בפני תביעה כספית בסך של 30,469.50 ₪. התובע, בעלים של רשיון הפעלת מונית. בין הצדדים נחתמו שני חוזים להשכרת הזכות הציבורית לנתבע. האחד לתקופה שמיום 1.4.00 עד ליום 31.3.01, והשני, לתקופה שמיום 1.4.01 ועד 31.3.02. טרם סיום תקופת השכירות השניה, פנה התובע לנתבע בשיחת טלפון לחידוש החוזה. הנתבע אמר לתובע שהוא מעוניין לחדש את השכירות לשנה נוספת, כאשר התשלום יהיה מדי חודש בחודשו מראש, בסכום של 2000 ₪ והנתבע התחייב לחתום על הסכם בכתב. התובע המתין מספר חודשים עקב הבטחות הנתבע לחתום על הסכם. התובע, מצרף קבלות ביטוח שירות, כשהנתבע ערך למונית במאי 2002 (ראיה לכך שהוסכם בין הצדדים על המשך החוזה. המונית, היתה רשומה על שם התובע, למרות שנרכשה על ידי הנתבע. בפועל, המונית היתה של הנתבע. הזכות הציבורית הורדה מהמונית ביום 28.11.02 והתובע הפסיד 10 ימי שכירות, עד שמצא שוכר אחר וכן שילם עבור מודעה בעיתון. התובע מציין בכתב התביעה (ס' 11), כי בשנת השכירות הראשונה הוא אישית חתם על החוזה ובשנה השניה אביו חתם על החוזה. בשנה השניה כאשר אביו חתם על החוזה והוא היה נוכח. לטענת הנתבע בעת חתימת ההסכם השני, התובע לא נכח, כיוון שאם אכן היה, היה חותם בעצמו. לקראת השנה השלישית, הודיע לנתבע, שאביו לא מיופה כוחו יותר והוא מבצע את העסקה. אשת הנתבע הטילה עיקול על המונית. התובע המתין 8 חודשים, מבלי שהנתבע שילם. רק אז, משפנה לנתבע, הוא החזיר לו את אותה זכות ציבורית. אביו לא התעסק כלל בשכירות בשנה השלישית אלא רק בשנה השניה. הקבלה המצורפת לכתב ההגנה, שאמורה להיות כתובה על ידי אביו ולפיה שולמו דמי השכירות עבור חודשים אפריל - מאי 2002, היא מזויפת וגם אם הנתבע נתן סכום זה לאביו זה לא עניינו כי אביו, לא העביר לו את הכסף. את המכתב המצורף לכתב ההגנה, לפיו הנתבע ביקש קבלות, בגין סכומים ששולמו לא קיבל מעולם. בתצהיר עדות ראשית מטעמו, חוזר על האמור בכתב התביעה. בח.נ, השיב כי הוא רשום כבעלים של הרכב, את רישום, ההתקנות והביטוחים היה הוא התובע, צריך ללכת עם הנתבע להסדיר. החוזה בשנת 2002, נחתם על ידי אביו בנוכחותו. התובע הודיע לנתבע טלפונית במרץ 2002, כי אביו איננו מיופה כוחו יותר. עד ספטמבר 2003 היה גר עם הוריו. התובע אישר, כי אביו של הנתבע ביקר בבית הוריו והציע לו לשלם 4000 ₪ אך רצה קבלה לפיה תשלום זה מהווה גמר חשבון. משלא הסכים לתת קבלה כזו, לא שולם הכסף. את השאלה, מדוע העביר את הבעלות בכתב על שם הנתבע, למרות החוב, לא ידע התובע להסביר. התובע הכחיש שקיבל 4 תשלומים של 1800 ₪ במהלך שנת 2002. הנתבע בכתב הגנתו, מפרט, כי בתום תקופת החוזה השניה, ביום 31.3.02, מצב השוק היה רע והוא סיכם עם אביו של התובע, שהיה מיופה כוחו, שהוא, הנתבע, ימשיך להשתמש בזכות הציבורית, על בסיס חודשי. כל עוד התובע, לא יבקש להחזיר את הזכות, תוארך התקופה מדי חודש בתחילתו. דמי השכירות נקבעו לסך של 2,000 ₪ לחודש, ולאחר מכן עקב מצב השוק הגרוע, סוכם על 1600 ₪ מחודש מאי 2002. אביו של התובע, שחשש להרגיזו, סיכם עם הנתבע כי הנתבע ישלם לתובע 1800 ₪ כל חודש ואביו של התובע יחזיר לנתבע כל חודש 200 ₪. ביום 15.6.02, הנתבע, שילם לאבי התובע 2000 ₪ עבור אפריל ו - 1800 ₪ עבור מאי אך 200 הש"ח לא הוחזרו מעולם. אז, הודיע התובע לנתבע, שאביו לא מייצגו והסכים כי הנתבע ישתמש בזכות מדי חודש בחודש בתמורה ל - 1800 ₪. הנתבע שילם לתובע במזומן ביום 3.7.02 1800 ₪ עבור חודש יוני וכן ביום 15.8.02 סך של 1800 ₪, וביום 19.9.02 סך של 1800 ₪. 800 ₪ נוספים, קיזז הנתבע על פי חישוב של 200 ₪ בגין כל תשלום, המגיעים לנתבע כהחזר מאבי התובע. הנתבע, דרש מהתובע קבלות, וזה ענה שיתן קבלה אחת, כאשר יופסק הסידור, או בדצמבר 2002. הנתבע, שרצה קבלה, עיכב את התשלומים עבור אוקטובר ונובמבר עד שיקבל קבלות כדין. בסוף נובמבר 2002, הסכימו הצדדים להפסיק את מה שהוסכם ביניהם, והתובע קיבל את זכותו חזרה. הנתבע מוכן והיה מוכן לשלם, בגין החודשים אוקטובר ונובמבר, ובלבד שיקבל קבלות גם בגין החודשים הקודמים. בתצהיר עדות ראשית מטעמו, חוזר על המפורט בכתב ההגנה. בח.נ. ענה, כי החוזה לשנת השכירות השניה, נחתם עם אבי התובע והתובע לא נכח בעת החתימה. הנתבע השיב, כי כל הדיבורים היו רק עם אבי התובע וכך גם חוזה השכירות לשנה השניה והשלישית. אבי התובע ניהל הכל, כולל ההסדר לשנת השכירות השלישית, שהיה בעל פה, לגבי כל חודש בחודשו. הביטוח נעשה לשנה, היות ולא ניתן לבטח לתקופה קצרה יותר, ובעת סיומו ניתן לקבל החזר כספי. הנתבע השיב, כי השתמש בזכות הציבורית, על פי הסדר בין אבי התובע לבינו, לפיו ישלם מדי חודש. כל חודש ההסדר מתחדש, וזאת כיוון שמצב השוק היה קשה ופחד לעשות הסדר ארוך. עד הגנה נוסף, הינו מר מנחם בכר, אביו של הנתבע, אשר העיד שהיה עם הנתבע בבית התובע. הוא בא עם כסף מזומן, כדי לשלם את חובו של הנתבע, בסך של 4000 ₪, כנגד קבלות שיימסרו לו על ידי התובע. התובע סרב למסור קבלות, ולכן לא שולם לו הכסף. אימו של התובע, שהיתה בחדר, רמזה לו, שלא ישלם לתובע ללא קבלות. בח.נ. חזר על הצהרתו. התובע בסיכומיו חזר על טענותיו. ב"כ הנתבע בסיכומיו, הפנה את ביהמ"ש לחוק השליחות לפיו כאשר השליח ממשיך להתנהג כשליח ולא מודיע לצד ג' על הפסקת השליחות צד ג' רשאי לראותה כשליחות מתמשכת. האב היה שלוח על ידי יפוי כח, המשיך להתנהג כשלוח ואין כל הודעה בכתב או בעל פה על הפסקת השליחות. השלוח קיבל כסף מול קבלות, לחודשים אפריל, מאי 2002 ובנוסף, התובע לא היה מעביר את הרכב על שם הנתבע אילו היה הנתבע חייב לו כסף. הדיון: התביעה מתבססת על השכרת זכות ציבורית, אשר שתי שנות השכירות הראשונות היו מעוגנות בהסכמי שכירות. ההסכם, לשנת השכירות השניה, נחתם בשם התובע, על ידי אביו, על פי יפוי כח. שנת השכירות השלישית, לא עוגנה בכל הסכם והתנהלה על פי סיכומים בעל פה. לשיטת התובע, הודיע מראש לנתבע, טרם תחילת תקופת השכירות השלישית, כי אביו הפסיק לייצגו. התובע לא תמך גירסתו באיזה שהוא מסמך בכתב ואמר כי עשה זאת בעל פה. יפוי הכח הוא יפוי כח בכתב, והיה צריך להודיע על ביטולו בכתב. בפני עדות התובע מול עדות הנתבע. התובע, אשר עליו נטל הראיה צריך היה להוכיח טענה זו. מחזקת את גירסת הנתבע, העובדה שאביו של התובע, מסר לו קבלות בגין תשלום דמי השכירות לשני חודשי השכירות הראשונים. אם קיבל את הכסף ומסר קבלות הרי שגם סיכם עם הנתבע לגבי המשך השכירות, תוך מצג שיפוי הכח בתוקף. אביו של התובע, אשר התובע העיד כי גר בביתו, עד ספטמבר 2003 (לפני כחודשיים), נמצא בהישג ידו של התובע אשר יכול היה להביאו לעדות כדי שיסתור את טענת הנתבע. על אי הבאת עד כבר נאמר וכבר נקבע כי "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד" וכן "... אבכן, ככלל, אי העדת עד רלוונטי "יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו...". (ראה: ע"א 641/87) קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ פד"י (1) 239 בע"מ 245. ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א. נ' צ'רבוס ניהול, תק-של 2002 (2) 650, עמ' 655. ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח'. פד"י מה (4) 651, 654) ודי לי בדברים אלו. משכך, מקבלת אני את טענת הנתבע, כי אביו של התובע, כמיופה כוחו, וכמי שחתם עם הנתבע על הסכם השכירות השני, סיכם עם הנתבע בעל פה, אודות תקופת השכירות השלישית, אשר תוארך מדי חודש בחודשו. יש לציין, כי לו התובע, אכן היה דורש מהנתבע לחתום על חוזה וזה היה מתחמק, כפי שטוען התובע, הרי שהתובע היה אמור לדרוש ממנו בחזרה, את הזכות הציבורית, בכתב ו/או בעל פה. התובע לא טען שדרש זאת נהפוך הוא, הוא הצהיר והעיד כי חיכה בסבלנות עד שהנתבע יבוא לחתום ולא ביקש מהנתבע בכל שמונת החודשים הראשונים של שנת השכירות השלישית, להחזיר את הזכות. משכך, התובע, אשר לא הפסיק את השכרת הזכות לנתבע, הסכים לאותו הסדר. התובע, בכתב ההגנה, הכחיש כי אביו קיבל כסף עבור שני חודשי השכירות הראשונים, ובחקירה נגדית השיב כי זו חתימתו. משקבעתי, שאבי התובע, הסכים בעל פה עם הנתבע, לגבי ההסדרים של שנת השכירות השלישית, הרי שתשלום דמי שכירות לאבי התובע מהווה תשלום. הנתבע מודה, כי לגבי חודשים אוקטובר נובמבר ומחצית השניה של ספטמבר, לא שילם לתובע, מאחר שזה לא הסכים לתת לו קבלה ולגבי מחצית ראשונה של חודש ספטמבר, התשלום זה קוזז באותם 200 ₪, עבור כל חודש שכירות. טענה זו של קיזוז 200 ₪, אינני מקבלת. אין כל מסמך כתוב על כך ולכן על הנתבע לשלם לתובע את מלוא דמי השכירות בגין חודשים ספטמבר, אוקטובר ונובמבר 2003. המחלוקת בין הצדדים הינה בגין חודשים יוני, יולי ואוגוסט 2003, לגבי חודשים אלה, התובע טוען כי הנתבע לא שילם סכומים אלה, והנתבע טוען שכן שילם עבור חודשים אלה. התובע טוען כי סוכם בינו ובין הנתבע בעל פה, על המשך השכירות מיום 1.4.03. לא ברור מדוע דורש התובע פיצוי על אי החזרת הזכות, ואינני מקבלת את תביעתו לפיצוי בגין כל יום של איחור בהחזרת הזכות. התובע דורש כספים בגין הפסד השכרה ומודעות למציאת שוכר, אם לא היה הסכם בכתב או הסכם לתקופה על מה מתבססת דרישתו. ולכן גם את תביעתו זו אני דוחה. בפני גירסה מול גירסה ועלי לקבל אחת מהן. עומדות לו לרועץ לתובע, מספר עובדות. התובע טוען, שבשנת השכירות השניה, אביו חתם בנוכחותו, והנתבע טוען שהתובע לא היה במעמד זה. אם אכן השתתף בחתימה מדוע לא הוא אישית חתם על ההסכם כפי שעשה בשנת השכירות הראשונה. משכך, אני מקבלת את הטענה שהתובע היה נוכח. התובע טוען, שביטל בעל פה את יפוי הכח שנתן לאביו,היה עליו לבטלו בכתב. התובע, מפרט בכתב התביעה, שהמונית היתה על שמו, עקב נוהלי משרד התחבורה. לטענתו, אשת הנתבע הטילה עיקול על המונית בגין הליכים משפטיים בינה לבין בעלה. הוא צריך היה להביא ראיה לרישום העיקול. ועל אי הבאת ראיה, כבר נאמר, החזקה הראייתית בדבר הימנעות הנתבע מהבאת ראיה רלוונטית, הקובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הבואה הראיה היא היתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גירסת הצד שכנגד. "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602ז')". עא 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מד(4) 595) לא מקובלת עלי טענת התובע, כי המתין 7 חודשים מבלי לקבל דמי שכירות, אמנם בכתב התביעה מתוארת בפרוטרוט, השתלשלות עניינים סבוכה ומפותלת, עם סיבות שונות ומשונות שלחלקן אין קשר לתיק זה, אשר עליהן התובע מסתמך באי גביית דמי השכירות. אדם סביר, אשר רכושו מושכר לאחר, מבלי לקבל תשלום על כך, היה עושה כל מאמץ להחזיר את המונית אליו. כאן המקום לציין, כי התובע מאשר, שהמונית היתה רשומה במשך כל הזמן על שמו. יכול היה התובע, לקחת את המונית ולא להחזירה לשימוש הנתבע עד שישלם את החוב, או לפחות לכתוב מכתב דרישה לגבי החוב הקיים לטענתו. התנהגות התובע מתיישבת עם טענת הנתבע, לפיה דמי השכרת הזכות הציבורית שולמו לתובע. יכול היה התובע לא להעביר את הבעלות ברכב על שם הנתבע עד שיוסדר החוב. בכתב התביעה, התובע טוען, שהנתבע חייב לו דמי השכרה עבור כל תקופת השכירות כאשר בפועל קיימות קבלות לפיהן שולם הכסף לאביו לחודשים אפריל ומאי 2002. על התובע היה להביא לעדות את אביו שיעיד על נסיבות ההתקשרות ויאשר את טענתו, שלא הסכים על השכירות בשנה השלישית. ועל אי הבאת עד כבר פורט לעיל. בכתב התביעה, כתב התובע, שהקבלה שכתב אביו מזוייפת. באותה נשימה אמר, שגם אם שולמו כספים לאביו, אין זה מענייננו ובחקירה הנגדית השיב, כי החתימה דומה לזו של אביו. כל עוד ניהל הנתבע את המו"מ עם אבי התובע, הוא קיבל קבלות. רק משהודיע הנתבע שהוא מנהל את עסקיו לא ניתנו קבלות לנתבע על ידי התובע. גם עובדה זו מחזקת את גירסת הנתבע שאכן שילם את דמי השכירות. לא סביר, שעד לאותו מועד, הנתבע שילם על פי המוסכם וקיבל קבלות ורק משהתובע עצמו החל לנהל את ענייניו הפסיק הנתבע לשלם. בתצהיר ובכתב התביעה, התובע לא מזכיר כלל שהנתבע רצה לשלם לו 4,000 ₪ וביקש קבלות אך בחקירה נגדית אישר שאכן כך היה . אביו של התובע, ניהל משא ומתן עם הנתבע לעניין שנת השכירות השלישית ואף קיבל כספים עבור שני חודשי השכירות הראשונים ומסר קבלה. התובע מאשר שהחתימה על הקבלה דומה לחתימת אביו. כאשר התובע הודיע בעל פה לנתבע שאביו לא מייצגו, המשיך את ההסדר עם הנתבע, והמתין לדבריו, 8 חודשים מבלי שנחתם הסכם כאשר הזכות הציבורית אצל הנתבע. כל אלה מחזקים את גירסת הנתבע. לאור האמור לעיל אני מקבלת את גירסת הנתבע כי שילם דמי שכירות לתובע עד חודש אוגוסט 2002 כולל. משכך, הנתבע ישלם לתובע דמי שכירות המונית עבור חודשים ספטמבר, אוקטובר, נובמבר ובכל חודש 1800 ₪ ובסה"כ 5,400 ₪ כשהם צמודים מיום 30.11.02 ועד לתשלום בפועל. בנסיבות המתוארות לעיל אין צו להוצאות. חוזהזכות ציבורית למוניתשכירות