רקע כללי המערער סובל ממחלה הידועה בשם "דלקת כיבית כרכשתית" (UCLERATIVE DISEASE) [למען הקיצור תכונה מכאן ולהבא-קוליטיס (COLITIS)]. מחלה זו היא מחלה דלקתית כרונית הפוגעת ברירית המעי הגס. טענת המערער היא שהמחלה נגרמה או לחילופין הוחמרה עקב שני אירועים שיפורטו להלן, שאירעו בתקופת שירותו הצבאי. אירועים אלה יפורטו בהמשך הדברים. למרבה הצער, פרופ' רטן, שכתב את חוות הדעת מטעם המערער, נפטר. בהסכמה דיונית שהייתה בין הצדדים, הסכים המערער לוותר על טענתו בדבר טיפול ואו אבחון לקוי ו/או אבחון מאוחר במחלה וכן ויתר המערער על תביעתו להכרה באנמיה שהיא משנית למחלת הקוליטיס. בסיכומיו אף ציין המערער [ראו סעיף 2 לסיכומי המערער] ש"כעת המערער אינו סובל מאנמיה". בדיון זה נחקרו אך ורק המערער עצמו ועד נוסף מטעמו (סא"ל ערן ולק). להלן כמה עובדות המוכחות ע"י מסמכים ובעיקרן אינם שנויים במחלוקת בין הצדדים: המערער התגייס לשירות חובה ביום 15.3.01 והשתחרר ב-31.10.06 בדרגת סגן, אחרי שירות קבע. המערער שירת, בין היתר, כלוחם ומפקד בגדוד 101 של הצנחנים. במרץ 2005 יצא המערער לחופשה ללא תשלום [חל"ת] למשך 8 חודשים. המערער טען ששני אירועים שהיו במהלך שירותו (ודבר התרחשותם הוכח ולא היה שנוי במחלוקת) גרמו או החמירו את מחלת הקוליטיס ממנה הוא סובל: א. ב-16.10.04 בגזרת טול כרם בעת ששימש כמ"מ ופיקד על סיור, השתתף המערער במרדף אחר מחבלים בכפר פרעון. על רכב הסיור הופעל רכב תופת, יותר מאוחר התברר שרק חלק קטן מהמטען שהיה ברכב התופת התפוצץ ובנס לא נפגעו המערער ושאר חברי הסיור. האירוע היה מלווה בירי [להלן- "האירוע הראשון"]. האירוע השני היה ב-29.12.05. בתאריך זה התפוצץ על סיור של הפלוגה מחבל מתאבד. אחרי הפיצוץ יצא המערער למקום האירוע וראה על הרצפה את ראשו של המחבל, וכן ראה חייל פצוע ושני חיילים אחרים שטיפלו בו. באותו אירוע נהרג מפקד הכוח והמערער הבחין בראשו של מפקד הכוח בתוך בור בעומק של כ- 100 מ' מנקודת הפיצוץ. בהמשך נתגלו רגליו וידיו של אותו מפקד. האירוע הסתיים עם הרוג, פצוע קשה ושני חיילים פצועים קל [להלן- "האירוע השני"]. יצויין כי בעקבות אירוע זה נפגעה שמיעתו של המערער והוא הוכר כנכה צה"ל בשיעור של 10%. הוגשו לוועדה זו חוות דעת רפואיות כדלהלן: מטעם המערער-חוות דעת של פרופ' רטן, ז"ל. בסיכום חוות דעתו כתב כדלהלן: "....יש לקבוע בוודאות קשר ברור בין תנאי שירותו להתפרצות המחלה...." והמליץ על אחוז נכות משוקלל של 44%. מטעם המשיב- חוו"ד של פרופ' גילון בה קבע ש"אין לדעתי כל קשר סיבתי בין מחלת הדלקת הכיבית של המעי ממנה סובל המערער לבין שירותו הצבאי- לא בבחינת גרימה ואף לא בבחינת החמרה". השאלה היחידה שעלינו לפסוק לגביה היא האם יש קשר סיבתי בין מחלת הקוליטיס ממנה סובל המערער לבין האירועים שטען להם המערער אם לאו. אם נחדד את השאלה הנ"ל, הרי יש לפסוק האם אירועים סטרסוגניים (אירועי "דחק") ובפרט האירועים אותם חווה המערער יכולים לגרום למחלת הקוליטיס. לאחר עיון כולל בחווה"ד הרפואיות שהוגשו לנו, בטיעוני ב"כ הצדדים ובסיכומיהם, בעדויות העדים מטעם המערער ובתיקו הרפואי של המערער מסקנתנו היא שאין קשר לא של גרימה ואף לא של החמרה בין מחלת המערער לבין שירותו הצבאי. להלן הטעמים להחלטה זו: התיעוד הרפואי הראשון שיש ביחס למערער לגבי מחלת הקוליטיס היה ב-11/05 היינו כשנה וחודש אחרי האירוע הראשון וכחודש לפני האירוע השני. היינו, אין לטעון שהאירוע השני גרם למחלה. באנמנזה נרשם "אחרי חופשה של 8 חודשים חזר לפעילות... לפני 6 חודשים לערך הופיעו אירועים של שלשולים דמיים...לא בוצע כל בירור". מהתיעוד הרפואי עולה שהמערער ציין שהמחלה החלה אצלו בזמן ששהה בחל"ת (חופשה ללא תשלום) ממרץ 2005 ועד נובמבר 2005 (היינו כ-5-6 חודשים אחרי האירוע הראשון). ד"ר גילון ציין בחוות דעתו שדלקת כיבית של המעי הגס שייכת לקבוצת מחלות דלקתיות של המעיים שגורמיהן אינם ידועים. המחלה מתפתחת כנראה על רקע של הפרעה במנגנון החיסוני (אך הדבר לא הוכח עד כה באופן חד משמעי).נ השערה נוספת שציין ד"ר גילון ואף היא לא הוכחה חד משמעית היא שאירועים אמונולוגיים הם אלה המובילים להתפתחות מחלות דלקתיות של המעיים. ד"ר גילון הפנה לספרו של שלזינגר, גסטרואנטולוגיה, הוצ' תשיעית 2010 עמ' 1795. שם צויין שהאתיולוגיה של הדלקת הכיבית של המעי הגס היא עדיין קונטרוורסאלית. ד"ר גילון מציין שבעבר נחשבו הגורמים הפסיכוסומטי והזיהומי כגורמים ראשוניים אך עם התפתחות המחקר סבורים החוקרים שההסבר האימונולוגי "כבש את הבמה בהבנת המחלה". אמנם פרופ' רטן, ז"ל, ציין בחוות דעתו בפרק "דיון" 9 גורמים אפשריים למחלה ובסעיף ה' ציין כגורם למחלה "תשלובת גורמים נפשיים, עצביים וחיסוניים, המורידה את תקינות המעי, כגון מצבי דחק"; אך מנגד ד"ר גילון ציין שהדעה המקובלת הינה שהפרעות פסיכולוגיות אצל חולים במחלה, הן תוצאה של המחלה ולא סיבה להתפרצותה. לגופו של עניין מחקירתו הנגדית של המערער עולה שהאירוע הראשון לא היה בבחינת "מצב דחק פתאומי קשה מן הקשים שיכול אדם לחוות". המערער לא טען "בזמן אמת" שהיה במצב של STRESS לאחר אותו אירוע. להיפך, אחרי האירוע המשיך המערער לתפקד כרגיל עד מרץ 2005 כאשר יצא לחופשת חל"ת [ראו פרוט' עמ' 3 ש' 29]. לשם הוכחתו של "קשר סיבתי" על התובע להוכיח קיומה של "אסכולה רפואית" התומכת בעמדתו. על מנת שאסכולה תיתפס כמבססת "קשר סיבתי", נדרש שיתמלאו שני תנאים: ראשית, על האסכולה להגדיר ברמת פירוט סבירה את מהות המצב שגרם למחלה, ואין די בקביעה כללית מעורפלת; שנית, על האסכולה לקבוע קיום "קשר סיבתי" ברמה גבוהה של הסתברות, ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת", בין הנסיבות, שאליהן נחשף התובע במהלך השירות, לבין גרימת המחלה או החמרתה. לגבי מחלת הקוליטיס , כלל לא קיימת "אסכולה הרפואית" התומכת בעמדתו של המומחה הרפואי מטעם המערער, והערפל האופף את הגורם להתפרצות המחלה - אינו מאפשר כיום "רמת פירוט סבירה" ביחס לגורם המחלה. השערות וניחושים - אין בהם די ועל אחת כמה וכמה שאין בהם כדי לקבוע שהמערער עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו על פי החוק. בפסק דין שניתן ע"י בית המשפט העליון [רע"א 8373/96 ורע"א 2985/97 רפאל מאיר ואח' נ' קצין התגמולים] דן בית המשפט העליון בקשר הסיבתי שבין גורמי דחק וזיהומים בשירות הצבאי לבין היווצרותה של מחלת הקרוהן, שהיא מחלת מעיים דלקתית ממשפחת המחלות עליהן נמנית מחלת הקוליטיס שממנה סובל המערער. בית המשפט העליון הסתמך על צוות של רופאים גסטרואנטרולוגים שהגיעו למסקנה אחידה בדבר העדר אסכולה רפואית מבוססת המצביעה על קשר אטיולוגי בין גורם סביבתי מסויים להיווצרות המחלה או בין דחק נפשי לבין היווצרות מחלת הקרוהן. הפסיקה אימצה את הלכת בית המשפט העליון הן לעניין קרוהן והן לעניין קוליטיס [ ר' רע"א 5853/00 ארייך נ' קצין התגמולים (ניתן ביום 26.3.03) לעניין דלקת כיבית: ע"א (ת"א ) 3238/00 חן רפאל נ' קצין התגמולים (ניתן ביום 26.1.03) וכן רע"א 5709/98 אלון ריבובסקי נ' קצין התגמולים (ניתן ביום 6.2.03-) לעניין קרוהן: רע"א 5265/97 אליה סמי נ' קצין התגמולים(ניתן ביום 26.3.03-) .גם ועדת הערעורים חזרה על כך לענין קרוהן ר' ע"נ 508/95 אוקונסקי נ' קצין התגמולים( ניתן ביום 19.3.03) ולענין קוליטיס ר' ע"נ 71/96 יוסף תמיר נ' קצין התגמולים (ניתן ביום 30.3.03 ) וכן ו"ע 1921/01 ללום יוסף נ' קצין התגמולים (ניתן ביום 15.9.03)] . המערער ניסה לטעון שהאירוע השני יצר כביכול מצב של החמרת המחלה [ראו סעיף 53 לסיכומי המערער]. איננו מקבלים גם טענה זו של המערער. עיון במסמכים הרפואיים מראה שאחרי האירוע השני לא חלה החמרה של המחלה אלא שיפור מסויים. האירוע השני היה ב-29.12.05 , ובביקור בבית החולים תל השומר מיום 23.1.06 נרשם באנמנזה: "לדבריו שלשולים דמיים פסקו מאז אמצע דצמבר 2005 שאז ביצע קלונוסקופיה. עדיין יש הרבה יציאות 3-4 ליום רכות ללא דימום". דהיינו מצבו של המערער השתפר במובן זה שלא היה דימום , אלא שעדיין היו לו 3-4 "יציאות רכות" ליום ללא דימום. בסיכומי התשובה של ב"כ המערער [ראו סעיף 16 לסיכומי התשובה], טען ב"כ המערער שההחמרה התבטאה באנמניה קשה. אלא שנושא האנמיה (אשר יש להניח שהיתה בשל היציאות הדמיות שהיו למערער ואשר, כאמור, פסקו לאחר האירוע השני) איננו בכלל חלק מערעור זה [ראו האמור בסעיף 2 להחלטה זו]. לאור כל האמור לעיל, אין קשר סיבתי בין מחלת המערער לבין שירותו הצבאי, ואף אין לקבל את טענתו להחמרת מצבו הרפואי (לאחר הארוע השני) בכל הנוגע למחלה הנ"ל. לפיכך, הננו דוחים את הערעור. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. כל צד יישא בהוצאותיו הוא. חברי הוועדה חתמו על עותקים אחרים של ההחלטה. על המזכירות לשלוח עותק מההחלטה לב"כ הצדדים. צבאשירות צבאי