1.המשיב אשר הינו בעל זכויות בדירה ברח' הקבלן 9 ירושלים (להלן הדירה) כרת ביום 30.7.99 חוזה שכירות בלתי מוגנת עם המבקשים. הדירה הושכרה למבקשים לתקופה של 5 שנים אשר תחילתה ביום 6.8.99 וסופה ביום 31.7.04. דמי השכירות נקבעו על סך של 825 דולר. 2.בסעיף 14 להסכם השכירות נקבע כי עם תום תקופת השכירות על המבקשים לפנות את הדירה ולהחזירה לידי המשיב כשהיא ריקה מכל אדם וחפץ. עוד נקבע בסעיף זה כי במידה והמבקשים לא יפנו את הדירה במועד ישלמו למשיב סך בשקלים השווה ל -100 דולר עבור כל יום של איחור בפינוי הדירה וזאת כדמי פיצויים קבועים ומוסכמים מראש. 3.משהגיע מועד פינוי הדירה ביום 31.7.04 ולמרות התראות מטעם המשיב לא פונתה הדירה הוגשה ביום 28.10.04 תביעה בהלך של סדר דין מקוצר. בתביעה זו עתר המשיב למתן פסק דין המורה למבקשים לסלק את ידם מן הדירה. עתירה שניה הינה לחיוב המבקשים שניהם ביחד וכל אחד לחוד לשלם למיב את הסך של 46.367 ₪. סכום זה מורכב מיתרת חוב לועד הבית בסך של 1300 ₪. סכום זה הינו סך של 815 דולר המהווה יתרת חוב בגין דמי שכירות עד ליום סיום הסכם השכירות. הסכום השלישי מתייחס לפיצוי המוסכם בסך של 100 דולר בגין אי פינוי הדירה במועד ועד ליום 30.11.04. 4.בטרם אפרט את האמור בבקשה לרשות להגן שהוגשה מטעם כל אחד מהמבקשים באופן נפרד יש לומר מספר מילות רקע על מערכת היחסים בין המבקשים ביום לבין עצמם. הרקע עולה מן המסמכים אשר צורפו לבקשת של המבקשת מס' 2. המבקשים נישאו בראשית שנת 1990 ונולדו להם 2 ילדים. במועד כלשהו במהלך שנת 94 פרץ סכסוך בין המבקשים אשר הליכים בגינו עדיין מתנהלים בערכאות השנות. נכון להיום כל אחד מהמבקשים גר בנפרד כאשר המבקשת מס' 2 ממשיכה לגור בדירה נשוא כתב התביעה. כמו כן עולה כי המבקשת מס' 2 הגישה תביעת מזונות כנגד המבקשת מס' 1 וההליכים לגבייתם מתנהלים בלשכת ההוצל"פ. כמו כן עולה כי ביום 6.5.04 ניתנה החלטה ע"י בית המשפט לענייני משפחה בירושלים על איסור המשיב להכנס לדירה. 5.כאמור שני המבקשים הגישו כל אחד בנפרד בקשה לרשות להגן. המבקש מס' 1 הגיש בקשה לרשות להגן (בש"א 9314/04). בתצהירו בתמיכה לבקשה טוען המשיב כי עם מתן צו ההרחקה שהוצאו כנגדו הוא מסר על כך למשיב. עוד טוען הוא כי פנה למבקשת מס' 2 וביקש ממנה כית תפנה את הדירה, אולם זו מסרבת לעשות כן עוד ביום. לגירסת המבקש השתהה המשיב בהגשת התביעה לפינוי ושל כך הוא נתבע כיום לשלם סך של 100 דולר בגין כל יום של איחור בפינוי הדירה. לגבי הסעד של פינוי טוען המבקש מס' 1 כי הוא מסכים לעתירה של פינוי המופנית כלפיו. המבקשת מס' 2 בבקשת לרשות להגן (בש"א 9088/04 טוענת כי עד לחודש יוני 2004 שילם לה המבקש מס' 1 דמי מזונות ושכר דירה אך לאחר שהוא הוצא מן הדירה הוא חדל מלהעביר לה תשלומים. בפי המבקשת טענה כי פנתה בחודש יולי לאשת המשיב ולאחר ששטחה בפניה את מצבה הקשה נאותה זו לאפשר לה להשאר בדירה ללא הגבלת זמן וזאת בתנאי שהיא תראה את הדירה לקונית פוטנציאלים לאור רצון המשיב למכור את הדירה. לשיטתה היא מילאה אחר חלקה בהסכם ואפשרה למתווך להציג את ... עוד מוסיפה המבקשת מס' 2 וטוענת שאין הצדקה לדרישה לתשלום פיצוי של 100 דולר לכל יום של איחור בפינוי וכי יש לבטל דרישה זו מחמת פגיעה בתקנת הציבור וחוסר מידתיות ביחס לסכום דמי השכירות החודשים לשיטת לכל היותר יש עליה לשלם את דמי השכירות הרגילים תקופה זו. לענין התשלום החוב לועד הבית טוענת המבקשת מס' 2 כי מאז חורף 99 נוצרה בעיה קשה של חדירת מים לדירה וכי למרות פניותיה למשיב לא טרח זה לתקן את הליקויים בעקבות כך הגיעה לסיכום עם אשת המשיב כי מיסי ועד הבית לא ישולם השנה וכי סכום זה ינוכה מן הסכום אשר יידרש לתיקון הליקוי. 6.במסגרת חקירתה של המבקשת מס' 2 הוצגו לה במסמכים. מסמך אחד הינו מש/1 מיום 2.7.04 אשר נכתב על ידי המשיב ומופנה למבקשים ומתריע בפניהם על קיום חוב כספי. כמו כן הפנה המשיב את המבקשים לעובדה כי ביום 31.7.04 אמורה להסתיים תקופת השכירות וכי הם נדרשים לפנות את הדירה במועד. המסמך השני הינו מש/2 הוא מכתבו של ב"כ המשיב המופנה למבקשים מיום 25.8.04 ובו הם נדרשים לפנות את הדירה לאלתר וכן לשלם את החיובים הכספיים המפורטים במכתב. לבקשתה צורפה המבקשת מס' 2 מכתב שכתבה למשיב ואשתו והו היא מגוללת את מצבה לאור היחסים הרעועים עם בעלה. במכתב זה מבקשת המבקשת מס' 2 מהמשיב ואשתו להתחשב במצבה הקשה ולאפשר לה לערוך חוזה שכירות זמני לטווח קצר עד אשר הדירה תימכר. בנקודה זו יש לשוב לרישא של סעיף 3 למכתבה של המבקש האומר באופן חד וברור כי "הצדק איתכם ב - 100% מבחינה משפטית". המבקשת הודתה במסגרת חקירתה הנגדית כי החל מחודש יוני 2004 לא שולמו דמי שכירות למשיב. במסגרת חגירתה הנגדית נדרשה המבקשת להשיג לשאלה האם המשיב ואשתו אשר הגיעו לדיון מרמת הגותן הרשו לה להשאר בדירה במשך 7 חודשים מבלי לשלם. המבקשת נמנעה מלהשיב מבט במשיב ובאשתו ולאחר שב"כ המשיב חזר מספר פעמים על השאלה השיבה בתשובה כי אין לה תשובה. עוד הוסיפה כי עם המשיב אין לה קשר כבר חודשים וכי לתקופה מסויימת כן הרשו. 7.המבקש בחקירתו הודה כי לא קיבל שחרור מהתחייבויותיו על פי הסכם השכירות מאת המשיב. המבקש אף העיד כי בדירה נשארו חפצים שלו ובעיקר ספרים ואולם עקב צו ההרחקה הוא לא נטל אותם. 8.לאחר שעיינתי בחומר שבתיק ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי אין בפי המבקשים כל הגנה כנגד התביעה ולו הגנה לכאורה. אין מחלוקת בין הצדדים כי הדירה לא פונתה עם סיום תקופת השכירות ועד היום. טענות המבקשים כל אחד לחוד אין בהם כדי להועיל להם. המבקש הגם שהוא מסכים למתן פסק הדין כלל שהוא מתייחס לעתירת הפינוי כדי לשחררו מחיוביו על פי הסכם השכירות . המבקשת מנסה להתלות בטענה כי ניתנה לה הסכמה בע"פ על ידי אשת המשיב להמשיך ולהתגורר בדירה ללא הגבלת זמן וללא תשלום. טענה מופרכת זו לא רק שאינה עומדת במבחן ההגיון אלא גוף המבקשת לא הצליחה להוכיח כל הסכמה שכזו המבקשת מודה כי קיבלה לפחות שני מכתבי התראה מהם עולה .. כי הוא והמבקש נדרשים לפנות את הדירה לאלתר יתרה מכך המבקשת בעדותה לא נתנה תשובה ברורה לשאלה שהופנה אליה ואשר הוזכרה לעיל. תחת זו בחרה היא ליתן תשובות מתחמקות שאינן יכולות ל עמוד במבחן ההגיון. אכן, נראה על פניו כי בפי המבקשת אין מענה לשאלה הנ"ל וגם אשר שהועילה לענות נתנה כאמור תשובות מתחמקות ובלתי ברורות. יתרה מכך המבקשת במכתבה למשיב הודעתה הלכה למעשה כי דרישתו לפנות את הדירה בתום תקופה השכירות הינה צודקת ב 100% מבחינה משפטית, הגם שניסתה היא לטעון כי היתה הסכמה להשארתה בדירה עד למכירתה לא נעתנה בחיוב על ידי המשיב. אף אם אניח כי המבקשת הגיעה לסיכום עם אשת המשיב הרי שמתן הרשות פסק עם הגשת התביעה ובכך הביע המשיב את רצונו בהפסקת הרשות ככל שניתנה. אכן, מצבה של המבקשת כפי שעולה מן החומר בתיק מצביע על מערכת יחסים עכורה בין המבקשת למבקש. אולם עם כל ההבנה למצבה אין זה ענין למשיב ואין להתיר המשך מצב בו נפגעת זכותו הקניינית לעשות בדירה כשלו. לא רק שהמבקשים אשר התחייבויותיהם על פי הסכם השכירות הינם יחד ולחוד אינם מחזיקים את החזקה בדירה למשיב אלא מרכיבים עוז ואינם משלמים כל סכום בגין התקופה שמעבר לתקופת השכירות. מצב שכזה הינו בלתי נסבל ויש לשם לו קץ מהר ככל האפשר. העובדה כי המבקש מבינה למצבו אליו נקלע המשיב אינו בה כדי להועיל ובוודאי אינה מצדיקה המשך פגיעה בקניינו של המשיב. משהוכח כי הן המבקשת והן המשיב מחזיקים עדיין בדירה יש מקום להורות על סילוק ידם מן הדירה והחזרת החזקה למשיב. 9.כאמור חיוביהם של המבקשים הינם ביחד ולחוד. משלא שוחרר המבקש מהתחייבויותיו הרי שעליו למלא את החיובים שנטל על עצמו בהסכם השכירות. העובדה כי המבקש אינו גר בדירה עקב צו הרחקה שהיה לתקופה מוגבלת ועצם העובדה כי היא עדיין מחזיק בחלק ממיטלטלין בדירה אינה יכולה להחשב כהפסקת החזקה ומסירת הדירה למשיב. המבקש אף הודה כי לא עשה כל נסיון ובוודאי לא נסיון משפטי על מנת ליטול את מטלטליו מהדירה או לגרום לשחרורו מחיוביו על פי ההסכם. 10.בפי המבקשת טענות הן לעניין מיסי ועד הבית והן לגבוהה פיצוי המוסכם בגין איחור בפינוי הדירה לענין מיסי ועד הבית לא פירטה המבקשת את טענה כנדרש על פי הפסיקה והסתפקה בהעלאת הטענה מבלי לבססה כראוי. לענין הפיצוי המוסכם. אף כאן נטענה הטענה באופן כללי מבלי לפרטה ולבססה השימוש בסיסמאות בדבר היות סכום הפיצוי מופרז ומנוגד לתקנת הציבור או אינו סביר בלא לבסס טענה זו הינו חסר ערך ומשקל. המבקשים , יש לזכור שכרו את הדירה לתקופה של 5 שנים ולא העלו כל טענה באשר לסעיף הפיצוי המוסכם ואף לא ביקשו לבטל את ההסכם ו/או הסעיף בהיות ומופרז. כל עוד שכנו יחסים טובים בגין בני הזוג המבקשים הסעיף הנ"ל לא הטרידם כלל, אלא שלרוע מזל עלו יחסיהם על שרטון ומשנפרדו דרכיהם מנסה המבקשת לטעון כי הסכום הינו מופרז וחסר פרופורציה. לענין זה יש להביא את הדברים שנאמרו בע"א 539/92 זקן נ. זיזה פד"י מח' (4) 89: "הפחתת הפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה בהתאם לסעיף 15 א' לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת החוזה) לא תעשה על פי הנזק שנגרם בפועל כפי שמתברר בדיעבד עקב ההפרה, ואין זה מעלה או מוריד אם בפועל לא נגרם נזק כלשהו או אם נגרם נזק העולה על השיעור המוסכם. השאלה אינה אם הפיצוי גבוה או נמוך, השאלה היא אם הפיצויים נקבעו תוך יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו מראש בשעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת מהפרה מן הסוג שאירע בפועל. הפחתת הפיצוי תעשה רק במקרים חריגים שבהם לא נמצא יחס סביר כלשהו ולו בדוחק בין שיעור הפיצוי המוסכם ובין הנזק שניתן היה לחזותו בעת כריתת החוזה". המבקשת לא הניחה כל תשתית עובדתית לשם הוכחה כי המקרה בפנינו הוא מקרה חריג שבית המשפט יתערב בו. 11.מן האמור לעיל עולה כי המבקשים מחזיקים בדירה ללא זכות מיום סיכום תקופת השכירות תוך פגיעה חמורה בזכות הקניין של המשיב ואף אינם משלמים כל סכום בגין שהייתם זו. אשר על כן אני דוחה את הבקשה לרשות להגן מטעם שני המבקשים. המבקשים ישאו ביחד ולחוד בהוצאות הבקשה ובשכ"ט עו"ד בסך של 5000 ₪ בצירוף מע"מ ניתן בזאת פסק דין על מלוא כתב התביעה לטובת המשיב. ב"כ המשיב ימציא פסק דין פורמלי לחתימה תוך 7 ימים מיום קבלתה החלטה זו.חוזהמקרקעיןשכירות