1. התביעה בפני תביעת כספית לתשלום הסך של 12,000 ₪ בעילת עשיית עושר ולא במשפט, אשר הגישו התובעים ה"ה ציפורה ויעקב X, כנגד הנתבעות חברת קלאב הוטל אינטרנשיונאל (א.ק.ה) בע"מ וחברת קלאב הוטל ניהול (1996) בע"מ. כפי העולה מכתב התביעה, רכשו התובעים, זוג נשוי, "יחידת נופש או זכות לשבוע נופש" באתר הנופש אילת קלאב הוטל, בעיר אילת. ההתקשרות - מיום 20.4.98, והקנתה לתובעים זכות שימוש ביחידת נופש למשך 7 ימים, תמורת סכום ששולם למועד ההתקשרות בסך של 62,704 ₪. לעניין פסק דין זה, יקרא שבוע נוסף כמספר 40. בסעיף 5 לכתב התביעה, מודים התובעים כי על פי הוראות נספח ב להסכם, התחייבו בין היתר לשלם לנתבעות דמי אחזקה שנתיים כחלק בלתי נפרד מהתחייבותם החוזית. לטענת התובעים, נהגו לשלם את דמי האחזקה השנתיים כסדרים ולנפוש ביחידת הנופש מידי שנה, הכל בכפוף לתקלות כפי שיתוארו להלן. לגרסת התובעים, בשנת 2005 נשללה מהם הזכות לנופש, בטענה כי דמי האחזקה השנתיים לא שולמו על ידם. התובעים מלינים בעניין זה כנגד הנתבעות וטוענים כי לא קיבלו כל דרישת תשלום בגין דמי האחזקה לשנת 2005. רק בשנת 2006, התברר להם כי לא התקבלה דרישת תשלום משום שזו נשלחה כך לשיטתם, לכתובתם הקודמת. כבר עתה אדגיש ואציין, כי התובעים אינם מבהירים חד משמעית כי הודיעו על שינוי כתובת לנתבעת, ועל רקע זה תמוהה טענתם כנגד הנתבעת כי שלחה דרישת התשלום לכתובתם הקודמת. לטענת התובעים בסעיף 10, בשל התקלה לעניין הכתובת, מנעו הנתבעות מהתובעים לנצל את שבוע הנופש לשנת 2005, זאת בטענה כי הגם שדמי האחזקה שולמו בסופו של יום על ידם, הרי שיחידת הנופש לבעלות בה הם טוענים, הושכרה לאחרים ולא נמצאה בעבורם יחידת נופש פנויה במועד הרלוונטי. מכאן עילת התביעה כנגד הנתבעות לאמור, הנתבעות השכירו את זכותם של התובעים לנופש ביחידת הנופש בזמן נקוב לצד שלישי, אשר יש להניח כי שילם את כל מלוא התמורה ואלו יצאו נשכרות בעוד שהתובעים שילמו את דמי האחזקה עבור שנת 2005, מבלי שניתנה להם האפשרות לנצל את זכות הנופש אשר נרכשה על ידם. מתצהירו של התובע, עולה כי ריטואל זהה חזר על עצמו בשנת 2006, גם אז לא נשלחו דרישות תשלום אל התובעים, כך לטענת התובעים, בגין דמי האחזקה, וכאשר גילו זאת - ימים ספורים לפני שבוע 40 המיועד לנופש, שילמו את דמי האחזקה ימים ספורים לפני תחילתו של שבוע ה-40 כאמור, ואז כאמור לגרסת הנתבעות, לפנים משורת הדין, אפשרו להם הנתבעות, הגם ששילמו את דמי האחזקה ימים ספורים לפני שבוע הנופש, ובאיחור ניכר ביחס למועד התחייבות דמי האחזקה - לנצל את שבוע הנופש. לגרסת התובעים, שילמו בשנת 2008 את דמי האחזקה ביום 28.9.08, ברם, לפליאתם כי רבה, ביום המחרת - 29.9.08, שללו מהם הנתבעות את זכותם לממש את שבוע הנופש שרכשו כאמור בטענה כי דמי האחזקה לא שולמו במועד. על פי ממצאי התובעים, כפי שיפורט להלן, גם בשנת 2008 השכירו הנתבעות את זכויות הנופש שיועדו להם לצד שלישי, אשר יש לשער כי שילם את מלוא התמורה עבורו וגרפו לכיסם רווחים על חשבון התובעים. בקליפת אגוז; טענת התובעים היא כי הנתבעות התעשרו על חשבונם ולא במשפט בהשכירם לצד שלישי את זכות הנופש שהיא "קניינם" והפיקו מהשכרה זו לטובתם הנאה כלכלית. טענה נוספת שהעלו התובעים - כי הסכם ההתקשרות נספח א מהווה "חוזה אחיד", וסעיף 7 לנספח ב - תנאים כלליים הוא "תנאי מקפח", לאמור, הסעיף המקנה לנתבעות זכות בלתי סבירה לשנות את חיוביהם המהותיים על פי ההסכם והכל כמפורט בסעיף 20 לכתב התביעה. עוד טענו התובעים כי לא חתמו על נספח התנאים הכללים להסכם נספח א - סעיף 22 לכתב התביעה, מעולם לא הסכימו להשכרת קניינם לצד שלישי מבלי שתהא להם, לתובעים, הזכות ליהנות מפירות ההשכרה. לשיטתם; השכרת היחידה על ידי הנתבעות מנוגדת להגיונה של העסקה העומדת בבסיס ההסכם, נספח א. לטענת התובעים כאמור, אין הנתבעות רשאיות להפיק טובת הנאה מזכותם הקניינית ביחידת הנופש שלא בהסכמתם המפורשת או לקבל לרשותם את מלוא התמורה שהתקבלה מהשכרת יחידת הנופש לצדדי ג. כפי העולה מסעיף 27 לכתב התביעה, הודיעו הנתבעות לתובעים ביום 5.10.08 במכתב רשום, על שלילת זכותם לנופש לשנת 2008, משום שדמי האחזקה שולמו על ידם רק ביום 28.9.08. זאת לציין ולהעיר כי לפנים משורת הדין, אפשרו הנתבעות לתובעים לנצל "שבוע המתנה" בהתאם לתנאים שונים, אשר לשיטתם של התובעים הם שרירותיים, בלתי סבירים ועולים כדי עושק וניצול לרעה של מעמדן של הנתבעות. אשר לתחשיב סכום התביעה, הרי שלטענת התובעים יחידת הנופש בשבוע 40 אשר נרכשה ע"י התובעים, הושכרה ע"י הנתבעות לצדדי ג תמורת 6,000 ₪, עבור 7 ימי נופש, ומשכך בתחשיב של שני שבועות - לשנת 2008 ושנת 2005, תובעים מהם 12,000 ₪ בסה"כ. הגם שהתביעה כאמור הוגשה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, טוען התובע בסעיף 23 לתצהירו, כי שלילת זכות הנופש, "סתם כך" בגין אי תשלום דמי האחזקה במועד, מהווה שימוש לרעה בזכות ושלא בתום לב, ככל שזכות כאמור עומדת לנתבעות בכלל. 2. טענות ההגנה הנתבעות, בכתב הגנתן, מכחישות רכישת "יחידת נופש" ע"י התובעים וטוענות כי בפועל רכשו "זכות נופש" על פי ההסכם נספח א, שמשמעותה "שימוש באחת מיחידות הנופש שבאתר הנופש", במלון קלאב הוטל אילת. טענתן העיקרית של הנתבעות היא כי התובעים לא מילאו אחר מועדי התשלום כמתחייב מההסכם, ומכאן הביאו על עצמם את התוצאה המתבקשת בעניין זה מההסכם גופו. אשר לטענה בעניין אי ניצול הזכות לנופש לשנת 2005: לגרסת הנתבעות, ניצול זכות הנופש לשנת 2005 כפי שהוזמן ע"י התובעים, חל בין 25.9.05 ועד 2.10.05. לטענת הנתבעות, התובעים לא שילמו כלל דמי אחזקה בגין שבוע זה וגם לא הגיעו לנצל זכותם לנופש, ומשכך דין תביעתה ביחס לשנת 2005, להדחות על הסף. עוד טענו כי על פי סעיף 7.5, להסכם נפסח ב - תנאים כלליים, תנאי בלעדיו אין לניצול זכות נופש לשבוע מספר 40, הוא תשלום דמי אחזקה עד 1 לינואר של כל שנת תקציב. אשר לניצול הנופש בפועל בשנת 2006 הבהירו הנתבעות כי אפשרו לתובעים אך ורק לפנים משורת הדין ניצול זכותם לנופש "זאת בכפוף להבטחתם ..כי בשנים הבאות ישולמו די האחזקה במועד הקבוע בהסכם. ללא קשר לקבלת השובר ". כאמור לטענת התובעת קבלת שוברי התשלום בפועל אינה תנאי לתשלום דמי האחזקה אלא חובה החלה על התובעים ., - הפניה לסעיף 7.5 לנספח ב - סעיף 10.6 לכתב ההגנה . אשר לשנת 2008 - ובשים לב לעובדה שהתובעים שילמו את דמי האחזקה באיחור של עשרה חודשים ., יממה לפני מועד הנופש המיועד - טוענת התובעת ., על רקע העובדות שתוארו לעיל - כי הודיעה לתובעים על שלילת זכות הנופש שלהם בשבוע ה40 , זאת מאחר ולא מלאו התנאי בלעדיו אין למימוש זכות זו והוא תשלום דמי האחזקה במועד!. הנתבעות מכחישות התעשרות שלא כדין שכן לתובעים אין "זכות נופש ספציפית ביחידה ספציפית". משכך לא ניתן לקבל את טענת התובעים כי זכות הנופש שלהם - הושכרה.- סעיף 12.1 לכתב ההגנה. אשר לטענת תנאי מקפח., מודות הנתבעות בקיומו של חוזה אחיד ., אלא שטוענות הן כי ההסכם לא נוסח באופן מקפח - כל זאת בשים לב למכלול תנאי ההסכם ., וזכויות עשרות אלפי בעלי זכויות הנופש הזכאים לממש את זכויותיהם במועדים קבועים ומתוכננים שנים רבות מראש כנגד תשלום דמי האחזקה במועד. 3. דיון אשר לטענת "תנאי מקפח" וכפי שהחלטתי בפתח הדיון במעמד הצדדים מיום 9.5.2010 - ע' 3 לפרטיכל הרי שטענות התובעים לעניין תנאי ההסכם - השוללות מהם את זכותם לנופש למקרה ולא הכשירו זכותם זו למימוש על דרך תשלום דמי האחזקה במועד והכל על פי ההסכם בחתימתם הרי שכפי שכבר ניפסק לא אחת כי "מועד הולדת עילת התביעה, אם קיימת, הוא ביום כריתת החוזה". היינו, ביום 15.4.98. . ממועד זה, כל תנאי ההסכם היו פרושים בפני התובעים . בכל זמן נתון יכלו לעיין בהם ולהשיג עליהם הן באמצעות פניה לנתבעות והן באמצעות הגשת תביעה לבית המשפט. גם דרישות תשלום דמי-האחזקה שנשלחו אליהם לשנים 1999 ואילך יכלו לעוררה. מאחר והתובעים לא עשו כן במשך למעלה משמונה שנים הרי שטענת ההתיישנות עומדת להם לרועץ !. אשר לטענת עשיית עושר ולא במשפט: על פי סעיף 6 לחוק עשיית עושר ולא במשפט הרי שזה יחול כשאין הסכם אחר בין הצדדים. 6".(א)הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון ואין הסכם אחר בין הצדדים." ברי., כי בענייננו קיים גם קיים הסכם בין הצדדים. הגם שהסכם זה מהווה חוזה אחיד ובנסיבות בהן נשללה זכותם של התובעים מחמת התיישנות להעלות תנאים בדבר היות תנאים אלה תנאים מקפחים., הרי שבהתייחס לתנאי ההסכם ככל שאלה ברורים וחד משמעיים מנועים התובעים לטעון ל"עשיית עושר ולא במשפט". השאלה., האם לאור כל אלה, עדיין עומדת להם לתובעים עילת תביעה כלשהי לתשלום כספי על פי כתב תביעתם. עילת תביעה זו יכול אך ורק שתסמוך על לשון ההסכם ולמקרה ואינה חד משמעית שהרי אז ., ומכח פרשנות ההסכם וליתר דיוק לאור "לקונה" בהסכם ., יכול ותקום להם זכות לתקבול כספי כתביעתם!. כפי שטען התובע בסיכומי בעמוד 17 מבוססת תביעתו על הוראות סעיף 7.9 להסכם לאמור : " על החובה לשלם דמי אחזקה שנתיים - אין חולק. על הזכות שקבועה בסעיף 7.9 בהסכם ההתקשרות של הנתבעות שעומדת להם לשלול זכות נופש בגין הפרת ההתחייבות לתשלום דמי אחזקה, הרי זה כתוב. וכתוב עוד שבמקרה כזה יש לנתבעות זכות במקרה של שלילת זכות הנופש להעבירה לאחרים. השאלה מה דינו של בעל זכות נופש ששילם את דמי האחזקה השנתיים שלא במועד שהנתבעות בחרו לשלול ממנו את זכות הנופש משום כך ולעשות שימוש באותה זכות נופש במובן הזה שהשימוש שהם עושים בו בשבוע הנופש הוא בקבלת כספים מהשכרת אותה זכות והשאלה היא למי מגיעים הכספים. נכון שבסעיף 7.9 בהסכם כתוב שהנתבעות רשאיות לשלול את זכות הנופש ולהעבירה לאחרים. לא כתוב בשום מקום מה זה להעבירה לאחרים. אם הם מקבלות כספים מהשכרת אותה זכות נופש מי יהיה זכאי להם? זו השאלה שביהמ"ש צריך להכריע." התובע מתעלם לצערי מתוכנו המלא של סעיף 7.9 להסכם לאמור : "תשלום דמי האחזקה השנתיים במועדם לרבות כל הפיגורים בגין שנים קודמות הוא תנאי מוקדם (-הדגשה שלי - כ.ל.) לשימוש הרוכש בזכות הנופש שלו. אם לא ישלם הרוכש את דמי האחזקה השנתיים במועד הקבוע .....ובנוסף תהיה החברה רשאית לשלול את זכות הרוכש ביחידה הנופש באותה שנה או להעבירה לאחרים (הדגשה שלי - כ.ל.) . לרוכש לא תהא כל תביעה או מענה בגין ניצול זכות הנופש שלו....(-הדגשה שלי - כ.ל.)" 4. הכרעה לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים מכאן ומכאן ., בשים לב לסכום התביעה וההליך המתנהל בסדר דין מהיר אנמק בתמציתיות את פסק הדין. כאמור טענת התובעים בגין "תנאים מקפחים" בהסכם ההתקשרות בין הצדדים התיישנה!. זאת כפי שהחלטתי במהלך הדיון מיום 9.5.2010. בשים לב לעובדה שבין הצדדים הסכם מחייב, הרי שלא תישמע טענת עשיית עושר ולא במשפט על פי החוק לעשיית עושר ולא במשפט , כל זאת ככל שהנתבעות פעלו על פי ההסכם המחייב בין הצדדים . בשים לב לעובדה שהתובעים ויתרו במפורש במסגרת סעיף 7.9 להסכם על כל טענת תביעה בגין ניצול זכות הנופש שלהם ., ועל אחת כמה וכמה בנסיבות בהן לא שילמו את דמי האחזקה במועד כך שעל פי הסכם זה לא התקיים ה"תנאי המוקדם" המקים להם זכות לניצול זכות נופש זו ., הרי שדין תביעתם של התובעים להידחות. למעלה מן הדרוש אבהיר כי לא מצאתי כל יסוד או בסיס לתביעת התובעים. התובעים ביקשו להתעלם לחלוטין מתנאי ההסכם המחייב בין הצדדים לעניין תשלום דמי אחזקה במועד כתנאי מוקדם לזכותם לניצול זכותם לנופש - והכל על פי הסכם מחייב בין הצדדים. התובעים ביקשו במהלך ישיבת ההוכחות "להוכיח" בפני כי "למרות" שלא שילמו את דמי האחזקה במועד וליתר דיוק ., למרות ששילמו אותם יממה לפני המועד האפשרי לניצול זכותם לנופש ובאיחור ממשי של כעשרה חודשים, עדיין קמה להם זכות, אם לנופש ואם להחזר כספי., והכל תוך הזמנת בית המשפט להתערב בניהול ענייניהן העסקיים של התובעות ., לרבות לדיון באלו תנאים משכירות התובעות חדרים לתיירים מזדמנים ., באלו מחירים ועל חשבון מי, היקף הוצאותיהן או הפסדיהן של הנתבעות בגין אי תשלום דמי אחזקה במועד וכיוצא בזה. אני סבורה כי עצם העובדה שהתקשרו עם התובעת לזכות לנופש שבועית ביחידה נופש אחת אינה מקימה להם כל זכות להתערב בענייניהן העסקיים של התובעות. אין זכותם דומה לזכות בעל מניות הזכאי לדין וחשבון בענייניהן העסקיים של התובעות. ולמעשה אין להם כל זכות מכוח הסכם רכישת הזכות לנופש זולת זכות העולה מההסכם גופו!. קרי., בכפוף לתשלום דמי אחזקה במועד - לנצל את זכותם לנופש בשבוע ה-40 והכל על פי תנאי ההסכם ולא יותר! אני קובעת כי התובעים הגישו תביעתם בידיים לא נקיות ובשימוש שלא בתום לב בזכות נטענת על פי החוזה אשר לא מצאתי לה כל בסיס לא מכוח ההסכם בין הצדדים ועל פי הדין. לשון אחרת ., משלא עמדו ולא קיימו התנאי המוקדם למימוש זכותם לנופש., ולאור הוויתור המפורש על הזכות לתביעה בגין ניצול הזכות לנופש שלהם - על ידי אחרים אם בכלל., הרי שדין תביעתם להידחות!. התוצאה היא שדוחה התביעה!. מחייבת את התובעים ביחד ולחוד בהוצאות הנתבעות ביחד ולחוד בסך של 8,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק ריבית חוקית והפרשי הצמדה למדד עד לתשלום בפועל!. חוזהנופששכירותביטול עסקה (יחידות נופש)