השופט י' כהן: דב בורקין ואברהם רפיח, שניהם פושטי-רגל בלתי-משוחררים, הם הבעלים הרשומים של חלקה 106 בגוש 10049 בחדרה. בשנת 1963, לפני תחילת פשיטת-הרגל, שילמו המשיבים ראשון ושניה מאיר וחיה וולקון (להלן - המשיבים), סכום של 13,500 ל"י לבורקין ולרפיח והוסכם שסכום זה מהווה 75% מערך החלקה הנ"ל שלמשיבים הוקנו זכויות בחלקה שם תימכר יקבלו המשיבים, נוסף להחזרת השקעתם, 50% מהריווח. החלקה לא נמכרה, רפיח הוכרז כפושט-רגל בשנת 1965 ובורקין בשנת 1966. בינואר 1966 הגיש המשיב מאיר וולקון הוכחת חוב לנאמנים בפשיטת-הרגל של רפיח ובה נאמר, כי פושט-הרגל חייב למשיב סכום של 13,500 ל"י בעד "השקעה במגרש". בפברואר 1966 הוגשה הוכחת חוב בנוסח זהה לנאמן בפשיטת-רגל של בורקין. הנאמנים בפשיטת-הרגל של רפיח החליטו להכיר בחוב הנ"ל של 13,500 ל"י כחוב המגיע מפושט-הרגל. לעומת זאת הנאמן בפשיטת-הרגל של בורקין הודיע למשיב במכתב מיום 10.11.68 שייאלץ לדחות את תביעתו אם לא יקב פרטים מלאים ומדוייקים בקשר לחוב וכי הוא למד מפי בורקין שהמדובר איננו בהלוואה אלא בהשקעה במגרש ושבעקבות אותה השקעה רכש לו המשיב זכויות בחלקה. מכתב זה נשלח לכתובת לא מדוייקת והוחזר לנאמן, וזה שלח אותו שנית למשיב בספטמבר 1970. בתשובה למכתב זה הודיע המשיב לנאמן בפשיטת-רגל של בורקין שהוא ואשתו (המשיבה) רכשו 75% מהחלקה וכי הוא מבין ממכתבו של הנאמן שזה מכיר בזכויות שיש למשיבים במגרש. על כך ענה הנאמן בפשיטת-רגל של בורקין, שאין הוא מכיר בזכויות המשיבים במגרש, והוא מודה בחוב נשוא הוכחת החוב אלא הוא מבקש שחוב זה יוכח, על-מנת שלא יצטרך לדחות את ההוכחה. מאותו שלב ואילך עמדו המשיבים על דרישתם שתוכר זכותם כבעלי 3/4 מהחלקה ושחלק זה של החלקה יועבר על שמם. משסירבו הנאמנים בשתי פשיטות-הרגל להיענות לדרישה זו, הגישו המשיבים בקשה לבית-המשפט המחוזי ובה ביקשו להורות לנאמנים להעביר למשיבים 3/4 מהחלקה, לחלופין, להצהיר שהמשיבים רכשו בעלות שביושר ב-3/4 מהחלקה וכי חלק זה של החלקה אינו נכלל בין נכסי פושטי-הרגל ועוד לחלופין, לשנות את החלמת הנאמנים לפיה הכירו בחוב המגיע למשיבים, הנאמנים בשתי פשיטות-הרגל התייצבו בבית-המשפט החוזי והתנגדו לכל העתירות שבבקשה הנ"ל. אחרי בירור העניין פסק בית-המשפט לטובת המשיבים והורה לנאמנים להעביר על שם המשיבים 3/4 מהחלקה. על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ערערו הנאמנים בפשיטת-רגל של רפיח בלבד. 2. המערערים אינם חולקים על כך, שכתוצאה מההסכם ומתשלום הכסף על-ידי המשיבים לבורקין ורפיח רכשו בזמנו המשיבים בעלות שביושר לגבי 3/4 מהחלקה. טענת המערערים בבית-המשפט המחוזי ובפנינו היתה, כי על-ידי הגשת הוכחת החוב בחרו המשיבים לראות באי-העברת החלק בחלקה הפרת חוזה ולדרוש את החזרת כספם, ומשעשו כן והמערערים אף הכירו בתביעה הכספית שלהם, אין המשיבים יכולים לחזור לדרישתם שהבעלות בחלק הנ"ל מהחלקה תימסר להם. בית-המשפט המחוזי דחה את טענות המערערים מכיון שהגיע לכלל דעה שהוכחת החוב הוגשה בטעות, אין היא מצביעה על ויתור ברור בצד המשיבים על זכות הבעלות שלהם ואין לראות בה הסכמה מצדם לראות את עצמם כנושים רגילים ובלתי-מובטחים. 3. בבית-המשפט המחוזי היתה שנויה במחלוקת השאלה אם נמסרה למשיבים החלטת הנאמנים בפשיטת-רגל של רפיח בדבר הכרה בתביעה הכספית. בעניין זה הוגש לבית- המשפט תצהיר של אחד המערערים, עורך הדין ראובן דן, ובה נאמר שביום 12.6.66 הודיעו שני עורכי-דין שהיו הנאמנים באותו הזמן, והם אביו המנוח של עורך-הדין ראובן דן, ועורך-הדין רוטמן, על-ידי מכתב למשיב כי הם מודים בתביעתו בסך 13,500 ל"י במלואה, בכפוף לכל סכום שהמשיב יגבה בפשיטת-הרגל השניה. כן נאמר באותו תצהיר, שלאחר-מכן התעניין המשיב מספר פעמים במשרד עורך-הדין דן בקשר לסיכויים לתשלום דיווידנד בפשיטת-הרגל, הן בתקופה שבה שימש עורך-דין ד"ר דן ז"ל כנאמן והן בתקופה שבה המצהיר נתמנה כנאמן במקום אביו. עורך-הדין ראובן דן לא נחקר על תצהירו זה. המשיב אמר בתצהירו, שהוא איננו זוכר שקיבל אי-פעם הודעה במכתב או בדרך אחרת על הכרה בתביעתו לפי הוכחת החוב. בעדותו הכחיש המשיב שהוא שאל על תשלום דיווידנדים במשרד עורך-הדין דן, הוא הודה שביקר באותו משרד, אך לדבריו היה דורש באותם ביקורים את זכויותיו במגרש ולא שאל על דיווידנדים. השופט המלומד של בית-המשפט המחוזי לא הכריע בפסק-דינו במחלוקת עובדתית זו, ורק ציין שיש בעניין זה שתי גרסות סותרות וכי ייתכן כי המשיבים "היו מוכנים בזמנו לקבל את השקעתם בחזרה ולוותר על זכויותיהם במגרש וכי שינו את דעתם לאחר-מכן בגלל התמורות שחו בינתיים במחירי המגרשים בארץ". 4. הלכה פסוקה היא, שבמקרה של הפרת חוזה הברירה בידי הצד שכנגד לראות בהפרה התנהגות השמה קץ לחוזה, ולדרוש בחזרה את כספו ופיצויים בעד הפרת חוזה, או לעמוד על קיומו של חוזה ולדרוש את ביצועו (ע"א 268/67, [1]) צד לחוזה אשר משתמש בזכותו לביטול החוזה אינו רשאי לאחר-מכן לחזור בו מבחירתו ולדרוש את קיומו של החוזה. השאלה על-כן היא, אם בהגשת הוכחת החוב הביעו המשיבים את רצונם לקבל בחזרה את כספם ועל-ידי כך השתמשו בזכות הברירה שבידם לשים קץ לחוזה ולא לדרוש את ביצועו. כאמור סבר השופט המלומד, שהוכחת החוב הוגשה על-ידי המשיבים מתוך טעות ושאין לראות בה ויתור על בעלות שביושר לגבי שלושה רבעים מהחלקה. אין דעתי כדעת השופט המלומד. נטל הראיה בעניין הטעות היה על המשיבים. העדות היחידה על כך, שהמשיב התכוון בהוכחת החוב לדרוש את העברת הבעלות ולא התכוון לדרוש את החזרת השקעתו, היא של המשיב בעצמו. לפי נוסח הוכחת החוב תבע המשיב מהנאמנים תשלום סך 13,500 ל"י ולא תבע בעלות על החלקה. עדותו של המשיב בדבר הטעות נסתרה כאמור על-ידי תצהיר עורך-דין דן, שבו אמר שהמשיב שאל אחרי הגשת הוכחת החוב על הסיכויים לתשלום דיווידנדים. השופט המלומד לא אמר שהוא מעדיף את עדות המשיב על התצהיר של עורך-דין דן ואף העיר בפסק-הדין, כפי שצוטט לעיל, כי ייתכן שהמשיב היה מוכן בזמנו לקבל את השקעתו בחזרה. ושינה את דעתו רק אחרי שעלו מחירי המגרשים בארץ. אפשרות זו מתיישבת יפה עם העובדה, שהוכחות החוב הוגשו בשנת 1966, תקופת השפל במחירי המקרקעין, ורק בשנת 1970 כשחל שינוי ניכר במצב, פנו המשיבים בדרישה מפורשת אל הנאמנים לקבל את הבעלות. אם כך הדבר. הרי לא היתה כל טעות מצד המשיב בהגשת הוכחת החוב, אלא היתה כאן הערכה מוטעית של הסיכויים לעתיד. טעות בהערכה כזו בוודאי שאינה יכולה לשמש למשיבים עילה לחזור בהם מהבחירה בין שני הסעדים שנעשתה על-ידם. השופט המלומד ציין בפסק-דינו שלנאמנים לא נגרם נזק על-ידי הגשת הוכחת החוב והם לא שינו את מצבם לרעה. עניין זה יכול היה להיות בעל חשיבות לו הוברר שהוכחת החוב נעשתה מתוך טעות, אשר נותנת זכות לבטל אותה, אך מכיון שדבר זה לא הוכח, ממילא אין חשיבות לכך, שלנאמנים לא נגרם נזק. 5. מן הראוי להוסיף, שהמשיבים לא ביקשו במפורש מבית-המשפט רשות לחזור בהם מהוכחת החוב הנ"ל ובטענות בבית-המשפט המחוזי בפנינו לא הובאו כל אסמכתאות בשאלה, אם ומתי ירשה בית-המשפט לנושה, אשר הגיש הוכחת חוב בפשיטת-רגל, לחזור בו ממנה. נראה, שבנסיבות מסויימות יכול בית-המשפט להרשות לנושה לחזור בו מהוכחת החוב. בפסק-הדין בעניין, .‎RE BURR , EX PARTE CLARKE ;(1892) ,67 L.T [2] ,465 נדון עניינו של מבקש, אשר השיג פסק-דין לביצוע-בעין נגד פושט-הרגל בעניין חוזה למכירת פוליסת ביטוח, והגיש הוכחת חוב על סכום כסף לנאמן בהסתמכו על פסק-הדין. לאחר-מכן ביקש אותו המבקש למשוך בחזרה את הוכחת החוב. בהחלטת בית-המשפט נאמר, שהואיל וניתן פסק-דין לביצוע-בעין, הרי לא היה בנמצא כל חוב כספי של פושט-הרגל למבקש. וזה הגיש הוכחת חוב עד חוב שלא היה קיים. מטעם זה ניתנה לו הרשות לחזור בו מהוכחת החוב. במקרה שלפנינו לא דרשו המשיבים ביצוע-בעין לפני הגשת הוכחת החוב ולא קיבלו פסק-דין לביצוע-בעין, אלא הם דרשו מהנאמנים תשלום חוב, שאותו היו זכאים לדרוש. לא קיימת כאן איפוא אותה סיבה, שהניעה את בית-המשפט בעניין הנ"ל להרשות ביטול הוכחת חוב. 6. המשיב השלישי לא הגיש ערעור וייתכן שלו היה מגיש אותו, לא היה זוכה בו, כי הוא הכיר בזמנו בזכות המשיבים לקבל בעלות על חלק מחלקה. פסק-הדין נגד המשיב השלישי צריך על-כן לעמוד בעינו. 7. יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק-הדין נגד המערערים ולדחות את בקשת המשיבים במידה שהיא מכוונת נגד המערערים. פסק-הדין נגד המשיב השלישי יישאר בתקפו, באופן שהוא יהיה חייב להעביר למשיבים שלושה רבעים ממחצית החלקה הרשומה על שם פושט-הרגל בורקין. המשיבים ראשון ושניה ישלמו המערערים את הוצאותיהם בבית-המשפט המחוזי ובבית-משפט זה, לרבות שכר עורך-דין כולל בסך 750 ל"י. חוזהחוב