בפני תביעה בגין הפרת חוזה להשכרת מחסן אחסון על ידי הנתבעת. העובדות וטיעוני הצדדים עפ"י כתב התביעה, ביום ה- 29.8.11 נחתם הסכם להשכרת יחידת אחסון מספר 43 מהנתבעת לתובעים, לצורך אחסון תחולת ביתם של התובעים (להלן: "החוזה"). לטענת התובעים הנתבעת השכירה לשוכרים מחסן בגודל 26 קוב על אף שנדרש להם מחסן בגודל 21 קוב בלבד וזאת לאור העובדה שבאותה העת לא היה לנתבעת מחסן פנוי בגודל זה. חלק מתנאי ההסכם, אשר צורף לכתב התביעה, מפורטים בכתב יד על גביו ובהם כתוב : "עד 4 חודשים 24 ₪ לקוב לחודש, מחודש 5 עד חודש 17 (כולל) ישלים ל 27 ₪, במידה ויפנו את מחסן. לאחר תקופה של 18 חודשים יישאר לפי 24 ₪ לחודש, המחיר כולל מע"מ וביטוח". בנוסף, בעמוד השני להסכם, נרשם ע"י נציג הנתבעת כי סעיפים 9 ו- 18 לא יחולו בהסכם הנדון. לפי סעיף 9 מחיר האחסון יהיה צמוד למדד יוקר המחיה ו/או לשער הדולר של ארה"ב כפי שיהיו ידועים בתחילת תקופת האחסון ויעודכנו כל חודש לפי הגבוה יותר. לפי סעיף 18 לנתבעת הזכות לשנות מפעם לפעם כללים אלה או חלקם. לטענת התובעים, החוזה נחתם ע"י מר אריה סורנזון שהיה מנהל המחסן של הנתבעת באותה העת באישור מר יהודה קדוש, בעליה של הנתבעת. לטענת התובעים, הפרה הנתבעת את החוזה בכך שביום 1.7.13, כאשר ביקשה התובעת 2 להגיע לנתבעת על מנת להפקיד שלושה צ'קים לחודשים הבאים, כפי שסוכם בחוזה, ביקש לשוחח עמה מר עופר דברת, מנהל המחסן החדש אצל הנתבעת, והודיע לה על דרישתו להעלות את דמי השכירות לסכום של 586 ₪ לחודש מסכום של 504 ₪. העלאה זו מנוגדת לחוזה שכן, לטענת התובעים, הסכמת הצדדים הייתה שמשך תקופת החוזה הינה לחמש שנים על אף שהדבר לא צוין בכתב בגוף החוזה. עפ"י כתב התביעה, לאחר דרישה זו, נערכה ביום ה- 11.7.13 פגישה בין התובעים לבין בעליה של הנתבעת, מר קדוש, ומנהלה, מר דברת, שם דרש מר קדוש להעלות את דמי השכירות ל- 920 ₪ , סירב לקבל מהתובעים את ההמחאות החודשיות בסך 504 כ"א, אך הסכים כי תישאר גישה חופשית למחסן. לטענת התובעים הנתבעת התמידה בסירובה לקבל התשלום בגין חודשי השכירות בסך 504 ₪ כ"א ואף שלחה בחזרה המחאות אשר נשלחו בדואר רשום אליה, כמפורט בכתב התביעה. בתאריך ה - 12.8.13 נערכה פגישה נוספת ביוזמת התובעים בה נכחו מר קדוש ומר דברת בה חזר מר קדוש על דרישתו לשכר דירה בסך 920 ₪ לחודש, אך הסכים לשאת בעלות ההובלה היה והתובעים יסכימו לפנות את המחסן. ביום ה- 13.8.13 שלחה הנתבעת מכתב לתובעים בה הציעה להם לשלם 800 ₪ לחודש למשך שלוש וחצי השנים הבאות וזאת החל מיום ה- 28.6.13. ביום ה- 28.8.13 הסכימו התובעים לקבל את הצעת הנתבעת לפינוי המחסן והובלת התכולה על חשבונה, כאשר תאריך הפינוי המיועד החל מה- 15.9.13. ביום ה- 8.9.13, כאשר הגיעו התובעים למחסן סירבה הנתבעת לאפשר להם גישה למחסן אותו שכרו בהוראתו של בעל הנתבעת אשר נכח במקום, ביום 9.9.13, הודיע מר דברת לתובעים טלפונית כי הנתבעת חזרה בה מההצעה לשלם עבור ההובלה וכן כי על מנת להוציא את רכושם מהמחסן יהיה עליהם לשלם 800 ₪ לחודש עבור החודשים יולי אוגוסט וספטמבר 2013. יצוין כי התובעים מפרטים בכתב תביעתם כיצד ניסו להעביר התשלום בסך 504 ₪ לחודש בגין החוזה מספר פעמים לנתבעת מאז 1.7.13, אך הנתבעת סירבה לקבלו. ביום ה- 17.9.14 ולאחר תיאום פינוי המחסן עם מר דברת מטעם הנתבעת, לא אפשרה הנתבעת גישה לתובעים והם נאלצו לשלם 800 ₪ לחודש בגין שלושת החודשים המפורטים לעיל על מנת שיתאפשר להם לפנות את המחסן. כן טוענים התובעים כי בעת הפינוי גילו עכבר מת במחסן והתברר כי נגרם על ידו נזק לספת התובעים. לטענת התובעים, הביטוח אותו חייבה אותם הנתבעת לרכוש איננו מכסה נזק לרכוש ועובדה זו הוסתרה מהתובעים וכן לא נמסר להם העתק של פוליסת הביטוח. על כן תובעים התובעים כדלקמן: 1,140 ₪ בגין הפרשי שכר הדירה. 1,000 ₪ הפסד יום עבודה בגין חסימת גישה למחסן ביום 8.9.13. 2006 ₪ בגין הובלה. 9,912 ₪ בגין נזק לספה. 4,500 ₪ בגין עוגמת נפש. 100 ₪ הוצאות בגין תמלול שיחה. התובעים חזרו על האמור בכתב תביעתם בעת הדיון בבית המשפט. לטענת התובע 1, סוכם בעל פה על שכירות למשך 5 שנים עם מר אריה סורנזון, כאשר כיוון שהנתבעת רצתה מאוד את התובעים כשוכרים באותה העת הוסכם על חזרה למחיר המקורי לאחר 18 חודשי של שכירות. עוד טען התובע כי ניתן ללמוד מהצעת הפשרה אשר הועברה אליו מהנתבעת (נספח 8 לכתב התביעה), שההסכם התייחס לחמש שנים שכן בהצעת הפשרה הציעה הנתבעת לתובעים מחסן לתקופה בת שלוש וחצי שנים, לאחר שחלפו כאמור שנתיים מהמועד בו שכרו התובעים את המחסן לראשונה. התובעת 2, חזרה על הטענה לפיה המדובר בחוזה לחמש שנים והוסיפה כי מאחר וההסכמה בחוזה הייתה לתשלום בסך 504, היה וימשיכו התובעים לשכור את המחסן, בוטלו סעיפים הנוגעים לשינוי המחיר והצמדה לדולר או למדד בגב החוזה. התובעת 2 הוסיפה כי ביום חתימת החוזה נכח מול התובעים מר אריה סורנזון אשר לקח את החוזה למר קדוש שהיה באותה עת בחדרו וחזר "כשהכל חתום ומוסכם". הנתבעת איננה מכחישה את קיומו של החוזה אך לטענתה תנאיו שונים מהתנאים להם טוענים התובעים. לטענת הנתבעת, החוזה נערך למשך תקופה בת 22 חודשי אחסנה שכן התובעת דיברה בחוזה במונחים של חודשים. עמדת הנתבעת בכתב הגנתה בהקשר זה "לאחר תקופה של 18 חודשים סביר להניח שמדובר בעוד כמה חודשים בודדים ואכן כובד ההסכם". לטענת הנתבעת, החוזה נחתם בין התובעים לבין מר אריה סורנזון, ללא נוכחות בעליה של הנתבעת מר קדוש, בחוסר סמכות ובניגוד להנחיות שקיבל. בנוסף, טוענת הנתבעת כי האישור בדבר אי תחולת סעיפים בהסכם ניתן ע"י עובד מחסן ללא הסכמת בעליה של הנתבעת. באשר ליתר הסעיפים בכתב התביעה - התייחסה אליהם הנתבעת כמפורט בכתב ההגנה. הנתבעת הפנתה לסעיף 5.2 לחוזה בו כתוב כי היא רשאית לשנות את המחיר מעל תקופה של שנה לפי שיקול דעתה הבלעדי, הכחישה את הטענה בדבר דרישתה להעלאת דמי השכירות לסך של 586 ₪, אך אישרה כי דרשה סך של 920 ₪ כדמי שכרות חודשיים והפנתה לנספח 3 לכתב ההגנה. הנתבעת אף אישרה כי הסכימה לשאת בעלות ההובלה אך טענה כי ההצעה עמדה בתוקף למשך 14 יום בלבד. בנוסף, טענה הנתבעת כי הנזק הנטען לספה הינו שיקרי, כי התובעים לא התלוננו במועד פינוי המחסן ואף לא צילמו את הנזק בזמן אמת, וכי עפ"י ההסכם בין הצדדים הנתבעת אינה אחראית לנזק שיגרם לתכולה כתוצאה ממקרים שאינם מבוטחים בפוליסת ביטוח. הנתבעת מפנה בהקשר זה לנספח 8 ו-9 לכתב ההגנה. מר קדוש, בעליה של הנתבעת, העיד בעת הדיון בבית המשפט, בעדותו טען תחילה, באופן נחרץ, כי החוזה מדבר על חודשים ולא על שנים וכי כוונת הנתבעת הייתה לאורכה בת מספר חודשים במחיר המקורי, לאחר מכן טען כי לא נכח במעמד החתימה לדבריו: "..אדון אהרון חתם בשמי עם החתימה שלי...", ולטענתו לא ראה את החוזה והוא נחתם ללא אישור. כן טען מר קדוש כי עפ"י סעיף 5.2 לחוזה, רשאית הנתבעת לשנות את מחיר האחסון מעל תקופה של שנה לפי שיקול דעתה הבלעדי, ועל כן היה מוכן ואף רצה שהתובעים ימשיכו לשכור מחסן אך במחיר אחר. חשוב לציין בהקשר זה, שהנתבעת לא זימנה מטעמה את מר אריה סורנזון אשר כאמור ניהל את המשא ומתן וחתם על החוזה מול הנתבעים. להשלמת התמונה יצוין כי מר עופר דברת, מנהל הנתבעת כיום, העיד אף הוא, כאשר הסביר את פרשנותו לחוזה שכאמור לא נערך על ידו, וחזר וטען שלאור סעיף 5.2 יכולה הנתבעת לשנות את המחיר באם היא חפצה בכך. עיון בכתבי הטענות ובעדותם של הצדדים מלמדת כי המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לתקופת החוזה אשר נחתם בין הצדדים, כאשר לטענת התובעים סוכם על חוזה למשך 5 שנים בעוד שלטענת הנתבעים החוזה הינו למשך 22 חודשים בלבד, וכי בכל מקרה עומדת לנתבעת הזכות לשנות את המחיר עפ"י סעיף 5.2 לחוזה. חשוב לציין שמהתנהגות הצדדים בעת קיום החוזה ועל פי טענותיהם עולה כי משך 22 חודש (עד ליום 1.7.13), חלו התנאים הכתובים בו בכתב יד לפיהם מהחודש ה - 18 לשכירות ירד מחיר השכירות לחודש למחיר המקורי, קרי, 24 ₪ לקוב, בגין 21 קוב, כאשר ביום ה- 1.7.13 נודע דבר כוונתה של הנתבעת להעלות את מחיר השכירות. אמנם נטען מטעם הנתבעת כי ההסכמה המפורטת בכתב יד בחוזה הייתה בחוסר סמכות וללא אישור אך אין מחלוקת שזו הייתה ההסכמה (ראה דבריו של מר דברת עמ' 2 שורה 19-20 לפרוטוקול), כאשר כאמור לטענת הנתבעת המדובר בהסכמה למספר חודשים ולטענת התובעים המדובר בהסכמה לחמש שנים. דיון והכרעה הסוגיה המרכזית העומדת בפני בית המשפט בתביעה זו היא הכרעה בנוגע לתקופת החוזה שהוסכמה בנוגע לתשלום בסך 24 ₪ לקוב בגין 21 קוב, וכן בנוגע לפרשנותו של סעיף 5.2 לחוזה והשפעתו ומשמעותו לעניין ההסכמה כאמור. הגם נכון שעסקינן בתביעות קטנות, בהן בית המשפט מגמיש את הדרישות הקבועות בחוק, הרי שעדיין חלה על התובע חובה להוכיח את תביעתו, וזאת בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה"., במשפט אזרחי, נטל ההוכחה נקבע עפ"י "הטיית מאזן ההסתברות". לענין זה נקבע בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ (1) 589 , 598 כי: "דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51% " "מה שנדרש מבעל דין להוכיח... ובדרך כלל יספיק .. שהגרסה.. היא קרובה לאמת מזו העולה מהעובדות שהוכחו ע"י הצד שכנגד" (כב' השופט י' אגרנט ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' מלכיאל גרינוולד, פ"ד י"ב(2) 2017 (1958)) "באורח ציורי נוהגים לומר שדרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50%... די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את ביהמ"ש ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת לצאת ידי חובתו, ואין נפקא מינא שנותרים 49% של אי וודאות ... ולא למיותר יהא להזכיר כי ביהמ"ש אינו מנוע לקבוע, כי בעל דין עמד בטל השכנוע במידה הדרושה, גם אם חומר הראיות מותיר חללים ופרשיות סתומות" (י' קדמי, על הראיות (חלק רביעי, תש"ע-2009) עמ' 1764), ראה גם: תא"מ (י-ם) 18301/08 ליסינג בע"מ נ' צביה פישר), שם צוטטו הדברים. בהקשר זה נשאלת השאלה האם הרימו התובעים את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי החוזה נחתם למשך תקופה בת חמש שנים. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ,את עדויותיהם ואת הראיות בתיק , אל נוכח הנטל עפ"י דין, מצאתי כי התובעים הוכיחו כי הצדדים הסכימו על תשלום של 24 ₪ לקוב לפי 21 קוב החל מהחודש ה - 18 לשכירות, אך לא עמדו בנטל להוכיח כי החוזה שנחתם הינו למשך תקופה בת 5 שנים. להלן הנימוקים להחלטתי: 1. מהתנהגות הצדדים בעת קיום החוזה ועל פי טענותיהם בכתבי הטענות ובעת עדותם בבית המשפט עולה כי משך 22 חודש (עד ליום 1.7.13), חלו התנאים הכתובים בו בכתב יד לפיהם מהחודש ה - 18 לשכירות ירד מחיר השכירות לחודש למחיר המקורי, קרי, 24 ₪ לקוב בחישוב 21 קוב, כאשר ביום ה- 1.7.13 נודע דבר כוונתה של הנתבעת להעלות את מחיר השכירות. אמנם נטען ע"י הנתבעת כי הסכמה זו הייתה בחוסר סמכות וללא אישור אך אין מחלוקת שזו הייתה ההסכמה (ראה דבריו של מר דברת עמ' 2 שורה 19-20 לפרוטוקול), כאשר כאמור לטענת הנתבעת המדובר בהסכמה למספר חודשים ולטענת התובעים המדובר בהסכמה לחמש שנים. בהקשר זה חשוב לציין שהנתבעת לא הביאה מטעמה לעדות את מר אהרון סורנזון אשר חתם בשמה על החוזה והיה מנהלה בתקופה הרלבנטית לתביעה. כידוע, קיימת משמעות ראייתית לאי הבאת עד בלא הסבר סביר, ועניין זה פועל לחובת הנוקט בה. "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו הייתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד... התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה באשר על פניה מתחייבת ממנה המסקנה שאילו הובאה הראיה או הושמע העד... היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב." ראה כב' השופט י. קדמי בספרו "על הראיות- הדין בראי הפסיקה" (חלק ב') 917. כן ראה לעניין זה ע"א 548/78 שרון נ' לוי פד"י לה (1) 736, 760, וע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה בע"מ פד"י מ"ד(4) 595 602: "כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להניח שאילו הובאה ראיה, היתה פועלת נגדו". מכל הטעמים שלעיל אני פוסקת כי הסכמת הצדדים בעת חתימת ההסכם הייתה כמפורט בו קרי, תשלום בסך 24 ₪ בגין 21 קוב החל מהחודש ה- 18. 2. ההסכם בין הצדדים שותק באשר למשך תוקפו. כאמור, התובעים לא עמדו בנטל להוכיח כי סוכם בע"פ על תקופה בת 5 שנים. בהקשר זה יצוין כי קיימת חשיבות לעובדה שהתובעים לא ביטלו, בעת החתימה על החוזה, את סעיף 5.2, המקים כאמור זכות לנתבעת לשנות את מחיר האחסון מעל לתקופה של שנה, כפי שטרחו לבטל את סעיפים 9 ו-18 - עפ"י טענתם. על כן הדעת נותנת כי לא דובר מפורשות על תקופה ספציפית לקיום החוזה, על אף שיתכן ובכוונת התובעים היה לשכור את המחסן לתקופה בת חמש שנים. בהקשר זה אציין כי לא מצאתי ממש בטענת התובעים לפיה נספח 8 לכתב התביעה, בו דובר על הצעת פשרה לשכירות בת 3.5 שנים מלמד כי בעת החתימה על ההסכם המקורי דובר על תקופה בת חמש שנים. הרי במועד בו נחתם נספח 8 לכתב התביעה, היה כבר דין ודברים בין הצדדים וברור שבמסגרת השיחות ביניהם טענו התובעים בפני נציגי הנתבעת כי כוונתם ורצונם היה לשכור את המחסן לתקופה בת 5 שנים. לכן, אין נספח 8 לכתב התביעה מעיד על כך שסוכם על שכירות בת חמש שנים בעת החתימה על החוזה. לאחר קביעתי, כמפורט לעיל, לפיה עפ"י החוזה בין הצדדים סוכם על תשלום בסך 24 ₪ בעבור 21 קוב החל מהחודש ה- 18, עלי להכריע האם בנסיבות אלה נכונה טענת הנתבעת לפיה רשאית הייתה להעלות את מחיר השכירות החל מהחודש ה - 23, מכח סעיף 5.2 לחוזה. עפ"י סעיף 5.1 לחוזה, מחיר האחסון יהיה בהתאם למחירון בגב המסמך, כאשר כאמור קבעתי מהו המחיר עליו סיכמו הצדדים מהחודש ה- 18 לשכירות. עיון בסעיף 5.2 לחוזה, אליו הפנתה הנתבעת מלמד כי לנתבעת הזכות לשנות את מחיר האחסון מעל תקופה של שנה לפי שיקול דעתה הבלעדי, החלת סעיף זה על פרטי ההסכם בין הצדדים כמפורט לעיל מביא למסקנה לפיה יכולה הייתה הנתבעת לשנות את מחיר האחסון ואולם יכולה הייתה לעשות כן רק "מעל תקופה של שנה", שתיספר מהחודש ה - 18 ואילך לגביו סוכם המחיר, קרי מהחודש ה- 30 לשכירות. במאמר מוסגר כי מסקנתי זו מתיישבת עם לשון סעיף 5.2 לחוזה ואף עם ההיגיון, שכן לא סביר שהאינטרס של מי מהצדדים בעת חתימת החוזה היה במתן או בקבלת ההנחה לתקופה כבת חודשים בודדים בלבד, כטענת הנתבעת. לאור האמור לעיל, מסקנתי הינה כי הנתבעת לא הייתה רשאית להעלות את מחיר השכירות החל מהחודש ה- 23 וכי פעלה בניגוד לתנאי החוזה עת חייבה את התובעים בתשלום בסך 800 ₪ לחודש בגין החודשים יולי אוגוסט וספטמבר 2013 במקום בסך של 504 ₪ כמפורט בחוזה. אשר על כן, דין התביעה להתקבל בהקשר זה. לאור האמור לעיל, נותר לבדוק האם זכאיים התובעים ליתר רכיבי התביעה: 1. 1,000 ₪ הפסד יום עבודה בגין חסימת גישה למחסן ביום 8.9.13- דין תביעת התובעים לפיצוי בהקשר זה להידחות. מקבלת אני את גרסת התובעים באשר לחסימת הגישה למחסן לאור גרסתם ולאור תמלילי השיחות שצרפו לכתב תביעתם, אולם, התובעים לא הוכיחו כי הם זכאים לפיצוי בגין הפסד יום עבודה. ודוק, התובעים לא הציגו ראיה בדבר ערכו של יום עבודה של מי מהם ואף לא הוכיחו כי בשל חסימת הגישה למחסנם נמנעה יכולתם לעבוד באותו היום. חסימת הגישה ע"י הנתבעת תילקח בחשבון כאשר אדון בשאלת הפיצוי בגין עוגמת הנפש אשר נדרש ע"י התובעים. 2. 2006 ₪ בגין הובלה - דין תביעת התובעים לפיצוי בהקשר זה להידחות. מקבלת אני את עמדת הנתבעת לפיה יכולה הייתה לחזור בה מהצעתה כפי שאף עשתה כמפורט בנספח 4 לכתב ההגנה בו נכתב על ידה כי שכל מה שדובר עליו בפגישה "בטל ומבוטל", אשר על כן, אני דוחה את תביעת התובעים בגין רכיב זה. 3. 9,912 ₪ בגין נזק לספה - דין תביעת התובעים בהקשר זה להידחות. התובעים לא הוכיחו כי נגרם נזק לספה ואף לא את גובה הנזק. לא צורף דוח שמאי או כל מסמך אחר המעיד על ערך הספה ומה שווי הנזק ככל שנגרם. כן נמנעו התובעים מלהביא לעדות את המוביל אשר לטענתם הודיע בזמן אמת למנהל הנתבעת אודות הנזק, על מנת לסתור את טענות הנתבעת בכתב ההגנה לפיהן לא התלוננו במועד פנוי המחסן על הנזק (על אף שצרפו את תצהיר המוביל לכתב תביעתם). אוסיף עוד כי גם אם היו התובעים מוכיחים שהנזק כאמור נגרם במחסן הנתבעת ואף מוכיחים את גובהו, הרי שעפ"י סעיף 10 לחוזה על הלקוח חלה חובה לבטח את התכולה באמצעות הפוליסה אשר צורפה ככל הנראה לחוזה ובכל מקרה, קובע החוזה בסעיף 10(ב) כי " לא תחול על חברת האחסון בגין כל נזק, קלקול, אובדן ו/או גניבה של התכולה". טענת התובעים לפיה פוליסת הביטוח אותה נדרשו לרכוש איננה מכסה נזק לרכוש לא הוכחה וממילא, יכלו התובעים לרכוש פוליסה הכוללת כיסוי לנזק לרכוש לאור סעיף 10(ב) לחוזה לפיו הנתבעת לא תהיה אחראית לכל נזק, קילקול, אובדן ו/או גניבה של תכולה. לבסוף יצוין כי הנתבעת אף צרפה שתי חשבוניות מחודש יולי 2013 וספטמבר 2013 (נספחים 8 ו-9 לכתב ההגנה) לפיהן ביצעה הדברת מזיקים. בנסיבות אלה, ומאחר וכאמור "המוציא מחברו עליו הראיה" אני קובעת כי התובעים לא עמדו בנטל הנדרש להוכחת האחריות ולהוכחת הנזק לספה ועל כן דין תביעתם בהקשר זה להידחות. 4. 4,500 ₪ בגין עוגמת נפש- דין תביעת התובעים להתקבל בחלקה. הלכה היא כי פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש כפופה מעצם טיבה לשיקול דעתו של בית המשפט. בית המשפט אינו פוסל או שולל את תחושותיו האישיות והסובייקטיביות של בעל דין זה או אחר. עם זאת, פסיקתו של פיצוי בגין עוגמת נפש כפופה לשיקול דעתו של בית המשפט והיא נעשית תוך התייחסות לתחושות האדם הסביר באירועים בגינם הוגשה התביעה. בבואי לפסוק את שיעור הפיצוי בגין עוגמת הנפש, נתתי את דעתי, בין היתר, להתנהלות הנתבעת והתובעים ולכך שלטענת התובעים נאלצו לשלם במועד פינוי המחסן, בניגוד לרצונם, עפ"י תחשיב של 800 ₪ לחודש חלף תחשיב של 504 ₪ לחודש וזאת על מנת לאפשר את הפינוי. אני מקבלת את גרסת התובעים לפיה אלמלא היו משלמים הסכום כאמור לא הייתה נתבעת מאפשרת הפינוי על ידם. מטענות הצדדים ומהמסמכים אותם צרפו לכתבי טענותיהם עולה באופן ברור כי התובעים לא שילמו הסכום מיוזמתם ומרצונם. כן נותנת אני דעתי לכך שנחסמה גישתם של התובעים לחפציהם ע"י הנתבעת ביום 8.9.13 (ראה גרסת התובעים ותמליל אשר צורף לכתב התביעה). בנוסף, נתתי דעתי לאישורים הרפואיים שצורפו ותאריכיהם - כתומכים בטענת התובעים, וכן לטענות והראיות בדבר ההתנהלות בכללותה. לאחר ששכללתי את כלל הנסיבות ובהתחשב בנסיבות המקרה, אני מעריכה כי יש בסך של 2,500 ₪ כדי להוות פיצוי הולם בנסיבות העניין. 5. 100 ₪ הוצאות בגין תמלול שיחה - אני מקבלת את תביעת התובעים בהקשר זה. אשר על כן, דין התביעה להתקבל בחלקה כמפורט לעיל. הנתבעת תשלם לתובעים סך כולל של 3,740 ₪ תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין ולא, סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן, תישא הנתבעת בהוצאות ההליך בסך של 500 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. חוזהשכירותמחסן