פתיח עניינה של תובענה זו בשאלה, האם שררו יחסי עובד-מעביד בין מר חושיה כאמל (להלן: התובע), שעבר כנהג מונית, לבין מי מהנתבעים, כבעלי המונית. ככל שהתשובה תהא חיובית - נדון אף בשאלה - האם התובע זכאי לקבל, וממי: שכר-עבודה, פדיון חופשה, דמי הבראה, חלף הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים, החזר עבור קנסות ששילם וכן סכום של קנס נוסף, שנדרשמ לשלם, הנוגע לליקויים במונית. אין חולק, כי התובע הוא בעל רשיון למונית, משנת 2003, וכי מחודש 11/05 עד 4/08, כולל (להלן: התקופה שבמחלוקת), נהג התובע על מונית, שהיתה שייכת לנתבעת 1, חברת לי מונית בע"מ (להלן: החברה); לטענתו - הוא היה עובד שכיר בחברה, שבבעלות נתבעים 2 ו-3, על כן, מגיעות לו מהם זכויות מגן במשפט העבודה, כמפורט בסעיף הקודם. לטענת הנתבעים - התובע שכר את המונית מהחברה, לפי הסכם שכירות חודשי. נתבע 3 הוא מנהל החברה ובעל מניות בה (להלן: ליאור), ונתבע 2, הוא אביו, שסייע לו בניהול עסקו (להלן: פנחס), ואין בין ליאור ופנחס לבין התובע כל יריבות אישית. בנוסף - החברה הגישה תביעה לבית-משפט השלום בקריות [ת"א 14768-02-09], נגד התובע, בגין חוב נטען של דמי השכרת המונית, בסך 29,300 ₪; אשר אוחדה עם תביעתו להחזר קנסות [ת"א 25837-02-10]. בפתח ישיבת ההוכחות לפנינו הוסכם, כי תוכרע קודם שאלת מעמדו של התובע, האם היה עצמאי או עובד שכיר, ואם היה בגדר "עובד" - מי מבין הנתבעים היה מעסיקו [עמ' 5, ש' 2]. להלן נפרט עובדות, הרלבנטיות להכרעה במחלוקות, ואת עיקר טענות הצדדים, ואחר-כך תובא הכרעתנו. עובדות ממכלול החומר שלפנינו עולות העובדות הבאות: הוסכם בדיון המוקדם, כי בין הצדדים חל קשר עסקי מיום 15.11.05 ועד 15.4.08 [עמ' 1, ש' 11]. החברה עוסקת בהשכרת מוניות לנהגים עצמאיים. לפני הקמתה, היו המוניות שייכות לפנחס, כבעל עסק פרטי עצמאי, וכשהוקמה החברה, באמצע שנת 2005, הועבר העסק על-שם הבן, ליאור. התובע מקבל קצבה מהביטוח הלאומי ונהג במונית מספר שעות בחודש, באופן שלא תפגע זכותו לקבל קצבה זו. בתקופה שבמחלוקת, למעט בחודשים 2/08 - 4/08, קיבל התובע מהחברה תלושי שכר חודשיים [נספחים לתצהירו - ת/1]. לתובע לא היה "תיק", כעצמאי, במס הכנסה או במוסד לביטוח לאומי. לטענת הנתבעים - בשל כך ביקש לקבל מהחברה "תלושי שכר", וזו נענתה לו, באמצעות פנחס, באופן שתלושי השכר שיקפו שהתובע קבע והוא שילם לנתבעת את העלויות הנלוות לביטוח הלאומי [נ/2, ס' 4(ד)+(ה)]. התובע אינו כותב או קורא עברית. בתחילת ההתקשרות חתם התובע על מסמך; לטענתו - הוסבר לו על-ידי פנחס וליאור שזו הסכמה שלו לשלם על דו"חות, בגלל עבירות תנועה, שהוא אחראי לשלם [ת/1, ס' 26], לטענת הנתבעים - התובע חתם על "הסכם השכרת מונית" [נ/2, נספח א' (להלן: המסמך)], הכולל הן את התחייבות שלו לתשלום דו"חות, בגין אופן נהיגתו במונית, והן את ההסכמה על דמי השכרת המונית על ידו. התובע טוען, כי חתימתו על המסמך מזוייפת. על הסמך לא מצויינים פרטי משכיר המונית, ואין עליו חתימה מצידו. עם זאת, בנוסף לפרטי התובע וחתימתו נרשמו במסמך גם תעריפי ההשכרה: 250 למשמרת, 450 ליום, 2700 לשבוע. לבקשת ב"כ התובע, הומצאו ביום 6.3.11 מסמכים מתיקו של התובע במחלקת נפגעי עבודה במוסד לביטוח לאומי, ובהם חקירות שנערכו לתובע ולפנחס, כחלק מהראיות בתיק זה. דיון והכרעה נקדים ונאמר, כי עדויות שני הצדדים הותירו בנו רושם עגום. התובע - מחד, ופנחס - מאידך, הציגו לפנינו תמונה צרה מאד של מערכת היחסים ביניהם. אנו סבורים, כי רב בה הנסתר על הנגלה, שכן, כל אחד מהם הדגיש נקודות מסויימות והתעלם מאחרות. יוער, כי ליאור לא העיד כלל, מאחר שהוא מרצה עונש מאסר בגין תאונת דרכים [עמ' 10, ש' 15]. למרות תחושת אי הנחת שעוררו בנו דברי שני המצהירים - בנקודה המרכזית, עדיפה בעיננו גרסת ההגנה על-פני גרסת התביעה, ואנו מאמינים לפנחס, כי עיסוקה של החברה הוא השכרת מוניות, לנהגים המשלמים לה דמי שכירות, והיא לא העסיקה נהגים שכירים, אף לא את התובע [עמ' 10, ש' 31-27]. אמינותו של התובע נפגמה, בראש ובראשונה, נוכח התכחשותו לחתימתו על המסמך. בסיכומיו, ניסה בא-כוחו לשכנענו, כי מדובר בזיוף, מאחר שהחתימה איננה חתימת התובע והיא "מרחפת על הדף", ללא פרטי המשכירה או "סממן כן אחר" [ס' 13 לסיכומים]. טענה זו הפוכה מהצגת הדברים בעת חקירתו הנגדית של פנחס, שם נטען, כי - "זה מסמך של פוטו מונתאז' ..." ואם היו מצרפים את המסמך המקורי היה הזיוף מתגלה [עמ' 11, ש' 16]. טענות אלה הן דבר והיפוכו - על מנת ליצור תמונה ערוכה, כנטען בחקירת פנחס, היה על מי מהנתבעים לקחת חתימה של התובע ממקום אחר ולהדביק אותה על המסמך, כדי שייחזה כחתום על ידו. ברם, התובע עמד בחקירתו הנגדית על כך שאין זו חתימתו [עמ' 9, ש' 32; וראו ההערה בהמשך, עמ' 10 למעלה]. בשל כך, מן הסתם, שונה הטיעון בסיכומי התובע והעדיפו להתכחש לחתימה. ברם, אין לסמוך על הכחשת התובע את חתימתו על המסמך. התובע הכחיש בחקירה הנגדית גם את חתימתו על מסמך אחר, וכאשר נשאל עליו מפורשות: "האם זו חתימתך?" השיב: "לא, היא דומה" [עמ' 9, ש' 22-21; אבל - לאחר ההכחשה התברר, כי - החתימה שהתובע שלל שהיא שלו היתה חתימתו על תצהיר שלו, אשר הוגש לבית-משפט השלום וצורף על ידי התובע עצמו, כנספח האחרון לתצהירו כאן [עמ' 9, ש' 24]. ידעה שיפוטית היא, כי חתימתו של אדם משתנה במהלך השנים. בהעדר חוות-דעת מומחה, כי החתימה על המסמך אינה חתימת התובע, אנו סבורים, כי המסמך שהוגש הוא המסמך עליו חתם התובע עם תחילת התקשרותו עם החברה, באמצעות פנחס, אשר החתימו עליו מבלי לייחס חשיבות לצד המשכיר, ואילו התובע ניסה להרחיק עצמו ממנו, כדי להימנע ממחויבויותיו על פיו. עיקר יהבו של התובע הושם על העובדה שקיבל תלושי שכר מהחברה. נעיר, כי בתקופה שבמחלוקת כל התלושים הינם בשם החברה ולא נמצא בסיס לטיעון התובע, כי נהגו להחליף שמות של החברה [ת/1, ס' 8]. משכבר הימים נפסק, כי הקובע בשאלת קיומם של יחסי עבודה, הוא מהות היחסים שנוצרו, הלכה למעשה [דב"ע שן/3-14 נקש - מדינת ישראל, פד"ע כא 180 (1989); דב"ע מז/3-143 דפוס אבוקה בע"מ - יפה, פד"ע יט 191 (1987); דב"ע לג/0-108 המוסד לביטוח לאומי - כץ, פד"ע ה 31 (1973)]; וזאת יש לבחון "על-פי מכלול הסממנים והעובדות הנותנים, במצטבר, תמונה כוללת ושלמה" [ראו: דב"ע לג/0-30 המוסד לביטוח לאומי - כהן, פד"ע ד 393, 399 (1973); וכן דב"ע מה/3-82 הרשליקוביץ - פזגז בע"מ, פד"ע יז 97 (1885)]. לכאורה, תלושי המשכורת שניתנו לתובע מצביעים על קיומם של יחסי עובד-מעביד, אולם - "הכלל הוא, כי רישום כ'עובד' אינו יוצר סטטוס, אלא מעביר את נטל השכנוע אל המעביד ועליו להוכיח שהאיש אינו עובד" [דב"ע נה/3-78 סיני - שפיר תכנון וביצוע בע"מ, ס' 8 לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 6.11.95); וראו גם: פסה"ד אליו הפנו בסיכומי הנתבעים (אך, עם טעות במספר) - עב (חי') 2422/01, זלטקין - א.פ. מוניות רוממה בע"מ (במאגר ממוחשב, 25.9.05), והאסמכתאות שם, ס' 38-35 לפסה"ד]. ביום 29.11.05, ימים ספורים לאחר תחילת התקשרות של התובע עם החברה, נפגע התובע - לטענתו - על ידי נהג אחר, בזמן שרצה להעלות נוסעים למונית, והוא הגיש על כך תביעה למוסד לביטוח לאומי. ערים אנו לכך, כי בעת שנחקר פנחס על-ידי חוקרת הביטוח הלאומי, ביום 26.3.06, השיב לשאלה, ביחס לתובע - "הוא עובד שכיר?", כך: "כן. מקבל שכר של 20 ₪ לשעה עובד בממוצע בין 50 - 70 שעות חודשיות. זה תלוי אם יש לי מונית ואם הוא פנוי." לדעתנו - אין לייחס לתשובה זו את המשמעות המשפטית של הודאה ביחסי עובד-מעביד, כפי שמבקש התובע בסיכומיו; שכן, פנחס נחקר שלושה ימים לאחר שהתובע נחקר על ידי אותה חוקרת, ביום 23.3.06, בקשר לפגיעה שרצה שתוכר כתאונת עבודה, ותוך כדי גביית הודעתו הוזהר על ידה [נ/1, עמ' 4, ש' 12], בזו הלשון: "בתאריך הנ"ל בשעה הנ"ל ראיתי אותך [את התובע] ואמרתי לך אני חוקרת המוסד לביטוח לאומי חיפה מודיעך כי הינך חשוד בקבלת כספים במרמה ובנסיון להוצאת כספים במרמה אין אתה חייב לומר דבר כל שתאמר עשוי לשמש ראיה נגדך הימנעות מלהשיב לשאלות עשויה לחזק את הראיות נגדך ..." לא מן הנמנע, כי כאשר נחקר פנחס, מספר ימים לאחר חקירת התובע, רצה לתמוך בגרסתו של התובע, כלפי המוסד לביטוח לאומי, בהתאם למוסכם ביניהם. בתצהיר התובע [ת/1, ס' 9], נמצא התיאור הבא: "אני מקבל קיצבה מביטוח לאומי ועבדתי אצל הנתבעים כמה שביטוח לאומי הרשה לפי החוק, בשביל לקבל את הקיצבה. מדובר במה שעות עבודה ביום. " אנו מאמינים לפנחס, כי התובע רצה לקבל תלושי שכר, מטעמיו, והוא הסכים לכך, בשם החברה, וסבורים, כי בעת חקירתו במוסד לביטוח לאומי המשיך את המצג המוסכם בין השניים. תשובתו של פנחס לחוקרת, כי התובע עובד "... אם הוא פנוי", ודאי אינה משקפת מצב רגיל של עובד, האמור לעמוד לרשות מעסיקו בשעות קבועות מראש. היענות להצעת עבודה, בהתאם לזמנו הפנוי של אדם, מתאימה יותר לעובד עצמאי, העושה לביתו כרצונו. כך גם התובע, שרצה להוסיף לעצמו הכנסה, אך, בהיקף קטן, שלא תיפגע הקצבה שהוא מקבל מהמוסד לביטוח לאומי. גם תשובותיו של התובע בנקודות נוספות לא היו משכנעות: כך, למשל, כאשר התובע התעקש שלא עבד בקווי שירות אצל פנחס, למעט מפעם אחת בקו 41, ללא רשיון, ואף פעם לא בקו 58 ו-59 [עמ' 8, ש' 28-22], בניגוד לתשובתו לחוקרת המוסד לביטוח לאומי, ששאלה אותו: "איזה קו אתה עובד?" והשיב לה - "קרית ים 58 - 59" [נ/1, עמ' ראשון, ש' 9-8]. בסיכומיו ניסה ב"כ התובע להסביר סתירה זו, באומרו: "מדובר בתחילת ההעסקה והתובע לא המשיך לעבוד בקווי שירות מהרגע שנתפס" [שם, ס' א(5)], אבל - לא רק שהתובע לא מסר הסבר זה, ובא-כוחו יוצר יש מאין, הנה, בתצהירו הראשי הצהיר התובע, כי היה ממתין בביתו למשימות - "... או הוא היה שולח אותי לעבוד בקווי שירות" [ת/1, ס' 12]. בנוסף - אין האמור מסביר מדוע התובע העיד על קו אחד בעוד שסיפר לחוקרת המל"ל על קווים אחרים, ולא סייג זאת לפעם אחת. זאת ועוד - תיאוריו של התובע את היקף עבודתו היו מופרזים ולא עקביים. בעיה בנקודה זו אושרה גם בסיכומיו [ס' ג(2), שם]. הסברי בא-כוחו על "החיים כהגיונם", יפים בתיאוריה, אך, אינם מתאימים לדברי התובע עצמו. לאור המצטבר, אנו קובעים, כי - לא נקשרו יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין החברה. לפני סיום נציין עוד, כי לו היינו קובעים שהתקיימו יחסי עבודה בין התובע לבין החברה, אין באמירה הכללית של התובע על "עירוב נכסים" בין הנתבעים, כנטען בסיכומיו [ס' 5], כדי להצדיק הרמת מסך ההתאגדות והטלת חיובי החברה, כמעביד, על פנחס או על ליאור. כל שהתובע הצהיר, בנקודה זו, היה בהאי לישנא: "לליאור לא היה רשיון ופנחס הוא עיוור, אז שימשתי גם כנהג שלהם לכל מיני דברים פרטיים שלא קשורים לחברה. למשל הייתי לוקח אותם לתל אביב הייתי לוקח אותם למשפחה. עבור העבודה הזאת הם לא שילמו בנפרד מהחברה והכל היה מעורבב ביחד." מודעות הנתבעים לגרסת התובע - "לפיה יש לחייב את כולם בתשלום השכר" [כאמור בסיכומיו, סע' ג(4) - ההדגשה במקור], אינה תחליף ראיה; בכל הכבוד, נטל הראיה הוא על התובע ואין די בהבל פה, כדי להוכיח שמתקיימות נסיבות המצדיקות לבטל את האישיות המשפטית הנפרדת של תאגיד. כנגד אמירה בעלמא כזו, מטעם התובע, לא היו הנתבעים חייבים בהבאת ראיות לסתור. מה גם, שלא הוכח כל קשר משפטי בין פנחס לבין החברה, אותה העביר לליאור, והעובדה שהמשיך לסייע לו לנהלה אינה הופכת אותו לחייב במקומה. סיכום בין התובע לבין מי מהנתבעים לא התקיימו יחסי עובד-מעביד. משכך - איננו מוסמכים לדון במחלוקות הכספיות ביניהם ותביעת התובע לתשלומים שונים, מכח משפט העבודה המגן - נדחית. למרות התוצאה, בהתחשב בעובדה, שהחברה הנתבעת, באמצעות פנחס וליאור, שיתפה פעולה עם התובע להוצאת תלושי שכר פיקטיביים - כל צד ישא בהוצאותיו. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום מקבלת פסק-הדין. חוזהמוניתשכירות