התביעה 1. לפניי תביעה למתן סעד הצהרתי, שבמסגרתה מתבקש בית-המשפט ליתן צו המופנה אל מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל" או "ממ"י") ואל "עמידר" החברה הלאומית לשיכון (להלן: "חברת עמידר"), לרשום על שם התובעות את המקרקעין, הידועים כגוש 7818, חלקות 2221, 2224, 2225, ו-2226. התובעת 1 הינה אשתו של עינה יחזקאל ז"ל (להלן: "המנוח"), והתובעות 2 ו-3 הן בנותיו של המנוח. בכתב התביעה נטען, כי המנוח רכש, בשנת 1958, באמצעות חברת עמידר, זכויות במקרקעין בישוב עין-ורד/עין שריד, בשטח של כ-2 דונם, אשר הוגדרו כמגרש מס' 55, בית מס' 47 בגוש 7818. לכתב התביעה צורפו המסמכים הבאים: א. הסכם שנחתם בין חברת עמידר לבין המנוח, ביום 15.07.1958, ולפיו רכש המנוח דירה מס' 47, בשיכון עין-ורד, למטרת מגורים, תמורת סכום של 1,320 ל"י. ב. מסמך שכותרתו "חוזה חכירה", שבו מופיעה מצד אחד "הקרן הקיימת לישראל", ומהצד השני המנוח. המנוח חתם בתחתית כל אחד מעמודי ההסכם, ובסופו של המסמך מופיעה חתימתו של המנוח, וכן חתימה וחותמת של גורם כלשהו בחברת עמידר. בגוף ההסכם מופיע התאריך, 15.07.1958, וכן שם הישוב "עין ורד", ומספר הגוש 7818 חלקה 4. ג. תעודה מס' 13035, מיום 15.06.1958, וממנה עולה כי המנוח התקשר עם חברת עמידר לרכישת דירה בעין-ורד, בית מס' 47 בגוש 7818. התעודה הוצאה ביום 15.07.1958. ד. תרשים המגרשים בישוב עין-ורד המצויים בגוש 7818, וביניהם מגרש מס' 55, שהוא נשוא התביעה בענייננו. ה. מסמך שכותרתו "שיכון עמידר עין-ורד", שבו מופיע מספר הגוש, 7818, מגרש 55, בית 47. שטח הבית 49 מ"ר ושטח הדירה 24.5 מ"ר. בתחתית הדף מופיע תרשים של שטח המגרש כולו ברוחב של 29 מ' ובאורך 61.5 מ', ובסך-הכל מדובר בשטח של 1,783.5 מ"ר. עוד נטען בכתב התביעה, כי לפני מס' שנים החל המינהל לבצע הליכי פרצלציה בישוב עין-ורד/עין שריד. החלקות המקוריות חולקו למס' חלקות קטנות יותר, כאשר לרוב מדובר בחלוקה לארבע חלקות קטנות, בשטח של כ-500 מ"ר כל אחת. באופן זה, חולק מגרש 55 לארבע חלקות: 2221, 2224, 2225, ו-2226 (להלן: "החלקות החדשות"). לכתב התביעה צורף נספח ה', שהוא "העתק חלק ממפת חלוקה שבוצעה על-ידי ממ"י על-פי תרש"צ, וזאת על בסיס מפה אשר נוצרה שנים רבות לאחר רכישת הזכויות על-ידי החוכר המקורי". התובעות פנו למרכז למיפוי ישראל וביקשו את מפת הגושים והחלקות, אך הסתבר להם כי עדיין לא נרשמה מפת חלוקה, כאשר כל מבני עין שריד הינם חלק מהחלקה הגדולה והמקורית, היינו חלקה 4 בגוש 7818 (נספח ו' לכתב התביעה, המפה שהופקה על-ידי המרכז למיפוי ישראל). לאחר פטירתו של המנוח, ובהתאם לצו ירושה שהוצא, ביקשו התובעות להעביר את זכויותיו במקרקעין על שמן, ובהתאם לכך פנו למינהל. לטענת התובעות, ביצע המינהל את העברת הזכויות, תוך קיפוח ופגיעה בזכויותיהן הקנייניות והחוזיות, ולהוכחת הטענה צורפו המסמכים הבאים: א. טופס מטעם חברת עמידר המופנה אל המינהל - מחוז המרכז, שכותרתו "העברת זכות חכירה ליחידה לא רשומה בבית משותף". התאריך המופיע על גבי הטופס הינו 18.05.1992, כאשר הפרטים הנוגעים ליחידת המקרקעין הם אלה: השיכון - עין שריד; הישוב - עין ורד; כתובת - בית מס' 47/1, בגוש 7818, חלקה 004; שימוש - למגורים בשטח ברוטו 24 מ"ר. בטופס פורטו שמות התובעות כיורשי המנוח על-פי צו ירושה מיום 01.11.1987 (נספח ז' לכתב התביעה). ב. חוזה חכירה מיום 30.01.1994, שנערך בין התובעות לבין מינהל מקרקעי ישראל, המתייחס לחלקה 2226 בגוש 7818, בשטח של 445 מ"ר. תקופת החכירה ל-49 שנים, החל מיום 01.04.1948 ועד ליום 01.04.1997. מטרת החכירה הוגדרה כ"בנייה לא רוויה". על החוזה חתומות התובעות (התובעת 1, עינה סעידה, חתומה בהטבעת אצבע), ומהצד האחר מופיעה חתימה של גורם כלשהו במינהל. להסכם זה צורף נספח, שכותרתו "תנאי החכירה", ובסיומו של המסמך כולו מופיעה חותמת בחתימה של אלימלך מרים מטעם המינהל, ושל התובעות כולן (נספח ט' לכתב התביעה). ג. מפת מדידה מטעם המינהל "המבטאת באופן ברור את גודל קיפוחן של התובעות" (נספח י' לכתב התביעה). משהבינו התובעות, כך נטען בכתב התביעה, את גודל קיפוחן, הן פנו למינהל, בכתב ובעל-פה, על-מנת לתקן את הטעות המקפחת. למרות פניות חוזרות אל המינהל, נתקלו התובעות בסירוב "ללא כל נימוק ו/או הצדקה", לתקן את המעוות. התכתובת בין התובעות לבין המינהל מופיעה בנספח י"א לכתב התביעה. מאחר שהמינהל ממשיך להתעלם מזכויותיהן של התובעות, אין מנוס מהגשת תביעה זו על-מנת שתוכרנה מלוא זכויותיהן של התובעות במקרקעין, והחלקה בשלמותה תירשם על שמן. עוד נטען בכתב התביעה, כי המנוח רכש את הזכויות במקרקעין באותו מועד שבו נרכשו הזכויות על-ידי כלל המתיישבים בעין שריד, על-פי אותה תוכנית ולפי אותה תב"ע, כאשר לגבי האחרים, נותרו הזכויות המקוריות בשלמותן. יצוין כבר עתה, כי במסגרת ראיות התביעה, הוגשו לבית-המשפט שמונה אוגדנים של מסמכים, המתייחסים למגרשים שהוקצו לתושבים אחרים בישוב, ומהם עולה לכאורה, כי החלקה לא פוצלה, אלא נרשמה בשלמותה, על שם החוכרים או יורשיהם. לעניין זה, אדרש בהמשך הדברים. לאור האמור, מבקשות התובעות מבית-המשפט כי יעשה שימוש בסמכותו ויורה על רישום זכויותיהן בחלקות החדשות. כתב תשובה מטעם הנתבע 1 2. הליך זה החל, במקורו, כהמרצת פתיחה (ה"פ 236/06), כך שבמקום כתב הגנה, הוגש על-ידי הנתבעים כתב תשובה, ומשהוחלט כי הנושא יתברר במסגרת של תביעה רגילה, הפך כתב התשובה לכתב הגנה (החלטה מיום 22.06.2006, אשר ניתנה על-ידי כב' השופטת יהודית שבח). הנתבע 1 הציג את השאלה הטעונה הכרעה באופן זה: "האם המנוח רכש זכויות בכל מגרש 55, עליו ניצבת דירה מס' 47, כטענת המבקשות, או בדירה 47 בלבד, כטענת המינהל?". מקובלת עליי הצגת השאלה באופן זה, שכן לטענת התובעות, כוונת הצדדים הייתה להעניק למנוח זכויות בבית ובמגרש הסמוך אליו, כפי שנעשה לגבי יתר התושבים בישוב. לטענת הנתבע 1, המסמכים אשר הוצגו על-ידי התובעות מאששות את הגרסה, לפיה, רכש המנוח זכויות בדירה בלבד, ולא בכל המגרש, ולפיכך יש לדחות את התביעה. טרם הדיון בתביעה לגופו של עניין, הועלו על-ידי הנתבע 1 טענות מקדמיות, ובכלל זה התיישנות התביעה, ולחלופין, שיהוי מצידן של התובעות, דבר המצדיק את סילוקה של התביעה על הסף. אשר לטענת ההתיישנות, נאמר כי גם אם הקנה המנוח לתובעות זכויות כלשהן במגרש 55, מעבר לזכותו בדירה הממוקמת במגרש, הרי שמדובר ב"זכות חוזית לקבלת זכות במקרקעין מוסדרים - היא זכות חכירה - ולא זכות קניינית מוגמרת". מדובר, אפוא, בתביעה לאכיפת התחייבות חוזית להענקת זכות חכירה, ולא בתביעה קניינית במקרקעין, ולפיכך חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), ואין תחולה לסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). התביעה הוגשה ביום 15.02.2006, ומאז נוצרה עילת התביעה חלפו עשורים רבים, הרבה מעבר לתקופת ההתיישנות. אשר לטענת השיהוי, נטען כי חוזה החכירה עם התובעות נחתם ביום 30.01.1994, כאשר התביעה הוגשה כ-14 שנים לאחר חתימת חוזה החכירה (ככל הנראה מדובר בטעות, שכן מאז חתימת ההסכם ועד להגשת התביעה חלפו כ-12 שנים בלבד). לפיכך, כך נטען על-ידי הנתבע 1, יש לדחות את התביעה על הסף מחמת שיהוי. שיהוי זה גרם לנתבע 1 נזק ראייתי, שכן קיים קושי בהעדת עדים ובאיתור מסמכים רלוונטיים. לגופו של עניין, נטען כי חוזה החכירה עם המינהל משנת 1958, עליו מסתמכות התובעות, חסר תוקף, באשר הוא כלל לא נחתם על-ידי המינהל, ואף לא מולאו בו כל הפרטים הנדרשים לזיהוי הנכס (חוזה החכירה בנספח א' לכתב התביעה). הנתבע 1 טוען, כי מדובר ב"דוגמא לחוזה עתידי הנחתם בדרך כלל עם המשתכנים", ואין מדובר בחוזה שנחתם בפועל עם המנוח. משאין תוקף משפטי לחוזה החכירה, נשמטת עילת התובענה, ודין התביעה להידחות על הסף. עוד נטען, כי ההסכם עם חברת עמידר מדבר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, ולפיו המנוח רכש זכויות בדירה בלבד, כפי שעולה מגוף ההסכם, באופן מפורש. מכאן ניתן להסיק, כי בעל הקרקע במגרש 55 הינו המינהל, וכי המנוח אינו יכול להעביר יותר זכויות משיש לו, שכן מדובר בדירה בלבד "ולא מעבר לכך". המנוח גם חויב בתשלום מיסים לסוגיהם בגין הדירה בלבד, ולו היה בעל זכויות במגרש כולו, חזקה על עמידר, כעורכת ההסכם, כי הייתה מטילה עליו חובה לשאת בתשלומים שיחולו על המגרש, ולא רק על הדירה. אשר לחוזה החכירה, גם אם ייקבע כי יש לו תוקף משפטי, בניגוד לטענת המינהל, הרי שגם ממנו עולה כי מדובר ברכישת הדירה בלבד, ולא של המגרש, היות שהוא מפנה להסכם בין החוכר לבין עמידר. עובדה זו עולה גם מהתעודה שניתנה למנוח על-ידי חברת עמידר (נספח ב' לכתב התביעה). עוד נטען, כי אין בתרשימים שצורפו על-ידי התובעות כדי להוכיח את טענתן, שכן תרשימים אלו אינם מהווים חלק מכתב ההסכם עם עמידר, אלא נועדו לצורך זיהוי כללי של הדירה בתוך מגרש 55. בהתאם לזכויותיו של המנוח, נחתם, בשנת 1994, חוזה חכירה עם המינהל, שבו מדובר בדירה, ובקרקע עליה היא ממוקמת, בשטח כולל של 445 מ"ר. התובעות חתמו על חוזה החכירה, ואין עסקינן בטיוטה, כנטען על-ידן. אין מדובר ב"טעות" או ב"קיפוח" או ב"עיוות", שכן התובעות יכולות לקבל אך ורק את הזכויות שרכש אביהן המנוח, וזאת בלבד. המינהל טוען, בנוסף, כי אין להקיש בין מקרה אחד למשנהו, ככל שהדבר נוגע לזכויות תושבים אחרים בישוב, ויש לבחון כל מקרה לגופו. לאור האמור, מבקש המינהל לדחות את התובענה על הסף, ולחלופין, לדחותה לגופו של עניין. תשובת הנתבעת 2 3. חברת עמידר, מתוקף תפקידה כחברה לאומית לשיכון עולים בישראל, עסקה בשנות החמישים, בין היתר, במכירה והשכרה של דירות לעולים חדשים. עמידר אינה הבעלים של הקרקע, ואין לה כל סמכות למכור או להחכיר קרקע, סמכות הנתונה למינהל בלבד. מבחינתה של עמידר, נמכרה למנוח הדירה בלבד והקרקע עליה יושבת הדירה "בלא כל זכויות נוספות בקרקע או במגרש הצמוד". זכויות נוספות אלה, היה אמור המנוח לרכוש עם החתימה על חוזה החכירה מול המינהל. עיון בחוזה החכירה, מלמד כי אין מדובר בחוזה בר תוקף, שכן לא מולאו בו פרטים הכרחיים לחוזה חכירה, כמו שטח הקרקע המוחכרת, תקופת החכירה ושיעור דמי החכירה. ההסכם עם עמידר הינו ברור לחלוטין, והוא מתייחס לכל אורכו לדירה בלבד, ואין אזכור למגרש 55. התרשים המצורף לכתב התביעה מסמן את מיקום המגרש ביחס לגוש, ואינו מהווה חלק מכתב ההסכם, ומטרתו, לזהות את הבית בחלקה. עוד נטען, כי המנוח ורעייתו (התובעת 1) "ישנו על זכויותיהם, ובמשך שנים לא העלו בפני עמידר כל טענה לבעלות במגרש 55 כולו". לאור האמור, כך נטען על-ידי הנתבעת 1, אין בינה לבין התובעים כל יריבות, וכתב התביעה אינו מגלה כל עילה נגדה, שכן ההסכם עם עמידר עוסק, כל כולו, בדירה בלבד ולא במגרש. גם בתשובתה של הנתבעת 1 הועלו טענות התיישנות, שיהוי ונזק ראייתי. לאור האמור, התבקש בית-המשפט לסלק את התובענה על הסף, ולחלופין, לדחותה לגופו של עניין. ראיות התביעה 4. מטעם התובעות העידה הגב' ציונה דוכן (התובעת 2), אשר ציינה כי הייתה בת 3 בשנת 1958, כאשר נחתמו ההסכם עם חברת עמידר וחוזה החכירה עם המינהל. לשאלה, כיצד היא קובעת כי חוזה החכירה עם המינהל הינו בר-תוקף, השיבה העדה "כי שילמנו דמי חכירה למגרש. כל שנה שילמנו עבור המגרש. איני יודעת כי אבי היה משלם. אין לי קבלות" (עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 25-24). בתצהירה, ציינה הגב' דוכן כי במהלך השנים נעשה שימוש בכל שטח המקרקעין, שאף גודרו על-ידי המשפחה. בחלק הקדמי מצוי בית המגורים, ולצידו נבנה בית-כנסת, כאשר יתרת המקרקעין שימשה כגינה וחצר, שבה היו אף גידולים חקלאיים. לדברי הגב' דוכן, אין כל סיבה לקפח אותה ואת משפחתה לעומת יתר השכנים, אשר קיבלו זכויות על המגרש כולו. לשאלה, מדוע לא חתמו על חוזה חכירה עם הקרן הקיימת לישראל, או עם המינהל, כפי שעשו השכנים האחרים, השיבה גב' דוכן "לא ידוע לי על סירוב לחתום על חוזה חכירה מול קק"ל" (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 4). אשר לחוזה החכירה שנחתם עם המינהל בשנת 1994, טענה הגב' דוכן, כי היורשים לא קיבלו ייעוץ משפטי. החוזה עצמו הוכן במינהל ונאמר להם לחתום, כאשר חתימתם נעשתה משום ש"סמכו על משרד ממשלתי". לדבריה, הם לא קראו את החוזה לפני שחתמו עליו, ועל-כן לא שמו לב לעובדה כי מדובר בשטח של 445 מ"ר בלבד, כאשר החוזה עצמו נשלח אליהן באמצעות הדואר. גב' דוכן ציינה בעדותה, כי "גדלנו בבית כולל המגרש, וזה מה שאנו יודעים. לא ידעתי שכשרוצים לעשות העברה בצו ירושה, אז צריך לפרט. הנחתי שמדובר בבית כולל המגרש" (עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 15-14). לשם הוכחת הטענה, כי כל בעלי המגרשים הסמוכים זכו לקבל את המגרש במלואו, העידה אחת השכנות, הגב' הררי ציונה. הגב' הררי מסרה בתצהירה כי היא מתגוררת ברח' חופית, בישוב עין שריד, באותו רחוב שבו ממוקמים המקרקעין של התובעות. המגרשים, זה השייך לה וזה השייך לתובעות, נמצאים בין רח' השחף לרח' חופית (תשריט שבו מופיעים המגרשים השונים, בנספח א' לתצהירה של הגב' הררי). המגרש נרכש על-ידי אמה בשנת 1972, לאחר רכישת הזכויות מאת החוכר המקורי, מר גלמודי מרדכי (נספח ב' לתצהירה). הזכויות נרכשו במבנה מס' 48, המצוי על המקרקעין הידועים כגוש 7818, חלקה 4, בשטח של כ-2 דונם. הזכויות במגרש הועברו אליה על-ידי האם בשנת 1973 (נספח ג'), וביום 08.07.1973 נחתם עמה חוזה חכירה עם חברת עמידר, המתייחס למבנה הבית בלבד, בשטח של 24 מ"ר (נספח ד'). בשנת 1985 נעשתה פרצלציה בגוש 7818, ובמסגרתה חולקו המקרקעין לארבעה מגרשים, שכולם נרשמו על שמה (חלקות 2226, 2227, 2229 ו-2230, מפת האיחוד והחלוקה בנספח ה'). הגב' הררי ציינה, כי מעולם לא הועלתה טענה על-ידי המינהל בנוגע לזכויותיה בשטח המקרקעין כולו, ובאותו אופן לא עלתה כול טענה, בנוגע למגרשים השייכים לתושבים אחרים בעין שריד. במהלך השנים, מכרה גב' הררי את בית המגורים המקורי שנבנה על-ידי עמידר ואת מגרש מס' 2226, וכן מכרה את המגרש מס' 2230. בנוסף, נוצלו זכויות הבנייה בשני המגרשים האחרים (כל העסקאות מתועדות בנספחים ו' ו-ז' לתצהיר). הגב' הררי הוסיפה, כי למיטב ידיעתה, מצבן של התובעות אינו שונה ממצב יתר בעלי הזכויות ברחוב, שכן החוכרים המקוריים, רכשו את הזכויות באותם זמנים וחתמו על אותם מסמכים. לשאלתו של עו"ד דודי גלמן, ב"כ הנתבעת 2, כיצד הוקנו לה זכויות במגרש ששטחו כ-2 דונם, כאשר ההסכם עם עמידר מדבר על דירה בשטח של 24 מ"ר, השיבה הגב' הררי "ככה קניתי את החלקה" (עמ' 11, ש' 8). גב' הררי הוסיפה בעדותה, כי "המינהל שלח לנו מכתב על היוון, ואם אנו רוצים לחלק את ה-2 דונם ל-4 יחידות. השבנו בחיוב ואז פיצלו לנו את המגרש ל-4 יחידות. זה היה בשנת 1995. על ההיוון שילמנו בערך 50,000 ₪ על כל המגרש" (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 3-1). יצוין, כי לבקשת ב"כ הנתבעים, איתרה הגב' הררי את מסמכי ההתקשרות המקוריים עם מר גלמודי מרדכי, ואלה הוגשו כמוצגים מטעם התובעות. המדובר במסמכים אלה: הסכם שנחתם ביום 12.08.1956, בין חברת עמידר לבין גלמודי מרדכי, הזהה בנוסחו להסכם שנחתם עם המנוח; תעודה מס' 7920, שבה נאמר כי חברת עמידר התקשרה עם מר גלמודי מרדכי בהסכם לרכישת דירה (בית מס' 48 בגוש 7818, בישוב עין-ורד); חוזה חכירה, שבו מופיע שמו של גלמודי מרדכי, חתימתו בתחתית כל עמוד, ובסיומו חתימות של גלמודי מרדכי ונציג חברת עמידר. מעבר לכך, לא נכללו כל פרטים בחוזה החכירה; תרשים המגרשים בשיכון עמידר - עין-ורד, ותרשים הבית שנמסר למר גלמודי. 5. במסגרת ראיות התביעה, הוגשו מסמכים המתייחסים לארבעה חוכרים מקוריים, אשר רכשו זכויות במקרקעין במועדים שונים, כשבכל המקרים מדובר בבית מגורים ובמגרש במלוא שטחו והיקפו. שני תיקי מסמכים עוסקים במר דאי אברהם, אשר רכש את הזכויות בשנת 1968, כאשר החלקה המקורית הייתה בשטח של כ-3 דונם, ובמהלך השנים העביר חלק מזכויותיו לילדיו. ארבעה מגרשים נרשמו על שם דאי אילנה ומגרש אחד נרשם על שם דאי אילן. שלושה תיקי מסמכים עוסקים בחוכרים המקוריים, עינה שמחה ושלמה, אשר רכשו את הזכויות במקרקעין, בשטח של כ-2 דונם, בשנת 1960, ובמהלך השנים העבירו חלק מזכויותיהם לילדים. חלק מהחלקות נרשמו על שם ילדיהם של שמחה ושלמה, עינה יאיר ועינה אסתר ואריה. שלושה תיקי מסמכים עוסקים בחוכרים המקוריים, דוידי רינה ועמירם, אשר רכשו זכויות בשנת 1954, באמצעות חברת עמידר, כאשר אף כאן מדובר בחלקה מקורית בשטח של כ-2 דונם. במהלך השנים, העבירו רינה ועמירם חלק מזכויותיהם לבנים, דוידי יאיר ודוידי משה, והיתרה עברה בירושה. ראיות הנתבע 1 6. מטעם הנתבע 1 העיד מר ירון ספוביץ, מנהל מדור במחלקת חוזים במינהל מקרקעי ישראל - מחוז המרכז. לדבריו, פנו התובעות למינהל, ביום 24.08.1992, בבקשה להעביר את זכויות המנוח אליהן, על-פי צו ירושה. במועד זה לא היו למנוח זכויות מוסדרות במינהל, כן לא נחתם חוזה חכירה עמו, וממילא לא שולמו על-ידו דמי חכירה, ראשוניים או שנתיים. לפיכך, הודיע המינהל לתובעות כי טרם העברת הזכויות על-פי צו הירושה, יש צורך בהסדרת זכויות המנוח, ולשם כך נדרשו התובעות להמציא מסמכים שונים. עד למועד פנייה זו, לא נעשתה כל פנייה מטעם המנוח או התובעות בנושא המגרש, ומדו"ח פיקוח מטעם מפקח במינהל, משנות ה-80, מגרשים 2221, 2224 ו-2225, לא הוחזקו כלל על-ידי המנוח (דו"ח המפקח, נספח ב' לתצהירו של מר ספוביץ). על בסיס ההסכם שנחתם בין המנוח לעמידר בשנת 1958 והתרשימים שהומצאו למינהל, נחתם ביום 30.01.1994 חוזה חכירה בין המינהל לבין התובעות, לגבי דירה בשטח 24.5 מ"ר במגרש 2226, גוש 7818 בשטח של 445 מ"ר לערך, והתובעות חתמו על חוזה החכירה ללא כל מחאה. המינהל קבע בחוזה כי החכירה מתייחסת לשטח קרקע של 445 מ"ר בהתאם למסמכי עמידר "ועל בסיס מדיניות להוסיף חצר לדירה בשטח סביר ותוך התאמה למצב תכנוני". זאת, למרות שההסכם עם חברת עמידר מדבר על זכויות בדירה ובשטח הרצפה בלבד, ולא בכל מגרש 55. בחקירתו הנגדית על-ידי עו"ד איתי צברי, ב"כ התובעות, אישר מר ספוביץ כי המינהל אינו מבצע העברת זכויות מבלי לבדוק אם שולמו על-ידי החוכר המקורי דמי חכירה. עם זאת, הוא ציין כי אין במינהל כל תיעוד לגבי תשלומים ששולמו לחברת עמידר. העד נשאל לגבי דו"ח הפיקוח (נספח ב' לתצהירו), וציין כי הדו"ח מראה כי במגרשים אחרים, החוכרים אינם מחזיקים בפועל בשטח. לגבי מגרש מס' 2221, נאמר כי "שטח המגרש תפוס בחלקו", ולא נאמר כי מדובר בשטח ריק, כטענתו של מר ספוביץ. העד אישר, כי דו"ח הפיקוח הוא חלק מהתהליך להסדרת זכויות התושבים, במגרשים שיוקצו להם. מר ספוביץ אישר כי אינו מכיר את התכתובת בין התובעות למינהל, לאחר חתימת חוזה החכירה, והוא גם אינו יודע כיצד נחתם החוזה, האם נעשה הדבר באופן פרונטאלי או באמצעות הדואר. לא היה למר ספוביץ הסבר לגבי התאריכים השונים המופיעים בחלק מדפי ההסכם, אשר, לכאורה, נחתם ביום 30.01.1994. לשאלת ב"כ התובעות, כיצד החליט המינהל כי השטח שיוחכר הוא 445 מ"ר בלבד, השיב מר ספוביץ כי הדבר נעשה לפי מסמכי חברת עמידר, ולפי מדיניות המינהל להקצות דירה עם חצר בגודל סביר. בהתייחס לעניינה של הגב' ציונה הררי, אשר קיבלה זכויות חכירה בכל ארבעת המגרשים, בניגוד לתובעות, השיב מר ספוביץ כי אינו מכיר את התיק שלה, ולא היה צורך לבחון את התיק לפני מתן העדות. ראיות הנתבעת 2 7. מטעם הנתבעת 2 העיד מר זאב פניני, מנהל חטיבת דן והשרון בחברת עמידר. לדבריו, מבחינת חברת עמידר, נמכרה למנוח הדירה בלבד, והקרקע עליה היא יושבת, בלא כל זכויות נוספות בקרקע או במגרש הצמוד. את הזכויות הנוספות היה צריך המנוח לרכוש, באמצעות חוזה חכירה מול המינהל. חוזה החכירה שנמסר לידי המנוח הינו "דוגמא לנוסח חוזה חכירה עתידי מול המינהל ואינו מהווה חוזה חכירה בעל תוקף". תרשים המגרשים אינו מהווה חלק מכתב ההסכם והוא מסמן את מיקום המגרש ביחס לגוש, ואת מיקום הבית במגרש עצמו. עוד נטען על-ידי מר פניני, כי המנוח ורעייתו לא העלו ברבות השנים, כל טענה לבעלות במגרש 55, ובכל המסמכים מדובר בזכויות בדירה בלבד, מבלי שיש אזכור לרכישת זכויות החכירה במגרש עצמו. במסגרת החקירה הנגדית, נשאל מר פניני מה ההבדל בין עניינו של המנוח לבין מצבם של יתר המשתכנים, והשיב "...אם אצלם רשמו את המגרש, אז מישהו פעל. זה לא אני מחלק את המגרש אלא המינהל. מי שפעל מול המינהל קיבל את הזכויות במגרש. מבחינת המסמכים אצל השכנים, זה בדיוק אותם מסמכים, לא אחרים. אז מה ההבדל? ההבדל הוא ברישום... אגיד לבית-המשפט מניסיוני, היו תקופות שמי שעשה זאת מהר רשמו לו מגרשים גדולים, עם הזמן המינהל היום לא מוכן לרשום 2 דונם למשפחה, אני מכיר הרבה מקרים, הדברים השתנו עם ההיסטוריה. מי שפעל בזמן, נהנה... אין לעמידר אינטרס פה..." (עמ' 20 לפרוטוקול, ש' 21-14). בהמשך אומר העד, כי אנשים שפנו לפני 30 שנה "קיבלו יותר ומסיבות מובנות". העד אישר, כי הגב' הררי רכשה מעמידר אותן זכויות שרכש המנוח, היינו את הדירה בלבד, ולשאלה מדוע היא קיבלה את המגרש במלואו, בעוד שהדבר נמנע מהתובעות, השיב העד "לא יודע". סיכומי הצדדים סיכומי התובעות 8. בסיכומיו, טען עו"ד איתי צברי, ב"כ התובעות, כי יש להכיר בזכויותיהן של התובעות על כלל המקרקעין, ושלא להסתפק בשטח של 445 מ"ר, אשר הוקצה להם בהתאם לחוזה החכירה החדש. לטענת עו"ד צברי, כל תיקי השכנים אשר נחשפו, מלמדים, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי לגבי כל החוכרים, למעט התובעות, הוכרו מלוא הזכויות בחלקה המקורית. הנתבעים מתעלמים מזכויות התובעות על-פי ההסכם שנחתם עם חברת עמידר וחוזה החכירה המקורי, שבו שימשה חברת עמידר כשלוחה של המינהל. חוזה חכירה זה הינו תקף ומחייב, והפרטים החסרים בו הינם פרטים טכניים, אשר הושלמו בהתנהגות המינהל מול יתר התושבים, ובמיוחד, ככל שהדבר נוגע למגרשה של ציונה הררי, הצמוד למגרשן של התובעות. גם התרשימים שצורפו הם חלק מתיק העסקה שנמסר למנוח, ואין ניתן להתעלם מהם. הנתבעים בחרו בגישה של הסתרת מידע שיטתית, על-מנת לסכל את התביעה, וזאת גם לאחר החלטת הרשם מחודש נובמבר 2008, אשר קבעה כי על הנתבעים לגלות את מלוא המסמכים שברשותם. טענה נוספת שהייתה בפי עו"ד צברי, הינה כי הנתבעים לא הציגו, ולו מסמך אחד, התומך בטענתם כי זכות התובעות מתמצית במגרש בשטח של 445 מ"ר, כרבע מהחלקה המקורית. לגישת עו"ד צברי, החתמת התובעות על חוזה החכירה בשנת 1994 מהווה עוולה על-פי חוק הגנת הצרכן. טענה זו מתעצמת, שעה שמתברר כי הדף המפרט את פרטי הנכס המוחכר הוחלף באמצעות "יד נעלמה", כשנה לאחר שהתובעות חתמו על החוזה בשנת 1994. אשר לתרשימים, הפנה עו"ד צברי לתרשים שצורף להסכם עמידר, שבו שורטטה חלקה שרוחבה 29 מ' ואורכה 61.5 מ', ועליה מופיעה דירת המגורים. לטענת עו"ד צברי, התרשים הינו חלק בלתי נפרד מההסכם, המתאר את מלוא שטח המגרש. מסמך נוסף הוא תרשים המגרשים בגוש 7818, ובו מודגשת חלקה המסומנת במספר 55, כולה. תרשים נוסף נעשה לאחר ביצוע הפרצלציה בגוש 7818, ובו הודגשו כל ארבעת המגרשים, ולא רק מגרש מס' 2226, אשר הוקצה בסופו של דבר לתובעות. עו"ד צברי הוסיף וטען כי המנוח ובני ביתו עשו שימוש בכל שטח המקרקעין, אשר אף גודר על-ידם. לאחר שנחתם חוזה החכירה השני, שבו השטח המוחכר הוקטן משמעותית ועמד על 445 מ"ר בלבד, במקום 1,753 מ"ר, התנהלה תכתובת ענפה בין התובעות לבין המינהל, ולאחר שהתובעות נואשו מתשובות המינהל, הוגשה תביעה זו. מתוך השוואת עניינן של התובעות עם אלו של השכנים, עולה בבירור כי מדובר בקיפוח ובחוסר שוויון, שכן מדובר באותה מערכת הסכמית ובאותם תרשימים, כאשר השכנים זכו למלוא הזכויות במקרקעין, כולל המגרשים שנוצרו על-פי תוכנית הפרצלציה, ואילו התובעות נותרו עם כרבע משטח החלקה המקורית. מתשובות עדי הנתבעים, עולה כי כל הקודם זוכה, דהיינו מי שפעל בתקופה הנכונה, נהנה מזכויות יתר, בעוד שהתובעות נותרו כשידיהן על ראשן. לטענת עו"ד צברי, הדברים נאמרים ללא כל ביסוס משפטי, תוך התעלמות מזכויות מקוריות שהיו למנוח. לא הוצגו כל סימוכין ל"מדיניות" של הנתבעים להקטין את שטח המקרקעין, ולא ניתן כל הסבר לשינוי המדיניות. המדובר בזכויות קנייניות, שהן זכויות יסוד ראשוניות, והן אינן נקבעות על סמך "מדיניות". יתר על כן, כך נטען על-ידי עו"ד צברי, התובעות פנו במועד, ולא השתהו, כטענת הנתבעים, כאשר חלק מהשכנים, לרבות הגב' הררי, פעלו במקביל לתובעות, או אף לאחריהן. טענה נוספת שהייתה בפי עו"ד צברי, הינה כי ההסכם עם חברת עמידר אינו מתייחס, אך ורק, לדירת המגורים, אלא גם למגרש הצמוד לדירה, שכן בהסכם מדובר, בין היתר, על "תוספת בנייה לדירה ו/או למגרש", בכפוף להסכמת עמידר. כמו כן, מתייחס ההסכם לדירה ולחלקים ברכוש המשותף. ביתר שאת נאמרים הדברים לגבי חוזה החכירה, שכן, גם אם חסרים בו פרטים מסוימים, הרי שיש להשלימו על-פי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה, לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג. כל הפרטים החסרים כביכול, אינם שנויים במחלוקת וניתן להשלימם בנקל. עוד נטען, כי לפי החלטות מועצת מינהל מקרקעי ישראל מאותה תקופה, המתייחסות ליישובי עולים, הוכרו זכויותיהם של החוכרים המקוריים, לגבי כל שטח המקרקעין. לאור האמור, התבקש בית-המשפט לקבל את התביעה ולהורות לנתבעים לחתום על הסכם חכירה עם התובעות, המתייחס לחלקה המקורית, הכוללת את ארבעת המגרשים החדשים, אשר נוצרו על-פי תוכנית הפרצלציה. סיכומי הנתבע 1 9. עו"ד חנה מי-רז, מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי), חזרה על הטענה המרכזית, לפיה, למנוח נמכרה דירה בלבד ללא כל זכויות בקרקע, וכדי לרכוש זכויות בקרקע, היה על המנוח לפנות למינהל על-מנת לחתום על חוזה חכירה, בגינן. הדבר לא נעשה על-ידי המנוח, ולפיכך זכויותיו מתמצות בדירה 47 בלבד, ולא בכל שטח מגרש 55. עד ליום 24.08.1992, מועד בו ביקשו התובעות להעביר את זכויות המנוח אליהן על-פי צו ירושה, לא הייתה כל פנייה מטעם המנוח ו/או התובעות, בעניין המגרש נשוא התובענה. ביום 30.01.1994 נחתם בין המינהל לבין התובעות, חוזה חכירה, לגבי דירה בשטח 24 מ"ר במגרש 2226 בגוש 7818 בחלק מחלקה 4, בשטח של 445 מ"ר. יצוין, כי כיום מדובר בגוש 8808 חלקה 37, כאשר התובעות נרשמו כבעלים של אותה חלקה בשטח של 450 מ"ר. חוזה החכירה עם התובעות הסתיים. אשר לטענה כי נחתם חוזה חכירה עם המנוח, נטען על-ידי ב"כ הנתבע כי מדובר בדוגמא בלבד לנוסח חוזה חכירה עתידי, אשר המנוח היה צריך לחתום עליו בעתיד מול המינהל. עוד נטען, כי התרשימים עליהם מסתמכות התובעות, אינם מהווים חלק מכתב ההסכם, והם נועדו לצורך התמצאות ואיתור הדירה, ביחס לחלקה בגוש. בנוסף, נטען על-ידי עו"ד מי-רז, כי התובעות חתמו על חוזה החכירה משנת 1994 ללא כל מחאה והתנגדות, ובו נאמר מפורשות כי מדובר בשטח קרקע של 445 מ"ר. רק לאחר שנתיים ממועד החתימה על חוזה החכירה מול המינהל, פנו התובעות בטענה כי הוחכר להן שטח קטן מזה, שלדעתן מגיע להן. עו"ד מי-רז חזרה בסיכומיה על טענת ההתיישנות, שהועלתה בכתב התשובה, הן ביחס לאכיפת החיוב החוזי, והן ביחס לתוכנית האיחוד וחלוקה (פרצלציה). כמו כן, הועלתה טענת שיהוי, דבר שגרם לנתבעים נזק ראייתי. לעניין זה צוין, כי התביעה הוגשה כ -12 שנה לאחר חתימת חוזה החכירה עם התובעות. אשר לטענת התובעות כי הן מופלות לרעה לעומת השכנים, הרי שיש לבחון כל מקרה לגופו, ואין ללמוד ממקרה אחד לגבי משנהו. עוד נטען במסגרת הסיכומים, כי "מושכלות יסוד הן שתוכניות בניין העיר השתנו עם השנים, כך גם מדיניות המינהל, החלטותיו והנחיותיו, לכן הצעת חכירה הרלוונטית לשנים מסוימות אינה רלוונטית לשנים אחרות". עוד נטען, כי אף לא אחד מהשכנים חכר את המגרש בעת רכישת הדירה מעמידר, אלא שהמגרש הוחכר להם רק לאחר שחתמו על חוזה החכירה מול המינהל ושילמו דמי חכירה, דבר שלא נעשה על-ידי התובעות, במשך שנים רבות. עוד נטען על-ידי ב"כ הנתבע 1, כי לא נעשה כל ניסיון מטעם המינהל להסתיר מסמכים שונים, וככל שהתבקשו מסמכים שהיו ברשות המינהל, הרי שאלו גולו לתובעות. לסיכום, נטען על-ידי ב"כ הנתבע 1, כי למנוח נמכרה הדירה בלבד, ללא כל זכויות בקרקע. לו היה מעוניין המנוח ברכישת הקרקע, היה עליו לפנות למינהל, לשם חתימה על חוזה חכירה המתייחס למגרש כולו. במשך עשרות שנים, לא פעל המנוח לשם חכירת הקרקע, ולא העלה טענה כלפי עמידר או המינהל, דבר המעיד על כי הוא ידע שרכש את הדירה בלבד. לפיכך, יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות או שיהוי, ולחלופין, לדחותה לגופו של עניין. סיכומי הנתבעת 2 10. עו"ד דודי גלמן, ב"כ הנתבעת 2, חזר על הטענה כי עמידר אינה הבעלים של הקרקע ואין לה כל סמכות למכור ו/או להחכיר קרקע, סמכות הנתונה למינהל מקרקעי ישראל. מבחינת חברת עמידר, נמכרה למנוח הדירה בלבד, ללא כל זכויות בקרקע, כאשר זכויות אלה אמורות להתווסף עם החתימה על חוזה חכירה מול המינהל. חוזה החכירה הנספח להסכם עם עמידר, מהווה דוגמא לנוסח חוזה עתידי, ואין מדובר בחוזה מחייב. התרשימים המצורפים לחומר אינם מהווים חלק מכתב ההסכם, אלא שהם נועדו להתמצאות ולשם איתור הדירה, ביחס לחלקה ולגוש. אף כאן הועלו טענות של התיישנות, שיהוי, נזק ראייתי, ואף העדר יריבות, מאחר שהסעד ההצהרתי אינו נדרש כלפי עמידר, אלא כלפי מינהל מקרקעי ישראל. הטענה המרכזית שהעלה עו"ד גלמן, הינה כי למנוח נמכרה הדירה בלבד, ללא המגרש, כפי שהדבר עולה מההסכם עם חברת עמידר. הדבר גם עולה מהתנהגות המנוח והתובעות במהלך השנים, כאשר לא הועלתה כל טענה על-ידם בדבר חכירת המגרש כולו, לא הוגשה תביעה, ולא נשלח מכתב דרישה הטוען לבעלות במגרש 55. בניגוד לשכניו של המנוח, הוא לא חתם על חוזה חכירה מול המינהל, לא שילם דמי חכירה, ועל-כן מצבו של המנוח, ובעקבותיו של התובעות, שונה משל השכנים. אשר לשימושים שנעשו, לכאורה, בקרקע, נאמר על-ידי עו"ד גלמן, כי אם אכן הוקם בית-כנסת במקום, הרי שמדובר בבנייה בלתי חוקית, ולגבי גידולים, הרי שלבד מהצהרתה של הגב' דוכן, לא הובאה כל ראיה על כך. כמו כן, לא הוצג אישור על תשלום ארנונה לגבי המגרש כולו. על יסוד האמור לעיל, נטען על-ידי עו"ד גלמן כי יש לסלק את התביעה על הסף, ולחלופין לדחותה לגופו של עניין. דיון והכרעה 11. השאלות המרכזיות שבהן יש להכריע בתיק זה הן אלה: מה היקף הזכויות שהוקנו למנוח במועד חתימת ההסכם עם חברת עמידר? לעניין זה, יש להידרש גם למשמעות ההסדרים שנעשו עם תושבים המתגוררים בשכנות לתובעות, ככל שהדבר נוגע לזכויות שניתנו להם. שאלה נוספת נוגעת למשמעות חוזה החכירה משנת 1994, אשר נחתם עם התובעות, שבו נאמר כי שטח המגרש הוא 445 מ"ר בלבד. כמו כן, יש להידרש לשאלה, האם התביעה התיישנה או שמא היא נגועה בשיהוי, דבר המצדיק את סילוקה על הסף? לאחר שבחנתי את חומר הראיות שהוגש על-ידי התובעות, ובעיקר את המסמכים מזמן אמת, היינו במועד חתימת ההסכם עם חברת עמידר מיום 19.08.1956, הגעתי למסקנה כי כוונת הצדדים הייתה להעניק למנוח זכות חכירה על הבית, בשטח של 24 מ"ר, ועל המגרש כולו, בשטח של 1,783.5 מ"ר. אכן, ההסכם עם חברת עמידר מדבר על רכישת דירה מס' 47 במגרש, וזאת למטרת מגורים. בהסכם זה פורטו תנאי התשלום ויתר התנאים הנדרשים. להסכם זה צורף מסמך שכותרתו "חוזה חכירה", כאשר מדובר בהתקשרות בין הקרן הקיימת לישראל מצד אחד, לבין המנוח מצד שני, לבין חברת עמידר מצד שלישי. בכותרת החוזה מופיע שם הישוב עין-ורד, וכן מס' הגוש 7818, ומספר חלקה 4. בתחתית כל דף מופיעה חתימתו של המנוח, ובעמוד האחרון מופיע התאריך 15.07.1958, חתימת החוכר - עינה יחיא, וחתימה וחותמת של נציג חברת עמידר. בנוסף, מופיע תרשים שכותרתו "שיכון 'עמידר' עין-ורד", ובו הפרטים הבאים: מס' הגוש 7818, מס' הדירה 47, מס' המגרש 55, שטח הבית 49 מ"ר, שטח הדירה 24.5 מ"ר. בתרשים עצמו מסומן מגרש מס' 55 ברוחב של 29 מ' ואורך 61.5 מ', וכן מסומן מיקום הבית. לטענת הנתבעים, חוזה החכירה אינו אלא בגדר דוגמא בלבד, ונועד להבהיר למנוח כי עליו להתקשר בחוזה מעין זה עם מינהל מקרקעי ישראל, ואילו התרשים אינו חלק מההסכם עם חברת עמידר, וכל תפקידו להבהיר את מיקום המגרש בתוך הגוש, ואת מיקום הבית בתוך המגרש. דעתי בעניין זה שונה בתכלית. אינני סבור כי חוזה החכירה הינו בגדר דוגמא, אלא שהכוונה הייתה לראות בחוזה זה כהסכם לכל דבר, ברם מסיבות השמורות עם נציגי חברת עמידר, לא מולאו כל הפרטים הדרושים, הגם שהחוזה עצמו נחתם על-ידי המנוח ועל-ידי נציגי חברת עמידר. להבדיל מההסכם עם חברת עמידר, הנוגע לבית בלבד, בתוקף תפקידה של חברת עמידר כחברה משכנת, בעיקר של עולים חדשים לישראל, תפקידו של חוזה החכירה היה להעמיד את המגרש כולו בחכירה, לרשות המנוח. כפי שנאמר על-ידי גבריאלה שלו, בספרה דיני חוזים - החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (דין הוצאה לאור בע"מ, תשס"ה - 2005): "תהליכי הפירוש וההשלמה של חוזה נכנסים לכלל פעולה לאחר שנכרת החוזה, ואין להם אחיזה אלא בחוזה קיים... בראשית הדרך יש לפרש את החוזה, כלומר: להבינו באמצעות התחקות אחר רצון הצדדים לו. פירוש החוזה קובע את תחומי השתרעותו של החוזה... לא ניתן לברר אם יש בחוזה חסר או ליקוי הטעונים השלמה, אלא לאחר פירושו ותחימת גבולותיו. קביעת החסר היא לפיכך פעולת פירוש, בעוד שהשלמתו היא פעולת השלמה... תהליך הפירוש שקול כנגד התחקות אחר רצון הצדדים לחוזה; תהליך ההשלמה מבוסס על ההנחה כי לגבי עניין מסוים לא גיבשו הצדדים רצון משותף ולא הסכימו לגביו - במודע או שלא במודע. בתהליך הפירוש בית-המשפט אומד את דעת הצדדים, ואילו בתהליך ההשלמה אין בית-המשפט מתחשב בדעתם, אם כי לעיתים עשויה ההשלמה לעלות בקנה אחד עם רצונם המשוער" (שם, בעמ' 395). בענייננו, יש לומר, על יסוד החומר שהונח לפניי, כי נכרת בין הצדדים חוזה חכירה, המתייחס למלוא שטחו של מגרש מס' 55, או למצער, הייתה כוונה כי חברת עמידר תדאג לחתימת הסכם כזה עם המינהל. רק כך ניתן להבין את צירופו של חוזה החכירה לחומר שנמסר למנוח, ואת חתימותיהם של המנוח ושל נציגי חברת עמידר על המסמך. אכן, בחוזה החכירה חסרים פרטים לא מעטים, אך אין ספק כי ניתן להשלימם מתוך הנתונים שעמדו לנגד עיני הצדדים. מתוך התרשים, המצוי בחומר, ניתן להוסיף את שטחו של המגרש, את מיקומו בגוש, ואת כל יתר הפרטים החסרים, ולעניין זה משקפת ההשלמה את רצונם המשוער של הצדדים. אין כל היגיון בטענה, לפיה הכוונה הייתה למסור לידיו של המנוח טיוטת הסכם בלבד, כאשר בהמשך יהא עליו לפנות ביוזמתו אל מינהל מקרקעי ישראל, ולחתום על חוזה חכירה המתייחס לשטח המקרקעין הכולל. כזכור, מדובר באוכלוסיה של עולים חדשים, אשר הגיעה לישראל זה מקרוב, ויושבה במקום שומם ומבודד, שלא כפי המצב דהיום. האם יעלה על הדעת, כי מתיישבים אלה, והמנוח בתוכם, ידעו כיצד לכלכל את צעדיהם ויפנו אל גורמים עלומים במינהל מקרקעי ישראל, לצורך חתימה על חוזה חכירה? בפועל, ראו התושבים כולם (לפחות אלה הגובלים בחלקתו של המנוח), כמו גם המנוח עצמו, את המגרש כולו כחלק מנחלתם, ונהגו בשטח מנהג בעלים. בתו של המנוח, הגב' דוכן ציונה, העידה כי השטח כולו היה מגודר, ונעשה בו שימוש להקמת בית-כנסת ולגידולים חקלאיים. עדות זו לא נסתרה, ואציין כי גם אם הוקם בית-הכנסת ללא היתר בנייה, אין לכך, ולא כלום, עם הטענה כי מבחינת המנוח ובני משפחתו, השטח כולו הוקצה להם במסגרת חכירה. אין גם ממש בטענה, לפיה לא פנה המנוח אל חברת עמידר או אל מינהל מקרקעי ישראל בדרישה או בטענה כלשהי לגבי שטח המקרקעין, שהרי הוא ובני משפחתו האחרים ראו בשטח זה כחלק בלתי נפרד מהמגרש שהוקצה להם. לפיכך, לא היה כל צורך לפנות בעניין זה אל גורמי הממסד. הפנייה הראשונה נעשתה לאחר מותו של המנוח, בתוקף צו ירושה שניתן בעניינו. יצוין, כי בצו הירושה עצמו נאמר מפורשות, כי "בית מס' 47 ומגרש 55 בגוש 7818 עובר לאלמנתו ושתי בנותיו, ציונה וצביה, ומתחלק ביניהן שווה בשווה". אכן, אין באמור בצו הירושה כדי להעיד על זכויותיו הקנייניות של המנוח, אך מכך ניתן ללמוד על אומד דעתו של המנוח לגבי זכויותיו במקרקעין, בנוסף לבני משפחתו, אשר ירשו אותו. סבורני, כי הטענות שהועלו על-ידי הנתבעים בתגובה לתביעה, אינן מתיישבות עם חובת ההגינות הנדרשת מגוף ציבורי, וכפי שנאמר בע"א 6518/98 הוד אביב בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל פ"ד נה(4) 28: "על רשות ציבורית המהווה צד לחוזה מוטלת חובת הגינות ותום לב כפולה: עליה לפעול לא רק על-פי אמות מידה של תום לב הנשאבות מדין החוזים, והמחייבות כל מתקשר בחוזה, אלא גם מתוך הגינות וסבירות הנגזרות מתפקידה כנאמן הציבור. חובת הרשות הציבורית כצד לחוזה, לנהוג בתום לב ובהגינות נובעת משני מקורות: המשפט הציבורי החל עליה מכוח מעמדה הציבורי, והמשפט הפרטי, מכוח היותה מתקשרת בחוזה שחל עליו דין החוזים... חובת ההגינות המחייבת רשות בפעולותיו עם האזרח, מכוח המשפט הציבורי, הינה קודמת, רחבה יותר ומחמירה יותר מחובת תום הלב הנובעת מדין החוזים, והיא חלה על הרשות בכל מגוון פעולותיה, הן בתחום המשפט הפרטי והן בתחום הציבורי" (שם, בעמ' 46). במקרה דנן, עשו הנתבעים כל מאמץ, על-מנת לשכנע את בית-המשפט כי ההתקשרות עם המנוח מתייחסת לדירה בשטח של 24 מ"ר, וזאת בלבד. טענה זו אינה משכנעת, שכן היא עומדת בסתירה למציאות בשטח, כפי שזו נתפסה על-ידי כלל המשתכנים, והיא אינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר. לצורך קביעה זו, אינני נזקק להחלטות שהתקבלו על-ידי מועצת מינהל מקרקעי ישראל בדבר הקצאת שטחים עירוניים ושטחים חקלאיים לעולים חדשים, שזה מקרוב באו למדינת ישראל. טענה זו מקוממת ביתר שאת, כאשר בודקים את אשר נעשה עם שכניו של המנוח, שעם מרביתם נחתמו הסכמים דומים, לאלה שנחתמו עם המנוח. כך, למשל, הוצגו המסמכים הנוגעים למר גלמודי מרדכי, שהם זהים לחלוטין לאלה שנמסרו לידי המנוח. בשני המקרים מדובר בהסכם לרכישת הבית ובחוזה חכירה חתום אך חסר פרטים מלאים, וכן צורף תשריט, הכולל את פרטי המגרש. בעוד שלגבי מר גלמודי, וכן לגבי יתר השכנים, הכיר המינהל בזכויותיהם לגבי המגרש כולו ולא רק בחלקו הקטן, קיימת התנגדות בלתי מוסברת, להכרה בזכויותיהן של התובעות. לעניין זה, אינני רואה כל ממש בטענה, לפיה ההבדל בין השכנים לבין המנוח ובני משפחתו, נעוץ בכך שהשכנים דאגו לחתימה על הסכמי חכירה עם מינהל מקרקעי ישראל, מה שלא נעשה על-ידי המנוח ובנותיו. מעיון בחומר אשר הוצג לפניי, עולה כי לא הייתה פנייה יזומה מצד מי מבין השכנים, על-מנת לחתום על חוזה חכירה, והדבר נעשה רק כאשר התעורר הצורך בביצוע פעולות משפטיות כלשהן, כגון מכירת חלקים מהמגרש, בקשה לתוספת בנייה בשטח, וכיוצא באלה דברים. באותם מקרים, עלתה האפשרות לחתום על חוזי חכירה בנוגע לשטח, ובאופן זה נחתמו החוזים עם המשתכנים. זאת ועוד, בחלק מהמקרים נחתמו חוזי החכירה במקביל לפנייתן של התובעות אל המינהל בשנת 1992, ואף לאחר מועד זה, כפי שנעשה על-ידי הגב' ציונה הררי. מכאן, שיש ממש בטענת ההפליה והקיפוח אשר הועלתה על-ידי התובעות, שכן לא מצאתי כי קיים הבדל ממשי בין זכויותיו של המנוח, לבין זכויותיהם של המשתכנים האחרים. אוסיף עוד, כי ההסבר אשר ניתן על-ידי נציג חברת עמידר, מוסיף לתחושה כי היחס אל התובעות היה מפלה ומקפח. לדבריו, המשתכנים האחרים פעלו באופן זריז יותר, ועל-כן זכו להכרה בזכויותיהם על המגרש כולו, בעוד שהתובעות גררו את רגליהן, ולכן "נענשו" בכך ששטח המגרש צומצם, בצורה משמעותית ביותר. בלשונו של מר פניני "...אגיד לבית-המשפט מניסיוני, היו תקופות שמי שעשה זאת מהר רשמו לו מגרשים גדולים, עם הזמן המינהל היום לא מוכן לרשום שני דונם למשפחה, אני מכיר הרבה מקרים, הדברים השתנו עם ההיסטוריה. מי שפעל בזמן נהנה..." (עמ' 20 לפרוטוקול, ש' 20-18). הנני מתקשה להאמין כי זה השיקול אשר הנחה את מינהל מקרקעי ישראל, היינו מי שפעל בזריזות זכה לזכויות חכירה במגרש בשטח של כ-2 דונם, בעוד שמי שפעל באיחור (נזכיר כי פניית התובעות באה רק לאחר פטירתו של המנוח), "זכה" בחצר, בשטח קטן בהרבה. עוד ראוי לציין, כי לא מצאתי כל בסיס להחלטה, אשר נראית בעיניי כהחלטה שרירותית, להעמיד את שטח החלקה על 445 מ"ר בלבד, וההסבר כי מדובר בשטח חצר, אינו נראה בעיניי כהסבר משכנע, וגם לא ראיתי לכך כל סימוכין בהוראות ובנוהלי מינהל מקרקעי ישראל. לאור האמור, הנני סבור כי במועד חתימת ההסכם עם חברת עמידר, היה המנוח בעל זכות חכירה לא רק בבית, אלא במלוא שטחו של מגרש מס' 55, היינו בשטח של 1783.5 מ"ר. הנתבעים מסתמכים בטיעוניהם על שני פסקי-דין, האחד ניתן על-ידי בית-המשפט העליון, והשני על-ידי בית-המשפט המחוזי בנצרת. בע"א 2135/91 גיל וישראל דוד נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 19.04.1994) (להלן: "פס"ד דוד") נדחה ערעורם של יורשי עולים חדשים, אשר קיבלו מחברת עמידר, ביום 27.07.1955, בית דו-משפחתי ברמת-ישי, בשטח של כ-25 מ"ר. השאלה אשר נדונה בערעור זה, היא, האם ההסכם עם הרוכשים העניק להם זכויות בדירה בלבד, או שמא גם במגרש שעליו ממוקמת הדירה, בשטח של כדונם? המסמכים, אשר צורפו להוכחת טענת המערערים, בדבר זכויותיהם במגרש כולו, דומים לאלה שהוגשו בתביעה שלפנינו, אך עדיין קיימים הבדלים, המבחינים בין המקרה אשר נדון בפס"ד דוד לבין המקרה דנן. בהתייחס לחוזה החכירה, אשר צורף להסכם עם חברת עמידר, קבע בית-המשפט העליון בפס"ד דוד, כי "ההתחייבות לרישום זכויות חכירה על-פי טופס חוזה החכירה סויגה לדירה בלבד". לעומת זאת, במקרה דכאן, לא נקבע כי טופס חוזה החכירה מסויג לדירה בלבד, שכן על-פי מכלול הראיות והערכת אומד דעתם של הצדדים, נמצא כי טופס חוזה החכירה (להבדיל מההסכם עם חברת עמידר) מתייחס למגרש דווקא, ולא לדירה בלבד. זאת ועוד, מעדותה של נציגת המינהל, שהעידה בפס"ד דוד, עלה כי בשנות החמישים, הייתה המדיניות הנקוטה על-ידי המינהל והקרן הקיימת לישראל, להחכיר את הדירות בלבד, ולהשאיר בידיהם את הקרקע. מדיניות זו השתנתה בשנות השמונים, כאשר המגמה הייתה להחכיר את הדירות ביחד עם המגרש כולו. במסגרת הליך זה, לא נטען על-ידי נציגי המינהל כי זו הייתה המדיניות שננקטה בשנות החמישים, ככל שהדבר מתייחס לישוב עין שריד, ומחומר הראיות ניתן להסיק, כי המינהל היה מוכן להחכיר למשתכנים, הן את הדירות והן את המגרש בכללותו. הבדל נוסף נעוץ בהתנהגותם של המשתכנים בפס"ד דוד, אשר "ראו בדירה בלבד את רכושם, שכן הם לא התייחסו כלל לקרקע", כאשר בענייננו אין חולק כי המנוח ובני משפחתו ראו את הדירה ואת המגרש כולו, כחלק מרכושם. לכך יש להוסיף גם את הראיות שהוגשו בתיק זה בעניינם של השכנים, שגם בהם יש כדי ללמד על כוונת המינהל להחכיר את שטח המגרש כולו, ולא רק את דירות המגורים. פסק-הדין האחר הוא ת.א. (נצ') 1013/02 מועלם צדוק נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 09.05.2004) (להלן: "פס"ד צדוק"). בית-המשפט המחוזי בחן את השאלה האם ההסכמים, אשר נחתמו עם התובע, מעניקים לו זכויות בדירה בלבד, או גם במגרש כולו או חלקו? בית-המשפט הגיע למסקנה, כי התחייבות עמידר לרישום זכויות חכירה, על-פי הסכם החכירה, התייחסה לדירה בלבד, וכי טופס חוזה חכירת המשנה שימש כדוגמא, ולא כמסמך בר-תוקף מחייב. זוהי קביעה עובדתית שונה מהמסקנה שאליה הגעתי, לפיה טופס חוזה החכירה מתייחס למגרש כולו, ולא רק לדירה. לפיכך, אין ניתן להסתמך על פסק-דין זה, על-מנת לבסס את טענתם של הנתבעים. גם בפס"ד צדוק ציין בית-המשפט, כי באותה תקופה לא נהגו החברות המשכנות להתחייב להחכרת מגרשים, אלא רק את דירות המגורים ואת הקרקע שתחת להן, טענה שלא הועלתה בתיק זה על-ידי הנתבעים. 12. השאלה הבאה שעליי להידרש אליה, נוגעת לחתימת הסכם החכירה בשנת 1994, שבו הסכימו התובעות, כך לפי טענת הנתבעים, כי החכירה תחול על שטח של 445 מ"ר, בלבד. חוזה החכירה, אשר לפי האמור בכותרתו, נחתם ביום 30.01.1994, מציג בעמ' 2 את תיאור המגרש באופן זה: "המקום: עין-ורד; השטח: 445 ממ"ר בערך; גוש רשום: 7818; חלקות: 4 (בחלק); מגרש מס' 2226 לפי תוכנית מפורטת מס' צש/20/21/9". עוד צוין בחוזה, כי תקופת החכירה הינה ל-49 שנים מיום 01.04.1948, כאשר מטרת החכירה "בנייה לא רוויה". יצוין, כי על כל עמודי החוזה, למעט בעמוד השני, שם מופיעים פרטיו של הנכס, מוטבע בתחתיתו התאריך 29.12.1993 שעה 11:36, ואילו על העמוד השני לבדו, מופיע התאריך 22.01.1995 שעה 09:46. לא ניתן הסבר, בעדות נציג המינהל לפער זה בין התאריכים, היינו המועד המוצהר של חתימת החוזה, ושני המועדים האחרים המופיעים בתחתית העמודים. ב"כ התובעות, עו"ד צברי, העלה את הסברה כי עמוד מס' 2 הוחלף, שלא בידיעתן של התובעות, ובעמוד זה נקבע כי שטח המגרש המוחכר יעמוד על 445 מ"ר בלבד. לא מצאתי תימוכין לטענה זו, הגם שלא ניתן הסבר לפשר התאריכים השונים המופיעים בחוזה. התובעות טענו, כי חתמו על החוזה מבלי שקראו אותו ומבלי שהיו ערות לעובדה, כי מדובר בהחכרת שטח קטן בהרבה, מהמגרש שעליו עומד ביתן. רק לאחר שהתבררה להן עובדה זו, נעשו פניות אל מינהל מקרקעי ישראל על-מנת לתקן את הטעות, אך בסופו של דבר נדחתה דרישתן, דבר אשר הוביל להגשת התביעה. לעומת זאת, נטען על-ידי נציגי הנתבעים, כי מתוך עיון בחומר, ושלא מתוך טיפול אישי בסוגיה, עולה כי החוזה נחתם על-ידי התובעות, לאחר שהדברים הובהרו להן, והיה ברור וגלוי כי מדובר בחוזה חכירה המתייחס לשטח של 445 מ"ר בלבד. כזכור, העיד נציג המינהל, כי למרות שמבחינת המינהל, המנוח היה בעל זכויות בדירה בלבד, הרי שבהתאם למדיניות שהייתה נקוטה באותה עת, ניתן אישור להחכיר גם את שטח החצר שבו מצוי הבית. לטעמי, אין תוקף לחוזה החכירה משנת 1994, ככל שהדבר נוגע לתיאורו של הנכס, והתובעת רשאית לבטלו מחמת טעות או אף הטעיה. סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"), קובע לאמור: "(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה. (ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה. (ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן. (ד) 'טעות', לעניין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה". סעיף 14 לחוק החוזים מבחין בין טעות הידועה לצד השני, כשאז רשאי הטועה לבטל את החוזה, לעומת טעות שאינה ידועה לצד השני, המאפשרת לטועה לפנות לבית-המשפט בבקשה לבטל את החוזה. כפי שציינה פרופ' גבריאלה שלו בספרה דיני חוזים (דין הוצאה לאור בע"מ, מהדורה שנייה, תשנ"ה - 1995) (להלן: "פרופ' שלו"), ידיעת הצד השני הנדרשת בסעיף 14(א) לחוק החוזים, בדבר הטעות, היא ידיעה בפועל, אך גם ידיעה בכוח, היינו כי היה עליו לדעת על קיומה של הטעות. לגישתה: "ההצדקה המוסרית והכלכלית לביטול חוזה בגין טעות חד צדדית טמונה בידיעה בפועל של הצד השני. מבחינה מוסרית, צד לחוזה היודע על טעות רעהו ולא עושה דבר כדי לשחררו ממנה, אינו זכאי ליהנות מן החוזה... בהיות יסוד הידיעה בפועל יסוד סובייקטיבי, ניתן לצפות כי במקרים רבים יעדיף הטועה להוכיח את היסוד החלופי, הוא יסוד הידיעה בכוח. על הצד השני לדעת את מה שאדם סביר היה יודע באותן נסיבות, תוך התחשבות ביחסי הצדדים לחוזה, במעמדו ובעיסוקו של כל אחד מהם" (שם, בעמ' 194). ידיעתו של הצד השני נדרשת לעצם קיומה של הטעות, וכן ליסודיותה של הטעות, היינו כי לולא הטעות, הצד הטועה לא היה מתקשר בחוזה. לעומת זאת, כאשר טעותו היסודית של צד אחד אינה ידועה לצד השני, הטועה אינו יכול לבטל את החוזה, אלא עליו לפנות לבית-המשפט בבקשה לבטלו, כך שהמדובר בזכות חלשה יותר מזו הקבועה בסעיף 14(א) לחוק החוזים. שכן, יש צורך לפנות לבית-המשפט, וביטול החוזה ייעשה רק אם בית-המשפט "ראה שמן הצדק לעשות זאת". על ההבדל הערכי בין סעיף 14(א) לבין סעיף 14(ב) לחוק החוזים, עמדה פרופ' שלו, באומרה: "סעיף 14(א) דן בסיטואציה שבה הצד השני יודע או צריך לדעת על הטעות. לפיכך, דבק בו פגם כלשהו, מוסרי או משפטי, הניתן לתיקון ולאיזון על-ידי הקניה מיידית של זכות הביטול לטועה. לא כן הוא המצב לגבי טעות שאינה ידועה לצד השני: במקרה של טעות כזו אין באופן התנהגותו או בכוונותיו של הצד השני. להיפך: דווקא צד זה זקוק להתחשבות ולהגנה, וזו אכן ניתנת לו על-ידי המחוקק בהמשך הסעיף" (שם, בעמ' 195, וראו גם ע"א 690/88 רובין נ' רובין פ"ד מד(3) 459). בענייננו, ניתן לקבוע כי נציגי המינהל, אשר היו צד לחוזה החכירה משנת 1994, ידעו כי התובעות לא היו מתקשרות בחוזה, לו ידעו כי מדובר בחלק קטן משטח המגרש, שעמד לרשותן עד למועד זה, וכי החתימה על החוזה נעשתה, מבחינתן, בטעות. גם אם נניח כי נציגי המינהל לא ידעו את הדבר, אין ספק כי הם היו צריכים לדעת זאת בנסיבות העניין, הן על יסוד המציאות בשטח, והן בהסתמך על כל המקרים האחרים, אשר טופלו על-ידם, בנוגע לזכויות השכנים על המקרקעין שהוחכרו להם. לפיכך, מסקנתי היא כי מדובר בטעות שהייתה ידועה לצד השני, ואין ספק כי מדובר בטעות יסודית, בעניין שהוא לב ליבו של החוזה. אין, ולא יכול להיות ספק, כי לו הוצגו העובדות הנוגעות לתיאור הנכס בפני התובעות, לא היה נחתם החוזה בנוסחו המקורי. כראיה ניצחת לדבר, ניתן לראות את ההתכתבויות שבאו לאחר חתימת החוזה, כאשר התובעות חזרו וטענו כי נפגעו זכויותיהן בנוגע לשטחו של המגרש, ודרשו מנציגי המינהל, ואף מיו"ר המינהל עצמו, לתקן את הטעות. למרבה הצער, לא נעשה דבר על-מנת להביא את הנושא לידי תיקון, באופן שהיה בו כדי לייתר את הגשת התביעה. למעלה מן הצורך, אציין כי יש יסוד לסברה, לפיה חל במקרה זה גם סעיף 15 לחוק החוזים, שעניינו "הטעיה". סעיף זה קובע, כי: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה, 'הטעיה' - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". "הטעיה" יכולה להיעשות במעשה או במחדל, וכאשר מדובר במעשה, הרי שההטעיה באה לידי ביטוי במצג שווא כלפי הצד השני, ואילו הטעיה במחדל, משמעה הימנעות המתקשר מלגלות פרטים מהותיים הנוגעים לחוזה. אותה הטעיה צריכה להוביל לטעותו של המתקשר, כאשר מדובר בטעות בעניין מהותי, ובלבד שאותה טעות היא שהביאה להתקשרות החוזית. לעניין זה, ציינה פרופ' שלו, כי: "כאשר ההטעיה אינה מגיעה לתודעת המתקשר, או שהוא אינו מניח לה להשפיע על מצב דעתו, או שהוא יודע שהדברים אינם נכונים, לא מתמלא יסוד הקשר הסיבתי שבין ההטעיה לבין הטעות ולא קמה עילת ביטול בגין הטעיה" (שם, עמ' 218). סבורני, כי במקרה זה יש בסיס לטענה, כי נציגי המינהל הטעו במחדל את התובעות, בכך שלא הביאו לידיעתן בצורה ברורה ומפורשת, כי מדובר בחכירת נכס בשטח קטן בהרבה משטח המגרש שעמד לרשותן, עד לאותה עת. אין ספק כי מדובר בפרט מהותי, שהוא לב ליבו של החוזה, והיה זה מחובתם של נציגי המינהל להבהיר את הדברים בפני הצד השני, ולקבל הסכמה ברורה ומפורשת, לסעיפים הרלוונטיים בחוזה. לאחר שקבעתי כי התובעות רשאיות לבטל את החוזה מחמת טעות שהייתה בידיעת הצד השני, בהתאם לסעיף 14(א) לחוק החוזים, אינני רואה להכריע בשאלה אם גם מדובר בהטעיה, לפי סעיף 15 לחוק החוזים. על יסוד קביעותיי אלה, יש מקום לקבל את התביעה ולהצהיר על זכויותיהן של התובעות לחכירה במלוא שטח מגרש מס' 55 (כפי תיאורו אז), ולא למותר הוא להביא קטע מדבריו של כב' הרשם (כתוארו אז) אורנשטיין, אשר כבר בשלב ההליכים המקדמיים הביע את דעתו כי: "...לאחר ששמעתי את באי כוח הצדדים, סבורני כי מן הראוי שהתיק יגיע לידי הסדר, בדומה לזכויות של דיירים הסמוכים לנכס נשוא התביעה, בעדכונים המתחייבים לפי ההחלטות של הנתבע 1, ובאופן שלתובעות יוקנו זכויות החכירה המתאימות, בכפוף לכל תשלום (לפי) החלטת מינהל". לו שעו הנתבעים להמלצתו זו של כב' השופט אורנשטיין, לא היה צורך בקיומו של הליך משפטי זה, והדברים היו באים על פתרונם, לפני מספר שנים. טענת ההתיישנות והשיהוי 13. לכאורה, היה מקום לדון בטענות אלה בפתח הדברים, שכן מדובר בטענות מקדמיות, אך מאחר שלא מצאתי בהן כל ממש, החלטתי להותיר נושא זה לקראת סיומו של פסק-הדין, ולהקדיש לו מספר מילים. לגישת הנתבעים, חל במקרה דנן סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), שלפיו מתיישנת תביעה במקרקעין לאחר 15 שנה, ואם נרשמו המקרקעין בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קניין, תקופת ההתיישנות הינה 25 שנים. הנתבעים סבורים כי יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד חתימת ההסכמים עם המנוח, היינו מתאריך 15.07.1958. לעומת זאת, סבור ב"כ התובעות כי עילת התביעה נולדה, לכל המוקדם, בשנת 1994 (או בשנת 1995), עת נחתם חוזה החכירה על-ידי התובעות. יתר על כן, ב"כ התובעות סבור כי יש למנות את תקופת ההתיישנות רק מיום 14.05.2000, המועד בו נשלח אל התובעות מכתבו של עוזר ראש מינהל מקרקעי ישראל, שבגדרו נדחתה הדרישה לתקן את הטעות בחוזה החכירה. יצוין, כי, אין ולא יכולה להיות מחלוקת, לגבי סיווגה של התביעה כתביעה במקרקעין, כאשר: "תביעה במקרקעין לצורך מניין תקופת ההתיישנות, עניינה הליך שמטרתו לדון ולהכריע בזכויות במקרקעין. הגדרת 'מקרקעין' בחוק ההתיישנות היא - 'קרקע מכל סוג וכל זכות או טובת הנאה בקרקע וכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע, וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה'. החוק הבהיר, אפוא, כי 'מקרקעין' לצורך סיווג התובענה לעניין התיישנות נוגע לזכויות במקרקעין עצמם, ולזכויות וטובות הנאה במקרקעין, שהן בבחינת זכויות קנייניות בקרקע או בכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע, וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה. החוק מדבר, אפוא, בזכויות קנייניות במקרקעין, העולות כדי בעלות ממש, או זכויות קנייניות במקרקעין, הפחותות מבעלות, הטעונות רישום" (ע"א 9382/02 בולוס ובניו נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ [לא פורסם, ניתן ביום 10.06.2008]). לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. אורי גורן, בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה עשירית (סיגא - הוצאה לאור בע"מ, תשס"ט - 2009), ציין כי: "המועד להיווצרות עילת התובענה לצורך מניין ההתיישנות, הוא מועד קיומו של 'כוח תביעה' קונקרטי בידי התובע. דהיינו, קיום אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, אם יעמוד התובע בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתו. ההגדרה המקובלת של המונח 'עילה' לצורך חוק ההתיישנות היא: מכלול העובדות המולידות את הזכות לסעד שמבקש התובע" (שם, בעמ' 118, וראו גם ע"א 2618/03 פי.או.אס בע"מ נ' ליפקונסקי [לא פורסם, ניתן ביום 19.11.2004]). בענייננו, אין כל בסיס, עובדתי או משפטי, למנות את תקופת ההתיישנות ממועד חתימת ההסכמים עם המנוח, שכן במועד זה לא הייתה כל עילה להגשת תביעה נגד הנתבעים. המנוח, וכן בני משפחתו, היו יכולים לצאת מתוך הנחה כי זכויותיהם משתרעות על שטח המגרש כולו, ולא רק על הבית או על חלק קטן מהמגרש. רק לאחר שהסתבר לתובעות כי חתמו, בטעות מבחינתן, על חוזה חכירה, שכן מדובר בנכס ששטחו קטן בהרבה מהשטח המקורי, וכי אין בדעת המינהל לתקן את הטעות, רק אז עמדה בפניהן האפשרות הממשית להגשת תביעה, ולזכות בסעד המבוקש. יתר על כן, יש גם טעם בדברי עו"ד צברי, כי התובעות היו רשאיות להמתין, טרם הגשת התביעה, עד לבירור טענותיהן וקבלת תשובה סופית מאת המינהל, כאשר זו ניתנה רק בשנת 2000. מכל מקום, גם אם נולדה העילה בשנת 1994, הרי שעד להגשת כתב התביעה בשנת 2006, חלפה תקופה פחותה, מהתקופה הנקובה בסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות. לפיכך, דינה של טענת ההתיישנות להידחות. גם בטענת השיהוי אין כל ממש, שכן התובעות ניהלו תכתובת ענפה עם נציגי המינהל, על-מנת להביא לתיקון הטעות, ורק לאחר שהובהר להן כי אין בכוונת המינהל להחכיר להן את מלוא שטח המגרש, הוגשה תביעה זו. טענת השיהוי הועלתה על-ידי הנתבעים, מתוך הנחה כי עילת התביעה נולדה אי-שם בשנות החמישים, אך לנוכח קביעתי כי מדובר בעילה שנולדה בין השנים 1994 לבין שנת 2000, נשמט הבסיס העובדתי מתחת לטענת השיהוי, ודינה של טענה זו להידחות. סוף דבר 14. לאור האמור לעיל, הנני קובע כי התובעות זכאיות לחכור מאת מינהל מקרקע ישראל את המקרקעין הידועים כגוש 7818, חלקות 2221, 2224, 2225 ו-2226 (במקור מגרש 55, וכיום מדובר בחלקות המצויות בגוש 8808), ובכפוף לתשלום דמי חכירה כמקובל בתקופות הרלוונטיות, על המינהל להתקשר עם הנתבעות בחוזה חכירה, המתייחס לבית ולמגרש, במלוא שטחו. הנתבעים יישאו בהוצאות התובעות, ביחד ולחוד, בסכום של 30,000 ₪, כולל שכ"ט עו"ד. סכום ההוצאות ישולם לתובעות תוך 30 יום ממועד קבלת פסק-דין זה, שאם לא כן יישא סכום זה בריבית והצמדה כדין, ממועד מתן פסק-הדין ועד לתשלום בפועל. חכירהחוזה