במסגרת בקשה למתן הוראות עתרה המבקשת לסעדים שונים כנגד המשיבים, ובהם סעד הצהרתי לפיו אין שעבוד בר תוקף על המקרקעין הידועים כחלק מחלקות 3 ו-5 בגוש 30456, מגרש 64 במבשרת ציון (להלן: "המקרקעין"); כי המשיב (להלן: "הבנק") אינו זכאי לנקוט בהליכי מימוש זכויותיה של חברת יונה יהודה - בנייה, פיתוח והשקעות בע"מ (להלן: "החברה") במקרקעין, וכי אף אם קיים שעבוד בר תוקף הרי שזכויותיו של הבנק מכוחו נדחות מפני זכויותיה של המבקשת, וזאת בשל התרשלותו בפיקוח על הפרויקט שהוקם על ידי החברה על המקרקעין. להלן העובדות הצריכות לעניין: 1. ביום 15.2.96 התקשרה החברה עם מינהל מקרקעי ישראל בחוזה פיתוח, לפיו ניתנה לה הזכות לפתח ולבנות על המקרקעין. בין הוראות החוזה, צוין כי מדינת ישראל או רשות הפיתוח הן הבעלים של המקרקעין, וכי המינהל "מוכן להחכיר ליוזם את המגרש בתנאי מוקדם ורק לאחר שהיוזם יפתח את המגרש ויבנה עליו את המבנים תוך תקופת הפיתוח, כדי שישמשו למטרת ההקצאה ובתנאי שימלא אחר כל הוראות הסכם זה". עוד כפי שנקבע, תקופת הפיתוח תמשך עד ליום 1.1.98, קרי, כשנתיים ימים. 2. לצורך מימון רכישת המגרש והוצאות הפיתוח נטלה החברה הלוואה בסך 7,200,000 ₪ מהבנק. בהסכם ההלוואה, שנחתם ביום 7.2.96, התחייבה החברה להעמיד לטובת הבנק בטחונות שונים, ובין היתר "משכנתא ראשונה, ללא הגבלה בסכום, על הנכס ועד לרישומה תשמש בידי הבנק התחייבות מינהל מקרקעי ישראל אותה ימציא הלווה לבנק", וכן אגרת חוב "אותה ירשום הלווה לטובת הבנק בגין כל זכויותיו בנכס" (סעיפים 2(א)-(ב) להסכם ההלוואה, להלן: "הסכם ההלוואה הראשון"). באותו המועד נערכה אגרת חוב לזכות הבנק, "על כל זכויות החכירה של החברה במגרש מס' 64..." וכן על כל זכויות החברה מכוח פוליסת הביטוח שתוצא עם התחלת הבניה במקרקעין. ביום 25.2.96 נרשמה אגרת החוב ככתבה וכלשונה ברשם החברות. 3. ביום 21.2.96 נתן המינהל לבנק "התחייבות לרישום משכנתא בלשכת רישום המקרקעין והסכמה לרישום משכון על זכויות חוזיות (הסכם פיתוח כללי)". במסגרת ההתחייבות אישר המינהל כי החברה מחזיקה במקרקעין כבת רשות בלבד. עוד אישר, כי ידוע לו שהחברה עמדה לקבל מהבנק הלוואה שתובטח בין היתר ברישום משכנתא בדרגה ראשונה לטובת הבנק בסכום ההלוואה על זכות החכירה בנכס "אם וכאשר תירשם זכות זו על שמו [של היזם (החברה) - ח'ב'] בלשכת רישום המקרקעין, בכפוף לקיום כל תנאי הסכם הפיתוח על ידו". המינהל ציין עוד, כי הוא מתחייב כלפי הבנק "כי אם וכאשר נסכים לרישום זכות החכירה, לא נעביר ולא נרשום את זכות החכירה ע"ש היזם, או מטעמו על שם מישהו אחר, אלא אם באותו מעמד תרשם לזכותכם משכנתא בדרגה ראשונה על זכות החכירה בסכום בלתי מוגבל". עם זאת צוין בכתב ההתחייבות, כי אין באמור כדי להגביל את סמכויותיו וזכויותיו של המינהל על פי הסכם הפיתוח "לרבות ביטולו - הכל כאמור בהסכם הפיתוח" (שם, סעיפים 1-2). 4. ביום 21.8.96 נחתם בין החברה ובין הבנק הסכם נוסף, שעניינו הליווי הפיננסי שהעניק הבנק לבנייה שעתידה הייתה החברה לבצע על המקרקעין (להלן: "הסכם ההלוואה השני"). בגדרו של ההסכם התחייבה החברה לשעבד לטובת הבנק מיטלטלין שונים, ובהם זכויות פיננסיות בחשבון הבנק שלה, כל הכספים המגיעים ואשר יגיעו לה ממכירת היחידות בפרויקט, ציוד וחומרי בניין שיימצאו בפרויקט, פיקדונות בחשבון התקבולים, זכויות חוזיות אל מול ספקים, קבלני משנה ונותני שירותים בקשר עם הבנייה בנכס, ועוד. גם התחייבות זו קיבלה תוקף באגרת חוב שנרשמה ביום 8.9.96 (להלן: "אגרת החוב השנייה"). 5. ביום 28.6.98 נכרת הסכם בין החברה למבקשת, לרכישת דירה בת ארבעה חדרים במקרקעין, בתמורה לסך של 270,000$. בין יתר הוראות ההסכם צוין בסעיף 6.2 לו, כי "הקונה מצהיר כי הודע לו שהחברה התקשרה עם בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ לשם ליווי הבניה לרבות הנפקת ערבויות ומתן משכנתאות לרוכשי הדירות בפרויקט ולצורך זה שיעבדה החברה לבנק האמור כספי התקבולים מאת רוכשי הדירות... וכן את זכויותיה בחלקה, הכל כמפורט בנספח ה' לחוזה". בנספח ה' לחוזה צוין כי ידוע לקונה שהחברה קיבלה אשראי מהבנק, וכי חשבון הליווי על תכולתו משועבדים לבנק. במסגרת הנספח התחייבה המבקשת כי תעביר התשלומים עבור הדירה אך ורק לחשבון הפרויקט, וכי העברת התשלומים לחשבון האמור מהווה תנאי לקבלת ערבות חוק מכר (ס' 4-6 לנספח ה'). עוד נקבע כי "ידוע לקונה כי אם לא יקיים האמור בסעיפים 5, 6 ו-9 כאמור לעיל יהיה הבנק רשאי שלא להכיר בו כרוכש היחידה והבנק לא ישחרר את היחידה מהשעבוד שלזכותו כל עוד תהיה החברה חייבת לבנק כספים כלשהם" (ס' 11 לנספח). ביום 28.12.98 קבלה המבקשת החזקה בדירה, והיא מצויה בחזקתה עד היום. 6. ביום 19.6.00 הגיש הבנק ללשכת ההוצאה לפועל בקשה למינוי כונס נכסים על המקרקעין. במסגרת הליכי הכינוס הוצאה למבקשת הודעת פינוי באמצעות החברה. ביום 30.4.01 הגישה המבקשת תובענה לבית משפט זה (ת"א 3192/01), במסגרתה עתרה לסעדים דומים לאלו שהתבקשו בבקשה דנן. משהתברר כי החברה מצויה בפירוק, הורה בית המשפט (כב' השופט ע' חבש) בהחלטה מיום 7.6.05 על עיכוב ההליכים בתובענה לפרק זמן של ששה חודשים, בציינו כי ראוי שהתביעה תתברר בפני בית משפט של פירוק. בהתייחס לאמור הוגשה הבקשה דנן ביום 27.9.06, לאחר שכנטען נמחקה התביעה לבקשת המבקשת. כעולה מהבקשה, טענתה העיקרית של המבקשת היא כי השעבוד הנטען על ידי הבנק אינו תקף וממילא הוא מנוע מלממשו. זאת מאחר שכעולה מההסכמים בין החברה לבנק, וכן מאגרות החוב שנרשמו בהתאם, כל ששועבד ביחס למקרקעין היה זכויות חכירה, בשעה שלחברה לא היו מעולם זכויות חכירה במקרקעין, אלא זכויות פיתוח בלבד. בנוסף טענה המבקשת באריכות רבה, כי גם בהנחה ששעבוד בר תוקף נרשם לטובת הבנק, הרי שהוא נסוג מפני זכותה במקרקעין, בעיקר בשל התרשלותו של הבנק בליווי ופיקוח על עבודות הבניה במקרקעין, שכנטען הובילה בסופו של יום לגירעונות בפרוייקט שנבנה על המקרקעין. 7. במסגרת הדיון שנערך ביום 20.4.09, הסכימה המבקשת לפיצול הדיון כך שתחילה תידון שאלת תוקף השעבוד, ורק לאחר מכן, ככל שיידרש, יידונו הטענות האחרות. בהתייחס לאלה, ועל יסוד הסכמת הצדדים, מונה עו"ד יאיר כהן כמנהל מיוחד לבדיקת תוקף השעבוד של הבנק, לרבות גובה החוב. (עוד נקבע, כי ביתר הטענות תינתן החלטה לגופה על יסוד המסמכים והטיעונים שהובאו). 8. כפי שפורט בהחלטתי מיום 15.12.09, מחוות דעתו של המנהל המיוחד שניתנה בנושא עולה כי אין לבנק שעבוד בנכס המקרקעין ואין הוא נושה מובטח לגבי זכויות החברה בו, בעיקר בהתייחס לכך כי באגרות החוב משכנה החברה אך את זכויות החכירה, שלא היו בשלב זה בידה, שכן מעמדה דאז היה של בת רשות בלבד. המנהל המיוחד הפנה אף לכך, כי גם באגרת החוב הנוספת אליה הפנה הבנק כתימוכין לטענתו בדבר השעבוד הרובץ על המקרקעין, לא מושכנו זכויות קנייניות אלא זכויות כספיות שונות. עוד כפי שנקבע בהחלטה, "למעשה ולכאורה דין הבקשה להתקבל, ולו ברכיב בו התבקש להצהיר כי אין שעבוד בר תוקף על המקרקעין". זאת, בהתייחס לקביעותיו של המנהל המיוחד בנושא, למעמדו בהליכי הפירוק כזרועו הארוכה של בית המשפט ולעובדה כי בענייננו הוא אף מונה בהסכמת הצדדים וחיווה דעתו לאחר שמיעת טענותיהם בנושא. עם זאת ולפנים משורת הדין ניתנה לבנק אפשרות להעלות טענותיו בנושא קודם מתן החלטה לגוף העניין. במסגרת הדיון שנערך ביום 21.1.10 לצורך האמור, טען בא-כוח הבנק כי חוזה הפיתוח מהווה שלב במעבר אל חוזה חכירה במקרקעין, כאשר המעבר לחוזה כאמור הוא אוטומטי עם סיום הבנייה במקרקעין, וכתימוכין לטענה הפנה לנוסח חוזה הפיתוח שנכרת בזמנו בין החברה לבין המינהל (מש/1). משכך לטענתו יש לראות את חוזה הפיתוח כ"חוזה חכירה על תנאי", ומשהתנאי התקיים, ממילא הזכויות שהיו בידיה של החברה עובר לכך הופכות באופן אוטומטי לזכויות חכירה "ולכן העובדה שחוזה פיתוח מוכר בשם זה לא צריך לשנות ובימ"ש בדיני חוזים לא בודק כותרות ולא שמות של מסמכים אלא לגופו של ענין". הבנק הוסיף וטען, כי אילו התנאי לא היה מתקיים בעתיד, כבמקרה דנן, "אז כמובן שהשעבוד לא היה תופס את מה שאין", אולם בענייננו "אין מחלוקת עובדתית... שהתנאי התקיים ועובדה היא שחוזה הפיתוח הפך להיות חוזה חכירה והזכויות היום הן חוזה חכירה בפועל..." (עמ' 21 לפר'). כאן המקום לציין, כי בהמשך חזר בו הבנק מטענתו אודות קיומו של חוזה חכירה ביחס למקרקעין, אף כי לשיטתו המכשול היחיד בפני חתימת הסכם כאמור נעוץ בכך שהוא טרם החריג את זכויותיה של המבקשת ממסגרת השעבוד (שם, עמ' 25). על יסוד האמור ביקש הבנק לקבוע, כי אגרת החוב הראשונה שעניינה זכויות חכירה של החברה במקרקעין חלה גם על המקרקעין נשוא הבקשה, וכי הוא רשאי להמשיך בהליכי מימוש השעבוד. עוד הפנה לכך, כי מאחר שחברות רבות מקבלות בשלב ראשון זכויות פיתוח בלבד, להחלטה לפיה זכויות פיתוח אינן זכויות חכירה על תנאי תהיינה השלכות רוחב על ענף הקבלנות כולו. 9. המבקשת, מנגד, ביקשה לאמץ את מסקנותיו של המנהל המיוחד לעניין תוקף השעבוד, וטענה כי על פי הפסיקה, גם בהנחה שחוזה פיתוח מהווה חוזה חכירה על תנאי, הרי שהתחולה הרטרואקטיבית של התנאי מצויה רק במישור מערכת היחסים שבין הצדדים להסכם, קרי, החברה והבנק, ואינה משפיעה על זכויות צדדים שלישיים. עוד ציינה כי "בקשר לדירה העומדת על הפרק אין ולא נחתם עד היום הסכם חכירה עם המינהל, לא עם חברת יונה יהודה וגם לא עם הדיירת הרוכשת. מה שרלוונטי לגבי הדירה הזו זה חוזה הפיתוח וחוזה הפיתוח בלבד", וטענה כי ככל שהבנק סבור כי החברה עמדה בתנאים לחתימת חוזה חכירה, הנטל להוכיח קיומם מונח לפתחו של האחרון. 10. לאחר ששמעתי טענות הצדדים ועיינתי בכלל החומר הרלוונטי, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל, ככל שהיא מתייחסת לסעד הצהרתי לפיו אין שעבוד תקף על המקרקעין. כפי שפורט בהרחבה בדו"ח המנהל המיוחד, על מנת ששעבוד שיוצרת החברה לטובת נושיה, יוכר כתקף כלפי כולי עלמא, נדרש כי הוא יפורט במסגרת איגרת חוב, וכי זו תירשם במרשם המתנהל אצל רשם החברות (ראו גם סעיפים 165 ו-178 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983). על חשיבותו של המרשם עמד בית המשפט העליון בפסק הדין בע"א 6400/99 מיראז' נד בנק הפועלים, פ"ד נו(4) 830, 853 (2002), כדלקמן: "תפקידו ההיסטורי-מסורתי של המרשם היה להעיד על אמיתותה של עיסקת השעבודים כדי למנוע קנוניות בין החייב לבין נושיו. שעבוד שלא נרשם היה חסר תוקף כי נחשב כתרמית. כלומר, הרישום נועד להגן על הנושה המובטח, והוא קיבל תעודה המעידה על האותנטיות של השעבוד. בהתפתחות מאוחרת יותר החל מרשם השעבודים לשמש כמקור מידע למי ששוקל התקשרות עסקית עם החברה. ואמנם, כיום תפקידו העיקרי של המרשם הוא מתן מידע לצדדים זרים על טיב הזכויות בנכסי החברה...". בענייננו, כעולה מאיגרת החוב הראשונה, נשוא הדיון דכאן, כל שנכלל בה היה זכויות החכירה של החברה. עם זאת, באותו המועד, ולמעשה עד לעצם היום הזה, לחברה לא היו זכויות חכירה כלל במקרקעין, אלא זכויות פיתוח בלבד. כך, מחוזה הפיתוח שנכרת בין האחרונה לבין המינהל ביום 15.6.96 צוין כי "הואיל והמינהל יהיה מוכן להחכיר ליוזם את המגרש בתנאי מוקדם ורק לאחר שהיוזם יפתח את המגרש ויבנה עליו את המבנים תוך תקופת הפיתוח, כדי שישמשו למטרת ההקצאה ובתנאי שימלא אחר כל הוראות הסכם זה" וכי "היזם מסכים לקבל את המגרש לרשותו בתנאים האמורים". עוד צוינו תנאים נוספים, כגון זהות הנושא בהוצאות הפיתוח ובאגרות השונות לרשות המקומית, וכן ניצול הבנייה המירבית במקרקעין וכיוצא באלה. מהוראות ההסכם עולה אם כן, כי עסקינן בחוזה פיתוח בו העניק המינהל ליזם המתקשר - לאמור לחברה - את הזכות החוזית לפתח את הקרקע ולבנות עליה, כאשר רק לאחר הפיתוח והבנייה, כמו גם העמידה בתנאים נוספים, יהיה מוכן המינהל להחכיר לה הקרקע. בניגוד לטענותיו של הבנק, אין מדובר בחוזה חכירה על תנאי, בו בהתקיים כלל התנאים הופכת החברה לבעלת זכויות חכירה מלכתחילה, או במעבר אוטומטי למסגרת של חוזה חכירה בהתקיים כל התנאים, אלא במערכת חוזית נפרדת לכל דבר ועניין. מסקנה זו מתחזקת בשים לב למכתב מיום 21.2.96, בו הביע המינהל הסכמתו לרישום משכון על הזכויות החוזיות של החברה מכוח הסכם הפיתוח, ובו צוין כי החברה היא בעלת זכויות של בת-רשות בלבד במקרקעין, וכאשר התחייבותו של המינהל לרישום המשכון תתממש "אם וכאשר נסכים לרישום זכות החכירה, לא נעביר ולא נרשום את זכות החכירה ע"ש היזם... אלא אם באותו מעמד תרשם לזכותכם משכנתא מדרגה ראשונה על זכות החכירה בסכום בלתי מוגבל". עוד צוין, כי המינהל לא יהיה מנוע ומוגבל בהפעלת סמכויותיו וזכויותיו על פי ההסכם "לרבות ביטולו". 11. לא זו אף זו, הפרשנות שעותר הבנק ליתן להסכם הפיתוח, קרי, כמעניק זכויות חכירה רטרואקטיביות כלפי כולי עלמא עם מילוי תנאי הסכם הפיתוח, נדחתה בדעת רוב בע"א 85/88 קנית - ניהול השקעות ומימון בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רמת-גן, פ"ד מב(4) 782 (1989). בעניין קנית, התעוררה השאלה על מי חלה חובת תשלום היטל השבחה שהטילה הוועדה המקומית בגין שינוי תכנית בניין ערים - האם על מינהל מקרקעי ישראל, שהיה הבעלים הרשום של החלקה, או על קנית, שנקשרה בהסכם פיתוח עם המינהל. לצורך הדיון התעוררה שאלת הקשר בין חוזה הפיתוח לבין חוזה החכירה, כמו גם הדרך למעבר מהראשון לשני. בעוד שכב' השופט א' חלימה סבר, בדעת מיעוט, כי אף שלא נחתם הסכם חכירה בין המינהל לבין קנית, הרי משעמדה קנית בכל התחייבויותיה על פי הסכם הפיתוח היא עברה במישרין למעמד של חוכרת, ובלשון אחרת - מעמדו של הסכם הפיתוח הוא כשל חוזה חכירה על תנאי מפסיק, בו זכות החכירה פוסקת כאשר היזם לא עמד בתנאי ההסכם, סברו שופטי הרוב כי הסטטוס הראשוני על פי הסכם הפיתוח, המוקנה ליזם, הוא של בר רשות בלבד, כאשר בהמשך הדרך, וככל שהיזם יעמוד בהתחייבויותיו על פי הסכם הפיתוח, הוא יהיה זכאי לקבל מעמד של חוכר לדורות. עם זאת נקבע, כי אין בקיום האפשרות לעבור לבסוף לחוזה חכירה, כדי לשנות מהעובדה כי בתקופת הפיתוח אין ליזם מעמד של חוכר, אף כאשר הצדדים הסכימו בינם לבין עצמם כי חוזה החכירה יחול באופן רטרואקטיבי. כך, בלשונו של כב' השופט (כתוארו אז) א' ברק, אשר לדעתו הצטרף כב' השופט ג' בך - "החוזה שנכרת בין המערערת לבין מינהל מקרקעי ישראל אינו מעניק למערערת מעמד מידי של חוכרת לדורות. אכן, סבור אני, כי לשון החוזה אינה מלמדת על כך, כי למערערת ניתן מיד עם כריתת החוזה מעמד של חוכרת לדורות. החוזה נוסח בזהירות, ועל-פי לשונו עניין לנו בהסדר מורכב, אשר בתחילתו המערערת אינה חוכרת לדורות, ורק לאחר זמן היא הופכת לחוכרת לדורות... איני רואה כל סיבה לפרש הסדר זה באופן שונה מהתכלית אותה ראו הצדדים לנכון להגשים, כפי שזו עולה מלשון החוזה. מוכן אני להניח, כי ביחסים שבין הצדדים, עם קיום כל תנאי ההסכם, הופכת המערערת לחוכרת לדורות למפרע מיום כריתת החוזה. אין בפעולה רטרואקטיבית זו כדי להעניק זכות שלטונית לוועדה המקומית. ההסדר הרטרואקטיבי שבין הצדדים קובע את מערכת היחסים הנורמאטיביים שביניהם. אין הסדר זה משנה את המציאות האובייקטיבית. מציאות זו הינה, כי בעת הטלת מס ההשבחה לא הייתה המערערת חוכרת לדורות, ועל כן אין הוועדה המקומית זכאית לגבות ממנה את ההיטל" (שם, עמ' 787, ההדגשות אינן במקור - ח'ב'). הלכה זו אושרה בשנית בע"א 10074/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' גרוסברד, תק-על 2006(4) 1133, 1136 (2006), כאשר נקבע כי אף שחוזה פיתוח "ערב חוזה חכירה", בהקשר של התנהלות "רגילה" יכול להיחשב "כמעין שלב ראשון לחוזה חכירה, קרי, הוא "משדר" חכירה. ואולם, אין לומר, בעקבות הלכת קנית, כי הפירוש שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי מצדיק התערבות; באופן משפטי, בעת הטלת המס לא הייתה החברה חוכרת לדורות". 12. אמנם, כפי שציין בא-כוח הבנק, המגמה בפרשנות חוזים הינה לא אחת להעניק משקל רב יותר לכוונת הצדדים כעולה מההסכם, ופחות להיצמד לכותרתו. עם זאת וכפי שנקבע במקרה נוסף בו עלתה שאלת סיווג חוזה פיתוח, כי "יש לבחון כל חוזה לפי הזכויות המהותיות הנוצרות בו, וקיימת הנחת מוצא, המתיישבת לדעתי עם השכל הישר ונסיון החיים, לפיה ככלל מבטאת לשון החוזה זכויות אלה. יש לזכור גם, כי רוב רובם של החוזים עוסקים בזכויות מוכרות ומובנות - ובכגון אלה המשקל שיינתן למונח בו נוקטים הצדדים לתיאורן יהיה פחות. ואולם מנגד, בחוזים מורכבים וייחודיים - דוגמת החוזה שבפנינו - לא ניתן לומר שהצדדים נטלו מערכת חוזית רגילה ושינו את שמה כדי להפיק רווח כזה או אחר..." (רע"א 10998/07 הוועדה המקומית לתכנון ובניה גזר נ' חברת דרך ארץ הייויז (1997) בע"מ, תק-על 2008(2) 2592, 2594 (2008)). 13. מהמורם לעיל עולה, כי בשלב בו שעבדה החברה את זכויותיה במקרקעין, כל שהיה בידיה הוא זכויותיה על פי הסכם הפיתוח בלבד, הא ותו לא. אין חולק כי הסכם חכירה מעולם לא נכרת לגבי הנכס. יתר על כן, למעט טענות בעלמא בנושא, לא הראה הבנק כי הוא עמד בכל התנאים על מנת שיהיה זכאי להיקשר בהסכם חכירה עם המינהל. מכל מקום, גם בהנחה שחוזה חכירה היה נכרת בשלב כלשהו, לא היה בכך לשנות מהמסקנה לפיה במועד בו נרשמו איגרות החוב לא היו לחברה זכויות חכירה, וממילא השעבוד נשוא אגרות החוב לא חל עליהן. בנסיבות אלה, ידיעתה של המבקשת אודות קיומו של שעבוד על המקרקעין אינה בעלת נפקות לשאלת קיומו של השעבוד, בניגוד, לדוגמה, למצב בו הייתה מתעוררת שאלה מתחום הזכויות הנוגדות, בו מודעות בעל הזכויות השני בזמן לקיומו של בעל זכויות ראשון, משפיעה על שאלת תום הלב שלו. זאת ועוד, השאלה האם קיים שעבוד אינה בעלת נפקות אך במישור היחסים בין המבקשת לבנק, אלא משפיעה על כלל מערכת הנשייה של הבנק כלפי החברה ויתר נושיה. אשר על כן אני קובעת כי לבנק אין שעבוד תקף על זכויות החברה במקרקעין. נוכח התוצאה בבקשה דנן, יודיעו באי כוח הצדדים בבש"א 4074/08, עד ליום 20.12.10 אם יש צורך במתן החלטה גם בבש"א האמורה. הבנק יישא בהוצאות המבקשת בסך 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 1.1.2011. חכירהחוזההסכם פיתוח