. אף טענות ב"כ הנתבעים בסיכומיו לפיהן התובעות לא חסכו בהבטחות לפיהן בתמורה לרכישת שמנים יוותר הציוד לצמיתות אצל הנתבעים, לא הוכחו ולא נתמכו בבדל ראיה (סעיף 18). כך או כך וכאמור, משבוטלו ההסכמים הרי שיש להשיב את הציוד ולכל היותר, אם היה יסוד לטענות הנתבעים, אזי היתה עומדת להם תביעה כספית כזו או אחרת. ערבות הנתבעים להסכמים עיון בהסכמים מלמד כי למעט ההסכם עם "דלקול" מתאריך 25.6.2001 לא ערבו הנתבעים ליתר ההסכמים. אינני מקבל את טענת התובעות כי הנתבעים ערבו ליתר ההסכמים; זאת באופן ברור מלשון ההסכמים מהם עולה כי אין כל כתב ערבות של מי מהנתבעים להוראותיהם. לא ניתן לטעמי לקרוא את הערבות שניתנה להסכם הנ"ל עם "דלקול" ליתר ההסכמים שכן נוסח הערבות מלמד כי מדובר בערבות להסכם זה והסכם זה בלבד: "...שנינו ביחד וכל אחד מאיתנו לחוד מצהירים ומתחייבים בזאת כי הננו אחראים וערבים כלפי "דלקול" למילוי כל התחייבויות השואל לפי ההסכם דלעיל". כלומר, מדובר בערבות לדלקול ולא לדלק וכן מדובר בערבות להתחייבויות לפי אותו הסכם בלבד. אמנם בתוספת להסכם עם "דלק" משנת 1999 מופיע שמו של מר משקי תחת חתימת המוסך, אך אין בכך כדי לראות בו כערב להסכם. טענות מר משקי והגברת פרץ כאילו מדובר בזיוף של ערבותם לא הוכחו ונסתרו מניה וביה לאור טענותיהם בתצהיריהם כי הובטח להם כי ערבותם לא תופעל לעולם. בעדותו אישר מר משקי כי אכן נחתמה ערבות וכך אף אישרה הגברת משקי (ראה עמודים 25 שורות 10-12; עמוד 37 שורות 15-25). אף אופן התייחסות ב"כ הנתבעים בסיכומיו לסוגיה זו מלמדת כי הנתבעים זנחו הלכה למעשה את טענת הזיוף (ראה סעיף 32). טענות הנתבעים, אם כן, לפיהן הובטח להם, בעת שחתמו על ההסכמים, כי ההסכמים לא יופעל כנגדם, לא הוכחו וממילא לא הובא בדל של ראיה בענין זה; מדובר גם במקרה זה בטענות בעל פה כנגד מסמכים בכתב. לאור האמור אני קובע כי הנתבעים היחידים ערבים להסכם 25.6.2001 ולו בלבד. הוכח כי הנתבעים הפרו את ההסכמים עם התובעות ובדין בוטלו ההסכמים כפי שעולה מההסכמים עם דלק, התובעת היו רשאיות להביא לידי סיום את ההסכמים בהודעה מראש על רצון צד לסיים את ההסכם; יתר על כן, נקבע כי ניתן לסיימו אף בהודעה מראש בת 60 יום מכל סיבה שהיא; או במקרה בו רכישת המוצרים תהא נמוכה מהכמות המינימלית אשר לדעת "דלק" מצדיקה השאלת הציוד (סעיפים 13 ו - 14). יוצא אם כן, כי סיום ההסכמים עם דלק אינו מותנה בדבר ודלק יכולה היתה לסיימם כפי שסיימה בלא צורך ליתן לנתבעים הסברים כלשהם. באשר להסכמים עם דלקול, שם נקבע כי התובעות רשאיות להביא לידי סיום את ההסכמים במקרה בו השואל יחדל מלהשתמש בציוד או ישתמש בו שלא בהתאם להוראות הסכם השאילה (סעיף 14). יתר על כן, נמצאו בהסכמים אלה (כמו גם בהסכמי "דלק") הוראות בדבר סיום ההסכם בהודעה בת 30 יום מראש במקרה של הפרה יסודית או כי ניתן כנגד אחד הצדדים צו כינוס נכסים או הוחל כנגדו בהליכי פירוק (סעיף 13). כלומר, על פי ההסכמים הנתבעים הכירו בכך כי ניתן יהא לסיים את ההסכמים עמם במספר מקרים ובגין מספר עילות. התובעות טוענות כי תכלית ההסכמים הינה רכישת מוצרים של התובעות כתנאי לשימוש בציוד. על כן, במקרה בו חדלו הנתבעות מרכישת מוצרי התובעות - משמעות הדבר שהשימוש בציוד מנוגד להוראות ההסכם; כך נקבע במפורש בהסכמי "דלק" [סעיף (14 (ה)] ובהסכמי "דלקול" פרשנות זו נלמדת מנוסח סעיף 14 הנ"ל - שימוש שלא בהתאם להוראות ההסכם. תכלית זו מקובלת עלי כעולה מנוסח ההסכמים; טענות התובעות בסיכומיהן בענין זה, מקובלות עלי אף הן. ודוק. אין מחלוקת כי התובעות סיפקו לנתבעים ציוד והנתבעים היו חפצים לקבל ציוד זה. אף לא אחד לא הכריח את הנתבעים להתקשר בהסכמים ולקבל את הציוד. כאמור, לנתבעים היה נח לקבל את הציוד לצורך שימושם ולא לקנות ציוד חדש או משומש ואין ספק כי נהנו משימוש זה. כמפורט לעיל, מר משקי העיד כי אם ההסכם עם התובעות לא היה משתלם, הרי שלא היה מתקשר בהסכם (עמוד 30 שורה 4). מכאן אני מסיק מסקנה דומה למסקנה בתובענה דומה בת.א. (נת) 7827/04 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נגד מורד מרדכי (פורסם במאגרים, כבוד השופטת קלוגמן) ובה בין היתר נקבע: "ברור כי התובעת לא "התנדבה" להשאיל את הציוד לנתבע, אלא מדובר בעסקה מסחרית, אשר מהותה: הציוד הושאל לנתבע על מנת שישתמש בו לאיחסון ולמכירה/שימוש במוצרים של התובעת, שאותם ירכוש ממנה. מבחינתה של התובעת, המהות הכלכלית-עסקית של העסקה היא כי הנתבע ירכוש ממנה מוצרים בהיקף שיצדיק את השאלת הציוד לו." לגופן של ההפרות, הרי שאין חולק כי הנתבעים חדלו מרכישת שמנים מן התובעות עוד טרם שלחו התובעות מכתב התראה על הפרת ההסכמים, בתאריך 26.5.2008 (נספח ג' לתביעה). מר משקי העיד כי במשך שנים רכש דרך חברת "שרודר" ובשנת 2007 חדל מרכישה באופן זה והמשיך לקנות מ"ניו קופל" (עמוד 31 שורות 7-10; עמוד 32, שורה 3). גברת פרץ העידה כי אינה בקיאה בפרטים אלה ולפיכך אין בעדותה כדי לבסס הגנה בענין זה (ראה עמוד 45, שורות 12-16). אף אם אקבל את טענת הנתבעים כי התובעות התירו להם לרכוש שמנים דרך חברת "שרודר" ולא במישרין מהן, הרי שבעדותו של מר משקי מבסס מר משקי את עילת ביטול ההסכמים, באשר חדל בשנת 2007 אף מרכישת שמנים מחברת "שרודר". כאמור, הנתבעים טענו כי ניתנה להם הסכמה לרכוש מאחרים חלף רכישה במישרין מן התובעות ורכישות אלה נחשבות כרכישות מן התובעות. טענות אלה לא נתמכו בבדל ראיה למעט רכישות שנעשו דרך "שרודר" כפי שהעיד מר מרוז (עמוד 20, שורות 13-18). ברור כי רכישה מניו קופל אינה רכישה מן התובעות. כך גם רכישות מגורמים אחרים המפורטים בסעיף 19 ו - 48 לתצהירו של מר משקי. די באלה כדי לבסס את טענות התובעת כי הנתבעים הפרו את ההסכמים וחדלו לרכוש מהם שמנים עוד בשנת 2007, חודשים ארוכים טרם ביטול ההסכם כדין על ידי התובעות. דברים אלה נתמכים אף בדו"חות שהציג מר מרוז בתצהירו מהם עולה כי בשנת 2008 לא נרכשו שמנים מן התובעות בכלל (למעט רכישה אחת של כמות מזערית בחודש פברואר 2008). רק לאחר שהודיעו התובעות על ביטול ההסכמים חזרו הנתבעים לרכוש מוצרים עד שפסקו כליל בחודש יולי 2008. כך אף העיד מר מרוז ועדותו היתה מהימנה עלי: "לקראת הגשת התביעה הכמות שנרכשה היתה מגוחכת לעומת צמה שסוכם" (עמוד 18, שורות 21-22; ראה גם סעיפים 16-17 לסיכומי התשובה מטעם התובעות). בהתאם לדו"חות הרכישה שהוצגו , בחודש אוגוסט 2008 הופסקו כליל הרכישות על ידי הנתבעים. מר משקי אף אישר (לאחר שחזר בו מהכחשתו) כי המוסך חדל מלקנות שמנים בשנת 2008: "ש. האם נכון שביולי 2008 הפסקת לקנות מדלקול בכלל? ת. לא נכון . קניתי מדלקול. ש.הצג ת. מפנה לכרטסת שלי, עמ' 34 לתצהירי: יש מספר חשבוניות של דלקול למשל: חשבונית 1101 מיום 21.8.08. ש. אני אומר לך שהנספח הזה שלך עולה כי הקנייה האחרונה שלך היתה מיולי 2008. האם זה נכון ? ת. יכול להיות." ( עמוד 30 שורות 16-23). בנסיבות אלה אין בסיס ו/או רלבנטיות לטענות הנתבעים בכתב ההגנה מטעמם כאילו לא נקבעה כמות מינימאלית או ספציפית בהסכמים לרכישה מדי שנה, שהרי הנתבעים הודו כי הפסיקו לרכוש לחלוטין שמנים מן התובעות (ראה סעיפים 22-23 לסיכומי התובעות). יוזכר ויודגש כי טענות אלה של הנתבעים רלבנטיות להסכמי "דלקול" בלבד שכן בהסכמי "דלק" לתובעות היתה זכות לבטלם מכל סיבה שהיא. למעלה מן הצורך, אתייחס אף לטענות הנתבעים בענין כמויות הרכישה. ההסכם היחיד בו נקבעה כמות כלשהי הינה התוספת להסכם עם "דלק" משנת 99. דא עקא, שאין בקביעת כמות זו כדי להעיד על כמות מינימאלית כלשהי אלא הכמות התייחסה למשכו של ההסכם - 10 שנים או עד לרכישת 84 טון. אף בהסכמי "דלק" כמו בהסכמי "דלקול" לא נקבעה כמות כלשהי ואת זאת השאירו הצדדים לשיקול דעתן של התובעות. בנסיבות אלה הנני סבור כי המוסך הפר את ההסכם עם התובעות ועליו להשיב את הציוד. למרות זאת ולמרות שההסכם הופסק אף לשיטת הנתבעים המשיכו הנתבעים לעשות שימוש בציוד למרות שחדלו מלרכוש מוצרים מן התובעות. כך הודה מר משקי : "הציוד הזה שדלק מבקשת שתחזיר שווה או לא שווה? ת. אחרי ששיפצתי ותיקנתי - לי הוא שווה. לכם- לא שווה" (עמוד 40 שורות 5-6); "לי הציוד שווה, מיקמתי אותו, השקעתי בו, אני עובד איתו באופן מסודר, חילקתי את הליפטים במוסך" (שם, שורות 13-15). הנתבעים ידעו כי ההסכם עמם בוטל (עמוד 39, שורה 26) אך למרות זאת בחרו שלא להשיב את הציוד והתנהלות זו מהווה אף היא הפרת ההסכמים, המזכה בהשבה. השבת הציוד בשל בטלותם של ההסכמים הנתבעים טענו כי ההסכמים עם התובעות בטלים בשל היותם הסכמים כובלים ובלתי חוקיים. ברור אם כן, כי אם בוטלו ההסכמים הרי שכלל יסוד הוא כי קיימת חובת השבה. אלה הוראות הדין וההלכה וכך אף נקבע בפסק הדין בענין יורומוטורס הנ"ל הדומה לענין דנן והדברים יפים אף לכאן: "...משבוטל ההסכם אין כל הצדקה שלא להשיב את הציוד ולהמשיך לעשות בו שימוש חינם אין כסף. לכן, הטענות בדבר הסדר כובל לא יכולות להועיל לנתבעים..." (פסק הדין בענין יורומוטורס הנ"ל, בעמוד 74, פסקה שלישית). אוסיף ואציין כי מעניין כי הנתבעים מתכסים בטענת הסדר כובל בלתי חוקי ומקפח וכיו"ב טענות, בעוד שבפועל משך שנים נהנו מההתקשרות עם התובעות ולא העלו ולו פעם אחת טענה או בדל של טענה בענין כפיה כלשהי ו/או הסדר כובל כזה או אחר. כאמור, לנתבעים היה נח לרכוש מן התובעות שמנים ולעשות שימוש בציוד התובעות. ככל הנראה, וכפי שעולה מעדויות הנתבעים, החלו הנתבעים לרכוש שמנים מגורמים אחרים, מסיבות השמורות עמם, ולפיכך זנחו את ההתקשרות עם התובעות (ראה תצהירו של מר משקי סעיפים 19 ו - 48). נראה כי הנתבעים פעלו כפי שפעלו מטעמים עסקיים כלכליים גרידא וברגע שנקרתה הזדמנות אחרת ו/או התקשרות מחייבת אחרת, חדלו מרכישת שמנים מן התובעות. חוסר מהימנות הנתבעים כפי שקבעתי בפסק הדין הנוסף בפרשה זו, הרי שגם בתיק זה הנתבעים הציגו מספר גרסאות מנוגדות, כשמחד כתבי ההגנה והתצהירים ומאידך העדויות. כך ובין היתר טענו הנתבעים בכתבי ההגנה כי הציוד דנן הינו "גרוטאות" בעוד שבפועל הודו כי הם עושים בו שימוש וכי הוא "שווה להם". התנהלות זו תומכת אף היא במסקנה אליה הגעתי. דחיית טענות הנתבעים בענין הסדר כובל הטענה לפיה ההסכמים בין הצדדים הינם הסדר כובל, לא הוכחה ולא הובא בדל של ראיה בענין זה. כאמור, מר משקי הודה כי לא היתה כל כפיה בבסיס ההתקשרות ואף לאחריה וכי יכול היה שלא להתקשר בהסכם אם לא היה לו שווה (ראה פרק השבת הציוד לעיל). יתר על כן, מתצהירי הנתבעים עולה תמונה ברורה לפיה הנתבעים לא חויבו לרכוש מוצרים אך ורק מהתובעות והנתבעים רכשו בפועל מחברות אחרות (סעיפים 19-20 לתצהיר משקי). לא התרשמתי כי ההסכמים דנן נעשו בכפייה, וכאשר מתצהירי הנתבעים רכשו מצידי ג' אחרים, אין מקום לטענה לפיה ההסכמים הינם הסכמים כובלים. לכך יש להוסיף את העובדה כי בהסכמי "דלק", ניתנה לכל צד אפשרות לסיים את ההסכם בהודעה מראש בת 60 יום וללא תנאי, ואף בכך יש כדי לאיין טענות הנתבעים. בנסיבות אלה, אין כל רלבנטיות לטענות הנתבעים בסיכומיהם לרבות לפסיקה שהובאה ואשר בינה ובין המקרה דנן אין כל קשר ו/או דמיון. ודוק. פסק הדין בת.א. (י-ם) 1000/95 פז חברת נפט בע"מ נגד דוד עמוס, פ"מ תשס"ב (1) 337, עוסק בהסכמים אשר נחתמו בין חברות הדלק ובין נכי צה"ל במסגרת שיקום משרד הביטחון, להפעלת תחנת דלק. אין כל דמיון בין ההסכמים שנחתמו שם בין חברת הדלק לבין המשיב בערעור (נכה צה"ל), ובין הסכמי השאילה דנן. בפסק דין עמוס לא דובר על הסכמי שאילה אלה במערכת הסכמים ארוכת טווח הכוללת הסכמי פיתוח עם מנהל מקרקעי ישראל, הסכמי הלוואה ועוד. בכל הכבוד, אין בדל של דמיון בין המקרה דנן ובין המקרה שנדון בפסק דין עמוס (ראה סעיפים 3-8 לפסק הדין בענין עמוס). אף פסק הדין ברע"א 16264-10-09 ש.ד. ליבסטר בע"מ נגד סונול ישראל בע"מ ואחרים (פורסם במאגרים, מתאריך 22.10.2009) אינו ישים ואינו רלבנטי לעניינו כלל ועיקר. בפסק דין זה נדון הסכם אספקה בלעדית של דלקים אשר חייב רכישת דלקים מסונול ללא תנאי. הדבר אינו דומה לעניינו בו עסקינן בהסכם שאילה של ציוד אשר כל צד יכול לסיימו בכל עת או הסכם אשר לא מנע רכישת שמנים מצידי ג' ובלבד שהציוד של התובעות יושב להן. הציוד ושוויו - דחיית חוות דעת השמאים מטעם הנתבעים הנתבעים נתבעו להשיב את הציוד נשוא ההסכמים או לחלופין, אם לא יעשו כן, לשלם לתובעות את שווי הציוד. אמנם וכפי שיפורט להלן לפי סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 על הנפגע לבחור השבה או פיצוי כספי אלא שסעיף זה הינו דיספוזיטיבי וממילא הנתבעים לא חלקו על אפשרות חלופית. לפיכך, יש לקבוע את שוויו של הציוד בו יהא על הנתבעים לשאת, אם לא ישיבו את הציוד. התובעות תמכו את תביעותיהן בהצעות מחיר עדכניות למועד הגשת התביעה - הצעות מחיר אשר לא נסתרו. מר מרוז אף העיד כי אם לא יושב הציוד על התובעות לרכוש ציוד חדש (עמוד 24, שורה 10). כאמור הנתבעים טענו כי מדובר בגרוטאות, ציוד בעל שווי זניח, הגורם נזקים לנתבעים ועוד (נוסף לאמור ראה גם סעיפים 52-53 לתצהירו של מר משקי). מיותר לציין כי אם אכן כך היו פני הדברים, כי אז קשה היה להבין מדוע הנתבעים סרבו להשיב את אותן "גרוטאות" כטענתם חלף ניהול הליך ארוך ויקר. אלא שבעת שמיעת העדויות הסתבר, כי תצהיר וכתב הגנה לחוד, והמצב האמיתי בפועל, לחוד. כך, הנתבעים הודו, למרות תצהיריהם, כי הציוד שמיש ונעשה בו שימוש סדיר ולפיכך אינם מעוניינים להשיבו (ראה עמוד 40 - עדות מר משקי). די בהתנהלות זו של הנתבעים כדי להביא לדחיית הגנתם אף בענין שווי הציוד. מכל מקום, אבחן להלן גם את חוות הדעת השמאית מטעם הנתבעים. לענין שווי הציוד הוגשה חוות דעתו של השמאי מר יעקב וינר, ממנה עולה כי שווי הציוד שבחזקת המוסך הינו סך 22,000 ₪. עיון בחוות הדעת מלמד כי עסקינן בחוות דעת שאינה מבוססת, בלשון המעטה, שאף לא נחתמה על ידי המומחה. מקובלות עלי טענות התובעות (סעיפים 28-30 לסיכומיהן) וכך אף התרשמתי מעדות השמאי כי מדובר בחוות דעת שניתנה כבדרך אגב ומבלי שנעשתה הערכת שווי מקצועית. כך ובין היתר העיד מר וינר, כי הערכת שווי הציוד מבוססת על עסקה אחת בלבד שנעשתה בשנים 2007-2008: "ש. ההערכה שעשית מבוססת על הידע המקצועי שלך? ת. כן ש. לא על סמך עסקאות אחרות שנעשו? ת. שאלת אותי בדיון הקודם. אמרתי שהיתה עסקה אחת שעשיתי עבור חב' חשמל עם פנצ'ריית יוסי. אז מאיירס לקחו את המגבה הישן בגלל עניינים מסחריים הם הסכימו לקחת אותו ש. מתי היתה עיסקה זו? ת. לפני 4-5 שנים ב- 2007-2008" (עמוד 49 לפרוטוקול , שורות 22-29). עדות זו מלמדת כי מדובר בעסקה שלא נעשתה במהלך העסקים הרגיל, ובלא להתבסס כלל על מחירון הציוד. יתר על כן, חוות הדעת מתייחסת רק למרימים ולא ליתר הציוד שהושאל נשוא ההסכמים (עמוד 50 , שורות 22-26). אף בשל כך, אין בה כדי לבסס את טענות הנתבעים. בנסיבות אלה, הנני סבור כי לא ניתן ליתן כל משקל לחוות הדעת הנ"ל מטעם הנתבעים ומכל מקום, ברור כי באשר לתביעת ההשבה אין כל רלבנטיות לחוות דעת. האם יש לחייב את הנתבעים בתשלום שווי ציוד חדש בהתאם להצעות המחיר שהוצגו - למרות העובדה כי בציוד נעשה שימוש משך שנים? עתה יש לבחון האם חרף דחיית חוות הדעת השמאית מטעם הנתבעים, כאשר מחד קיימות הצעות מחיר שלא נסתרו לציוד חדש, ומאידך מדובר בציוד שנעשה בו שימוש משך שנים, יש לחייב את הנתבעים בשווי ציוד חדש חלף השבתו. לטעמי התשובה לכך חיובית. טעם אחד לכך הוא העובדה כי אם יבחרו הנתבעים שלא להשיב את הציוד, הרי שעל התובעת לרכוש ציוד חדש חלף הציוד שהושאל, על מנת להשאילו לאחר, וברי כי לשם כך יש לבחון את מחיר הציוד כחדש (ראה עדותו של מרוז בענין זה). כאמור, שמאי הנתבעים לא סתר את הטענה כי אין שוק "יד שניה" לציוד זה ואף בכך יש כדי לתמוך באמור. בנוסף, סעיף 9 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 קובע כדלקמן: "9.(א) משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך." (ההדגשה שלי - נ.ע.). כאמור, לשון הסעיף הינה חד משמעית לפיה הנפגע בוחר השבה או שווי ולא את שניהם יחד באופן חלופי. יחד עם זאת, להבנתי מדובר בסעיף דיספוזיטיבי אשר הצדדים רשאים להסכים אחרת ומכל מקום בענייננו הנתבעים כלל לא חלקו על זכותם של הנתבעים לחלופת השווי. מכל מקום, סבורני כי הפרשנות הנכונה של הוראות סעיף זה במקרה דנן, הינה כי בהיעדר ראיה אחרת יש להשיב את שווי הציוד כחדש, נכון למועד התביעה. לענין זה מתייחסת פרופסור גבריאלה שלו בספרה "דיני חוזים - התרופות לקראת הקודיפיקציה של המשפט האזרחי" (ירושלים, התשס"ה - 2005) כדלקמן: "השבת שווי, לעומת זאת, היא השבה המתבצעת בתשלום סכום כסף השקול, מבחינת שוויו הכלכלי, לשווי המשאב או טובת ההנאה שנתקבלו אצל הזוכה. הזוכה אינו מחזיר את הדבר עצמו שאותו קיבל מאת המזכה, כי אם את ערכו הכלכלי בלבד" (בעמוד 708). כאמור, סעיף 9 קובע כי במקרה של הפרת הסכם, הזכות היא של הנפגע לבחור בין השבה בעין לבין השבת שווי. במקרה דנן בחר הנפגע - התובעות - השבה בעין ולחלופין תשלום שווי. אם אכן יבחרו הנתבעים שלא להשיב את הציוד, הרי שלאור האמור ובהיעדר ראיה נגדית מהימנה, אין מנוס מחיובם בתשלום שווי הציוד בהתאם להצעות המחיר שהציגו התובעות. ה. הסעדים במסגרת סיכומיהם לא טענו הנתבעים דבר בקשר עם רשימת הציוד אשר פורטה בתביעה ובתצהיר עד התובעות. הנתבעים אף לא טענו כי הצעות המחיר שצורפו לתובענה כוללות ציוד שאינו ברשותם ו/או כי ההצעות מתייחסות לציוד אחר שאינו רלבנטי. בנסיבות אלה אין לי אלא לקבל את רשימת הציוד המפורטת בתביעה, ולהורות כי על הנתבעים, כמפורט להלן, להשיבו לתובעות. לאור האמור, על המוסך ונתבעים 2 ו - 3 בכל הקשור לציוד הנקוב בהסכם 2001 בלבד, להשיב את הציוד בהתאם לרשימה המפורטת בסעיף 4 לכתב התביעה וזאת לא יאוחר מיום 1.11.2012 בשעה 16:00. לא יושב הציוד במועד כאמור, הרי שיהא על המוסך, לשלם לתובעות, את סכום התביעה בסך 130,868 ₪ בצירוף מע"מ כדין ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. תשלום זה יבוצע לא יאוחר מ - 30 יום לאחר חלוף מועד ההשבה כאמור. בנסיבות המתוארות לעיל, אם לא יושב הציוד במועד כאמור, הרי שבשים לב לכך כי נתבעים 2 ו - 3, ערבו להסכם 2001 בלבד, יהא עליהם לשאת, יחד ולחוד, בתשלום סך 69,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק (שווי 3 ליפטים נשוא ההסכם בהתאם להצעות המחיר שצורפו לתביעה) ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. תשלום זה יבוצע לא יאוחר מ - 30 יום לאחר חלוף מועד ההשבה כאמור. ו. סוף דבר לאור האמור התובענות מתקבלות כמפורט לעיל. בשים לב להליכים שנוהלו, משכם, מספר הדיונים, בקשות רבות שהוגשו, הגשת בקשות מטעם איגוד המוסכים להצטרף כידיד בית משפט אשר נדחו, ועוד (הנטען בסעיפים 36-38 לסיכומי התובעות מקובל עלי), מצאתי לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, בהוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ ובסך הכל 35,000 ₪, ולתשלום תוך 30 יום. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מחוז מרכז תוך 45 יום. חוזההשאלת ציוד