פסק דין זה עניינו בתביעת השבה של מכונה שרכשה התובעת מאת הנתבעת ולטענת התובעת לאחר ששילמה כמחצית מסכום התמורה הוסכם כי המחצית הנוספת תשולם בדרך של השכרת המכונה על ידי הנתבעת לתקופה של 26 חודשים, אולם בסיום התקופה לא הוחזרה המכונה לידי התובעת. רקע והליכים 1. התובעת הינה חברה העוסקת בין היתר בביצוע עבודות עפר ותשתיות (להלן: "התובעת"). הנתבעת הינה חברה העוסקת בייבוא ציוד מכני כבד לעבודות תשתיות ועפר (להלן: "הנתבעת"). בתאריך 20.1.99 חתמה התובעת על הסכם עם הנתבעת ולפיו תספק הנתבעת לתובעת מכונת קידוח הידראולית מסוג 2000 DNCD תוצרת חברת דיינונג תעשיות כבדות מקוריאה (להלן: "המכונה") תמורת 200,000 דולר + מע"מ (ראו נספח ב' לתצהיר מנהל הנתבעת, מר בנימין ברכה, להלן: "ברכה") (להלן: "ההסכם"). 2. התמורה צריכה הייתה להיות משולמת ב- 15 תשלומים שווים של 13,334$ כל אחד, בתוספת מס ערך מוסף, החל מחודש פברואר 1999 ועד חודש אפריל 2000 (כולל). מחמת קשיים כלכליים של התובעת, חוללו שיקים, שנמסרו לכיסוי התמורה, החל מחודש יוני 1999, אך המכונה נותרה בחזקתה ובשימושה. אין מחלוקת כי יתרת השיקים (9 במספר) לא נפרעו. ביום 27.12.00 כתבה הנתבעת לתובעת מכתב ובו הציעה לתובעת מספר אפשרויות לסילוק יתרת החוב. בין האפשרויות קיימת חלופה כדלקמן: "על פי התחשיב של השבת המכונה דהיינו ניתוח שווי שכירות אזי הנני מוכן לפנים משורת הדין להמיר את יתרת חובך (ראה אלטרנטיבה א') בהשכרת המכונה לחברתנו לתקופה של 30 חודשים ברציפות. כמו שציינתי בשיחה עם דורון בתקופת השכירות ביטוח + החזקה יהיה על חשבוננו וכן ינתן לע.ס.מ. העדפה במידה וידרשו לכם שרותי קידוח בתקופת השכירות הנ"ל". 3. ביום 29.12.00 שלח מנהל הנתבעת מכתב אל התובעת בכתב יד ובו נאמר: "השכרנו מכם את המכונה הנ"ל לתקופה של 26 חודשים החל מיום 1.1.01. המכונה הנ"ל בוטחה כמובטח נגד גניבה, שריפה וכל הסיכונים לכל תקופת השכירות הנ"ל" (ראו ה/2 לתצהיר מנהל הנתבעת). יש לציין כי המכתב נכתב על נייר מכתבים של הנתבעת. 4. ביום 30.12.00 הוציאה הנתבעת לתובעת הודעת זיכוי ולפיה הופחת סכום של 486,828 ש"ח בגין השכרת המכונה (ראו נספח ב' לכתב התביעה). מדי חודש החל מחודש ינואר 01' ועד חודש אפריל 03' הוציאה התובעת לנתבעת חשבונית מס בגין דמי השכירות הרעיוניים שקיבלה מן הנתבעת (ראו נספח ג' לכתב התביעה). 5. למרות הסיכום, ולמרות העובדה שהמכונה הועברה לידי הנתבעת הוציאה הנתבעת ביום 1.10.01 דרישה לתשלום סך של 460,000 ש"ח בגין יתרת התמורה (ראו נספח ו' לתצהיר מנהל הנתבעת). התובעת השיבה במכתב מיום 11.10.01 כי אין בסיס לדרישה שכן נקבע כי השכרת המכונה תהיה ל - 26 חודשים ומתוכם חלפו 9 חודשים. ממילא יתרת החוב אשר היתה ביום השכרת המכונה 486,828 ש"ח הופחתה באמצעות דמי שכירות של 9 חודשים בסכום של 168,525 ש"ח כך שיתרת החוב הינה 318,303 ש"ח אשר יקוזזו כנגד 17 חודשי השכירות הנותרים. 6. משנסתיימו 26 חודשים פנתה התובעת לנתבעת להשבת המכונה, אולם המכונה לא הושבה. לפיכך הגישה התובעת את תביעתה להשבת המכונה לרשותה. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי התובעת מעולם לא הסכימה לשכירות רצופה, אלא עמדה על כך שהשכירות תהיה כזו המתחדשת מדי חודש וחודשו ומשנסתיימו 9 חודשים הפסיקה הנתבעת את השכירות ודרשה מן התובעת את הסכום הנותר במלואו. 7. הצדדים ניהלו תיק קודם בפני כבוד השופט יפרח. תיק אזרחי 193398/02 גיאו בר (92) הנדסה בע"מ נ' ע.ס.מ. צמ"ה בע"מ על השיקים שחוללו. כבוד השופט יפרח נתן ביום 10.6.04 פסק דין הדוחה את תביעת הנתבעת כאן, התובעת שם, תוך שהוא דוחה את התביעה השטרית וקובע כי בין הצדדים סוכמה דרך חילופית של השכרת המכונה. 8. התובעת הגישה בתיק זה כתב תביעה להשבת המכונה מידי הנתבעת בסיום חוזה השכירות. הוגש כתב הגנה ולאחר מכן, ברשות, כתב הגנה מתוקן. להלן אפרט חלק מן ההליכים בתיק משום שתהיה לדבר חשיבות בהמשך פסק הדין. 9. בדיוני קדם המשפט טענה בא כח התובעת כי היא נתקלה בקשיים באיתור מנהל הנתבעת, משום שמשרדי הנתבעת סגורים. במסגרת זו ביקשה לדעת את כתובתו הפרטית כדי לבצע לו המצאה אישית. לאחר דין ודברים מסר ברכה את כתובתו הפרטית (ראו בדיון מיום 1.5.05). בדיון מיום 12.9.05 התייצב עו"ד וייס והודיע כי הוא מייצג את הנתבעת. באותו דיון הודיע עו"ד וייס כי לא עמדו במטלה להגשת תצהירים במועד מטעמים שונים, אשר נדחו על ידי כבוד השופטת גרוסמן כטעמים שאינם ענייניים. סופו של דבר שניתנה אורכה תמורת תשלום הוצאות להגשת תצהירי הנתבעת. מן התיק עולה כי הנתבעת לא עמדה גם במועד הנוסף שקיבלה להגשת תצהירים והוארך לה שוב המועד. סופו של יום, שתצהירי העדות הראשית הוגשו בסוף אוקטובר 2005. לאחר שהוגשו התצהירים, נתבקש תיקון כתב ההגנה, תיקון שניתן בהחלטת כב' השופטת גרוסמן ואכן כתב הגנה מתוקן הוגש. 10. ביום 28.11.05 הגישה הנתבעת לכבוד השופטת גרוסמן בקשה לדחיית התביעה על הסף. טענת הנתבעת היתה כי התובעת השמיטה במתכוון מכתב תביעתה את מספר זיהוייה (מספר ח.פ.) וזאת בהפרה של תקנה 9 (2) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 (הלן: "התקנות") וכי עשתה זאת על מנת להטעות משום שהתובעת איננה החברה עמה נחתם ההסכם. לפיכך, טען ב"כ הנתבעת כי יש לדחות את התביעה. התובעת הגישה תגובה לכך והנתבעת הגישה אף את תגובתה ואף התובעת הגישה את תגובתה לתגובת הנתבעת עד אשר ניתנה החלטה על ידי כבוד השופטת גרוסמן ביום 24.1.06 ולפיה: "בשלב זה לא ניתן לדעת אם יש ממש בטענות התובעת (הכוונה לנתבעת) אם לאו. טענותיה מצריכות ברור עובדתי וראייתי ותבוררנה בהמשך. על כן, דין הבקשה להדחות. שאלת ההוצאות תדון בתום ההליך." 11. ביום 26.4.06 התייצבו הצדדים לקדם משפט ובו נקבע כי התיק בשל להוכחות וכן: "כל העדים יתייצבו למועד שנקבע. על כל צד מוטלת האחריות להתייצבות עדיו למועד שנקבע." מועד הדיון הראשון שנקבע נדחה ביוזמת בא כח הנתבעת מסיבות רפואיות. בדיון השני, שנקבע להוכחות התייצבו בתחילה רק בא כח התובעת, ברכה ומר חנן גולן, מצהיר מטעם התובעת (להלן: "גולן"). בתחילת הדיון ביקש ברכה לייצג את עצמו והוא אף חקר את גולן. כאשר סיים גולן את עדותו התברר כי למרות הוראת כבוד השופטת גרוסמן להזמין את כל העדים, עדי הנתבעת, למעט ברכה, לא התייצבו. בא כח הנתבעת הודיע, כי הוא מוותר על הזמנת העדים מטעמו, משום שהמועד הנוסף שניתן היה לקבוע לתיק היה סמוך וקביעתו הייתה כרוכה בהוצאות לטובת התובעת. מכאן ששני העדים שהעידו בתיק, היו גולן לתובעת וברכה לנתבעת. בשלב עדותו של ברכה חזר עו"ד וייס לייצג את הנתבעת. טענת הנתבעת בעניין השכירות וזכות העיכבון המוקנית לה 12. ההסכם שבין התובעת לנתבעת לעניין השכירות נדון אצל כבוד השופט מאיר יפרח בתיק אזרחי 193398/02 גיאו בר (92) הנדסה בע"מ נ' ע.ס.מ. צמ"ה בע"מ. בפסק דינו שניתן ביום 10.6.04 קבע כבוד השופט יפרח בעניין כך: "בין הנתבעת (התובעת בתיק זה- ע.ר.) לבין התובעת (הנתבעת בתיק זה - ע.ר.) הוסכם כי התובעת שוכרת את מכונת הקידוח מן הנתבעת למשך 26 חודשים החל מיום 1.1.01. הסכם זה לא שונה ולא בוטל" (ראו סעיף 7 לפסק הדין). עוד קובע כבוד השופט יפרח בסעיף 8 לפסק הדין: "במקום שהנתבעת תשלם לתובעת את יתרת התמורה (כ-487,000 ש"ח), עמדה המכונה לרשות התובעת למשך 26 חודשים ובכל חודש הופחת סך של כ - 19,000 ש"ח מחובה של הנתבעת לתובעת, עד לתום 26 חודשים. דרך זו של תשלום נועדה להחליף את דרך תשלום חלק מהתמורה נשוא הסכם המכר. על כן, לא היתה התובעת רשאית לחזור בה מן ההסכמה, כפי שהתיימרה לעשות במכתבה". 13. טוענת התובעת בצדק כי פסק הדין של כבוד השופט יפרח מהווה מעשה בית דין במובן של "השתק פלוגתא" באשר להתקשרות שהיתה בין הצדדים ודחיית הטענה של הנתבעת כי לא היה הסכם שכירות בין הצדדים לצורך קיזוז הסכומים, שהתובעת הייתה חייבת לנתבעת. מכאן שהזמן שבו הושכרה המכונה לנתבעת די היה בו כדי לסיים את חובה של התובעת לנתבעת ולא עומדת לנתבעת כל זכות עיכבון בתיק. 14. נסיון הנתבעת לטעון כנגד הסכומים ולהוכיח כי עדיין מצויים סכומים ביתרת חובה אינה עומדת במבחן ההסכם שהיא עצמה חתמה ובו קבעה את גובה החוב שבין הצדדים ואת מספר חודשי השכירות שיביאו לסילוק החוב הזה. משזו הייתה ההסכמה שבין הצדדים עובר לחתימת ההסכם- אין מקום לפתוח מחדש את גובה החוב. 15. מכאן שאין לנתבעת זכות לעיכבון. 16. משקבעתי כי בעניין הסכם השכירות עומדת לתובעת טענת השתק הפלוגתא, הרי שנותרו לנתבעת טענות טכניות, בהן היא מבקשת לסלק את תביעת התובעת ואשר תפורטנה להלן. טענת זהות התובעת ונושא זיהוי החברות 17. התובעת הינה ע.ס.מ צמ"ה בע"מ, שמספרה ברשם החברות 51-187366-3. החברה שחתמה על ההסכם עם הנתבעת הינה חברה פרטית אחרת שמספרה 51-127142-1 והיא כונתה בהסכם חברת ע.ס.מ. בע"מ. בחקירה הנגדית של מנהל התובעת התברר, כי שמה המלא של החברה, שחתמה על ההסכם, הוא ע.ס.מ. עפר, סלילה, מאגרי מים בע"מ (להלן: "ע.ס.מ. עפר"). כאשר נשאל על כך מנהל התובעת הסביר, שהתובעת היא חברת אם של ע.ס.מ. עפר וכי העסקה נעשתה עם ע.ס.מ. עפר, אבל השיקים ניתנו על ידי התובעת וכל המשך ההתדיינות והסכם השכרת המכונה נעשה בין התובעת לנתבעת (ראו עמודים 4-5 לפרוטוקול). 18. היות והסכם שכירת המכונה נעשה עם התובעת והתביעה בפני מתבססת על אותו הסכם, הרי שאין כל תקלה בהיותה של התובעת בלבד- התובעת כאן (ראו מכתבה של הנתבעת לתובעת בעניין הסכם השכירות בו היא מציינת את השם ע.ס.מ. בע"מ ביום 27.12.00). יתר על כן, צודקת התובעת בטענתה, שהצדדים לא ייחסו חשיבות כל שהיא למהות הגוף המשפטי החותם על ההסכם. עובדה היא שהשם המלא של החברה לא הופיע בהסכם והנתבעת לא הביעה כל התנגדות לכך. בנוסף, השיקים בגין המכונה ניתנו על ידי חברה אחרת גם כן ללא התנגדות הנתבעת, והנתבעת עצמה במכתביה אינה מדייקת ומציינת שם של חברה שאינו מדוייק. לכן אין מקום להעלאת הטענה כעת, כאשר כל משמעותה נסיון להתחמקות ממילוי ההסכם. 19. בנסיבות אלה, שבהן לא דקדקה הנתבעת עם התובעת במועד חתימת ההסכם על רישום שמה המדוייק של התובעת, נראה שהטענה המועלית כעת היא טענה מלאכותית, הנטענת במקרה זה בחוסר תום לב ומתוך מטרה להתחמק מקיום תנאי ההסכם. 20. יתר על כן, בספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, הוצאת סיגא, נכתב שהחובה לציין מספרי תעודות זהות נובעת מצורך מינהלי, על מנת שלאחר מכן ניתן יהיה לאתר את בעלי הדין או להוציא לפועל את פסק הדין, אולם אין בכך כדי לקבוע עניינים מהותיים שבין הצדדים (עמוד 44). לא זו אף זו, והעיקר הוא, שעל פי פסק דין של בית המשפט המחוזי בנצרת (ראו ע"א 1341/04 (נצ') עופיון בע"מ נ' תורג'מן (לא פורסם, 11.10.05)) אין חובה לציין בכתב התביעה את המספר הרשום של החברה אצל רשם החברות. וכך אומר בית המשפט המחוזי: "כל שנדרש לציין בכתב התביעה לצד שמו של תאגיד שנתבע לדין הוא צורת התאגדותו ותו לא (ראו תקנה 9(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1084). אין כל חובה לציין את מספרה של החברה ברישומי רשם החברות ואין ללמוד על החובה לעשות כן מתוך מה שמתחייב לגבי נתבע בשר ודם על פי תקנת משנה (3) לתקנה האמורה." טענת העדר תצהיר מטעם התובעת 21. טוענת הנתבעת עוד, כי תצהירו של מר חנן גולן שהוגש לתמיכה בתביעת התובעת אינו עדות מטעמה של התובעת, משום שמר גולן אינו מנהל בתובעת. ולא היא. אין צורך להיות מנהל בתובעת או בכלל חלק מן החברה התובעת, על מנת להגיש תצהיר בתמיכה בתביעתה. אין בעל דין חייב להוכיח את תביעתו באמצעות תצהיר שלו, אלא הוא יוכל להוכיח את תביעתו באמצעות תצהירו של אחר ואף באמצעות ראיות הצד השני. 22. לפיכך, טענה זו של הנתבעת אין לה מקום והיא נדחית. טענת אי תשלום המחצית השניה של האגרה 23. לטענת הנתבעת לא שילמה התובעת את המחצית השנייה של האגרה ולכן יש למחוק את התביעה כאמור בתקנה 100 (4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. לטענתה הנכונה של התובעת, היא חייבת אך ורק בתשלום אגרה על פי תקנה 3 לתקנות בית משפט (אגרות), תשס"ז-2007, החלה על תביעה זו התלויה ועומדת (ראו תקנה 23 לתקנות הנ"ל), שכותרתה "הליכים שרואים את שווים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף" ועל פיה: "בעניינים כמפורט להלן תשולם אגרה לפי פרט 3... בתוספת לפי העניין: ... (1) צו הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה או צו אכיפה, למעט תובענה לסעד כספי כתוצאה ממתן חשבונות". תשלום הסכום על פי תקנה 3 שולם במלואו ובתיק בית המשפט אין לתובעת חוב בגין האגרה. 24. נזכיר עוד, כי הסעד שהתבקש בתביעה הינו סעד של השבה בלבד שהוא כצו עשה. לפי הפרשנות אשר ניתנה לתקנה 3, בתובענה ל"צו עשה" ניתן לכלול, אף עניין שניתן לשומו כספית. ראו לעניין זה ע"א (חי) 2589/01 גדיש קרנות גמולים בעמ' נגד אלסינט בעמ' (לא פורסם, 8.8.04) וגם רע"א 1194/91 פלצמן נגד גזברות בית המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו פ"ד מו(1) 561. 25. לפיכך, אין מקום לטענה כי התובעת לא שילמה את מלוא האגרה הנדרשת בתיק. סוף דבר התביעה מתקבלת ואני מוציאה בזאת צו המחייב את הנתבעת להשיב לתובעת את המכונה. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות בסכום של 1,410 ₪. הנתבעת תשלם לתובעת שכר טרחת עורך דין בסך של 8,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. חוזהשכירות