לפני תביעה מכח חוק איסור לשון הרע, תשכ"א-1961 (להלן: "החוק"). זהות הצדדים וטענותיהם - התובע (להלן: "התובע"), התגורר במועדים הרלבנטיים בבית משותף בקרית ביאליק (להלן: "המבנה"), אשר בו התגוררה אף הנתבעת (להלן: "הנתבעת"). אין מחלוקת שהתובע שימש כיו"ר ועד הבית של המבנה עד חודש אפריל 2010 וכי לאחר מועד זה הנתבעת החליפה אותו בתפקיד. התובע טוען כי התובעת הוציאה את דיבתו בארבעה מסמכים כדלקמן. (א) המסמך הראשון הינו מכתב ששלחה הנתבעת לגב' דורית דן, מנהלת האגודה לתרבות הדיור בקרית ביאליק, מיום 4/5/10 (להלן: "המכתב הראשון"). במכתב זה מסבירה הנתבעת שהתובע ניהל את הוועד במשך שנים ללא שיתוף פעולה עם הדיירים, כי כל ההחלטות היו כראות עיניו "כמו דיקטטור". לטענתה, התובע סירב לערוך אסיפות דיירים במשך שנים, למרות שהוא היה מחויב לקיים ישיבה לפחות פעם בשנה וכי תחושת הדיירים היתה שהתובע לא דאג לבניין, אלא שבזבז את כספם ואת המים היקרים לטובת נושאים שאינם ראויים, ובעיקר השקייה בלתי נחוצה. עוד טוענת הנתבעת באותו מכתב, כי במהלך שנת 2010 דרשו הדיירים לקיים ישיבת דיירים, אך התובע קיים משאל טלפוני בין הדיירים במקום לכנס ישיבה - כאשר המשאל הטלפוני הביא לבזבוז "דקות שיחה יקרות ע"ח כספי הוועד". בנוסף נטען במכתב הראשון כי ביום 26/4/10 התכנסו כל הדיירים לקיים ישיבת ועד ובמהלכה הוחלט שהנתבעת תחליף את התובע. עוד הוחלט שעל התובע להעביר לנתבעת את כל הדוחות הכספיים מתקופת כהונתו, אך הוא לא עשה זאת ואף איים שהוא לא ישלם את מסי וועד הבית אם לא תמשיך ההשקייה ששנויה במחלוקת. (ב) המסמך השני נשלח יום לאחר המכתב הראשון, ביום 5/5/10 (להלן: "המכתב השני") והוא למעשה מהווה השלמה למכתב הראשון ובו מצוין שהתובע הסכים לסיים את תפקידו כיו"ר הוועד והחליט להשיב לכל דייר את חלקו בכסף שנותר בקופה. לטענת הנתבעת, יש בכך כדי לעכב את המשך הפעילות השוטפת של הוועד, כיוון שיהא עליה לגבות מחדש את אותם הכספים. (ג) המסמך השלישי שאליו מתייחס התובע הינו פרוטוקול אסיפת הדיירים מיום 26/4/10 (להלן: "פרוטוקול אסיפת הדיירים"). (ד) המסמך הרביעי הינו הודעה מיום 10/6/10, בכתב ידה של הנתבעת, המופנית לכל הדיירים (להלן: "ההודעה"), אשר בה נכתב שהיא מודבקת על לוח המודעות בשל שקיימים "פורעי חוק ושולחיהם" שהורידו כנראה, הודעות קודמות שקשורות לתשלומי וועד הבית. עוד מצוין באותה הודעה כי בהתאם למכתב שהתקבל מעוה"ד של האגודה לתרבות הדיור, לא היה מקום לכך שהתובע יחזיר לכל הדיירים את הכספים שהצטברו בקופה לאחר תום כהונתו, ולכן כל דייר מתבקש לשוב ולשלם הכספים לקופת הועד (וכן נדרש תשלום לגבי החודשים יוני ויולי ותשלום עבור זיפות הגג). 4. התובע מפנה לארבעת המסמכים המצוינים מעלה וטוען כי יש בכולם כדי להוות פרסום לשון הרע כלפיו ועל כן על הנתבעת לפצותו בסך של 50,000 ₪. 5. הנתבעת מכחישה את הטענה לגבי פרסום המכתב הראשון והשני, טוענת כי אין בדברים שמופיעים בארבעת המסמכים כדי להוות לשון הרע, כי מכתביה לאגודה לתרבות הדיור נשלחו כדין, כי העובדות שמפורטות במכתבים מדויקות וכי יש מקום לדחות את התביעה. המסכת הראייתית - 6. לפניי נשמעה עדותם של התובע ושל הנתבעת והם הציגו בפניי מסמכים רלבנטיים. דיון והכרעה - 7. לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי במסמכים ולאחר ששקלתי את טענות ב"כ הצדדים בסיכומיהם - מסקנתי היא כי דין התביעה להידחות וזאת מהנימוקים שאפרט להלן. האם עסקינן בניסוחים שיש בהם כדי להוות לשון הרע? 8. נתחיל בכך שבמסמך השלישי שאליו התייחס התובע (פרוטוקול אסיפת הדיירים), אין כל התנסחות שעשויה להחשב כלשון הרע, ואף התובע למעשה לא הצביע על ביטויים מתוך מסמך זה אשר עולים כדי לשון הרע. 9. לגבי המסמך הרביעי (ההודעה שנתלתה על לוח המודעות), הרי שטרוניתו של התובע מתייחסת למילים "פורעי החוק ושולחיהם". דא עקא, שאין כל אינדיקציה לכך שהתובע הוא אחד מפורעי החוק או משולחיהם (וראו את חקירת התובע בעמ' 6 שורות 14-20 וחקירת הנתבעת בעמ' 8 שורות 14-21). לכן נדחות הטענות לגבי מסמך זה. 10. לגבי שני המכתבים שנשלחו לאגודה לתרבות הדיור - אזי שהמכתב השני (שמהווה השלמה למכתב הראשון) אינו כולל אמירות שיכולות להחשב כלשון הרע, כיוון שמתואר בו מהלך העניינים באשר להחלפת יושב הראש ובאשר לכך שהתובע הסכים לעזוב את תפקידו והחליט להחזיר לדיירים את הכסף שנותר בקופה. עוד מצוין במכתב שהשבת הכספים והצורך לגבותם מחדש תגרום לבזבוז זמן, אך בוודאי שאין בכך כדי להוות לשון הרע. המדובר בעמדה עניינית ובביקורת נקודתית - מה גם שעוה"ד של האגודה הסכים בדיעבד שלא היה צורך להשיב את הכספעים וצריך היה להשאיר אותם בקופת הועד ולהעבירם לניהולה של הנתבעת (עמ' 8 שורות 23-25). 11. נותרנו אם כן רק עם המכתב הראשון, אשר בו קיימים שלושה היגדים אשר בבסיס טענות התובע: (א) הטענה לפיה התובע ניהל את העניינים "כמו דיקטטור"; (ב) הטענה כי הוא בזבז את כספי הדיירים לצורך השקיה בלתי נחוצה ו-(ג) הטענה כי הוא ביצע משאל טלפוני, תוך שהוא מבזבז "דקות שיחה יקרות על חשבון כספי הוועד". 12. הביטוי דיקטטור - אני מוצאת שהמונח אכן חריף במקצת, אך הכוונה היתה (כפי שמוסבר במכתב עצמו) לכך שההחלטות התקבלו ללא קיום אסיפת דיירים, ללא שנערכו הצבעות ועל דעת התובע בלבד. מן הראוי היה להשתמש במונח מתון יותר, אך אינני סבורה שהמדובר בלשון הרע, כיון שהכוונה של הנתבעת מוסברת במכתב עצמו והיא מבהירה שכל כוונתה היתה לנושא אי זימון הישיבות וההחלטות שהתקבלו ללא שיתוף הדיירים. לא היה המונח "דיקטטור" תלוי ועומד ללא כל הסבר, יתכן והוא היה נתון לפרשנויות רחבות יותר - אך שעה שהוא הוסבר, וההסבר הוכח, נדמה לי שהוא אינו יכול בנסיבות להוות לשון הרע. 13. בהקשר זה אפנה לת.א. (שלום ת"א) 41963/04 בלומנפלד חיים נ' חובוד שמעון, אשר בו התבררה תביעה בין התובע, שכיהן כראש הועד המקומי של הישוב "שערי תקווה" לבין הנתבע, שנמנה על חברי הועד. המדובר היה בפרסום שכלל אף הוא את הביטוי "דיקטטור" (וביטויים נוספים חריפים הרבה יותר) ובהמ"ש דחה את התביעה ופסק כי הדברים אינם בבחינת "לשון הרע", וכי למרות שהם כוללים "ביקורת חבויה" - אין בהם להשפיל, לבייש או לבזות את התובע בעיני אחרים, בין במישור המוניציפאלי ובין במישור הפרטי, וכדבריו: "אכן, אין בדברים אשר אמר הנתבע משום "מחמאות" או "שבחים" לתובע, אך מגמתם היתה להתריע על שיבוש ואי תקינות בניהול ענייני הישוב." 14. עוד אזכיר כי ההלכה היא שלעניין פרשנותו של סעיף 1 לחוק - אין חשיבות לכוונת המפרסם ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את המילים. המבחן הקובע הוא, מה היא לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים. 15. מעבר לכך, לא ארחיב את הדיון לגבי ביטוי זה, לאור מסקנתי לפיה אף אם הוא יחשב כלשון הרע - קמות לגביו ההגנות - אליהן אתייחס בהמשך. 16. ההשקיה ה"בלתי נחוצה" - ברי כי הבעת עמדה לגבי השאלה אם ההשקיה נחוצה שמא אינה נחוצה - אינה יכולה להוות לשון הרע. 17. בזבוז כספי הוועד לצורך המשאל הטלפוני - יתכן וטענה לגבי בזבוז כספים שלא לצורך עשויה במקרים מסויימים להוות לשון הרע. יחד עם זאת, נדמה לי שהניסוח במקרה זה עדין ומינימלי ואינני בטוחה ככל כי יש בדברים כדי לעשות את התובע לבוז או לשנאה. מעבר לכך, גם לגבי נושא זה קיימות טענות הגנה - ולכן אין צורך להרחיב את הדיון באשר למהות המדוייקת של הביטוי. האם המכתב הראשון פורסם ברבים ? 18. טרם נעבור להמשך הדיון - אעיר כי התובע טען ששני המכתבים (הראשון והשני) פורסמו על לוחות המודעות ולא רק נשלחו לאגודת לתרבות הדיור. טענה עובדתית זו לא הוכחה ולא קיימת כל ראיה לכך שהנתבעת פרסמה את המכתבים - אלא רק שלחה אותם לאגודה. האם קיימת הגנת "אמת דיברתי" לגבי הביטויים המופיעים במכתב הראשון ? 19. אזכיר כי סעיף 14 לחוק מעניק הגנה לפרסום אשר "היה אמת" וכאשר "היה בפרסום ענין ציבורי". 20. לגבי המונח "דיקטטור" - הרי שמטבע הדברים קשה עד מאוד להוכיח טענת אמת בפרסום לגבי מונח שכזה, אך אומר שהוכח שאכן הנתבע לא כינס ישיבות של הדיירים והחליט את ההחלטות הרלבנטיות על דעת עצמו (לרבות ההחלטות לגבי ההשקיה - אשר הן לב ליבה של המחלוקת). לא מצאתי לצטט מפאת קוצר היריעה את כל הסבריה של הנתבעת לגבי התנהלותו של התובע כיו"ר ואסתפק בהפניה לעמ' 7 שורות 17-19, שורות 20-21, ולעמ' 8 שורות 4-5, שם מסבירה הנתבעת את הרגשתה לאור כך שהתובע לא המציא מעולם דוחות לגבי הפעילות של הועד, לא שיתף את הדיירים בהחלטות לגבי ניהול הועד, לא טיפל בביוב, פעל לגבי הגינון כראות עיניו ולא זימן ישיבות דיירים במשך שנים - טענות אשר לא הוכחשו). לגבי העניין הציבורי - נדמה לי שככל שהמכתב נשלח לאגודה לתרבות הדיור, אזי שלהם יש עניין ציבורי בנשוא המכתב. 21. לגבי המשאל הטלפוני - הוכח שהתובע השתמש בכספי הועד אותם גבה, בין היתר, על מנת לשלם חלק מחשבון הטלפון שלו וזאת לאור העובדה שהוא השתמש בטלפון הפרטי שלו לצורך ניהול ענייני הוועד, וראו את דברי הנתבעת בעמ' 8 שורות 2-5, להם מסכים התובע. 22. אין כל פסול בכך שכספי הוועד ישמשו להחזר הוצאות של היו"ר, ככל שהוא מקיים שיחות טלפון רבות על חשבונו, אך לעניינינו החשוב הוא שהוכח שאכן המשאל הטלפוני היה על חשבון כספי הועד. לכן, לגבי רכיב זה הוכחה טענת "האמת בפרסום", ומכאן שהנתבעת זכאית להביע תרעומת לגבי אופן ניצול כספי הוועד, כך שמתבצעים משאלים טלפוניים חלף קיום ישיבת דיירים מסודרת. האם קמות לנתבעת הגנות נוספות באשר לשני המכתבים? 23. סעיף 15 לחוק כולל הגנות נוספות המתקיימות לשיטתי במקרה זה, לאמור: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (1) ... (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר; (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות; (5) ... (6) ... (7) ... (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה." 24. ראשית, נדמה לי ששליחת המכתב לאגודה לתרבות הדיור חוסה בצל ההגנה שבסעיף 15(2) לעיל, שכן הנתבעת חשה שהיא נדרשת לפנות לאגודה לתרבות הדיור לצורך קבלת סיוע והנחיות לאור העברת התפקיד לידיה, ובמיוחד שעה שהיא מלינה על כך שהתובע לא העביר לידיה את כל המסמכים לגבי הניהול הכספי של ענייני הועד בתקופתו. שנית, אף לפי סעיף 15(3), עסקינן בפניה לגבי "עניין אישי כשר". שלישית, המדובר בהבעת דעה לגבי התנהגות התובע בתפקיד ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, ולגבי ההגנה שבסעיף 15(4), עמדתי היא שיו"ר של וועד בית שם עצמו בתפקיד מעין ציבורי ולא יכול להלין על כך שהזרקור מופנה אל עברו כאשר יש ביקורת לגבי התנהלותו. עוד יש לזכור כי הלכה היא שביקורת כלפי איש ציבור תתקבל ביתר "סלחנות" מאשר כלפי צד שאינו משמש בתפקיד ציבורי. רביעית, חלות אף הוראות סעיף 15(8) שכן הנתבעת פנתה לאגודה, אשר מבחינתה אמורה לטפל במחלוקות כגון אלו בין יו"ר של וועד בית לבין הדיירים, או בין שני יושבי ראש שונים. 25. כאן אפנה לת.א. (שלום ת"א) 54461/04 שאולי שייקה נ' עודד חיים, אשר אף שם נדונה יריבות בין שני דיירים לגבי ניהול ועד הבית והנושאים הכספיים שכרוכים בניהול הועד. אחד הביטויים בו הנתבע שם עשה שימוש היה "משליט אווירת טרור", שמזכיר את "הדיקטטור" שבעניינינו, והתקבלה לגבי הפרסום טענת הגנה מכח סעיף 15(8) לחוק (וראו כי המכתב שם נשלח ללשכת עורכי הדין כיון שהתובע היה עו"ד). 26. נכון הוא שההגנות שבסעיף 15 מותנות בכך שהנתבעת פעלה בתום לב ושהפרסום "לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות", כלשון סעיף 16 לחוק, אך אני בדעה שהוכח תום ליבה של הנתבעת ושהביטויים לא חרגו מתחום הסביר. 27. לכן, קיימות הגנות מכח החוק לגבי המכתב הראשון - אף אם היה בו כדי להוציא את דיבתו של התובע. הגנת "זוטי דברים" - 28. החוק מפנה לכמה מסעיפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], לרבות סעיף 4 לפקודה, אשר כותרתו "מעשה של מה בכך", לאמור: "לא יראו כעוולה מעשה, שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך." לשיטתי, במכלול הנתונים במקרה זה, ניתן להחיל על הפרסום אף את ההגנה הנזיקית שבסעיף 4 הנ"ל (וראו את מסקנתי אף בת.א. (שלום חי') 7822-12-08 עו"ד מנחם איל נ' ד.ג.ש. חניונים אחזקה (1989) בע"מ). האם הוכח הנזק הנטען? 29. מעבר לאמור לעיל, אבקש לציין כי מעיון בכתב התביעה עולה שהתובע התכוון לבסס את תביעתו על סעיף 7 לגבי נזק לשמו הטוב ולגבי פגיעה ועוגמת נפש לו ולבני משפחתו ולא התכוון לדרוש פיצוי ללא הוכחת נזק, מכח סעיף 7א(ב) לחוק. 30. כיוון שכך, היה עליו לפרט פרטים נוספים באשר לאותו נזק, מעבר לתיאור התמציתי שבסעיף 17 לכתב התביעה והתובע לא הרים את הנטל שמוטל על שכמו בהיבט זה. 31. אף כאן אפנה לפס"ד נוסף שעניינו סכסוך שכנים שהוליד תובענה במסגרת החוק - ת.א. (שלום ב"ש) 2928/00 שמיר ישראל נ' ליכט יהודה, לאמור: "הסכסוך, כפי שנתגלע, הוא בין התובע והנתבע בלבד, מדובר בסכסוך מקומי, בין דיירי בניין, כאשר דווקא מתוך העדויות שהביא התובע ... עולה כי התובע עצמו בהתנהלותו ומעשיו גרם לפרסומים כפי שנעשו ... ואילו היה נוקט, בפעולות מספר, זניחות במשמעותן, כפי אשר נדרש - לא היו הדברים מתפתחים כפי שהתפתחו. ... בסיומו של יום אני סבורה כאמור כי לא היה מקום לתובענה, כי התובע הגזים, הגזמת יתר, במשמעות שייחס לדברים שניתנו ע"י הנתבע, כאשר סופו של דבר - אף לא הצליח להוכיח שום נזק שנגרם לו, אם נגרם - מלבד תחושת עלבון סובייקטיבית ...". 32. ישנן תביעות דומות בין דיירים, שעניינן ניהול ועד הבית, אשר מתקבלות (וראו לדוגמא את תא"מ (שלום ת"א) 28871-12-09 אביבה אמיתי נ' שמעון לימור, לגבי מכתב ובו מיוחסות לתובע עבירות חמורות של גניבה ומעילה בכספים ותא"מ (שלום חיפה) 3733-06-09 חיים אמויאל נ' שמואל כהן, שם נטען כלפי התובע כי הוא אחראי לאי סדרים חמורים, הנפקת קבלות מזויפות וביצוע קניות פיקטיביות ללא קבלה). יחד עם זאת, אני סבורה כי זהו אינו אחד ממקרים אלו. סיכום - 33. אשר על כן - התביעה נדחית. 34. התלבטתי בכל הנוגע לסוגיית ההוצאות. מחד, מן הראוי היה שלא להכביד יתר על המידה על התובע ומאידך, יש לקחת בחשבון את העובדה שהנתבעת נזקקה לשכור את שירותיו של עו"ד לצורך ההתמודדות עם התובענה, אשר לפחות לכאורה חושפת אותה לסיכון בחיוב של עד 50,000 ₪. מצאתי לחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות בשיעור מתון, מינימאלי, בסך של 2,500 ₪ (כולל מע"מ) ואבקש מהנתבעת לשקול שמא ניתן לייחד את הכספים כאמור לתועלת המבנה כולו לצורך שיפוץ המבנה ושיפורו לרווחת הדיירים כולם. מקרקעיןבתים משותפיםועד בית משותף