חוזה חכירה ישירה

1.לפניי שלוש תביעות, כאשר בעלי הדין הם בני משפחה אחת. התובעים הנם בעל ואישה אשר נישאו זל"ז בשנת 1976 (להלן: "התובעים"). הנתבעים הנם אחיו ואחותו של התובע (להלן: "הנתבעים"). תחילתם של ההליכים שלפניי הייתה עם הגשת בקשה למתן צו ירושה על ידי התובע, אחר עזבון אביו המנוח אשר הלך לבית עולמו ביום 20/12/78. הנתבעים התנגדו לבקשה זו והתיק הועבר לבירור לפני בית משפט זה (ת"ע 1971/04). בהמשך, הגישו התובעים תביעה בה ביקשו להצהיר עליהם כבעלים הבלעדיים של הזכויות בנחלה הידועה כחלקה __ גוש ___ וחלקה נוספת ששטחה 41 דונם הנמצאת במשבצת קרקעית של כ.ב. (להלן: "המשק" או "הנחלה"), ולחילופין, כי הנם היורשים המוכנים והמסוגלים לקיים את המשק בהתאם לסעיף 114 לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק הירושה") (תמ"ש 3760/05). התביעה השלישית הוגשה על ידי הנתבעים, שעתרו לחיוב התובעים בדמי שימוש ראויים בעבור שימוש שעשו בחלקם היחסי במשק (תמ"ש 3761/05), וזאת במשך שבע שנים עובר להגשת התביעה. הדיון בשלושת התיקים התנהל יחדיו. רקע עובדתי : 2.התובע והנתבעים הם אחים ולהם שלוש אחיות, ר.נ. ז"ל, ש.ש ו-ח.כ, תאומתה של הנתבעת. ששת האחים הנם ילדיהם של בני הזוג ש. (א.) ו-צ.צ. ז"ל (להלן: "המנוחים" או "ההורים"). 3.המנוחים היו בחייהם בעלי זכויות חכירה בנחלה חקלאית בכ.ב. הנחלה מורכבת מחלקה א', הידועה כחלקה ___ גוש ___ ששטחה הרשום הנו 18,904 מ"ר, כאשר למנוחים זכויות חכירה לדורות הרשומה על שמם בלשכת רישום המקרקעין. יתרת הנחלה, חלקה ב', כוללת 41 דונמים ונמצאת במשבצת קרקעית של כ.ב. ומשמשת לעיבוד בלעדי של בעלי הנחלה. 4.המנוחים התיישבו בנחלה והיו בעלי זכויות חכירה בה החל מיום 01/10/40, וזאת בהתאם להסכם שנחתם בין ההורים המנוחים לבין קרן קיימת לישראל (להלן: "קק"ל") ביום 22/10/41, אשר צורף כנספח לתצהירי הנתבעים בתמ"ש 3760/05. המנוחים התגוררו בצריף אשר היה בנחלה ובשני חדרים אשר היו צמודים לצריף. 5.עיקר המחלוקת, נסובה סביב השאלה האם התובע הנו בבחינת 'בן ממשיך' כהגדרתו בחוק ועל כן יש להצהיר עליו ועל רעייתו כבעלי הזכויות הבלעדיים בנחלה. במידה והתשובה על כך הנה שלילית, יש לבחון מי הם בעלי הזכויות בנחלה, או מה היקף זכותם של כל אחד מיורשי המנוחים (ששת האחים) בנחלה. על מנת להכריע בשאלות האמורות, יש לברר תחילה מה היו זכויותיהם של המנוחים בנחלה, מה הן הפעולות שבוצעו בחייהם ביחס לזכויות אלה, האם הם הקנו אותה למי מהילדים עוד בחייהם או שאלה עוברות בירושה בהיותן חלק מעזבונם. טענות התובעים : 6.התובעים עתרו לפסק דין הצהרתי לפיו הם זכאים להירשם כבעלים הבלעדיים של הנחלה, ולחילופין, כי הנם היורשים המוכנים והמסוגלים לקיים את המשק ולהחזיק בו בהתאם לסעיף 114 לחוק הירושה, כל זאת מבלי לפצות את הנתבעים על דבר. 7.לחלופי חילופין, ביקשו למנות שמאי מקרקעין שישום את שווי המשק בניכוי הוצאותיהם, תשלומיהם והשקעותיהם במשק במרוצת השנים. בנוסף, יש להפחית לטענתם, את דמי הטיפול בהורים, בהם נשאו במהלך השנים וקביעת תשלום לנתבעים בגין חלקם היחסי כיורשים על פי דין. 8.התובעים גרים בנחלה ומקיימים את המשק תוך נשיאה בהוצאות השוטפות לתיפעולו. התובעים סילקו במהלך השנים את החובות אשר רבצו על המשק עוד מימי ההורים. 9.להוציא את תקופת שירותו הצבאי של התובע, הוא סייע להוריו באחזקת המשק, הן מהבחינה הכספית והן מהבחינה המעשית, בעבודות במשק ובבית מגורי ההורים, במשך כל חייו. 10.עוד בימי חייהם הביעו ההורים, לא אחת, את רצונם, כי המשק יעבור לתובע כ'בן ממשיך'. הנתבעים מעולם לא התנגדו לכך ואף תמכו בזאת. 11.בשנת 1976, ולבקשת ההורים, עברו התובעים להתגורר במשק. התובעת סייעה אף היא בטיפול בהורים ובמשק. 12.עם שובו של התובע למשק, נערכה פגישה משפחתית, בה השתתפו כל ששת האחים. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם האב השתתף בפגישה זו. הפגישה נערכה לאחר פטירתה של האם. במסגרת פגישה זו, הגיעו המשתתפים להסכמה, שנעשתה בהתאם לרצון ההורים, כי התובע יהיה ממשיך דרכם במשק. להלן עיקרי ההסכם: א.התובע יתגורר במשק ויטפל בהורים. ב.התובע ישא לבדו, ללא עזרת מי מאחיו, בהוצאות השוטפות של המשק ויסייע להוריו בסילוק החובות הגדולים שרבצו על המשק אותה עת. ג.התובע יטפל בכל ענייני המשק החקלאי שבנחלה. ד.אחיו ואחיותיו של התובע יהיו פטורים מכל תשלום או חוב בנוגע למשק, הן ביחס להוצאות השוטפות והן ביחס לחובות העבר. ה.בכפוף להתחייבויותיו של התובע, התחייבו שאר האחים, כי עם פטירת ההורים יועברו הזכויות במשק לתובע, והם מצידם יוותרו על המשק לטובת התובע. 13.במשך שנים, ובעזרתה של התובעת, מילא התובע אחר התחייבויותיו כלפי הוריו. פועל יוצא מכך, הוא נרשם במרשמי האגודה כבן ממשיך. 14.בהתאם להסכם המשפחתי, חתמה רבקה נוביק ז"ל, על תצהיר לפיו היא מוותרת על זכויותיה במשק לטובת התובע. כך עשו גם שאר האחיות: שרה וחווה ואף הנתבעת עצמה. 15.בשנת 1978, פנה המנוח לעו"ד בצרי על מנת שיסדיר העברת הזכויות במשק לתובע, אולם המנוח נפטר בטרם הספיק לחתום על מסמכים שהוכנו למטרה זו. כמו כן, בשל מחלתו של עו"ד בצרי, לא ניתן היה לאתר או לשחזר את המסמכים. 16.בשנת 1999, חתמו בשנית, האחיות ר. ז"ל, ח. ו-ש. על תצהירים, לפיהם הן מוותרות על חלקן בנחלה לטובת אחיהן התובע. 17.לטענת התובע, תוספת הבנייה שנעשתה לבית המגורים של ההורים, מומנה מכספים שהתקבלו ממכירת יבול החמניות של המשק. הנתבע מעולם לא מימן כל תשלום בנוגע למשק. 18.החל משנת 1957, ועקב מגבלותיו הפיזיות של המנוח, ולבקשתו נטל התובע את הטיפול השוטף במשק. במסגרת טיפולו במשק, נשא לבדו בהוצאות המשק ובכיסוי חובותיו. 19.בניית הקומה השנייה, מעל דירת ההורים, מומנה מכספי התובע בלבד. 20.התובע הוא אשר מעבד את השטחים החקלאיים במשק. בחלק מן העבודות מסתייע התובע בקבלני משנה. 21.דירת ההורים מושכרת מזה כשנתיים בלבד, וזאת לאחר שהתובע ביצע בה שיפוץ בהיקף נרחב. 22.הנתבעת, חתמה בעבר על תצהיר לפיו היא מוותרת על חלקה בנחלה לטובת התובע. התצהיר נערך אצל עו"ד ירון אלכסנדר, שעבד בזמנו במושב, ואשר לימים התאבד ושרף את משרדו על כל תכולתו. טענות הנתבעים: 23.הנתבע טען כי עבד במשק המכונות במושב כ.ב. (להלן: "המושב"), וחסך כספים ששימשו אותו אחר כך למימון תוספת הבנייה לדירת ההורים בנחלה. תוספת הבנייה האמורה כללה סלון, חדר שירותים ואמבטיה, מטבח, מרפסת וגג. 24.בשנת 1948, הקים הנתבע בנחלה לולים וסככות אשר מומנו מכספו. בשנת 1950, לאחר שחרורו משירות צבאי עבד כנהג של המושב. מכספי עבודה זו תמך בהוריו ובאחיו, כולל בתובע. 25.בשנת 1957, נישא ועבר להתגורר בק.ט, אולם המשיך לעבוד כנהג המושב עד לשנת 1960. 26.אביו המנוח היה זה שעבד בעיקר במשק החקלאי שבנחלה והוא - הנתבע, סייע לו בלבד. 27.בניית הקומה השנייה מעל דירת ההורים אשר יועדה למגורי התובעים, מומנה מכספי מכירת עדר הבקר שהיה בבעלות ההורים וכן מכספי הלוואת משכנתא שנטל התובע מבנק טפחות. 28.התובע אינו מעבד את האדמות החקלאיות כמתחייב, אלא משכירן לחקלאים אחרים. כן משכיר התובע את הסככה הכוללת בית אימון ומפטמה לאווזים ואת דירת ההורים שבקומת הקרקע (מעליה בנוי ביתם של התובעים). 29.הנתבעים מעולם לא ויתרו על זכויותיהם בנחלה לטובת התובעים, לא בעל פה ולא בכתב. יחד עם זאת, למרות שההורים נפטרו לפני כשלושים שנים, לא דחקו בתובעים לפצותם בגין החזקת הנחלה, מאחר והתובע טען במשך שנים כי מצבו הכלכלי רעוע. המתווה הנורמטיבי: 30.הן מהפסיקה והן מהספרות המשפטית העוסקת בירושת משק חקלאי, עולות דילמות רבות. מקורן של הדילמות נובע מהמתח הקיים בין המסגרת הפנים משפחתית לבין תקנוני האגודה והוראות המינהל, כמי שאמונות על יישוב הקרקע, אשר המשק החקלאי מהווה אך משבצת משטחו. על כך נאמר בע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 314: "מערכת היחסים המשפטית בין מינהל מקרקעי ישראל (להלן - המינהל), הסוכנות היהודית, האגודה השיתופית וחבר האגודה בנויה על התשתית שלפיה הקרקע היא קרקע מדינה המנוהלת בידי המינהל, המשכיר אותה לסוכנות היהודית בתורת גורם מיישב. הסוכנות מצידה מעניקה רשות שימוש במשבצת קרקע לאגודה השיתופית, והאגודה כבת-רשות מעניקה רשות שימוש לחבר אגודה בנחלה. מעמד חבר האגודה הוא כבר-רשות. זכות זו היא זכות אישית שאינה קניינית, אשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרישיון. על-פי הסכם זה, אף שרשות השימוש היא זכות אישית, היא עבירה בכפוף לתנאי ההסכמה בין מעניק הזכות למקבל זכות השימוש. יוצא מכך, כי בר-רשות רשאי לעשות דיספוזיציה בזכותו - הכל בכפוף להסכמת הצדדים בעת יצירת הרישיון". 31.על מנת לבחון את הסדרי הזכויות במשק חקלאי, יש להבין את ההסדרים המשפטיים הקיימים בנדון. "כידוע ההסדר המשפטי של זכויות חברי האגודות החקלאיות במדינה אינו אחיד, והוא שונה ממושב אחד לאחר בהתאם למסגרת החוזית הקיימת בין האגודה, ממ"י, החבר והסוכנות היהודית. בהתאם לכך משתנות זכויותיהם של חברי האגודות החקלאיות". ('אגודות שיתופיות - הלכות ופסיקה' חיים נועם, עו"ד, מהדורה מעודכנת, דצמבר 2006, בעמ' 157). ישנם שלושה סוגי הסדרים משפטיים נפוצים ביחס לנחלות במושבים ואלה הם: ההסדר הראשון הנו, חוזה משולש בין האגודה - מינהל מקרקעי מישראל - הסוכנות היהודית. על פי הסדר משפטי זה, בו מוסדרות הזכויות המשפטיות של החברים בחוזה משולש. נקבע כי הקרקע המנוהלת על ידי המינהל תימסר לסוכנות, אשר תשכיר את הקרקע לאגודה השיתופית, על מנת שזו תרשה לחבריה לגור בתחום הנחלה ולעבד את הקרקע החקלאית. בהסדר זה, מעמד האגודה הנו של בר רשות מטעם הסוכנות, ומעמד חבר האגודה הנו של בר רשות מטעם האגודה. ההסדר השני הנו, החלטה מספר 1 של מועצת מקרקעי ישראל (מיום 17/05/65) והחלטה מספר 823 של מועצת מקרקעי ישראל מיום (10/02/98), בנוגע למדיניות של מועצת מקרקעי ישראל המדגישה את הבטחת זכויות הקניין של החוכרים, לפיה קרקע חקלאית תוחכר ישירות למתיישב לתקופה של 49 שנים, עם זכות להאריך התקופה ל- 49 שנים נוספות. החלטה מס' 1 קבעה כי קרקע חקלאית תוחכר "במסגרת של נחלות" וכי "נחלות יוחכרו ישירות למתיישבים בתיאום עם האגודה" (סעיף 4 להחלטה). החלטה מס' 823 קבעה, כי חוזי חכירה לדורות ייחתמו עם בעלי נחלות במושבים ובכפרים שיתופיים לגבי חלקה א' של הנחלה, תוך אפשרות שבחוזה יכללו גם חלקות ב' של נחלת המתיישב או חלק מהן, על פי החלטת האגודה החקלאית של היישוב, בתנאים המפורטים בהחלטה הנ"ל. ההסדר האחרון הנו, זכויות חכירה. הסדר זה נהוג בעיקר במושבים שנוסדו טרם קום המדינה. במקרים אלה, הוסדרו זכויות חברי האגודה באמצעות חוזי חכירה לתקופה של 49 שנה ואף יותר. חוזים אלה נחתמו בין האגודה לבין קק"ל, או באמצעות חוזים ישירים בין חברי האגודה לבין קק"ל. בנקודה זו יש לציין, כי רבים מהמושבים הנ"ל אוחזים בחוזה חכירה אשר תקופת החכירה המצוינת בו הסתיימה, זאת מבלי שקק"ל או ממ"י חידשוהו. הנשיא שמגר (כתוארו אז) קבע בנושא זה בפרשת לוקוב נ' מגדל כי: "יש לראות כאן הסכמה מכללא של הצדדים להמשכו של היחס המשפטי ביניהם בהתאם לתנאי החוזה המקורי, ועצם אי חידוש החוזה הפורמאלי אינו צריך לשנות מסקנה זו". (ע"א 633/82 לוקוב נ' מגדל, פ"ד מג(1) 397, 402). 32.דרכי העברתן של זכויות המתיישבים בנחלה נגזרת מסוג הזכות שהוקנתה להם, בהתאם לשלושת המסגרות דלעיל. היכולת להוריש משק, כמו גם היכולת לרשת משק, היא פועל יוצא של הזכות שהייתה למוריש ושתהיה ליורש במקרקעין האמורים, וכן היא נובעת ממעמדו כחבר האגודה השיתופית. בע"א 390/85 הדרומי נ' אסיאס, פ"ד מא (3) 726, 730 מתוך ע"א 632/82 (לא פורסם), נפסק: "חוזה החכירה יוצר את הזכות של החוכר גם שולל מראש את זכות החוכר להוריש כרצונו את זכות החכירה. החוכר אינו יכול להוריש מה שאין לו ומה שיש לו מוגבל מראש על פי החוזה שיצר את הזכות. המגבלה בעבירות הזכות היא חלק מהותי של זכות החכירה עצמה..." במושבים בהם הקרקע היא פרטית ורשומה על שם בעל המשק, יכול בעל המשק לצוותה או להורישה בהתאם לקבוע בסעיף 114 לחוק הירושה, שאינו מאפשר לפצל משק חקלאי בין כמה יורשים וקובע הסדר מיוחד לפיו הבן המסוגל לקיים את המשק, מקבל את הזכויות במשק ומפצה את שאר היורשים בגין חלקו היחסי במשק. הוא הדין במקרה שלמתיישב זכות חכירה ישירה ממינהל מקרקעי ישראל (ספרו הנ"ל של עו"ד חיים נועם, עמ' 178). הסדר זה עורר מספר קשיים, ביניהם הקושי שהתעורר במצב בו לא היה ביכולתו של היורש "המוכן והמסוגל" לקיים את המשק, לפצות את יתר היורשים בגין חלקם בירושה. 33.ברוב חוזי החכירה, קיימת הוראה לגבי הורשת זכות החכירה של הנחלה. שאלת תוקפן של הוראות אלה נדונה בע"א 390/85 הדרומי נ' אסיאס, לעיל, וכן בפרשת לוקוב נ' מגדל לעיל, שם נפסק: "...זכות החכירה כפופה למגבלות מסויימות וביניהן הסכמת האגודה. הסכמה זו תינתן רק אם לדעתה מתאים היורש להמשיך ולנהל את המשק מבחינה חקלאית ואם חלוקתו במקרה של מספר יורשים אינה עלולה לדעת האגודה לגרום להתפוררות המשק. יוצא שכל העברה בירושה של זכות החכירה כפופה בראש ובראשונה להסכמת האגודה וכל פעולת העברה כזו שלא קיבלה את הסכמת האגודה היא חסרת תוקף. חוזה החכירה היוצר את הזכות של החוכר גם שולל מראש את זכות החוכר להוריש כרצונו את זכות החכירה. החוכר אינו יכול להוריש את מה שאין לו ומה שיש לו מוגבל מראש על-פי החוזה שיצר את הזכות. המגבלה בעבירות הזכות היא חלק מהותי של זכות החכירה עצמה... בעניין זה לא יועיל למערערים גם סעיף 114 לחוק הירושה. סעיף 114 יוצא מתוך הנחה ש'המשק החקלאי', קרי זכותו הקניינית של המוריש עוברת בירושה ליורשיו. כלומר הסעיף חל רק על מה שהמוריש יכול להעביר ליורשיו. לכן הסעיף אינו יכול לשנות מגבלה על העבירות שהיא חלק מהותי של הזכות". 34.קיים הסדר נוסף להעברת זכויות במשק חקלאי המכונה 'הסכם בחיים', לפיו כוונת הצד המוריש היא לקבוע הוראה שנכס מסוים יועבר לבעלותו של פלוני לאחר פטירתו. בעניין זה קובע סעיף 8 לחוק הירושה כי: "הסכם בדבר ירושתו של אדם שנעשה בחייו - בטל". כוונת המחוקק היתה, כי לצורך העברת זכות שכזו יש לערוך צוואה. יחד עם זאת, יש להבחין בין הסכם ירושה שהוא אכן בטל לבין התחייבות חוזית שהיא מחייבת את הצדדים לה, גם במידה ולא הושלמה בחייו של מעניק הזכויות (ספרו הנ"ל של עו"ד חיים נועם, עמ' 192-193). להבחנה בין שני המקרים הללו נקבעו בפסיקה המבחנים הבאים : א.כאשר מדובר בהסכם לפיו הזכויות עוברות לצד ג' והדבר לא יצא לפועל, ובינתיים נפטר מעניק הזכויות, ניתן לראות בכך "התחייבות לעשות עסקה" במובן סעיף 7(ב) לחוק המקרקעין. התחייבות זו מחייבת את היורשים, בתנאי שניתן ללמוד מלשון ההסכם כי העברת הזכויות הייתה סופית ונותן הזכויות היה רשאי לחזור בו מההעברה. ב.כאשר ברור מלשון ההסכם שהעברת הזכויות תצא לפועל רק לאחר מות הנותן - ההסכם בטל. ג.הסכם בין יורשים שנערך בטרם זכו בחלקם בירושה, אשר הותנה בכך שההתחייבות תכנס לתוקפה כאשר היורשים יזכו בירושה, הנו תקף. אין לקבוע בהסכם שכזה כי יורש אחד מוותר לטובת יורש אחר, שכן יש בכך משום קביעת סדרי הורשה אשר מנוגד לסעיף 8(ב) לחוק הירושה. ברם, אם מי שעשוי להיות יורש בעיזבון מסוים, מתחייב כלפי צד ג', בין אם הוא יורש ובין אם הוא עשוי להיות יורש, להעביר את חלקו בירושה, יש להתחייבות זו תוקף מחייב וניתן לממשה אם וכאשר אותו יורש זוכה בירושה (ע"א 489/78, ע"א 263/80 סנוב נ' סנוב, פ"ד לה(1) 401). 35.מוסד והסדר נוסף הרלוונטי להעברת זכויות במשק חקלאי הנו מוסד ה'בן הממשיך'. למושג 'בן ממשיך' ישנן מספר משמעויות, וכן קיימים שני מישורים בהם בא לידי ביטוי מעמדו של הבן הממשיך. האחד, במישור היחסים בין האגודה לבין הבן הממשיך. השני, במישור היחסים הנוגע לזכויות הירושה במשק עצמו, בין הבן הממשיך לבין המוסדות המיישבים. החוק מתייחס רק למישור הראשון. סעיף 1 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) תשל"ג - 1973, מגדיר בן ממשיך: ""בן ממשיך" - בן אחד בלבד או בן מאומץ אחד או נכד אחד של בעל משק, לרבות בן זוגו, המחזיק בעצמו או מכוח התחייבות בלתי חוזרת בכתב של הוריו או מכוח ירושה, במשק חקלאי, כבעל, כחוכר, כחוכר משנה, או כבר-רשות לתקופה בלתי קצובה או לשנה לפחות של מוסד מיישב והאגודה או של האגודה כשאין מוסד מיישב, לעניין זה, "הורים" - לרבות אחד מהם במקרה שהשני חדל להיות בעל זכויות במשק החקלאי או שנפטר". 36.תקנה 3א לתקנות החברות, כפי שתוקנה בתקנות האגודה השיתופית (חברות)(תיקון) התשס"ד - 2003, קובעת את הנוהל לקבלתו של בן ממשיך כחבר באגודה. כמו כן, מורה סעיף 6א' לפקודת האגודות השיתופיות, על חברות אוטומטית, ללא צורך בהליכי קבלה ואשור מוסדות האגודה, לבן זוג של חבר בישוב שיתופי, שסווג על ידי הרשם כמושב עובדים או ככפר שיתופי, בתנאי שיתקיימו בו התנאים הבאים: "6א. חברות של בן-זוג בישוב שיתופי (תיקון: תשמ"ח) (א) חבר באגודה רשומה, שהרשם סיווג אותה כמושב עובדי או כפר שיתופי (להלן - ישוב שיתופי), יהיה בן-זוגו לחבר באותה אגודה אם נתקיימו כל אלה: (1) בן הזוג הגיש לאגודה הודעה בטופס שנקבע בתקנות על רצונו להיות חבר באגודה; (2) בן הזוג כשיר לפי תקנות האגודה להיות חבר בה; (3) בני הזוג גרים דרך קבע בישוב השיתופי; (4) בני הזוג מחזיקים כדין במשק חקלאי בתחום הישוב השיתופי כבעלים, חוכרים או חוכר-משנה, או כבני רשות של האגודה או של מוסד מישב כמשמעותו בחוק המועמדים להתיישבות חקלאית, התשי"ג - 1953. (ב) מי שנתקיימו לגביו התנאים המפורטים בסעיף קטן (א) יהיה, על אף האמור בתקנות האגודה, לחבר האגודה מעת הגשת ההודעה כאמור בפסקה (א)(1), ויחולו עליו הזכויות והחובות של חבר באגודה לפי פקודה זו ולפי תקנות האגודה. (ג) אין בהוראות סעיף זה לגרוע מהוראות תקנות האגודה בדבר פקיעת חברות בה, יציאת חבר או הוצאתו ממנה." 37.בתיקון לחוק בעניין בן ממשיך נקבע, כי לגבי מושבי עובדים, כבן ממשיך יכול להתמנות גם מי שמחזיק במשק לתקופה בלתי קצובה, או לכל הפחות לשנה. בעבר, רק חוכר או בר רשות מטעם הסוכנות היהודית, יכול היה להתמנות כבן ממשיך. לאחר התיקון יכול גם בר רשות מטעם האגודה להתמנות כבן ממשיך. התיקון איפשר גם למושבים בעלי חוזה דו צדדי להחיל את מוסד הבן הממשיך. בתקנת משנה (ח) הוספה תוספת לפיה ההסדר הנ"ל תקף "זולת אם נקבעו בתקנון האגודה הוראות ותנאים אחרים בעניין קבלתו של בן ממשיך כחבר האגודה". 38.תקנה 3 א' לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג- 1973, איננה דנה בזכויות הבן הממשיך במשק אלא רק בזכויותיו באגודה. החוק לא קובע דבר לגבי זכויות הקניין של הבן הממשיך במשק. כלומר, קבלת מעמד של בן ממשיך אינה מעניקה בהכרח זכויות לבן הממשיך במשק הוריו. זכויות אלה נקבעות בהתאם לחוזה החל על המשק. 39.גם במצב בו מגיעים לקביעה לפיה אין לבן הממשיך זכויות במשק החקלאי או כי הזכויות המוקנות לו אינן מעניקות לו חזקה ייחודית במשק, אין בכך כדי לומר כי כל הזכויות במשק ההורים בטלות. במקרים רבים מרשים ההורים לבן הממשיך לבנות את ביתו בחלקתם. בפרשת קוגלמס (ה.פ. (ת"א) 140/90 קוגלמס נ' קוגלמס, (לא פורסם)), דחה בית המשפט את עתירת הבן הממשיך להכרה כי הזכויות במשק עוברות אליו בהיותו בן ממשיך. אולם, לגבי בית המגורים שנבנה על ידי הבן הממשיך במשק בהסכמת הוריו נקבע, כי יש לבן הממשיך זכות לחזקה ייחודית בדירה על בסיס ההסכמה שנתנו לו ההורים לבנות את ביתו. 40.עוד נקבע בעניין זה, כי זכותו של בן כ'בן ממשיך' מתגבשת רק לאחר מות שני הוריו וכי "עצם מעמדו של המשיב כ"בן ממשיך" אין בו כשלעצמו משום חסינות מוחלטת כנגד תביעות אחד ההורים כאשר ההורה השני נפטר ואפילו ציווה את חלקו לבן הממשיך" (פרשת קוגלמס). על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון, אשר חזר על העיקרון, לפיו הוראות חוזה החכירה גוברות על דיני הירושה. הווה אומר, בעל זכות חכירה אינו יכול להוריש יותר מאשר את הזכויות המוקנות לו בחוזה החכירה ובמידה וחוזה החכירה הגביל את העברת הזכות על ידי החוכר, בין בחייו ובין לאחר מותו, הגבלות אלה מונעות העברת הזכות שלא על פיהן. 41.דרך נוספת להעברת זכויות במשק לבן הממשיך הנה, העברת המשק כמתנה עוד בחייו של הנותן. באם העברה שכזו הושלמה בטרם מות נותן המתנה, המתנה מקבלת תוקף ואינה ניתנת לביטול. השאלה הנה מה דינה של התחייבות לתת מתנה שטרם הושלמה? בפרשת חסן נ' חסן (א (נצרת) 1202/01 ציון חסן נ' דינה חסן, (לא פורסם)), הובעה דעה, כי ניתן לראות בפעולתם הראשונית של ההורים לקביעת הבן הממשיך בבחינת מתנה בחיים כמשמעותה בחוק המתנה. אולם במקרה הנ"ל, חתמו ההורים על טופס התחייבות בלתי חוזרת. דיון : 42.התובע מספר 1 והנתבעים הנם ילדיהם של המנוחים. המנוחים היו חברים באגודה השיתופית של מושב כ.ב., וכן היו בעלי זכות חכירה רשומה על שם שניהם בנחלה (בהתאם לנספח א שצורף לתצהירי הנתבעים בתמ"ש 3670/05). כיום מצב הזכויות הרשומות בנחלה הן כדלקמן: קק"ל רשומה כבעלים של הנחלה, ההורים המנוחים עדיין רשומים כחוכרים, ואילו המחזיקים בפועל בנחלה שהם בני הזוג התובעים. בנוסף, רשום התובע כבן ממשיך ברישומי האגודה. 43.חוזה החכירה המקורי (שצורף אף הוא לתצהירי הנתבעים בתמ"ש 3670/05), נחתם ביום 22/10/41, בין ההורים המנוחים לבין קרן קיימת לישראל בע"מ (להלן: "חוזה החכירה"). סעיף ב' לחוזה החכירה קבע כי "תקופת החכירה תהיה תקופה מוחלטת של ארבעים ותשע שנים, החל מיום 01/10/1940 וגמור ביום 30/09/89". בני הזוג נפטרו עוד בטרם הסתיימה תקופת החכירה, וחוזה החכירה לא חודש, ואיש מן הצדדים לא טען ולא הוכיח אחרת. יחד עם זאת, התובעים המשיכו לשבת על הקרקע ולעבדה. בנוסף, איש מהצדדים לא טען לקיומה של בעיה בנוגע לאי חידוש החוזה, ומכאן אצא מנקודת הנחה שחידוש חוזה החכירה הנו עניין פורמאלי בלבד, והכל מסכימים כי הכל המשיכו ונהגו בהתאם לתנאי חוזה החכירה המקורי שנחתם. בבואי לסווג את חוזה החכירה הנדון על פי שלושת המודלים שהוצגו לעיל, עולה המסקנה כי חוזה החכירה הנדון תואם למודל השלישי שהוצג, היינו, הסדרת זכויותיהם של חברי האגודה בדרך של חוזי חכירה לתקופה של 49 שנים עם אופציה להארכה ל- 49 שנים נוספות. החוזה הנדון נחתם בין קק"ל לבין החוכרים ישירות, ומכאן שעסקינן בחוזה דו צדדי, להבדיל מחוזה משולש. 44.המנוחה נפטרה ביום 31/03/76, לפני המנוח, ובעת פטירת המנוח היו על החלקה הנדונה שני מבנים, אשר אחד מהם שימש למגורי ההורים, ולאחר מות המנוחה למגורי המנוח, והשני שימש למגורי התובעים. יש לציין כי התובעים גרו עוד קודם במושב, אולם לא בשטח הנחלה. התובעים התקבלו כחברי האגודה. מגורי התובעים בנחלה היה בהסכמת ההורים. אין מחלוקת כי גם שלוש האחיות (ח., ר. וש.) לא התנגדו למעברם של התובעים להתגורר בשטח הנחלה. כפי שעולה מן העדויות בתיק, החלו התובעים לבנות את ביתם בשנת 1974, ולאחר כשנתיים, בשנת 1976, עברו להתגורר בדירה, ולטענתם לאחר אותו כינוס משפחתי, בו דובר על העברת המשק לידיהם. 45.כפי שציינתי, על מנת לבחון את הזכויות הקיימות במשק, יש לבחון את חוזה החכירה ממנו ניתן יהיה ללמוד אילו זכויות היו לחוכרים - למנוחים, ומכאן יגזרו דרכי עבירות זכויות אלה. סעיף יב' לחוזה החכירה אשר כותרתו 'העברת זכות-החכירה' קובע: "לחוכר יש הזכות להעביר את זכות החכירה, בהתאם לחוזה הנוכחי, למישהו אחר שיקרא להלן "המועמד". אולם העברת זכות-החכירה זקוקה לאישור בכתב על ידי הקרן. לפני העברה כזאת מחוייב החוכר לשלוח לקרן במכתב רשום בדואר, הודעה על רצונו להעביר את זכות-החכירה למועמד, את הצעת החוזה בינו לבין המועמד וכן גם הצהרה מאת המועמד על נכונותו לקבל עליו את כל ההתחייבויות של החוכר לפי החוזה הנוכחי. לקרן יש הזכות להסכים להעברת זכות החכירה, או למאן להסכים להעברה זאת. אולם על הקרן להודיע בכתב לחוכר את הסכמתה להעברת זכות החכירה, או את מיאונה, במשך שני חדשים מיום קבלת ההודעה בכתב מאת החוכר על רצונו להעביר את זכות-החכירה למועמד. אם הקרן תחליט לתת את הסכמתה להעברת זכות-החכירה - תהיה לה הזכות, עם נתינת הסכמתה, לסדר הערכה חדשה של החלקה(ות), ואחרי הערכה זאת יהיו דמי החכירה השנתיים 2% (שני אחוזים למאה) מערך החלקה(ות) לפי ההערכה החדשה." 46.סעיף טו' לחוזה החכירה קובע את דרכי הורשת זכות החכירה: "1. לחוכר תהיינה כל הזכויות של ההורשה וזכות הצוואה המוכרות ע"י חוקי המדינה השורר בארץ ישראל. אולם במקרה של הורשת זכות-החכירה על ידי צוואה - צריך היורש להתאים לאותם התנאים הכלולים בסעיף יג (א) של החוזה הנוכחי (הסכמת הקרן או מיאונה לאישור ההעברה- תוספת שלי - ס.ג'.), הנדרשים ממועמד להעברת זכות- החכירה. במקרה שהיורש לא יתאים לאחד התנאים הנזכרים לעיל - תהיה הזכות לקרן לבטל את החוזה הנוכחי ולהשיב את הנחלה אליה, והיא תהיה מחוייבת לשלם ליורש פיצויים בהתאם לסעיף י (ב) של החוזה הנוכחי. 2. במקרה מות אחד מהשניים המהווים את המונח "החוכר" בחוזה הנוכחי, כגון: במקרה מות הבעל ויישארו יורשים חוקיים אחדים - אשתו ויוצאי חלציו, או במקרה מות האשה ויישארו יורשים חוקיים אחדים - בעלה ויוצאי חלציה, ויהיה צורך לחלק את הנחלה ביניהם, וחלוקת הנחלה ביניהם תגרום, לפי דעתה של הקרן, להתפוררותה של הנחלה במובן משקיות עצמאית - הזכות לקרן לבטל את החוזה הנוכחי ולהשיב את הנחלה אליה ולהחכיר את הנחלה מחדש לזה מהשניים המהווים את המונח "החוכר", כלומר לאשה או לבעל, שיישאר בחיים (שיקרא להלן "הנשאר בחיים"), עד גמר תקופת החכירה. 3. אחרי מות "הנשאר בחיים" - רשאית הקרן לבטל את החוזה הנוכחי ולהחכיר את הנחלה לגדול ביורשים של החוכר (הבעל והאשה), אם יתאים לחכירה מבחינה חקלאית. אולם במקרה שהיורשים כולם יציעו לקרן להחכיר את הנחלה לא לגדול ביורשים, אלא לאחר מביניהם, תחכיר הקרן את הנחלה ליורש המוצע - אם יתאים לחכירה מבחינה חקלאית. אם הגדול ביורשים יוותר על זכות-החכירה, או שאיננו מתאים לחכירה מבחינה חקלאית, יבוא אחריו היורש השני ואילך ואילך. הקרן תחכיר את הנחלה לאחד היורשים - רק בתנאי כי הוא ישלם ליתר היורשים את הפיצויים בהתאם לסעיף י'(ב) של החוזה הנוכחי. אם אך אחד מהיורשים החוקיים של החוכר לא ירצה לקבל את הנחלה בחכירה לפי התנאים הנזכרים לעיל ביחס לתשלום הפיצויים ליתר היורשים, או לא יתאים לחכירה מבחינה חקלאית - הזכות לקרן לבטל את החוזה הנוכחי, להשיב את הנחלה אילה ולשלם ליורשים פיצויים בהתאם לסעיף י'(ב) של החוזה הנוכחי. 4. אם אחרי מות "הנשאר בחיים" ישארו יורשים חוקיים אחדים, אולם לא יוצאי חלציו של החוכר (הבעל והאשה), ויהא צורך לחלק את הנחלה ביניהם, וחלוקת הנחלה ביניהם תגרום, לפי דעתה של הקרן, להתפוררותה של הנחלה במובן משקיות עצמאית, - הזכות לקרן לבטל את החוזה הנוכחי ולהשיב את הנחלה לרשותה הגמורה ולשלם ליורשים פיצויים בהתאם לסעיף י'(ב) של החוזה הנוכחי. 5. אם אחרי מות "הנשאר בחיים" לא ישארו יורשים חוקיים כלל יתבטל החוזה הנוכחי מאליו והנחלה תשוב לרשותה הגמורה של הקרן מבלי שהקרן תצטרך לשלם פיצוי איזה שהוא למי שהוא. 6. ההתאמה לחכירה מבחינה חקלאית, הנזכרת בסעיף הנוכחי, תיקבע על ידי הנהלת המוסד המישב של הסוכנות היהודית, או על ידי הנהלת המוסד שיבוא במקומה." 47.אמור מכאן: הזכויות הקנייניות או מעין קניניות שהיו למנוחים הנן זכויות חכירה. העברת זכויות חכירה בחייהם של בעלי הזכות, תעשה בהתאם לקבוע בחוק המקרקעין. העברת זכויות חכירה לאחר מות המעביר, תעשה בהתאם להוראות חוק הירושה. יחד עם זאת, העברת זכות החכירה תעשה בכפוף להוראות הקבועות בחוזה החכירה. כמו כן, קובע חוזה החכירה הנדון, בסעיף טו' לחוזה, כי על הורשת המשק החקלאי הנדון, יחולו חוקי הירושה שנהוגים בארץ, למעט הורשה כאמור בדרך של צוואה. יש לשים לב, שאין המדובר בחוזה משבצת השכיח לפיו שלושה צדדים להסכם (מינהל מקרקעי ישראל, האגודה השיתופית ובר הרשות), שאז כאמור, זכויות המחזיק במשק, הנן זכויות של בר רשות בלבד. 48.האם המנוחים העבירו בחייהם את הזכויות במשק למי מילדיהם? לטענת התובע הוא נרשם בספרי האגודה כבעליו של המשק החקלאי. התובע צירף לתצהירו מכתב מאת ועד מושב כ.ב., מיום 16/06/94 בו מציין הועד כדלקמן : "הריני לאשר כדלהלן: 1. צ.י. 2. צ.י היה פעיל במשק הנ"ל כבן ממשיך בחיי אביו צ.צ. ולאחר מותו של אביו בשנת 1978 צ.י. יחד עם רעיתו צ.ה המשיכו להחזיק ולתפעל את המשק כמקובל. 3. כל חשבונות האגודה, תשלום הארנונה, מיסי האגודה וכן דמי החכירה המשולמים עבור המשק החקלאי למינהל מקרקעי ישראל מוסדרים על ידי צ.י בהתאם לרישום בספרי החשבונות של האגודה". פרט למכתב זה, אין בידי שני הצדדים אישורים או מסמכים אחרים מטעם האגודה בדבר הזכויות במשק לאחר פטירת ההורים המנוחים. 49.מכל המקובץ עד כה, עולה וצפה השאלה מה היו הפעולות שעשו ההורים בחייהם בנוגע להעברת הזכויות במשק. להלן סקירה קצרה של העדויות שנשמעו בעניין זה. עדות התובע: התובע מסר בחקירתו הנגדית כי משנת 1953 ועד לשנת 1963 עבד במשק בזריעה, בסוסים, עבד עם המחרשה ועוד. (עמ' 14 ש' 3-5). התובע מסר, כי אביו המנוח הפסיק לעבוד במשק בשנת 1956, עקב מגבלותיו ומחלתו, אולם היה צלול בדעתו (עמ' 14 ש' 6-9). ב"כ הנתבעים הפנה את התובע לסעיף 6(1) לתצהירו, בו מסר את הדברים הבאים: "כאשר שבתי להתגורר במשק, בשנת 1976, נעשה הסכם משפחתי לו היו שותפים הוריי ואחיי, לפיו התקבלה הסכמה, בעל-פה ו/או בהתנהגות בדבר זכאותי לקבל את הזכויות הבלעדיות במשק כנגד התחייבויותיי כמפורט להלן...". בהקשר לכך, נשאל התובע מי היה שותף להסכמה עליה סיפר. התובע השיב: "ת. אחיות שלי היו שותפות להסמכה, ח. לא הסכים. ח. אמר לי שאם הוא חותם אשתו תתגרש ממנו. ש. האם ההורים הסכימו בשנת 76? ת. כן ההורים הסכימו, אמא שלי הייתה חלשה מאוד, ואמרה לי לפני כן שאם נותנים לי את המשק, אתה גר בבית קטן ותבנה בית מעלינו כדי לשמור עלינו. ולטפל בנו ולתחזק את המשק כדי שנוכל לחיות ביחד. ש. מה אבא שלך אמר? ת. אותו דבר. ש. ומי היה נוכח בין האחיות? ת. רק ש. שמעה את ההורים שלי אומרים זאת. ש. כלומר מה שאתה אומר הסכם משפחתי, הכוונה למה שההורים אמרו? ת. כל האחים היו פרט לח. ח. לא רצה לחתום הייתה לו את הבעיה שלו. ש. מה האחים אמרו לך? ת. הם אמרו לי "תמשיך במשק אתה ממשיך, ח. אמר לי בעצמו אתה הבן הממשיך" תשמור על ההורים תשלם את החובות ותגדל את הילדים שלך בבית בשקט." (עמ' 16 ש' 6-21). בהמשך הופנה התובע בשנית לסעיף 6(1) לתצהירו ונשאל למה התכוון משאמר: "הסכמה בהתנהגות". התובע השיב: "ת. המפגש היה בשביל להסכמה משפחתית שאני ממשיך במשק. אני רציתי לדעת מה קורה איתי, אני כי אילו ידעתי שאני לא ממשיך במשק הייתי חושב פעמיים אם להישאר שם. יכולתי באותו זמן לקבל משק מהסוכנות בחינם. ש. מי שיזם את המפגש זה אתה ו-ה.? ת. כן אנחנו דיברנו על מנת מה יהיה איתנו. ש. היה לכם עניין במפגש? מעבר להסכמה בעל פה לא קיבלת שום דבר? ת. כן הסכמה בעל פה זה מספק אותנו." (עמ' 16 ש' 24-31). התובע נשאל מדוע המשיך לגור במשק למרות שידע על התנגדותו של הנתבע. על כך השיב כי היו עוד שלוש אחיות שויתרו לטובתו על זכויותיהן בנחלה. עוד הוסיף, כי את המסמך קיבל בשנת 1991 (עמ' 17 ש' 11-12). לגבי הויתור של הנתבעת מסר: "ת. אני חושב שזה היה בשנת 79-80. אלכסנדר (עו"ד ירון אלכסנדר - הערה שלי - ס.ג'.) עבד ב-כ.ב. לעשות לכולם העברת בעלות, כמה שזכור לי הוא דיבר עם מ. והוא אמר לי ש-מ. חתומה אצלו. אחר כך הוא לא קיבל כסף ולכן הוא שרף את כל המסמכים. והעסק נעצר עד היום אני חושב שהוא התאבד בסופו של דבר, אני חושב כך היו השמועות" (עמ' 17 ש' 21-24). התובע נשאל מדוע לא העלה על הכתב את ההסכמות אליהן הגיעו במפגש המשפחתי בשנת 1976. על כך השיב, כי ההסכמה ניתנה בעל פה, והיה מנוי וגמור במשפחה כי הוא מקבל את הזכויות במשק והוא בבחינת "הבן הממשיך". עוד הוסיף כי היחסים בין בני המשפחה היו טובים, והסכמה שניתנה בעל פה זכתה לאמון מלא (עמ' 18 ש' 2-4). במסגרת חקירתו הנגדית ביקש ב"כ הנתבעים להקשות על התובע, ותהה מדוע היה עליו לקבל הסכמת אחיו ואחיותיו שכן די היה בהסכמת ההורים בלבד להעברת הזכויות במשק לידיו, בהיותם הבעלים הבלעדיים של הזכויות. התובע השיב, כי אביו רצה לחתום על מסמכי העברת זכויות כאמור, ואכן הם פנו לעו"ד מנשה בצרי מחיפה על מנת שיערוך מסמכים בהתאם, אולם בטרם הספיקו לחתום על המסמכים, נפטר האב. את עו"ד בצרי לא הצליחו להשיג ולזמן לעדות מאחר והוא אינו בקו הבריאות (עמ' 18 ש' 5-10). התובע מסר כי גם הנתבעת נתנה הסכמתה להעברת הזכויות במשק לידיו, באותו מפגש משפחתי. ב"כ הנתבעים טען כי בהתאם לדברי הנתבעת, לא כך היה. על כך השיב התובע: "מ. יכולה לומר מה שהיא רוצה. מ. הייתה הכי קרובה אליי, מלכה הסכימה בתור אחות הראשונה שהיא נותנת לי את הזכות שלה במשק על מנת שאני אשמור על ההורים"(עמ' 18 ש' 32, עמ' 19 ש' 1-2). עדות התובעת: התובעת מסרה בעדותה כי לאחר נישואיה לתובע, עבד התובע בבקרים כמנהל המשק ובלילות היה עובד בתה"ל, ובשנת 1973, התגייס למשמר הגבול מטעם המושב (עמ' 11 ש' 1-7). התובעת נשאלה לגבי אותו סיכום משפחתי, והאם זכור לה מתי הוא התרחש. על כך השיבה: "ת. בשנת 76'. אחרי שסבתא של אמא נפטרה, אנחנו עברנו לגור בדירה שמעל ההורים, רק אז עברנו, ושם היה ההסכם. כולם באו אלינו לדירה ושם סוכמו הדברים. הנוכחים היו ש. ו-מ. ש., ח. ו-י. כ., מ. (הנתבעת - ס.ג') ו-ד.ו. אני לא זוכרת אם הייתה גם ר. ו-ק. נ. ו-ח. (הנתבע - ס.ג') היה בגפו" (עמ' 11 ש' 23-27). התובעת נשאלה גם לגבי העובדה כי ציינה בתצהירה שגם האם המנוחה נכחה במפגש משפחתי זה, כאשר לטענת ב"כ הנתבעים, האם כלל לא הייתה בין החיים. התובעת השיבה: "ת. האימא נתנה את ההסכם בעל פה לפני שנפטרה. היא דיברה כל הזמן שהיא נותנת את ההסכם ל-י. ש. אבל זה לא במסגרת הסיכום המשפחתי. ת. לא בפגישה ב-76', האמא כבר לא הייתה" (עמ' 12 ש' 1-5). "ש. את יכולה לומר לנו איך נאמרה ההסכמה? מה אמרו לכם? ת. התחלנו לבנות את המשק על סמך ההסכמה שהייתה בין האחים בעל פה, שאנחנו בונים את הבית מעל ההורים, לוקחים את המשק על אחריותנו, מטפלים כשיגיע הצורך בהורים שיתבגרו, לוקחים את כל החובות של המשק עלינו וממשיכים ככה. זו הייתה ההסכמה. תמורת הוויתור של האחים אנו לוקחים על עצמנו את החוב ואת הטיפול בהורים. ש. את אומרת שהיה סיכום. ת. ישבנו ליד השולחן, כל אחד אמר מילה. אימא נפטרה, אבא נשאר לבד עיוור, מי יטפל? היה ברור ש-ה. תטפל כי היא גרה שם. אמרנו יש עוד דברים לטפל, מי יעשה את זה. היה ברור שאנחנו נטפל ונקבל את המשק. הייתי צריכה את כל הכאב ראש הזה אם הייתי יודעת שהם לא חותמים והיום נזכרת להתנגד" (עמ' 12 ש' 6-15). התובעת מסרה כי הסכמות אלה לא הועלו על הכתב מאחר והיחסים בין בני המשפחה היו טובים כל הזמן. לדבריה, מערכת היחסים עם הנתבעת התקלקלה בסביבות שנת 1994 (עמ' 12 ש' 25-31). התובעת נשאלה לגבי סעיף 4.1 לתצהירה, בו מסרה, כי בשנת 1978, בטרם נפטר האב המנוח, ביקש מהם, להכין מסמכים להעברת המשק לידיהם. בעקבות בקשתו, פנו לעו"ד מנשה בצרי מחיפה, שהכין את המסמכים ואף נקבע מועד לחתימתם על ידי המנוח, אולם לדאבון הלב הוא נפטר בטרם הספיקו לחתום על המסמכים. עו"ד בצרי עצמו אינו בקו הבריאות ולא ניתן היה להשיג הימנו ראיה כלשהי שתאשר את דבריה. העדה - ע.ב. : ע.ב. בתה של הנתבעת 2, מסרה בעדותה לפניי כי אמה חתמה לפני שנים רבות "ברצון רב ובאהבה רבה" על טופס לפיו היא מוותרת על זכויותיה במשק לטובת אחיה - התובע. לדברי העדה, היה זה לפני שנת 1995 (עמ' 5 ש' 2-3). העדה אף מסרה כי סבה וסבתה סיפרו לה, שלא היו להם האמצעים הכספיים המספיקים כדי לשכור שירות של עורך דין שיערוך עבורם צוואה (עמ' 5 ש' 5-8). במהלך חקירתה הנגדית, נשאלה העדה האם אימה - הנתבעת 2 - סיפרה לה מי עוד ויתר על זכויות במשק לטובת התובעים. העדה השיבה, כי אימה סיפרה לה שכל האחים חתמו על ויתור למעט הנתבע מס' 1 (עמ' 5 ש' 11-12). בהמשך הופנתה העדה לסעיף 15 לתצהירה בו מסרה את הדברים הבאים: "זכורות לי מספר שיחות במשפחה, בהן נטלו חלק י. ו-ה. ואחים נוספים, לרבות אמי ו-ח., בהם הובע רצונם של הוריהם - סבי וסבתי להעביר את המשק ל-י. ו-ה., ואת הסכמת כל האחים למלא אחר רצונם." בהקשר לסעיף זה, נשאלה העדה: "ש. סעיף 15 את היית נוכחת בשיחות הללו? ת. לא פעם ולא פעמיים. קשה לי להגיד מתי זה היה לפני שנים רבות, אני לא זוכרת. זה היה גם לפני וגם אחרי פטירת הסבא והסבתא". (עמ' 5 ש' 13-15). העדה - ע.ש : ע.ש., אחותם של הנתבעים והתובע מס' 1, מסרה בעדותה לפניי, כי אביה המנוח נותח בעיניו בשנת 1956 ומאז נותר עיוור. כתוצאה מכך, לא היה מסוגל להמשיך לנהל את המשק וכי אז התובע השתחרר משירותו הצבאי והחל לנהל את המשק (עמ' 6 ש' 6-13). כמו כן, תיארה הגב' ש., את עזרתם ומסירותם של התובעים בטיפול בהורים ובפרט באב, לאחר שנותר עיוור וכן לאחר מות האם (עמ' 6 ש' 19-20). גב' ש. הופנתה לסעיף 16 בתצהירה בו מסרה : "מאז ומתמיד היה ברור לי וליתר אחיי ואחיותיי ש-י. יהיה ממשיכם של ההורים וימשיך להתגורר במשק ולהפוך לבעליו. הבנה זו התגבשה בסיכום שנעשה בין א. ל-י, בו היינו שותפים יתר האחים, לפיו עברו י. ו-ה. להתגורר במשק ההורים, עיבדו וקיימו את המשק לרבות בנשיאה בהוצאותיו בחובותיו, וטיפלו בהורינו עד לפטירתם. למעשה, אני ויתר אחיי ואחיותיי הכרנו בהיותו של י. כבן ממשיך להורינו במשק, וכי עם פטירת ההורים, יהיו י. ו-ה. בעלי הזכויות במשק". גב' ש., נשאלה האם זכור לה מתי היה הסיכום המשפחתי הנ"ל. גב' ש. השיבה כי הסיכום אירע בשנת 1974. זאת היא זוכרת מאחר ו"... זה היה אחרי המלחמה, זה זכור לי טוב מאוד, היה איזה אירוע במשפחה אח של גיסתי נהרג וזכור לי המקרה". עוד נשאלה בהקשר זה: "ש. הסיכום נעשה בין מי למי? ת. כינסנו את המשפחה, אצל י. בבית בקומה השנייה ישבנו כל המשפחה, כל המשפחה כולל - את כולם חוץ מגיסתי ח.. אני אפרט: א., ה., אני ובעלי מ. ז"ל, י. ו-ח., ח. היה לבד בלי ח., מ. ו-ד. ש. ההורים גם היו? ת. אני חושבת שאמא נפטרה ב 75, היו כולם היו, אני חושבת שהם היו". (עמ' 7 ש' 9-19). "ש. בין מי לבין מי נעשה הסיכום? ת. בעל פה בין כל אלה שישבנו בשולחן." (עמ' 8 ש' 3-4). "ש. מה נאמר בסיכום ומה נאמר? ת. כל אחד אמר בזמנו מה צריך להגיד, אמרו שא. צריך להמשיך את המשק כי הוא גר ועובד שם. ש. מי אמר את זה? ת. כולנו יחד, כשהתכנסנו, אנחנו הסכמנו ש-א. ימשיך. ח. עבד במשק המכונות כי הוא היה נהג, בעוד ש-א. עבד במשק" (עמ' 8 ש' 9-14). גב' ש. סיפרה, כי בזמנו שרר אמון בין האחים והם היו בגדר משפחה מאוחדת, אולם בסביבות שנת 1990 התערער מרקם היחסים בין האחים. או אז, החל הנתבע מס' 1 לדרוש מהתובע את חלקו בירושת ההורים. גב' שוהם הסבירה כי זו גם הסיבה בעטיה לא הועלו ההסכמות אליהן הגיעו במסגרת אותו מפגש משפחתי, על הכתב, בשל אותו מרקם יחסים מיוחד שהתאפיין באמון מלא כשהמשפחה עוד היתה מלוכדת (עמ' 8 ש' 18-24). בנוגע למסמכי הויתור מסרה הגב' ש. כי: "...אני מוכנה להישבע שחתמתי. אחותי מ. חתמה ואחותי ח. חתמה, אני מוכנה לשים את ידי על ספר תורה" (עמ' 8 ש' 26-27). עדות הנתבע: הנתבע מסר בחקירתו הנגדית שמעולם לא ויתר על הזכויות במשק ההורים (עמ' 22). לשאלה הכיצד אם כן הוא שתק קרוב לשלושים שנים, השיב : "אני ביקשתי כל השנים ממנו (מהתובע- ס.ג'.) וחיכיתי שמצבו יהיה יותר טוב ושישלם לי מה שמגיע לי" (עמ' 22). בהמשך לתשובתו זו, נשאל הנתבע, אם כך מדוע הוא דורש היום את חלקו, שכן מצבו הכלכלי של התובע גם כיום אינו טוב. על כך השיב: "ת. לא. לא מוותר לו גם היום... הגיע הזמן שישלם. הוא השכיר קודם כול את האדמות, את הזה של האווזים הוא השכיר את הבית למטה שאני בניתי הוא השכיר, וכל זה הוא לוקח" (עמ' 22). עוד מסר הנתבע, כי הוא מסכים כי הזכויות במשק יירשמו על שם התובע, אולם זאת רק לאחר שהאחרון ישלם לו את חלקו בשיעור של 16,6% (עמ' 23). הנתבע נשאל לגבי מכתב אשר שיגר לתובע באמצעות ב"כ דאז עו"ד גדעון (ת/5). בסעיף 3 למכתב הנ"ל נאמר כי כל ארבע האחיות ויתרו על זכויותיהן במשק לטובת התובע, והרי ברי כי דברים אלה שנרשמו על ידי עו"ד גדעון, הובאו לידיעתו מאת הנתבע. על כך השיב הנתבע: "אני לא יודע מה כתבתי לפני 30 שנה. אני כתבתי בשמי" (עמ' 24). הנתבע נשאל האם ידוע לו כי אחיותיו ויתרו על זכויותיהן במשק לטובת התובע. על כך השיב :לא ידעתי... אני ידעתי ששלוש אחיות ויתרו, לא ידעתי על ו.." בהמשך נתבקש להסביר את הסתירה שבין תשובתו לבין הדברים שנכתבו במכתב ת/5: "לא ידעתי ולא שכחתי. אני שלחתי את המכתב בשם עצמי, בשביל החלק שלי. הן ויתרו לו. אחותי ר. ז"ל היא גם לא חתמה אלא הבן שלה חתם". (עמ' 26). גם הנתבעת נשאלה בחקירתה האם אכן ויתרה על זכויותיה במשק לטובת אחיה. על כך השיבה: "ת. אף פעם לא. אני לא יודעת מאיפה הבאת את הדבר הזה שארבע אחיות חתמו... מעולם לא חתמתי על תצהיר ויתור" (עמ' 27). כאשר נשאלה הנתבעת, אם לא וויתרה על זכויותיה במשק מדוע שתקה במשך 30 שנים, השיבה כי התובע הבטיח לה שיפצה אותה והיא המתינה (עמ' 27). הנתבעת מסרה כי התובע הבטיח לה במספר הזדמנויות, בין חמש לעשר פעמים כי יפצה אותה, כאשר הפעם האחרונה הייתה לפני כעשר שנים, שכן בהמשך הם הסתכסכו ולא היו עוד בקשר (עמ' 28). הנתבעת נשאלה שאם כך הם פני הדברים, מדוע לא ציינה דברים אלה בתצהירה. תשובתה הייתה כי שכחה (עמ' 28). עוד מסרה הנתבעת כי ידעה על כך שאחיותיה חתמו על ויתור לטובת התובע לאחר פטירת אביהן. לדבריה, התובע ביקש גם ממנה לחתום, אולם היא סרבה (עמ' 27). הנתבעת אישרה כי התובעים טיפלו בהורים בשנותיהם האחרונות וכך מסרה (עמ' 29): "ש. י. ואשתו טיפלו במשק וניהלו אותו, הוא עבד עם אבא ועזר לו. ת. י. תמיד היה במשק. ש. וגם ניהל אותו למעשה. ת. כן. ש. וגם שילם את כל התשלומים לאגודה, או שאת לא יודעת. ת. אם אבא היה עיוור, איך הוא יכול לעבוד ולשלם?" (עמ' 28). 50.מכלל הראיות שנפרסו לפני עולה התמונה הבאה: אין חולק, כי אילו ביקשו המנוחים, ולאחר מכן האב המנוח לאחר פטירת אישתו, להעביר את זכויותיהם בנחלה לתובעים, היה עליהם לבצע פעולות משפטיות מתאימות לביצוע העברה זו. במילים אחרות, על המנוחים היה לחתום על תצהירים להעברת זכויות החכירה בנחלה עוד בחייהם לטובת התובעים ולמלא אחר הדרישות שמציב חוזה החכירה, לפיו יש לקבל תחילה את הסכמת הקרן, וזאת על דרך משלוח מכתב רשום בדואר לקרן המודיע לה על רצונם להעביר את זכות החכירה למועמד, ובגדרי אותו מכתב לפרט את הצעת החוזה בין המנוחים - החוכרים לבין המועמד וכן הצהרה מאת המועמד על נכונותו לקבל עליו את כל ההתחייבויות של החוכר לפי החוזה הנוכחי, הכל בהתאם לאמור בסעיף יב' לחוזה החכירה הרלוונטי. גם אם נאמר, כי היה ניתן להעביר זכויות החכירה בדרך הקבועה בחוק המקרקעין בהיותן זכויות קניניות או מעין קניניות, הרי שהדבר היה מחייב חתימת ההורים המנוחים או האב המנוח על תצהירי העברת זכויות חכירה בהיות ההורים או האב המנוח מעביר הזכויות ואילו התובעים הם מקבלי הזכות, וכן קבלת הסכמת מינהל מקרקעי ישראל להעברת הזכויות בנחלה. אין חולק, כי פעולות אלה מעולם לא בוצעו על ידי ההורים, גם אם מהעדויות שנפרסו לפני ניתן להסיק כי המנוחים היו מעוניינים בכך, אולם בשל סיבות שונות, יהיו אשר יהיו, לא הוציאו אל הפועל את כוונתם זו. במקרה זה, מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעים, כי משלא הספיקו המנוחים להעביר את זכויותיהם בנחלה, עוד בחייהם, לתובעים, הרי שלא נעשה דבר ביחס לזכויות אלה והן עוברות לאחר פטירתם בירושה בהתאם להוראת סעיף 114 לחוק הירושה. אלא שגם הנתבעים אינם חולקים עוד על העובדה, כי התובע, בהיותו זה שתפעל והחזיק את המשק מזה עשרות שנים לאחר פטירת האב, הוא היורש המוכן ומסוגל לקיימו. ודוק: הנתבעים אינם מבקשים לזכות בנחלה, אלא שכל מבוקשם הוא לפצותם על שווי חלקם במשק בהתאם לשיעור חלקם בעזבון המנוחים. עוד מבקשים הם לחייב את התובעים לשלם להם דמי שכירות או שימוש ראויים בגין כל אותה תקופה בה החזיקו במשק החל מפטירת האב המנוח ועד למועד הגשת התביעה,ולחילופין עבור 7 השנים האחרונות. נוכח כל האמור לעיל, אין עוררין וכולם תמימי דעים כי התובע הוא היורש המוכן ומסוגל לקיים את המשק החקלאי במצוות סעיף 114 לחוק הירושה, כפי שנהג במשך 30 השנים האחרונות לפחות. 51.עתה נפנה לשאלה, האם הנתבעים זכאים לאותו פיצוי ולדמי שימוש ראויים? באשר לנתבעת, לא נותר בליבי ספק ונוכח הראיות שהונחו לפני, כי היא ויתרה על זכותה לקבלת פיצוי, בהתאם לאותו סיכום משפחתי שעל פי הראיות נטלה בו חלק פעיל והיה על דעתה ובהסכמתה. הסבריה של הנתבעת לשיהוי בהגשת התביעה לקבלת פיצוי אינם עקביים, גרסתה מתחלפת, והגרסאות השונות אף אינן מתיישבות זו עם זו. עובדה זו כשלעצמה פוגעת במהימנות הנתבעת ושוללת את סבירות הסבריה. נתבעת זו טענה במהלך חקירתה, כי קיבלה הבטחות מפורשות מאחיה התובע לפיהן תקבל בעתיד את חלקה בנחלה. כאשר נשאלה מדוע טענה זו עלתה לראשונה במהלך חקירתה בבית משפט ולא ציינה אותה קודם, בין אם בכתב הגנתה ובין אם בתצהירה, השיבה כי אינה יודעת וכנראה שכחה להזכיר זאת. משנשאלה כמה פעמים הובטח לה במהלך השנים, כי התובע יפצה אותה כפי שטענה בחקירתה, מסרה כי היא אינה זוכרת בדיוק מתי ואף אינה זוכרת מתי בפעם האחרונה הובטח לה הדבר (עמ' 27 לפרוטוקול). באותה מידה הנתבעת גם לא ידעה לציין היכן התנהלו אותן שיחות בגדריהן הבטיח התובע לפצותה, כשם שלא זכרה האם התובעת היתה נוכחת באחת מן השיחות האלה. לא רק זאת, אלא שאותו מכתב ת/5 משנת 1980, שנערך על ידי ב"כ הנתבע עו"ד ישראל מרקוזה, השמיט את הקרקע מתחת לטענתה זו, כאשר במכתב זה ציין עורך הדין, כי ארבעת אחיותיו של התובע, היינו גם הנתבעת, ויתרו לטובתו על חלקן בעזבון. כפי שציינתי קודם, מכתב זה נערך בהתאם למידע שמסר הנתבע לבא כוחו, ונראה כי גם הנתבע היה מודע לאותו ויתור מצד הנתבעת על חלקה בעזבון. זה המקום לציין, כי הנתבעים הגישו את כתב הגנתם וגם את תביעתם לקבלת פיצוי ביחד כשהם ניצבים אל מול התובעים כחזית אחת. אשר על כן, אני קובע כי הנתבעת ויתרה ומחלה על זכויותיה בעזבון הוריה ככל שאלה קשורות לאותה נחלה וזאת בהתאם לאותו סיכום משפחתי שקדם לשנת 1980, והיא מנועה ומושתקת היום מלתבוע פיצוי בגין זכויות אלה. באשר לנתבע, הרי שמרגע שקרסה גרסתה של הנתבעת, נתערערה גם גרסתו הוא. גרסה זו נותרה נסמכת על עדותו בלבד ואינני נותן בה כל אימון. הנתבע, גם אם בשלב כלשהו בשנת 1980 או בסמוך לאחר מכן, פנה אל התובע וביקש לקבל את חלקו בנחלה, בחר במשך למעלה מ- 20 שנה לקפוא על שמריו ולא ידע לספק הסבר הגיוני לפשר המתנתו משך תקופה ארוכה זו, מבלי לעתור לבית המשפט לקבלת חלקו הנטען במשק, כשם שלא הוכיח כי הביע התנגדות כלשהי כנגד זכאות התובעים להירשם כבעלי הזכויות בנחלה, או להמשך החזקתם בנחלה. אומנם, הנתבע אף הוא השלים עם עובדת היות התובע היורש המוכן ומסוגל לקיים את המשק ואין בעובדה זו כשלעצמה כדי לשלול את זכותו לקבלת פיצוי על פי הוראת סעיף 114 לחוק הירושה. ברם, במקרה שלנו המתנתו הממושכת במהלך עשרות השנים, העדר התנגדות מצידו להמשך אחזקת המשק על ידי התובע, ניהולו ונשיאתו בתשלום המיסים והחובות המוטלים עליו, כמוה כזניחת הזכות, המקימה מניעות והשתק. הנתבע ביקש להסביר המנעותו מלתבוע במשך עשרות שנים את אותו פיצוי בכך שהעדיף להמתין עד אשר מצבו הכלכלי של התובע ושל הנחלה ישתפר, ברם, משנשאל האם ידוע לו מהו מצבה הכלכלי של הנחלה כיום, השיב כי הוא יודע שהיא עודנה במצב רע (עמ' 22 לפרוטוקול). הסברי הנתבע לא שכנעו אותי, שכן אם כך הם פני הדברים מדוע נתעורר הנתבע כיום ומבקש לקבל את אותו פיצוי שעה שאותו היגיון שהנחה אותו בעבר ומנע ממנו מלבקש את הפיצוי, תקף ושריר גם כיום. כמו כן, בחקירתו הנגדית הודה הנתבע כי מעת פטירת אביו בשנת 1978, לא ביקר בנחלה אף שידע היטב כי התובעים מתגוררים בה, הם שמחזיקים ומפעילים את הנחלה, הם אלה שבנו את דירתם מעל דירת הוריו בנחלה והם אלה שנושאים במיסים ובחובות שעל הנחלה. הנתבעים היו מודעים במשך עשרות השנים, החל משנת 1958 ולמצער החל משנת 1978, למצב בו מתגוררים התובעים בנחלה, היו מודעים גם לכספים שהוציאו התובעים עבור אחזקת אותה נחלה ולהשקעה שהשקיעו בנחלה, כן היו מודעים לעובדה כי התובעים נהגו בנחלה כמנהג בעלים, נשאו בחובותיה, ובעיני כולם ואף בעיני האגודה ראו בהם כחליפיהם של המנוחים - בעלי הזכויות בנחלה. במשך כל אותה תקופה הנמדדת בעשורים, הותירו הנתבעים עול המעמסה הפיזית, הניהולית והכלכלית של המשק על שכמי התובעים בלבד, מבלי שנטלו על עצמם ולו המעט הימנה. עובדה זו כשלעצמה, כשהנתבעים אינם נוקפים אצבע, אינם עותרים לבית המשפט במשך למעלה מ- 25 שנים מיום פטירת אביהם לקבלת פיצוי מאת התובעים במצוות סעיף 114 לחוק הירושה, אך מחזקת את גרסת התובעים לפיה עוד מימים ימימה הוסכם על דעת כולם, כי התובעים הם שיזכו בנחלה מבלי שיידרשו לשלם כל פיצוי עבור מי מהנתבעים או שאר האחיות. הסכמה זו נתקבלה במסגרת עיסקת חבילה לפיה התובעים מקבלים על עצמם נטל כבד זה, כאשר מנגד הנתבעים מופטרים מכך, אך בתמורה כמובן, אינם זכאים לפיצוי כלשהו. גם אם נאמר, כי לא בא כל ויתור מצד הנתבעים או מי מהם, הרי שזכותם לקבל את אותו פיצוי על פי סעיף 114 אינה נמשכת לעד משהיא נתגבשה מיד עם פטירת האב המנוח בשנת 1978. סבורני, כי על התובעים היה לתבוע זכות זו, לכל המאוחר, תוך 7 שנים ממועד פטירת המנוח ומשלא עשו כן הרי שתביעתם זו התיישנה. וכל כך מדוע? נוכח עיקרון הנפילה המידית במצוות סעיף 1 לחוק הירושה הקובע, כי "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו", הרי שזכויותיו של יורש קמות ועולות ביום הפטירה של המוריש. מעבר העזבון הן על פי דין והן על פי צוואה, הוא מידי ואוטומטי וברגע המוות הופכים היורשים לבעלים של נכסי המת ללא כל שהות בין רגע המוות לבין הפיכתם לבעלים בהתאם לזכויותיהם על פי דין או על פי צוואה. עקרון הנפילה המידית מתייחס בעיקר למישור הזמן ושולל "זמן ביניים" שבין בעלות המוריש לבעלות היורשים בעזבון (ראה ספרו של שאול שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965, הוצאת נבו, ירושלים, תשנ"ב - 1992), ע"א 108/86 עזבון לויט ראובן ואח' נ' אלקה קרמרסקי, פ"ד מ (3) 670). התובע קיבל לידיו את החזקה במשק מזה שנים, ואף לפני פטירת אביו. את זכותו זו בירושת אביו - בהיותו היורש המוכן והמסוגל לקיים את המשק הוא מימש זה מכבר. כל מבוקשו היום הוא להכריז על אותו מצב קיים. לעומת זאת, הנתבעים לא עתרו במשך כ- 30 שנה לקבל את אותו פיצוי שלטענתם הם זכאים לו בהתאם לסעיף 114 לחוק הירושה, לא הוכיחו כי היתה הסכמה לפיה הפיצוי ידחה לשלב מאוחר יותר, הסכמה שהיה בה כדי לדחות את מירוץ ההתיישנות, ועל כן תביעתם זו התיישנה. הדברים אמורים ביתר שאת, שעה שהלכה ידועה היא לפיה צו ירושה או צו קיום, הקובעים זהותם של היורשים או תוקפה של צוואה, הם בגדר צווים דקלרטיביים בלבד להבדיל מקונסטיטוטיביים. כך גם יש להתייחס לעתירת התובע שנועדה על מנת להצהיר על אותו מצב קיים לפיו הוא היורש המוכן ומסוגל לקיים את המשק. אמור מכאן; תביעת התובעים היא כאמור לסעד הצהרתי, ומתן סעד זה במקרה שלנו אין הוא אלא פועל יוצא ממציאות שקיימת מזה 30 שנה. לעומת זאת, יש להחיל על עתירת הנתבעים את אותם כללים והוראות של חוק ההתיישנות, ובהתאם לקבוע כי התביעה התיישנה. 52.גם אם נאמר, כי עסקינן בזכויות שנתקבלו בירושה, שכל עוד ולא ניתן צו ירושה אחר עזבון המוריש וניתן לבקשן באותו מועד בו נתבקש בית המשפט לקבוע את זהות היורשים בחלקו של כל אחד מהם בעזבון, הרי שנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה מחייבות דחיית עתירת הנתבעים בשל שיהוי, שכמוהו כזניחת הזכות. במקרה שלנו היורש המוכן ומסוגל לקיים את המשק, עושה זאת הלכה למעשה מזה כ-30 שנה, בידיעת הנתבעים, בהסכמתם וללא כל התנגדות מצידם. עמידה של הנתבעים על זכויותיהם לקבלת פיצוי, היתה מחייבת במקרה זה פניה כבר אז לערכאות. קבלת טענות הנתבעים ועתירתם בנסיבות דנן כמוה כמתן הכשר להתנהגותם הפסולה. התנהגות זו גרמה לתובע להסתמך על אותה הסכמה משפחתית ולפחות לאותה הסכמה שבשתיקה, לפיה הוא ממשיך לגור בנחלה, ממשיך לתפעל את הנחלה, לשאת בחובותיה והוצאותיה במשך עשרות שנים, מבלי שנדרש לפצות מי מבין אחיו, כאשר עתה הוא נדרש לראשונה לעשות כן. אילו דרישת הנתבעים היתה מועלית בזמן אמת ולא היו משתהים משך 30 שנה, הרי שלרשות התובע עמדה אז זכות הבחירה בין שתי חלופות, האחת, להמשיך ולהחזיק במשק ולקיימו ובה בעת לפצות את שאר היורשים, והשניה, לבחור למכור את המשק כבר אז, כאשר כולם מתחלקים בכספי התמורה שווה בשווה ומבלי שיידרש במשך 30 שנה לשאת בכל המעמסה של ניהולו של העסק בין אם פיזית ובין אם כלכלית, שעה שמנגד היה באפשרותו באותן שנים (בשנות ה- 70), בהיותו יליד וחבר המושב ואף כמי שנתפס בעיני כולם לרבות האגודה השיתופית "כבן ממשיך" לקבל משק אחר הנקי מחובות וללא כל שותף אחר. יש לזכור, כי התובע יליד המושב, חבר במושב מאז ומתמיד (למעט פרק זמן קצר ביותר), ואישתו אף היא חברה במושב. אפשרות בחירה זו נגזלה מהתובע שהסתמך על התנהגותם והסכמתם של הנתבעים ושינה את מצבו לרעה משהקדיש את כל מרצו, את משאביו ואת מיטב שנות חייו וחיי משפחתו למען שמירה על נחלת הוריו המנוחים. אי לכך הרי שהשיהוי שדבק בהתנהגות הנתבעים כמוהו כזניחת הזכות לפיצויים ודמי שימוש ומחייב דחיית תביעתם זו. סוף דבר: 53.אני מקבל את התביעה בתמ"ש 3760/05, ומצהיר על התובע כיורש היחיד של מלוא זכויות הוריו המנוחים בנחלה הידועה כחלקה ___ גוש ____ וחלקה נוספת ששטחה 41 דונם הנמצאת במשבצת קרקעית של כ.ב. 54.אני דוחה את התביעה בתמ"ש 3761/05. 55.הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. מותר לפרסום ללא שמות הצדדים וללא פרטים מזהים. חוזהחכירה