פתח דבר 1. ביום 26.1.2005 פורסם חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) (תיקון), תשס"ה-2005 (להלן-"החוק המתקן"). חוק זה הרחיב מאוד את היקף עשיית הדין העצמית במקרקעי ציבור לעומת הנוסח המקורי של החוק משנת 1981. ב"מקרקעי ציבור", כהגדרתם בחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), תשמ"א-1981 (להלן-"חוק סילוק פולשים"), דהיינו ב"מקרקעי ישראל" ובמקרקעין של רשות מקומית, ניתן לפנות פולש על דרך של פעולה עצמית, בלא היזקקות לערכאות משפט. לפי החוק המקורי, פולש נחשב למי שמלכתחילה תפס "מקרקעי ציבור" שלא כדין. רק כנגד פולש שכזה, ניתן היה להוציא צו סילוק יד כמעשה של עשיית דין עצמית. במסגרת החוק המתקן, הוספה לחוק סילוק פולשים הוראת סעיף 4א, אשר לא נכללה בחוק המקורי. הוראה זו הרחיבה את הגדרת המונח פולש בחוק סילוק פולשים. לעניין חוק סילוק פולשים יראו פולש גם מי שמלכתחילה תפס "מקרקעי ציבור" כדין, אך בדיעבד הפכה תפיסה זו לתפיסה שאינה כדין. דהיינו, עשיית הדין העצמית על פי החוק המתקן, ניתנת להפעלה גם במצב שבו היו יחסים חוזיים קודמים בין הצדדים אך יחסים חוזיים אלה הסתיימו זה מכבר. סמכות זו לעשיית דין עצמית, כנגד מי שתחילת החזקתו בנכס הייתה כדין, אינה מותרת אם ההחזקה כדין עלתה על שבע שנים רצופות. כך קובעת הוראת סעיף 4א לחוק סילוק פולשים, שכותרתה "המשך החזקת מקרקעי ציבור לאחר סיום חוזה או פקיעתו": "א.לעניין חוק זה, יראו תפיסה של מקרקעי ציבור שלא כדין, גם אם אותו אדם החזיק בהם לאחר מועד סיומו או פקיעתו של חוזה שהתיר את החזקתם, ובלבד שמשך תקופת ההחזקה מכוח חוזה לא עלתה על שבע שנים רצופות, ונשלחה הודעה לתופס מקרקעי הציבור, ולפיה הסתיים החוזה ואין כוונה להאריכו או שפקע החוזה, לפי העניין, וכי על התופס לפנות את מקרקעי הציבור. ב.נתפסו מקרקעי ציבור שלא כדין כאמור בסעיף קטן (א), יחולו הוראות סעיף 4 בשינויים אלה: (1) יראו את מועד תום ההחזקה כדין בשל סיומו או פקיעתו של החוזה האמור בסעיף קטן (א), כיום התפיסה; (2) מועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו לא יקדם מתום שישים ימים מיום מסירת הצו" (ההדגשה שלי- מ' י'). 2. במוקד הבקשה שבכותרת (בש"א 174901/06, להלן-"הבקשה") מתעוררת שאלת פרשנותה של הוראת סעיף 4א לחוק סילוק פולשים. 3. עניין לנו בבקשה במסגרתה עותרת המבקשת למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיבה 1 לבצע שני צווים לסילוק ידה של המבקשת משני חניונים הידועים כחניון הברזל וחניון הנחושת ולנקוט הליכים לפינויה מהם, עד למתן פסק דין בתביעה. ייאמר כבר עתה, כי הצווים המדוברים הוצאו בתאריך 26.7.06, על-פי סעיף 4א לחוק סילוק פולשים (להלן-"צווי סילוק הפולשים" או "הצווים"). 4. הבקשה הוגשה בגדרי תביעה (ת.א. 55423/06, להלן-"התביעה העיקרית") בה מתבקש בית המשפט להצהיר כי צווי סילוק הפולשים שהוצאו ע"י העירייה בטלים וכן ליתן צו מניעה קבוע האוסר על העירייה וכל אדם מטעמה לפנות את המבקשת מחניון הברזל ומחניון הנחושת מכוחו של חוק סילוק פולשים. התביעה והבקשה נשענות על סעיף 5ב לחוק סילוק פולשים, שכותרתו "פנייה לבית המשפט", ולפיו: "(א) הרואה את עצמו נפגע ממתן צו, רשאי לפנות לבית משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצאים מקרקעי הציבור שהצו חל עליהם, עד למועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו, כדי להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור; הוכיח את זכותו כאמור, יבטל בית המשפט את הצו ואת הפעולות שנעשו מכוחו. (ב) פניה לבית המשפט לפי סעיף זה לא תעכב את ביצוע הצו אלא אם כן החליט בית המשפט אחרת, לאחר שנתן לממונה הזדמנות להשמיע את טענותיו. (ג) על אף הוראת סעיף קטן (ב), רשאי בית המשפט, במעמד צד אחד, ליתן צו זמני לעיכוב ביצוע הצו, לתקופה שלא תעלה על עשרה ימים, ועד למועד קיום הדיון בבקשת העיכוב במעמד הצדדים. (ד) שר המשפטים רשאי לקבוע סדרי דין בהליכים לפי סעיף זה". 5. ביום 28.9.06 נתתי צו ארעי של עיכוב ביצוע וקבעתי מועד לדיון בבקשה במעמד הצדדים. 6. השאלה העומדת להכרעה בגדרי הבקשה הינה, האם קמה בענייננו עילה חוקית לעיכוב ביצוע צווי סילוק הפולשים שהוציאה העירייה כנגד המבקשת, אם לאו. דיון בשאלה האמורה, נשלט ע"י העקרונות הכלליים של תורת הסעדים הזמניים. הוא ייעשה בהתאם למבחנים למתן סעד זמני הקבועים בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן-"תקנות סד"א"), שהם: הוכחת קיומה של זכות לכאורה על בסיס ראיות מהימנות (שאלת סיכויי ההצלחה של המבקשת בתביעה העיקרית); שיקולי מאזן הנוחות; ושיקולי יושר (האם הבקשה הוגשה בתום לב והאם מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין). טרם שאבחן אם השכילה המבקשת להוכיח כי היא עומדת בתנאים הנדרשים לקבלת הסעד הזמני המבוקש בבקשה, מן הראוי לפרוש את התשתית העובדתית, הדיונית והמשפטית הצריכה לעניין. עיקרי העובדות 7. המבקשת הינה חברה פרטית העוסקת בניהול והפעלת חניונים. המשיבה 1 (להלן-"העירייה") הינה הבעלים של מקרקעין המשמשים כשני חניונים (להלן-"החניונים" או "המקרקעין"). החניון האחד, הינו חניון שנקרא בעבר חניון שוק האבטיחים וכעת נקרא חניון הברזל, הידוע כגוש 6638 חלק מחלקות 258, 259 ו-262, והנמצא ברחוב הברזל 22 בתל-אביב (להלן-"חניון הברזל"); החניון השני, הינו חניון הנקרא חניון הנחושת, הידוע כגוש 6638 חלקה 622, והנמצא ברחוב הנחושת פינת רחוב הברזל בתל-אביב (להלן-"חניון הנחושת"). המדובר בשני חניונים אשר קיימת סמיכות גיאוגרפית ביניהם. בבקשה צוין, כי המרחק בין שני החניונים הוא כ- 50 מטר, בקו אווירי. המשיבה 2 (להלן- "אחוזות חוף") הינה תאגיד עירוני, המנהל עבור העירייה את מערך החניונים בעיר לפי חוזה מסגרת. 8. בשנת 1997 פרסמה חברת נתיבי איילון בע"מ (להלן-"נתיבי איילון") מכרז להפעלת חניון הברזל שהיה ידוע באותה עת כ"חניון שוק האבטיחים". בהתאם לחוזה מסגרת שנחתם בין העירייה לבין נתיבי איילון, קיבלה נתיבי איילון זכות שימוש זמנית בחניון הברזל, לשם הפעלתו כחניון לציבור. במכרז זכה מר יעקב יעקובוב (שפעל באמצעות הפירמה יעקובוב חניונים שמירה וניקיון), ונחתם עימו חוזה מס' 348-4 (להלן-"החוזה הראשון") לתקופת הפעלה של שנה (מ- 1.4.1997 ועד 31.3.1998) עם אופציה של נתיבי איילון להאריך את תקופת ההפעלה בשנתיים וזאת עד ליום 31.3.2000 (להלן-"תקופת החוזה הראשון"). 9. לאחר שהרשאת נתיבי איילון לשימוש בחניון הברזל הסתיימה, נחתם, ביום 18.1.00, חוזה מסגרת בין העירייה ובין אחוזות החוף. על-פי הוראות חוזה המסגרת הועברו החניונים שהופעלו ע"י נתיבי איילון לטיפול אחוזות החוף. לקראת סיום תקופת החוזה הראשון, פרסמה אחוזות החוף מכרז חדש לתפעול חניון הברזל ע"י מפעיל חיצוני (מכרז מס' 3/2000). חברת יעקובוב ובניו-חניונים שמירה ונקיון בע"מ זכתה במכרז הנ"ל (להלן-"חברת יעקובוב ובניו"). יובהר, כי חברת יעקובוב ובניו אינה המבקשת. באותם זמנים, היה מר יעקב יעקובוב בעל מניות ומנהל בחברה האמורה. בעקבות הזכייה במכרז, נחתם עם חברת יעקובוב ובניו חוזה הפעלה מס' 1002/00 (להלן-"החוזה השני"). תקופת ההפעלה של חניון הברזל על-פי החוזה השני הייתה בת שנה (מיום 2.4.2000 ועד ליום 31.3.2001), עם זכות ברירה לאחוזות החוף להאריך את תקופות ההפעלה בשתי תקופות נוספות בנות שנה כל אחת. דהיינו, עד ליום 31.3.03 (להלן-"תקופת החוזה השני"). 10. במועד כלשהו בשנת 2001 נתפס חניון הנחושת ע"י פולשים. העירייה הוציאה כנגד הפולשים צו לסילוקם בהתאם לחוק סילוק פולשים. לאחר קיומו של הליך משפטי בין העירייה לבין הפולשים בוצע הצו והחניון הפיראטי נסגר. על מנת למנוע פלישה נוספת למקרקעין הוצא ע"י העירייה צו לשימוש ארעי במגרש כחניון ציבורי, בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים), התשמ"ז-1987. חניון הנחושת הועבר לאחוזות החוף, לצורך הפעלתו כחניון בתשלום, החל מיום 15.5.02. לאור האמור ולאור הסמיכות הגיאוגרפית בין חניון הברזל וחניון הנחושת, החליטה ועדת המכרזים של אחוזות החוף (בישיבתה מיום 27.5.02), למסור לחברת יעקובוב ובניו, אשר הפעילה באותו מועד את חניון הברזל, את תפעול חניון הנחושת לשנה אחת. יוטעם, כי חברת יעקובוב ובניו הסכימה למהלך זה. 11. ביום 2.7.02 נחתם בין אחוזות החוף ובין חברת יעקובוב ובניו הסכם מס' 5021/02 להפעלת חניון הנחושת (להלן-"החוזה השלישי"). תקופת ההפעלה שנקבעה בחוזה השלישי הייתה בת שנתיים ימים (מיום 1.7.02 ועד ליום 30.6.04; ראו האמור בס' 4.1 לחוזה השלישי), עם זכות ברירה לאחוזות החוף להאריך את תקופת ההפעלה לתקופה נוספת של שנתיים. דהיינו, עד ליום 30.6.06 (להלן-"תקופת החוזה השלישי"; ראו האמור בס' 4.2 לחוזה השלישי). 12. עם תום תקופת החוזה השני בעניין הפעלת חניון הברזל (31.3.03) , לאחר מימוש מלוא זכות הברירה שהוקנתה לאחוזות החוף על-פיו, החליטה ועדת המכרזים של אחוזות החוף, להחיל את החוזה השלישי שעניינו תפעול חניון הנחושת, גם על חניון הברזל. למעשה, מאז יום 1.4.03 ועד ליום 30.6.06 הוצמד חניון הברזל לחניון הנחושת ולחוזה השלישי שהתיר הפעלתו של חניון הנחושת. נמצא לנו, כי החל מיום 1.4.03 ועד ליום 30.6.06, החוזה השלישי הוא החוזה שחל על שני החניונים. 13. כאן המקום לעשות אתנחתא קלה ולספר לקורא, כי בסוף חודש מרץ שנת 2003, אישרה אחוזות החוף לחברת יעקובוב ובניו להמחות למבקשת את כל הזכויות וההתחייבויות של חברת יעקובוב ובניו, הנוגעות לחניון הברזל ולחניון הנחושת. החל מחודש אפריל 2003, ביצעה המבקשת את כל התשלומים לאחוזות החוף ונכנסה בנעליה של חברת יעקובוב ובניו, לכל דבר ועניין. 14. ביום 19.2.06, למעלה משלושה חודשים טרם תום תקופת ההפעלה של החניונים (30.6.06), הודיעה אחוזות החוף למבקשת כי תוקפו של החוזה השלישי יפקע ביום 30.6.06 וכי עליה לפנות את החניונים ביום זה (להלן-"מועד הפינוי"; נספח ה' לתגובת אחוזות החוף). וזהו נוסח הדברים: "הנדון: סיום תקופת הפעלת חניון הברזל וחניון הנחושת הריני להודיעך כי ביום 30.6.2006 יפוג תוקף הסכם ההתקשרות לעניין החניונים שבנדון. אשר על כן, הנך נדרש בזאת לפנות את החניונים שבנדון ולהשיבם לחזקתנו ביום 30.6.2006, כשהם פנויים מכל חפץ ואדם ובכפוף לכל תנאי הסכם ההתקשרות. ....". 15. ביום 20.4.06 פנתה המבקשת אל אחוזות החוף בבקשה להקמת מבנה פריק על חשבונה בחניון הברזל ולהארכת תקופת הפעלת חניון הברזל בשבע שנים (נספח ו' לתגובת אחוזות החוף). בפנייה דנן, לא העלתה המבקשת כל טענה לפיה, קיימת לה זכות (חוזית או קניינית) להמשך הפעלת החניונים לשנתיים נוספות, היינו, עד ליום 30.6.2008. 16. ביום 26.4.06 דחתה אחוזות החוף את בקשת המבקשת, תוך שהדגישה, כי על המבקשת לפנות את חניון הברזל במועד סיום החוזה, דהיינו, ביום 30.6.06 (נספח ז' לתגובת אחוזות החוף). 17. ביום 29.6.06, יום לפני מועד הפינוי, הודיעה המבקשת לאחוזות החוף כי לא תפנה את החניונים בשל "נזקים ואובדן רווחים בסכום של מיליוני שקלים" וכי היא תמשיך להחזיק ולהפעיל את החניונים "עקב זכות עיכבון" העומדת לה (נספח 4 לבקשה). לפי הטענה, תפיסת חניון הנחושת ע"י פולשים הביאה לירידה בתפוסת חניון הברזל וגרמה למבקשת להפסדים כבדים. בשל כך, התקשרה המבקשת (בשלהי חודש אוגוסט שנת 2001) עם מר ראובן גרוס בהסכם לשיתוף ברווחי חניון הברזל, אם וככל שיופחתו דמי התפעול בחניון זה. בפועל, באה אחוזות החוף לקראת המבקשת, עת הפחיתה את דמי התפעול בגין חניון הברזל. אולם בכך לא די. החל מיום 2.7.02 (המועד בו החלה חברת יעקובוב ובניו להפעיל את חניון הנחושת מכוח החוזה השלישי) נאלצה המבקשת לשלם לפולשים מחצית מרווחיו של חניון הנחושת ולהוסיף ולשלם 25% נוספים למר גרוס. לטענת המבקשת, המנכ"ל לשעבר של אחוזות החוף, מר יעקב מאיר (להלן גם-"מר מאיר"), היה מודע למצב האובייקטיבי בשטח. קרי, להימצאות הפולשים בחניון הנחושת. כדי לפצות את המבקשת על נזקיה הכספיים, הבטיח מר מאיר למבקשת, בעל-פה, כי תהיה זכאית להארכת תקופת ההפעלה של החניונים למשך 4 שנים נוספות. היינו, למן יום 1.7.04 ועד ליום 30.6.08. המבקשת ממשיכה וטוענת, כי הבטחה זו מומשה באופן חלקי, שכן תקופת ההפעלה לגבי שני החניונים הוארכה, בשלב ראשון, למשך שנתיים. קרי, עד ליום 30.6.06. 18. לאור סירובה של המבקשת לפנות את החניונים ולנוכח כוונת העירייה לבצע עבודות לשדרוג החניונים, החזירה אחוזות החוף את החניונים לחזקת העירייה. במכתב המופנה למר אלי לוי, מנהל אגף הנכסים בעירייה, מיום 5.7.06 (מוצג מש/2), נכתב, בין היתר, כך: "מכיוון שעיריית ת"א מתכננת לשדרג החניונים הנ"ל ולבצע בהם שיפורים, חב' אחוזות החוף מבקשת להשיב את החניונים לחזקת עיריית ת"א, להמשך טיפול בפינוי חברת ש. יעקובוב וביצוע פרויקט שדרוג החניונים כאמור". 19. ביום 11.7.06 שלח מר אלי לוי, מנהל אגף הנכסים בעירייה (להלן גם-"מר לוי") דרישה למבקשת לפינוי החניונים. ביום 11.7.06 חזרה המבקשת על הטענות שהעלתה במכתבה מיום 29.6.06 המופנה לאחוזות החוף. במכתב מיום 16.7.06 חזר מר לוי על דרישת העירייה לפינוי החניונים. 20. ביום 26.7.06 הוציאה העירייה צווי סילוק פולשים כנגד המבקשת לגבי החניונים. 21. ביום 15.8.06 פנה ב"כ המבקשת ליועץ המשפטי לעירייה בדרישה לבטל את הצווים. ביום 20.9.06 דחתה העירייה את טענות המבקשת לעניין חוקיות הצווים. המבקשת נדרשה לפעול בהתאם לצווים לאלתר. מכאן הבקשה. 22. יצוין, כי למקרא ס' 16 לתצהירו של מר לוי מטעם העירייה, עולה, כי בדעת העירייה לבצע בחניונים עבודות שונות. כך, למשל, בכוונת העירייה להעביר חלק מחניון הברזל לידי חברת גני יהושע בע"מ על מנת שיהווה חלק משטח פארק הירקון ואת יתרת השטח להכשיר ולשדרג. לעומת זאת, בחניון הנחושת מתכוונת העירייה לבצע עבודות גינון אשר יפחיתו באופן ניכר את מספר החניות המותרות בחניון, בהתאם להסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד במסגרת עתירה מנהלית שהוגשה ע"י עמותת אדם, טבע ודין נגד העירייה. העירייה אינה מכחישה, כי לאחר פינוי החניונים וביצוע העבודות המתוכננות בהם, יופעלו החניונים בהפעלה עצמית (ע"י אחוזות החוף) ולא יימסרו למפעיל חיצוני כדוגמת המבקשת. לפיכך, דחתה העירייה את הצעת המבקשת (במכתב מיום 11.7.06, נספח 9 לבקשה) לאפשר לעירייה לבצע את העבודות הדרושות, ולאחר מכן, להחזיר את החניונים להחזקת המבקשת. 23. אין חולק, כי מאז יום 1.7.06 (היינו, לאחר תום תקופת ההפעלה) ממשיכה המבקשת להחזיק בחניונים. זאת ועוד: המבקשת מפעילה את החניונים לציבור הרחב, מבלי לשלם לאחוזות החוף דמי הפעלה שוטפים. המסגרת הדיונית 24. ביום 15.10.06 קוים דיון בבקשה במעמד הצדדים, במהלכו נחקרו מר אלי לוי (מטעם העירייה) ועורכת הדין גב' חנית אדמוני (מטעם אחוזות החוף) על תצהיריהם. המשיבות ויתרו על חקירת מנהל המבקשת, מר שי יעקובוב, על תצהירו. בסיום הדיון נצטוו הצדדים לסכם טיעוניהם בכתב. הצו הארעי מיום 28.9.06 נשאר בתוקפו. 25. כאן המקום לציין, כי ביום 1.11.06 נעתרתי לבקשת אחוזות החוף להוספת ראיות. הראיות המדוברות הן חוזי ההפעלה שנחתמו בין אחוזות החוף לחברת יעקובוב ובניו, אותם כיניתי לעיל, החוזה השני (שמספרו 1002/00) והחוזה השלישי (שמספרו 5021/02). אדנים משפטיים 26. ביום 19.11.03, ניתן פסק דינו המנחה של בית המשפט העליון ברע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827 (להלן-"פסה"ד בעניין בן שמחון"). בפסה"ד בן שמחון נקבעו, בין היתר, העקרונות הבאים: א. ככלל, פורש המשפט הגנה רחבה על המחזיק בקרקע, בין אם חזקתו בזכות ובין אם חזקתו שלא בזכות. שלילת החזקה מן המחזיק בפועל תיעשה ע"י פנייה לערכאות וקבלת צו שיפוטי, כאשר נטל ההוכחה לשלילת החזקה מהמחזיק מוטל על מי שתובע זכות בנכס. ב. ככלל, מסתייג המשפט מעשיית דין עצמית. ברם, האיסור על עשיית דין עצמית אינו מוחלט. בסעיף 18 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן-"חוק המקרקעין"), החל על כל סוגי המקרקעין ("מקרקעי ציבור" ומקרקעין בבעלות פרטית), מוכר חריג צר ביותר לעשיית דין עצמית מקום שמחזיק כדין מבקש למנוע התנכלות לחזקתו ע"י מסיג גבול, או מקום שארעה פלישה טרייה למקרקעין שבהחזקתו והוא פועל בגבולות זמן מצומצמים להשבת החזקה אליו. ג. חוק סילוק פולשים מרחיב את ההיתר לעשיית דין עצמית ב"מקרקעי ציבור" כהגדרתם בחוק הנ"ל, במובן זה שאין הוצאת צו סילוק במקרקעי ציבור מותנית בכך שלרשות הציבורית הייתה חזקה בפועל במקרקעין ובמובן זה שפרק הזמן העומד לרשות הציבורית לעשיית דין עצמית ארוך לאין שיעור במקרקעי ציבור בהשוואה לקרקע פרטית. על רקע חריגותו של חוק סילוק פולשים, יש לפרש באופן מצמצם ודווקני את היקף הסמכויות לעשיית דין עצמית שניתנו לרשות המוסמכת בחוק סילוק פולשים. ד. אם תופס הקרקע מעורר את שאלת תוקפו המשפטי של צו סילוק הפולש, מוטל על ביהמ"ש, בשלב ראשון, וקודם לבירור הזכויות בקרקע, לבחון האם צו סילוק הפולש הוצא כדין. על ביהמ"ש לבחון אם השכילה הרשות הציבורית לבסס את התנאים המצטברים הקבועים בס' 4 לחוק: תפיסה של קרקע ציבור; מתן הצו לא יאוחר מפרק הזמן הנקוב בחוק; ודעת הממונה כי תפיסת הקרקע הייתה שלא כדין. התנאי לפיו "לדעת הממונה התפיסה אינה כדין" מחייב רמת וודאות ובטחון גבוהים ביחס לעובדת הפלישה. קיומו של ספק או צורך בהוכחה באשר לעצם הפלישה או לגבי היקפה, מחייב להימנע מהפעלת הסמכות המנהלית להוצאת צו סילוק ומצדיק פנייה לערכאות המשפט לצורך הכרעה בעניין במסגרת תביעה רגילה. 27. ביום 26.1.05, כשנה ושלושה חודשים לאחר מתן פסה"ד בן שמחון, פורסם חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) (תיקון), תשס"ה-2005, אותו כיניתי לעיל, החוק המתקן. החוק המתקן הרחיב באופן משמעותי את היקף הסמכויות לעשיית דין עצמית שניתנו לרשות הציבורית בחוק סילוק פולשים. כך הורחבו באופן משמעותי המועדים המאפשרים את הוצאת צו הסילוק (תוך 6 חודשים מיום שהתברר לממונה כי התפיסה הייתה שלא כדין ולא יאוחר מ-36 חודשים מיום התפיסה, לעומת 3 חודשים מיום שהתברר לממונה דבר התפיסה שלא כדין ולא יאוחר מ-12 חודשים מיום התפיסה); כך הוסמכה הרשות הציבורית להוציא צווים לסילוק פולשים גם במקרים שבהם ההחזקה במקרקעין הייתה כדין ובהתאם לחוזה, אולם החוזה הסתיים או פקע והמחזיק לא פינה את המקרקעין ומשכך הוא נחשב כמי שתפס את מקרקעי הציבור שלא כדין (ראו הוראת ס' 4א לחוק סילוק פולשים, אשר לא נכללה, כאמור, בנוסח החוק המקורי). 28. נשאלת השאלה כיצד על ביהמ"ש לפרש את הוראת ס' 4א לחוק סילוק פולשים. האם יש לפרשה בהתאם לעקרונות הפרשניים המצמצמים והדווקניים שנקבעו בפסה"ד בן שמחון (אותם מנינו לעיל) או שמא יש לפרשה באופן המרחיב את סמכות הרשות הציבורית לעשיית דין עצמית, בהתאם לרוח התיקונים נשוא החוק המתקן. לשאלה זו לא מצאנו מענה בפסיקת בתי המשפט השונים. תשובה לשאלה מצאנו בספרו של המלומד י' ויסמן דיני קניין החזקה ושימוש (2005) (להלן- "ספרו של ויסמן"). בעמ' 100 לספרו כותב פרופ' ויסמן כדלהלן: "מכיוון שחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), תשמ"א-1981 הוא חריג לכלל הרחב שלפיו מותנית ההגנה על ההחזקה במקרקעין בפנייה לערכאות, מתבקשת פרשנות מצרה להיקף השימוש המותר בחוק זה. בייחוד יש לעמוד על כך שיהא ברור על פניו שמדובר בתפיסה שאינה כדין, וכי אין ספק של ממש בעניין זה. דבר זה נדרש ביתר שאת לאחר שהחוק הוחל גם על מקרים שבהם תחילת ההחזקה במקרקעין הייתה כדין, כגון מכוח חכירה, שאז עשויים להיות חילוקי דעות לגיטימיים בשאלה אם החכירה אכן הגיעה לקיצה עקב הפרה. אם יש ספק בשאלה אם תפיסת המקרקעין הייתה שלא כדין, על תובע ההחזקה להיזקק לערכאות, ואז עליו נטל הראיה בדבר זכותו לקרקע ובדבר היעדר זכותו של התופס" (ההדגשה שלי- מ' י'). 29. מסקנת הדברים היא, אם כן, כי בבואי לבחון האם צווי סילוק הפולשים עומדים, לכאורה, בכל התנאים המצטברים הקבועים בהוראת ס' 4א לחוק סילוק פולשים, שומה עלי להציב לנגד עיני את העקרונות המנחים שנקבעו בפרשת בן שמחון, בשינויים המתחייבים מן העניין. זאת ועוד: בבואי לפרש את הוראת סעיף 4א (לצורך הכרעה בבקשה שבפני) שומה עלי לבחור בפירוש המצמצם את סמכות הרשות הציבורית לעשיית דין עצמית ולא בפירוש המאפשר הרחבה מסוימת של סמכות זו. זאת משום שהכלל המושרש במשפטנו הוא, כי המקום ליישוב סכסוכים משפטיים הוא בביהמ"ש ולא ע"י עשיית דין עצמית. 30. חשוב להדגיש, כי התביעה העיקרית טרם הגיעה לידי בירור. החלטה זו ניתנת במסגרת בקשה למתן סעד זמני. בגדרי הליך שכזה, על ביהמ"ש להימנע מקביעות גורפות ונחרצות הנוגעות במישרין לסעד המבוקש בתביעה העיקרית. הלכה פסוקה ומושרשת היא, כי בקשה לסעד זמני נחתכת לפי ראיות וטענות לכאורה, ולעולם חייב השופט המקיים דיון בה להימנע במחשבה ובניסוח מקביעות מוחלטות המתיימרות להכריע את גורל המשפט (רע"א 160/89 קוטו שירותי מזון בע"מ נ' משכנות ים בהרצליה בע"מ, פ"ד מג(1) 579, 582). יחד עם זאת, טענות המבקשת בבקשה לעיכוב ביצוע צווי סילוק הפולשים, מכוונות, בין היתר, כנגד חוקיות הצווים. במובן זה, קיימת חפיפה מסוימת, בין השאלות שתיבחנה בבקשה דנא ובין השאלות שתתבררנה בתביעה העיקרית. ההבדל בין שני ההליכים הוא, כי לצורך הכרעה בבקשה שבפני, נדרש אני להעריך את סיכויי התביעה העיקרית של המבקשת, ברמה לכאורית בלבד, בלא לדון בניתוח מקיף של הראיות. בנוסף, עלי לשלב הערכה לכאורית זו בשיקולי מאזן הנוחות ושיקולי יושר. השאלות העולות לדיון 31. מקריאת הבקשה, התגובות, וסיכומי הטענות, עלו השאלות העיקריות הבאות: א. האם העירייה מנועה מלעשות שימוש בסמכויותיה לפי חוק סילוק פולשים, במצב בו מסרה את ההחזקה בחניונים לאחוזות החוף? ב. האם יש לבחון את התקיימות תנאי ס' 4א לחוק סילוק פולשים, ברמה לכאורית, לגבי כל חניון בנפרד? רוצה לומר: האם יש להתייחס לחניון הברזל ולחניון הנחושת כיחידה אחת לצורך החלת חוק סילוק פולשים, או שמא יש להתייחס אליהם כשני חניונים נפרדים לחלוטין? ג. האם החל מיום 1.7.06, ניתן לראות את המבקשת כמי שתופסת את חניון הנחושת שלא כדין? בחינת התקיימות תנאי סעיף 4א לחוק סילוק פולשים, ברמה לכאורית, ביחס לחניון הנחושת. ד. האם החל מיום 1.7.06, ניתן לראות את המבקשת כמי שתופסת את חניון הברזל שלא כדין? בחינת התקיימות תנאי סעיף 4א לחוק סילוק פולשים, ברמה לכאורית, ביחס לחניון הברזל. ה. האם המבקשת הוכיחה, לכאורה, את זכותה להחזיק בחניונים? ו. האם לאור הקביעות בסעיפים א'-ה' דלעיל, נתמלאו התנאים למתן סעד זמני בנסיבות? להלן אדון בשאלות אלה כפי סדרן. הכרעה 32. לאחר שנתתי דעתי על טיעוני הצדדים ובחנתי את מכלול נסיבות העניין, באתי לידי מסקנה, כי אין להורות על עיכוב ביצועם של צווי סילוק הפולשים, הן לגבי חניון הנחושת והן לגבי חניון הברזל. אבאר טעמיי. האם העירייה מנועה מלעשות שימוש בסמכויותיה לפי חוק סילוק פולשים? 33. המבקשת טוענת, כי בנסיבות המקרה אין להיזקק כלל לחוק סילוק פולשים. לפי הטענה, העירייה מסרה את החניונים לאחוזות החוף כדי שאחוזות החוף, והיא בלבד, תתקשר בחוזי הפעלה עם מפעילים חיצוניים. העירייה איננה רשאית להפעיל את סמכותה הדרקונית מכוח חוק סילוק פולשים, כאשר התגלע סכסוך עסקי בין אחוזות החוף למבקשת, בקשר עם מועד סיום תקופת ההפעלה. לטענת המבקשת, אחוזות החוף "גייסה" לעזרתה את העירייה, כדי שזו תוכל להפעיל סמכויותיה מכוח החוק לסילוק פולשים, ובדרך זו תוכל אחוזות החוף להתחמק מניהול משפט בדרך הרגילה. תימוכין לטענותיה מוצאת המבקשת בדברי המלומד מ' דויטש בספרו קניין (כרך א', 1997) בעמ' 416 (להלן-"ספרו של דויטש"), לפיהם, יש מקום לסייג באמצעות פרשנות תכליתית את הסמכות החריגה על פי חוק סילוק פולשים, בקיומה של החזקה בפועל בידי הרשות המוסמכת, או למצער, בהעדר החזקה לאדם אחר, בטרם הפלישה. לגישת פרופ' דויטש "... הסמכות בחוק לא נועדה לכך שהרשות הציבורית תשמש מעין ערכאה חוץ שיפוטית, אשר מספקת "שירותי פינוי" לפרט". הפרט בענייננו הוא אחוזות החוף. לטענת המבקשת, החניונים אינם דרושים לעירייה. מיד לאחר פינוי המבקשת, בכוונת העירייה להחזיר לאחוזות החוף את ההחזקה בחניונים, על מנת שזו תפעילם כחניון ציבורי, בדיוק כפי שהם מופעלים ע"י המבקשת. ההסבר שנתנה העירייה להוצאת הצווים, הנשען על הצורך בביצוע עבודות תשתית שונות בחניונים, הינו אך תרוץ. זאת לאור העובדה שהמבקשת הודיעה לעירייה על הסכמתה לביצוע העבודות. 34. המשיבות טוענות, כי אף אם תאמר, שהעירייה אינה מחזיקה בחניונים, הרי שלפי לשון חוק סילוק פולשים, החזקה כזו אינה נדרשת כלל, והעירייה מוסמכת להוציא צווים לסילוק הפולשים. אחוזות החוף מביאה כאסמכתא את דברי המלומד דויטש בעמ' 416 לספרו, לפיהם: "על-פי לשונו, אין החוק דורש כלל ועיקר החזקה של הרשות המוסמכת, לא ישירה ולא עקיפה". אחוזות החוף מוסיפה וטוענת, כי העירייה איננה בבחינת "ערכאה חוץ שיפוטית" המספקת "שירותי פינוי" לפרט. לדידה, אחוזות החוף איננה פרט, אלא תאגיד עירוני המנהל עבור העירייה את מערך החניונים בעיר. אין מדובר במתן "שירותי פינוי" אלא בצורך של הרשות הציבורית להשיב לעצמה את החזקה הפיזית בחניונים, כשהיא פועלת לטובת הציבור. גדולה מזו: העירייה העניקה לאחוזות החוף, ובאמצעותה למבקשת, זכות שימוש זמנית בלבד במקרקעין, כשהסמכות לפעול כבעלים של המקרקעין נותרה מאז ומעולם בידיה. 35. מקובלת עלי עמדת המשיבות. לצורך הפעלת הסמכות המנהלית של הוצאת צווים לפי חוק סילוק פולשים, הרשות הציבורית איננה חייבת להחזיק במקרקעין. די בהיותה הבעלים של המקרקעין. בעניין זה כותב המלומד ויסמן בספרו (בעמ' 99) לאמור: "שלא כמו עשיית דין עצמית על ידי אדם פרטי, המותנית בכך שהנכס הוצא מהחזקתו של עושה הדין לעצמו, אין עשיית הדין העצמית במקרקעי ציבור, על פי חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), מותנית בכך שהנכס הוצא מהחזקת הרשות העושה דין לעצמה". אף השופטת פרוקצ'יה התייחסה לסוגיה זו בפרשת בן שמחון, בקובעה (בפסקה 14 לפסה"ד): "עשיית דין עצמית במקרקעי ציבור כמוגדר בחוק סילוק פולשים, מרחיבה עד מאוד את היקף השימוש בעשיית דין עצמית לסילוק התופס בקרקע על פי הדין הכללי, וזאת במובנים הבאים: שלא כבקרקע פרטית, אין הוצאת צו סילוק במקרקעי ציבור מותנית בכך שלרשות הציבורית הייתה חזקה בפועל במקרקעין, ממנה היא נושלה. סמכות סילוק הפולש נתונה לרשות גם מקום שמעולם לא החזיקה בפועל במקרקעין; ...". ובהמשך, בפסקה 18 לפסה"ד, הטעימה השופטת פרוקצ'יה כי: "... ההסדר בחוק סילוק פולשים נועד להרחיב לגבי מקרקעי ציבור את הרעיון הטמון בעשיית דין עצמית על פי ההסדר הכללי שבסעיף 18 לחוק המקרקעין, וזאת מכמה בחינות: האחת- ויתור על תנאי של חזקה בפועל בקרקע על ידי המחזיק כדין; ...". 36. בענייננו אין חולק, כי העירייה הינה הבעלים הרשום של המקרקעין. זאת ועוד: המדובר במקרקעין מוסדרים הרשומים בפנקס הזכויות. בהתאם לאמור בס' 125(א) לחוק המקרקעין, רישום לגבי מקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לתוכנו (ראו העתקי נסחי רישום מקרקעין, נספח א' לתגובת העירייה). לנוכח האמור, אני קובע, כי בענייננו העירייה איננה מנועה מלעשות שימוש בסמכויותיה לפי חוק סילוק פולשים. שאלה אחרת אליה אדרש בהמשך, הינה, האם עשתה העירייה שימוש כדין, בנסיבות העניין שבפני, בסמכויות הנתונות לה לפי חוק סילוק פולשים, אם לאו. האם יש לבחון את התקיימות תנאי ס' 4א לחוק סילוק פולשים, ברמה לכאורית, לגבי כל חניון בנפרד? 37. המבקשת טוענת, כי יש להתייחס לחניון הברזל ולחניון הנחושת כיחידה אחת לצורך החלת חוק סילוק פולשים. לדידה, יש לקשור בין תקופות ההחזקה של שני החניונים. לפי הטענה, חניון הנחושת נמסר לחזקת המבקשת ביום 1.7.02. מסירת חניון הנחושת למבקשת בוצעה ללא מכרז עקב היותו חניון הנמצא בסמיכות גיאוגרפית לחניון הברזל. המבקשת מפנה בעניין זה לס' 10(א) לחוזה השני (חוזה ההפעלה של חניון הברזל) המוכתר בכותרת "שינויים בשטח החנייה" ולפיו: "אחוזות החוף זכאית, אך לא חייבת, להרחיב את שטח החניון ו/או להוסיף לחניון שטחים נוספים בסמיכות גיאוגרפית ו/או למסור שטחי חניה נוספים ו/או מקומות חניה נוספים (להלן: "שטחי חניה") ובלבד שלא יעלו על 50% משטח החניון נשוא הסכם זה ...". לטענת המבקשת, בהיות חניון הנחושת הרחבה של חניון הברזל, יש למזג אותו עם חניון הברזל, לכל דבר ועניין. לשיטתה, כיוון שחניון הברזל מוחזק על ידה משנת 1997 ברצף (היינו, במשך תקופה העולה על 7 שנים), יש להחיל תקופת החזקה זו באופן רטרואקטיבי, אף על חניון הנחושת ש"סופח", כך הטענה, לחניון הברזל בחודש יולי שנת 2002. המבקשת מדגישה, כי לאור החזקתה בחניונים (כיחידה אחת) למעלה מ-7 שנים רצופות, לא ניתן לראותה כתופסת מקרקעי ציבור שלא כדין, לפי ס' 4א(א) לחוק סילוק פולשים. מכאן, יש לקבוע, כי צווי סילוק הפולשים הוצאו כנגדה שלא כדין. 38. המשיבות גורסות, כי יש להתייחס לשני החניונים כאל שני חניונים נפרדים לחלוטין, תפעולית ופיזית, ובוודאי שאין להתייחס אליהם כאל יחידה אחת. המשיבות מבססות טיעונן זה על ארבעה אלה: האחד, הגם שקיימת סמיכות גיאוגרפית בין החניונים, אין מדובר בחניונים הצמודים זה לזה כיחידה אחת. אחוזות החוף מציינת בתגובתה, כי המרחק בין שני החניונים גדול מ-50 מטר בקו אווירי, כמצוין בבקשה; השני, המבקשת מחזיקה בחניון הנחושת עפ"י חוזה נפרד מזה שהיה לחניון הברזל (הלוא הוא החוזה השלישי שמספרו 5021/02), שתחילת תקופת ההפעלה על-פיו הינה ביום 1.7.02. ברור אפוא כי אין להחיל על חניון הנחושת את החוזה הראשון והחוזה השני, המתייחסים להפעלת חניון הברזל בלבד; השלישי, אין מדובר בהרחבה של חניון הברזל ע"י הצמדת חניון הנחושת אליו, אלא בהוספת הפעלה של חניון הנחושת, כחניון נפרד, מכוח האמור בס' 10(א) לחוזה השני, המאפשר "...להוסיף לחניון שטחים נוספים בסמיכות גיאוגרפית"; הרביעי, אף המבקשת התייחסה לחניונים כחניונים נפרדים כשביקשה מאחוזות החוף, ביום 20.4.06, להאריך את תקופת ההפעלה של חניון הברזל בלבד (ראו: נספח ו' לתגובת אחוזות החוף). נוכח האמור, הוציאה העירייה (ביום 26.7.06), שני צווים נפרדים לסילוק ידה של המבקשת מהחניונים. צו אחד מתייחס לחניון הברזל וצו שני מתייחס לחניון הנחושת (ראו נספח ב' לתגובת העירייה). 39. אני סבור, כי יש לבחון את התקיימות תנאי ס' 4א לחוק סילוק פולשים, ברמה לכאורית, לגבי כל חניון בנפרד. המבקשת לא הניחה בפני תשתית עובדתית לכאורית ממנה ניתן ללמוד, כי חניון הנחושת סופח לחניון הברזל, הן מבחינה תפעולית והן מבחינה פיזית, באופן שהפך להיות חלק בלתי נפרד הימנו. ההיפך הוא הנכון. מחומר הראיות שנפרש בפני בשלב הנוכחי, נחזה, לכאורה, כי מדובר בשני חניונים נפרדים. ואנמק. מחליפת המכתבים שהוחלפה בין המבקשת לאחוזות החוף עובר להגשת הבקשה (אשר צורפה לבקשה ולתגובת אחוזות החוף), ניתן ללמוד, כי הצדדים עצמם התייחסו לחניון הברזל ולחניון הנחושת כאל שני חניונים נפרדים. הטענה כי יש לראות את שני החניונים כיחידה אחת, הועלתה ע"י המבקשת, לראשונה, ביום 15.8.06, עת פנתה ליועץ המשפטי לעירייה בדרישה לביטול הצווים. נראה לי, כי מדובר בטענה כבושה ש"נתפרה" במיוחד לצורך הגשת הבקשה והתביעה העיקרית, בלא שהונחה לה תשתית עובדתית לכאורית תומכת. לפיכך, אינני מוצא לנכון לייחס לה משקל ראייתי כלשהו. הפכתי והפכתי בחומר הראיות שהונח בפני, אך לא מצאתי בו בדל ראיה (להבדיל מהעלאת טענות בעלמא) לכך שחניון הנחושת התמזג (תפעולית ופיזית) עם חניון הברזל. ניתן להפנות את הקורא במיוחד לנספח ו' לתגובת אחוזות החוף, אשר משום מה לא צורף לבקשה. המדובר במכתב המבקשת, מיום 20.4.06, המופנה אל אחוזות החוף, בגדרו ביקשה המבקשת, להאריך לה את תקופת הפעלת חניון הברזל בלבד. בגוף המכתב נכתב, בין היתר, כך: "מזה שנים מפעילה חברת יעקובוב מטעמכם את חניון הברזל, לשביעות רצונכם. תקופת ההפעלה של חניון הברזל ע"י חברת יעקובוב, עתידה להסתיים בסוף יוני 2006. ... באותו המועד עתיד להימסר לידכם גם חניון סמוך הידוע כחניון הנחושת (שגם הוא מופעל כיום על ידי חברת יעקובוב). גם בחניון זה אמורים להתבצע עבודות בניה ופיתוח שונות..." (ההדגשה שלי- מ' י'). נמצא לנו, אפוא, כי עובר להוצאת צווי סילוק הפולשים, התייחסה המבקשת לחניון הברזל ולחניון הנחושת כאל שני חניונים נפרדים. די בכך כדי להחליש את טענתה. די בכך כדי לומר לה, כי מוטב היה לה לו נמנעה מהעלאת הטענה. 40. משלא הוכיחה המבקשת, לכאורה, כי חניון הברזל וחניון הנחושת מהווים יחידה אחת, הרי שבדין נהגה העירייה עת הוציאה שני צווים נפרדים לסילוק ידה של המבקשת מהחניונים. בהעדר הוכחה לכאורית אחרת, יש להתייחס למקרקעי הציבור, לגביהם נטען כי נתפסו שלא כדין, בהתאם ליחידות הרישומיות בפנקסי המקרקעין. כך למשל, אם מדובר במקרקעין מוסדרים, כבענייננו, אמור צו סילוק הפולשים להתייחס לגוש ולחלקה מסוימים. לעניין זה נקבע בס' 4(ב1) לחוק סילוק פולשים כדלהלן: "בצו יתוארו מקרקעי הציבור שעליהם הוא חל לפי גבולותיהם, נקודות הציון שלהם או כתובתם, או באמצעות מפה; היו מקרקעי הציבור רשומים במרשם המקרקעין, יצורף לצו גם נסח הרישום". עיון בצווי סילוק הפולשים נשוא דיוננו, מעלה, כי בדרך זו נהגה העירייה. הצו המתייחס לחניון הברזל הוצא לגבי גוש 6638 חלק מחלקות 258, 259 ו- 262, בתוספת כתובת מדויקת. הצו המתייחס לחניון הנחושת הוצא לגבי גוש 6638 חלקה 622, בתוספת כתובת מדויקת. 41. משאלה הם פני הדברים, ברור, כי יש לבחון את תקופת ההחזקה של המבקשת בכל חניון בנפרד. אין כל מקום להחיל את תקופת ההחזקה בחניון הברזל באופן רטרואקטיבי על חניון הנחושת. וזאת להדגיש: בעוד הבעלות בנכס היא זכות משפטית, שקיומה הוא מחוץ לעולם המושגים הפיזי, הרי ההחזקה של נכס מבטאת מצב עובדתי של קרבה פיזית לנכס במידה כזו המתקבלת ע"י הסביבה כמספקת כדי לבטא שליטה בנכס ע"י מניעתו מאחרים (ראו האמור בספרו של ויסמן, בעמ' 9). בענייננו אין חולק, כי עד חודש יולי שנת 2002, לא הופעל חניון הנחושת ע"י חברת יעקובוב ובניו ו/או המבקשת. ברי אפוא, כי לא ניתן מן הבחינה העובדתית לטעון, כי המבקשת החזיקה בחניון הנחושת החל משנת 1997. לא היו דברים מעולם. בחינת התקיימות תנאי ס' 4א לחוק סילוק פולשים, ברמה לכאורית, ביחס לחניון הנחושת 42. ס' 4א לחוק סילוק פולשים קובע חזקה שבדין לפיה, בהתקיימות התנאים המצטברים שנקבעו בו "יראו תפיסה של מקרקעי ציבור שהחלה כהחזקה כדין, כתפיסה שלא כדין". המדובר בחזקה הניתנת לסתירה, כאשר נטל השכנוע להתקיימות התנאים המצטברים רובץ על בעל הדין המבקש להסתמך על החזקה. בענייננו, בעל הדין הרלבנטי הוא העירייה. להלן נבחן האם מילאה העירייה, לכאורה, אחר כל התנאים הקבועים בס' 4א הנ"ל. בעריכת הבחינה דנן נציג נגד עינינו שניים מן העקרונות המנחים שנקבעו בפרשת בן שמחון. האחד, יש ליתן פרשנות מצרה להיקף השימוש בסמכות הרשות הציבורית להוציא צווי סילוק פולשים. השני, על הרשות הציבורית להראות כי קיימת וודאות גבוהה ביחס לעובדת הפלישה. 43. התנאי הראשון הקבוע בס' 4א לחוק סילוק פולשים הוא- "אדם תפס מקרקעי ציבור". אין חולק, כי תנאי זה התמלא בענייננו. ראשית, המקרקעין עליהם מצוי חניון הנחושת הם מקרקעין של רשות מקומית, עיריית תל-אביב-יפו, ולפיכך מהווים מקרקעי ציבור, כהגדרתם בחוק סילוק פולשים. שנית, המבקשת, שהינה תאגיד, מחזיקה בחניון הנחושת. בס' 4 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 (להלן-"חוק הפרשנות") מוגדר הדיבור אדם באופן הבא: "מקום שמדובר באדם-אף חבר בני אדם במשמע, בין שהוא תאגיד ובין שאינו תאגיד". 44. התנאי השני הקבוע בס' 4א לחוק סילוק פולשים הוא-"הסתיים או פקע חוזה שהתיר את החזקתם של מקרקעי הציבור כדין". אף תנאי זה התקיים בנסיבות. ואנמק. החוזה מכוחו הפעילה המבקשת את חניון הנחושת הוא החוזה השלישי. החוזה השלישי הסתיים ביום 30.6.06. אין חולק, כי לא נחתם עם המבקשת חוזה אחר ביחס להפעלת חניון הנחושת. למקרא הוראת ס' 3 לתוספת לחוזה השלישי ביחד עם הוראת ס' 4.1 לחוזה זה עולה, כי תקופת ההפעלה החוזית הייתה בת שנתיים ימים- למן יום 1.7.02 ועד ליום 30.6.04. בהתאם להוראת ס' 4.2 לחוזה השלישי ניתנה לאחוזות החוף זכות ברירה להאריך את תקופת ההפעלה לתקופה נוספת של שנתיים. דהיינו, עד ליום 30.6.06. כך אכן אירע בפועל. תקופת ההפעלה של חניון הנחושת הוארכה עד ליום 30.6.06, בהתאם למותר עפ"י ס' 4.2 לחוזה השלישי. 45. התנאי השלישי הקבוע בס' 4א לחוק סילוק פולשים הוא-"אותו אדם שהחזיק במקרקעי הציבור מכוח חוזה שהתיר את החזקתם, ממשיך להחזיק בהם לאחר שהסתיים או פקע אותו חוזה". אני סבור, שאף תנאי זה התקיים בענייננו. אין חולק, כי החוזה השלישי נחתם בין אחוזות החוף לבין חברת יעקובוב ובניו, שאינה המבקשת. ברם, בסוף חודש מרץ שנת 2003, אישרה אחוזות החוף לחברת יעקובוב ובניו להמחות למבקשת את כל הזכויות וההתחייבויות של חברת יעקובוב ובניו הנוגעות לחניון הנחושת, בהתאם לקבוע בס' 23.1 לחוזה השלישי. ניתן לבוא ולומר, כי המחאת הזכויות וההתחייבויות דנן, אינה בעלת תוקף למפרע. היינו, המבקשת עצמה מחזיקה בחניון הנחושת רק מסוף חודש מרץ שנת 2003, בעוד למן יום 1.7.02 ועד לסוף חודש מרץ שנת 2003, החזיקה בחניון הנחושת חברת יעקובוב ובניו, שהינה אישיות משפטית אחרת. נראה לי שיש ליתן לדיבור "אותו אדם" פרשנות מרחיבה. פרשנות מעין זו תוביל לצמצום השימוש בסמכות המנהלית של הרשות הציבורית להוצאת צווי סילוק פולשים. יישום דברים אלה לענייננו, מביא אותי לקבוע, כי הדיבור "אותו אדם" שבס' 4א הנ"ל, חל גם במקרה של המחאת הזכויות וההתחייבויות בין המפעילים השונים, ובלבד שהמחאה מעין זו הוכחה לכאורה והינה בהתאם לתניות החוזה הרלבנטי. זאת ועוד: מוכן אני ללכת צעד נוסף לקראת המבקשת ולהניח, כי להמחאת הזכויות וההתחייבויות האמורה, יש תוקף למפרע, אף כי אין הדבר מחויב המציאות, כל עוד לא הוכח הדבר בראיות. מסקנה פרשנית זו פוטרת אותי מלקבוע ממצא עובדתי לכאורי בשאלה האם המבקשת וחברת יעקובוב ובניו הם גוף אחד, שביקש מטעמי ניהול פנימי בלבד, לשנות את הזהות הפורמאלית של המפעיל ולהיכנס לנעליו. על יסוד כל האמור, אני קובע, כי המבקשת היא בבחינת "אותו אדם" שהחזיק בחניון הנחושת מכוח החוזה השלישי והיא זו שממשיכה להחזיק בחניון זה לאחר שהחוזה השלישי הסתיים. 46. התנאי הרביעי הקבוע בס' 4א לחוק סילוק פולשים הוא-"משך תקופת ההחזקה במקרקעין של אותו אדם מכוח חוזה לא עלתה על שבע שנים רצופות". אני סבור, שאף תנאי זה התקיים בנסיבות ענייננו. אין חולק, כי החוזה היחיד החל על חניון הנחושת הוא החוזה השלישי. תקופת ההפעלה מכוח החוזה השלישי מתחילה ביום 1.7.02. גם אם נניח, כי המבקשת (ולא חברת יעקובוב ובניו) החלה להפעיל את חניון הנחושת כבר ביום 1.7.02, הרי ברור, כי מיום 1.7.02 ועד ליום 30.6.06 (המועד בו הסתיים החוזה השלישי) לא חלפו יותר משבע שנים. המסקנה המתבקשת היא, כי תקופת ההחזקה כדין של המבקשת בחניון הנחושת איננה עולה על שבע שנים. 47. התנאי החמישי הקבוע בס' 4א לחוק סילוק פולשים הוא-"נשלחה הודעה לתופס המקרקעין כי הסתיים החוזה ואין כוונה להאריכו או שפקע החוזה, לפי העניין, וכי על התופס לפנות את מקרקעי הציבור". הוכח לי, לכאורה, כי אף תנאי זה מולא כדבעי. עוד ביום 19.2.06 (כשלושה חודשים לפני תום החוזה השלישי) שלחה אחוזות החוף למבקשת הודעה בה נאמר, כי החוזה השלישי יפקע ביום 30.6.06 וכי עליה לפנות את החניונים במועד זה (ראו נספח 3 לבקשה). הודעות בנוסח דומה נשלחו למבקשת ע"י העירייה בימים 11.7.06 ו- 16.7.06 (ראו נספחים 8 ו-10 לבקשה). 48. התנאי השישי הקבוע בס' 4א לחוק סילוק פולשים, כלול בס' 4 לחוק ומוחל על ס' 4א, בשינויים הקבועים בס' 4א(ב). תנאי זה דורש כי -"צו סילוק הפולשים הוצא ע"י הממונה תוך שישה חודשים ממועד תום ההחזקה כדין בשל סיומו או פקיעתו של החוזה הנזכר בס' 4א(א), ולא יאוחר משלושים ושישה חודשים ממועד זה". אף תנאי זה התקיים בענייננו. עיון בהעתקי צווי סילוק הפולשים (נספח ב' לתגובת העירייה) מעלה, כי הצווים הוצאו ביום 26.7.06 (פחות מחודש ממועד תום ההחזקה כדין) ונמסרו למבקשת ביום 30.7.06. 49. מכל המקובץ עולה, כי ששת התנאים המצטברים הקבועים בס' 4א לחוק סילוק פולשים התמלאו, לכאורה, לגבי חניון הנחושת. אולם בכך לא די. על מנת לקבוע, כי הצו לגבי חניון הנחושת הוצא, לכאורה, כדין, עלי לבחון אם השכילה העירייה להראות, לכאורה, כי קיימת וודאות גבוהה לכך שהמבקשת תופסת את חניון הנחושת שלא כדין, החל מיום 1.7.06. לגבי דידי, יש להשיב על שאלה זו בחיוב, ואנמק. 50. המבקשת טוענת, כי בפיה טענת זכות להמשך החזקה בשני החניונים, הראויה לבירור. לפי הטענה, התחייבה אחוזות החוף כלפיה בעל-פה (באמצעות המנכ"ל לשעבר, מר מאיר) להאריך לה את תקופת ההפעלה של שני החניונים, שנועדה להסתיים ביום 30.6.04, ב-4 שנים נוספות. היינו עד ליום 30.6.08. המבקשת ממשיכה וטוענת, כי במסגרת "יישום הסכמה זו" הוארכה "בשלב ראשון" תקופת ההפעלה למשך שנתיים. היינו, עד ליום 30.6.06. המבקשת מציינת, כי גרסתה הוכחה, בשלב זה, לכאורה. למען הבהירות והשלמות נצטט את דברי מנהל המבקשת בתצהירו (ס' 16) כלשונם: "...בפגישה זו הודיע המנכ"ל מאיר כי אחוזות החוף תפצה את חברת יעקובוב ע"י כך שתאריך את תקופת ההפעלה (שנועדה להסתיים בשנת 2004) ל-4 שנים נוספות ובאותם תנאים". 51. אני סבור, כי גרסת המבקשת לא הוכחה ולו לכאורה. מדובר בטענות בעלמא שאינן נתמכות בראיה פוזיטיבית כלשהי, למעט דבריו של מנהל המבקשת, שהוא כמובן, בעל העניין. יתר על כן. גרסת המבקשת נסתרת, מניה וביה, ע"י הראיות הפוזיטיביות הלכאוריות שהוצגו בפני. עיון בהוראת ס' 4.2 לחוזה השלישי (אשר צורף כראיה בשלב הגשת סיכומי הטענות) מגלה, כי הוקנתה לאחוזות החוף האופציה להאריך את תקופת ההפעלה לתקופה נוספת של שנתיים, דהיינו, עד ליום 30.6.06. עובדה זו משמיטה את הקרקע תחת טענתה של המבקשת כאילו תמה תקופת ההפעלה החוזית ביום 30.6.04, וכאילו הארכת תקופת ההפעלה מיום 1.7.04 ועד יום 30.6.06 נבעה, כביכול, מהבטחה כזו או אחרת שניתנה לה ולא מאופציה שהוקנתה בחוזה השלישי לאחוזות החוף ומומשה על ידה בפועל. עיינתי חזור ועיין בסיכומי התשובה של המבקשת, בהם ניתנה לה הזדמנות להתייחס לחוזים שצורפו. לצערי, לא מצאתי בהם כל התייחסות, מפורשת או משתמעת, לאמור בס' 4.2 לחוזה השלישי. המבקשת לא נתנה כל הסבר, מדוע חתמה על החוזה השלישי כשלטענתה, זמן רב קודם לכן הובטח לה, לכאורה, כי תקופת ההפעלה תהיה עד שנת 2008. המבקשת לא נתנה כל הסבר מדוע ולמה בחוזה השלישי אין כל התייחסות לאותה הבטחה נטענת. אכן, מוכרת במשפטנו דוקטרינת הסמכות (או השליחות) הנחזית. על-פי כללי דוקטרינה זו מנוע שולח מלהתכחש למצג שהציג בפני צד שלישי כי השלוח פעל בהרשאתו, אם אותו צד שלישי הסתמך על המצב בתום לב ובאופן סביר ושינה עקב כך את מצבו לרעה (ראו למשל: ע"א 1873/92 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' הספל, פ"ד נו(6) 529, 537). ברם, בית המשפט יוכל להפעיל דוקטרינה זו רק בהתקיים תנאים עובדתיים מסוימים. בענייננו, לא הניחה המבקשת תשתית עובדתית לכאורית המבססת את קיומם של התנאים העשויים לכונן את דוקטרינת הסמכות הנחזית. אני דוחה אפוא את טענת המבקשת לפיה, הוכיחה, לכאורה, כי עומדת לה זכות להחזיק בשני החניונים מכוח התחייבות אחוזות החוף כלפיה בעל-פה (באמצעות המנכ"ל לשעבר, מר מאיר), להאריך לה את תקופת ההפעלה של שני החניונים עד ליום 30.6.08. 52. תוצאת הדברים היא כדלקמן: א. הוכח לי, לכאורה, כי החל מיום 1.7.06, המבקשת תופסת את חניון הנחושת שלא כדין. ב. הוכח לי, לכאורה, כי הצו המתייחס לחניון הנחושת מקיים את תנאי ס' 4א לחוק סילוק פולשים, וכי קיימת וודאות גבוהה שהמבקשת תופסת את חניון הנחושת שלא כדין, החל מיום 1.7.06. ג. אשר על האמור, אני קובע, כי הצו לגבי חניון הנחושת הוצא, לכאורה, כדין. בחינת התקיימות תנאי ס' 4א לחוק סילוק פולשים, ברמה לכאורית, ביחס לחניון הברזל 53. להלן אבחן האם ששת התנאים המצטברים הקבועים בס' 4א לחוק סילוק פולשים התמלאו, לכאורה, לגבי חניון הברזל. א. "אדם תפס מקרקעי ציבור"- תנאי עובדתי זה התקיים בענייננו. המקרקעין עליהם מצוי חניון הברזל הם מקרקעין של רשות מקומית, המהווים מקרקעי ציבור כהגדרתם בחוק סילוק פולשים. יתר על כן: חניון הברזל מוחזק ע"י המבקשת שהינה תאגיד. תאגיד מקיים אחר הגדרת המונח "אדם" בס' 4 לחוק הפרשנות. ס' 1 לחוק הפרשנות מורה אותנו, כי חוק הפרשנות יחול לגבי כל חיקוק והוראת מינהל "אף אם ניתנו לפני תחילתו, אם אין הוראה אחרת לעניין הנדון ואם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה". ב. "הסתיים או פקע חוזה שהתיר את החזקתם של מקרקעי הציבור כדין"- אני סבור, כי תנאי זה התמלא, לכאורה, בענייננו. אבאר טעמיי. כנזכר בפרק העובדות, חניון הברזל הופעל מכוח שלושה חוזים שונים: החוזה הראשון - תחילתו ביום 1.4.1997 וסיומו ביום 31.3.2000; חוזה זה נחתם בין נתיבי איילון לבין מר יעקוב יעקובוב (שפעל באמצעות הפירמה יעקובוב חניונים שמירה וניקיון); החוזה השני - תחילתו ביום 2.4.2000 וסיומו ביום 31.3.2003. חוזה זה נחתם בין אחוזות החוף לבין חברת יעקובוב ובניו; החוזה השלישי - חוזה זה הינו חוזה להפעלת חניון הנחושת. הוא הוחל על הפעלת חניון הברזל לתקופה שמיום 1.4.2003 ועד ליום 30.6.2006. אף חוזה זה נחתם בין אחוזות החוף לבין חברת יעקובוב ובניו. אין חולק, כי שלושת החוזים דנן הסתיימו וכי לא נחתם עם המבקשת חוזה אחר ביחס להפעלת חניון הברזל. ג. "אותו אדם שהחזיק במקרקעי הציבור מכוח חוזה שהתיר את החזקתם, ממשיך להחזיק בהם לאחר שהסתיים או פקע אותו חוזה" - שוכנעתי, כי תנאי זה התקיים, לכאורה, בענייננו. כנזכר לעיל, הוכח לי, לכאורה, כי בסוף חודש מרץ שנת 2003, אישרה אחוזות החוף לחברת יעקובוב ובניו, עימה נחתמו החוזה השני והחוזה השלישי, להמחות למבקשת את כל הזכויות וההתחייבויות של חברת יעקובוב ובניו הנוגעות לחניונים, בהתאם לקבוע בס' 22 לחוזה השני ובס' 23.1 לחוזה השלישי. למעשה, החל מסוף חודש מרץ שנת 2003, הפכה המבקשת למתקשרת עם אחוזות החוף, על-פי החוזה השני והחוזה השלישי. עוד קבעתי לעיל, כי אני מוכן להניח, כי להמחאת הזכויות וההתחייבויות האמורה, יש תוקף למפרע. משמעות הדברים המעשית היא, כי המבקשת היא בבחינת "אותו אדם" שהחזיק בחניון הברזל מכוח החוזה השני והחוזה השלישי, והיא זו שממשיכה להחזיק בחניון זה לאחר שהחוזה השלישי הסתיים. ד. "משך תקופת ההחזקה במקרקעין של אותו אדם מכוח חוזה לא עלתה על שבע שנים רצופות" - פרשנות תנאי זה עומדת בלב המחלוקת בין הצדדים. העירייה טוענת, כי יש לפרש את המונח "חוזה" בלשון יחיד בלבד, כשהכוונה היא לחוזה האחרון בין הצדדים שהיה בתוקף, ובענייננו - החוזה השלישי. לשיטת העירייה, תקופת ההחזקה כדין במקרקעין לעניין ס' 4א חלה על כל חוזה בנפרד ולא ניתן לצבור תקופות החזקה מכוח מספר חוזים. על יסוד פרשנות זו טוענת העירייה, כי המבקשת החלה להפעיל את חניון הברזל מכוח החוזה השלישי בסוף חודש מרץ 2003, או לכל המוקדם ביום 1.7.2002, אם יינתן להמחאת הזכויות וההתחייבויות של חב' יעקובוב ובניו למבקשת, תוקף רטרואקטיבי. ברי, כי תקופת ההחזקה כדין של המבקשת, מכוח החוזה השלישי (שתוקפו פקע ביום 30.6.06), איננה עולה על שבע שנים רצופות. המבקשת מחזיקה בדעה, כי המונח "חוזה" יכול להתייחס גם למספר חוזים. המבקשת מפנה בעניין זה לס' 5 לחוק הפרשנות הקובע, כי: "האמור בלשון יחיד - אף לשון רבים במשמע, וכן להיפך". בהתבסס על פרשנות זו, באה המבקשת לכלל מסקנה כי תקופת ההחזקה כדין במקרקעין לעניין ס' 4א, יכולה להיות מחושבת על יסוד צבירת תקופות החזקה מכוח מספר חוזים המתייחסים למקרקעין. נראית לי פרשנות המבקשת למונח "חוזה" מפרשנות העירייה. פרשנות זו מגשימה את העיקרון המנחה שנקבע בפרשת בן שמחון, לפיו, יש ליתן פרשנות מצרה להיקף השימוש בסמכות הרשות הציבורית להוציא צווי סילוק פולשים. על יסוד פרשנות זו צריכה העירייה להראות, כי תקופת ההחזקה כדין של אותו אדם במקרקעין, מכוח חוזה או מספר חוזים (ככל שנכרת עימו יותר מחוזה אחד), אינה עולה על שבע שנים רצופות. הבה ונראה האם הוכיחה העירייה, לכאורה, את התקיימות התנאי דנא. המבקשת טוענת, כי היא מחזיקה בחניון הברזל מאז 1.4.1997 ועד יום 30.6.06 ברציפות. כיוון שמדובר בתקופת החזקה בת למעלה משבע שנים, שוב אין תחולה בענייננו לחוק סילוק פולשים. המבקשת מייסדת טיעון זה על ההנחה לפיה, המבקשת, חברת יעקובוב ובניו ומר יעקב יעקובוב, הינם "אותו אדם" לצורך חישוב תקופת ההחזקה כדין בחניון הברזל. לשיטת המבקשת, במועד כלשהו במהלך תקופת ההפעלה של החוזה הראשון (שנחתם, כאמור, בין נתיבי איילון לבין מר יעקב יעקובוב), הומחו הזכויות וההתחייבויות של מר יעקב יעקובוב לחברת יעקובוב ובניו, בהסכמת נתיבי איילון. חברת יעקובוב ובניו המשיכה להפעיל ברצף את חניון הברזל מכוח החוזה השני, עד לסוף חודש מרץ שנת 2003. במועד זה, אישרה אחוזות החוף לחברת יעקובוב ובניו להמחות את הזכויות וההתחייבויות שלה למבקשת. לטענת המבקשת, המחאת הזכויות וההתחייבויות מחברת יעקובוב ובניו אליה (מכוח החוזה השני והחוזה השלישי), חולשת באורח רטרואקטיבי, אף לגבי המחאת הזכויות וההתחייבויות הנטענת, בין מר יעקב יעקובוב לחברת יעקובוב ובניו (מכוח החוזה הראשון). אין בידי לקבל את הטענה. ראשית, המחאת הזכויות וההתחייבויות, בין מר יעקב יעקובוב לחברת יעקובוב ובניו, בהסכמת נתיבי איילון, לא הוכחה לכאורה לצורך ההליך הנוכחי. לא ניתן להסתפק באמירת מנהל המבקשת בתצהירו בנדון זה. המבקשת יכלה לפנות לנתיבי איילון ולקבל את אישורה להמחאה הנטענת או להזמין נציג מטעם נתיבי איילון לעדות. הימנעותה מלעשות זאת, עומדת לחובתה. שנית, אף אם אצא מנקודת הנחה, כי הזכויות וההתחייבויות של מר יעקב יעקובוב הומחו לחברת יעקובוב ובניו, במועד כלשהו במהלך תקופת ההפעלה של החוזה הראשון, הרי שהמחאה זו אינה חלה על המבקשת. ההמחאה האמורה חלה ביחסים שבין מר יעקב יעקובוב לבין חברת יעקובוב ובניו בלבד. היא חלה בתקופת החוזה הראשון (למן יום 1.4.1997 ועד יום 31.3.2000). היא איננה כובלת את אחוזות החוף שאיננה צד לחוזה הראשון. המחאת הזכויות וההתחייבויות החלה על המבקשת היא זו של חברת יעקובוב ובניו, מכוח החוזה השני והשלישי בלבד. חישוב מצטבר של תקופת ההחזקה כדין של המבקשת בחניון הברזל, מכוח החוזה השני (למן יום 2.4.2000 ועד יום 31.3.2003) ומכוח החוזה השלישי (למן יום 1.4.2003 ועד יום 30.6.06), מגלה, כי זו אינה עולה על שבע שנים. היא מסתכמת בתקופת החזקה כדין בת שש שנים רצופות. המסקנה המתבקשת היא, כי העירייה, הצליחה להוכיח, לכאורה, כי תקופת ההחזקה כדין של המבקשת בחניון הברזל, אינה עולה על שבע שנים רצופות. ה. "נשלחה הודעה לתופס המקרקעין כי הסתיים החוזה ואין כוונה להאריכו או שפקע החוזה, לפי העניין, וכי על התופס לפנות את מקרקעי הציבור"- תנאי זה התקיים בענייננו. כדי לא להכביר מלל מיותר, הנני להפנות את הקורא לאמור בס' 47 לעיל. ו. "צו סילוק הפולשים הוצא בפרק הזמן הקבוע בחוק"- אף תנאי זה התקיים בנסיבות. ראו האמור בס' 48 לעיל. 54. הנה כי כן, ששת התנאים המצטברים הקבועים בס' 4א לחוק סילוק פולשים התמלאו, לכאורה, לגבי חניון הברזל. זאת ועוד. שוכנעתי, לכאורה, כי קיימת וודאות גבוהה לכך שהמבקשת תופסת את חניון הברזל שלא כדין, החל מיום 1.7.06. לעניין זה ראו הדיון בס' 50-51 לעיל. 55. תוצאת הדברים היא כדלקמן: א. הוכח לי, לכאורה, כי החל מיום 1.7.06, המבקשת תופסת את חניון הברזל שלא כדין; ב. הוכח לי, לכאורה, כי הצו המתייחס לחניון הברזל מקיים את תנאי ס' 4א לחוק סילוק פולשים וכי קיימת וודאות גבוהה שהמבקשת תופסת את חניון הברזל שלא כדין, החל מיום 1.7.06; ג. אשר על האמור, אני קובע, כי הצו לגבי חניון הברזל, הוצא, לכאורה, כדין. האם המבקשת הוכיחה, לכאורה, את זכותה להחזיק בחניונים? 56. תשובתי על שאלה זו היא בשלילה. אנמק בקצרה. בבקשתה, טענה המבקשת, כי יש לה זכות להחזיק בחניונים מכוח זכות עיכבון עפ"י ס' 5 לחוק חוזה קבלנות, התשל"ד- 1974 (להלן-"חוק חוזה קבלנות"), בשל סכסוך עסקי-כספי שיש לה עם אחוזות החוף. בנוסף, טענה המבקשת, כי עומדת לה זכות חוזית להמשך הפעלת החניונים לשנתיים נוספות (קרי, עד יום 30.6.08), מכוח התחייבות בעל-פה של מנכ"לה לשעבר של אחוזות החוף, מר מאיר. 57. בסיכומים מטעמה נמנעה המבקשת מלשוב ולהעלות את טענתה בדבר "זכות עיכבון". אף בסיכומי התשובה מטעמה, בגדרם התייחסה המבקשת לסיכומי המשיבות, נפקדת התייחסות לטענה זו. הלכה פסוקה ומושרשת היא, כי דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים- אם בשל שגגה, או במכוון- כדין טענה שנזנחה ובית המשפט לא ישעה לה (ראו: ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה, פ"ד מז (1) 311). יש לראות, אפוא, את הטענה בדבר קיומה של זכות עיכבון, כטענה שנזנחה. אף לגופם של דברים, מסופקני אם יש בזכות העיכבון הנטענת שמץ של ממש. ראשית, חוק חוזה קבלנות אינו חל על ההתקשרות בין המבקשת ובין אחוזות החוף. ההסכם בין אחוזות החוף ובין המבקשת אינו חוזה קבלנות כהגדרתו בחוק, שכן המבקשת אינה עושה מלאכה או נותנת שירות בשכר עבור אחוזות החוף. ההסכם בין אחוזות החוף ובין המבקשת אינו אלא חוזה למתן רשות שימוש בתמורה במקרקעין. שנית, בגדרי החוזה השני והחוזה השלישי ויתרה המבקשת על זכות עיכבון מכל סוג ומין ומכל סיבה שהיא כלפי אחוזות החוף (ראו: ס' 33(א) לחוזה השני וס' 33.1.3 לחוזה השלישי). די בטעמים אלה, כדי לקבוע כי הטענה בדבר קיומה של זכות עיכבון הינה טענה עקרה. 58. אף טענתה השנייה של המבקשת, כי עומדת לה זכות חוזית להמשך הפעלת החניונים לשנתיים נוספות, מכוח התחייבות בעל-פה של מנכ"לה לשעבר של אחוזות החוף, מר מאיר, איננה מבוססת ואיננה מעוגנת, ברמה הלכאורית, והנני לדחותה בזה. הנמקתי בנקודה זו מפורטת בס' 50- 51 דלעיל. 59. סיכומם של דברים: המבקשת לא הוכיחה, לכאורה, כי עומדת לה זכות להחזיק בחניונים לאחר יום 30.6.06 (הוא המועד בו הסתיים החוזה השלישי). האם נתמלאו התנאים למתן סעד זמני בנסיבות? 60. על מנת שיינתן סעד זמני, שומה על ביהמ"ש לבחון אם נתקיימו שלושת התנאים (המצטברים) הקבועים בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, ואלה הם: (א) הוכחת קיומה של זכות לכאורה על בסיס ראיות מהימנות. כאן נבחנים סיכויי ההצלחה בתובענה העיקרית (תקנה 362 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי); (ב) מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש (תקנה 362 (ב)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי); (ג) שיקולי יושר ומידתיות (תקנה 362 (ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי). סיכויי התביעה 61. הלכה משכבר היא, כי על מבקש הסעד הזמני, רובץ הנטל להראות כי תביעתו העיקרית אינה טרדנית וכי קיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. בשלב זה, אין צורך לפסוק באורח סופי בדבר צדקתו של מי מהצדדים (רע"א 7139/96 טריגוב ואח' נ' "טפחות" בנק למשכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד נא (2) 661, 665-666). בדיקת קיומם של סיכויי התביעה נעשית באורח לכאורי בלבד. אין היא אמורה לשקף עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית (רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1) 529, 533. להלן-"פרשת אמר"). 62. מבחן הזכות לכאורה מחייב הצבעה על קיומה של עילת תביעה רצינית וסיכויי הצלחה בתובענה. מהי אותה "זכות לכאורה"? כיצד היא נבחנת על ידי בית המשפט? בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, שנינו מפי הנשיא ברק: " ... 'ראיה לכאורה' היא, אפוא, ראיה שטמון בה פוטנציאל ראייתי אשר יוצא מן הכוח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי. בעוד שראיה 'רגילה' נבחנת בסיום ההליך השיפוטי מתוך הסתכלות מן ההווה אל העבר, הרי הראיה 'לכאורה' נבחנת בתחילת ההליך השיפוטי או במהלכו, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העתיד. הערכתה מבוססת על הסיכוי הטמון בחיק העתיד להפיכתה לראיה רגילה. מהותה של הראיה לכאורה היא, אפוא, בפוטנציאל ההוכחתי הטמון בה. פוטנציאל זה יוצא מן הכוח אל הפועל במהלך ההליך השיפוטי, לאחר חקירה ראשית ונגדית, וקביעת אמינות ומשקל". אכן, לא נעלם הימני כי הדברים נאמרו בהקשרו של הדין הפלילי, אך דעתי היא כי יפים הם ונכוחים אף לדין האזרחי. שעה שבוחנים את הראיות אשר הובאו על ידי המבקשת במסגרת ההליך דנן, במשקפי האמור לעיל, מתבקשת המסקנה, כי היא לא הרימה את הנטל הלכאורי המוטל עליה לצורך ההליך הנוכחי. מסקנה זו נסתברה לנו עוד קודם לכן, עת נדון הפרק העובדתי. מאזן הנוחות 63. משנקבע כי המבקשת לא הראתה שבפיה זכות לכאורה (שכן הוכח לי, לכאורה, כי צווי סילוק הפולשים הוצאו כדין, וכי למבקשת לא עומדת, לכאורה, כל זכות להחזיק במקרקעין לאחר יום 30.6.06), שוב אין מקום וצורך לבחון את יתר תנאי תקנה 362. עם זאת, אוסיף ואבחן את סוגיית מאזן הנוחות. דין הוא כי כדי לזכות בסעד זמני, על המבקש מוטל הנטל להוכיח תנאי מצטבר נוסף. עליו להראות כי מאזן הנוחות נוטה יותר לטובתו. חוששני, כי המבקשת לא עמדה בנטל זה. טענתה לקיומו של נזק כספי הייתה מעורפלת וכוללנית. כל שנטען בס' 56 לתצהיר מנהל המבקשת היה כי: "הוצאת החניונים מידי המבקשת והעברתם לתפעול ע"י גורם אחר תגרום למבקשת נזק כלכלי מיידי אדיר שעלול להביא להתמוטטותה". המבקשת לא נקבה בסכום הנזק (אפילו לא משוער) הצפוי לה. חוסר הפירוט פועל לחובתה. אולם, אפילו היה נוטה מאזן הנוחות לטובת המבקשת, לא תצמח לה כל תועלת מכך, שכן לא עלה בידה לשכנע, ולו לכאורה, בקיומה של הזכות הנטענת. אכן, קיימת "מקבילית כוחות" בין הזכות לכאורה לבין מאזן הנוחות. בעניין זה נפסק כי: "ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לכיוונו של מבקש הסעד ומעמיד בסכנה ממשית את היכולת להחזיר מצב לקדמותו באם הסעד הזמני יסורב ובסופו של ההליך העיקרי טענותיו של המבקש תתקבלנה, כך הדרישה להתקיימותו של התנאי הראשון בדבר סיכויי התביעה או קיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת. מובן, כי אין מדובר במצב שבו נראה, על פניו, כי התביעה היא תביעת סרק, שאז אין מקום לסעד זמני גם אם מאזן הנוחות נוטה לעבר המבקש". (פרשת אמר הנ"ל, בעמ' 533. ראו גם רע"א 10066/04 נ.ר. ספאנטק תעשיות בע"מ נ' ד.ס.פ. ספיר אנטרפרייז בע"מ, פ"ד נט(4) 700, 704). ברע"א 2397/06 אברג'יל נ' מינהל מקרקע ישראל מחוז ת"א (ניתן ביום 6.8.06 פורסם במאגר נבו ), נאמר בזו הלשון: "בית המשפט רשאי ליתן סעד זמני אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה. בהחלטתו ליתן סעד זמני יביא בית המשפט, בין השאר, שיקולים של מאזן נוחות וכן אם מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין (תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בין התנאים השונים קיים יחס גומלין המכונה לעיתים 'מקבילית-כוחות' (רע"א 10509/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בגס (לא פורסם)). משמעות הדבר היא שככל שסיכויי התביעה להתקבל גבוהים יותר מתמתנת הדרישה בעניין מאזן הנוחות ולהיפך". כאמור, אין להסתפק בנזק כספי נטען שייגרם למבקשת עקב דחיית בקשתה ואין לוותר על קיומה של זכות לכאורה. לשון אחר: באין זכות לכאורה (למצער לא בשלב הנוכחי), שוב אין כל רלוונטיות לסוגיית מאזן הנוחות. שיקולי יושר 64. המשיבות טוענות בתגובתן ובסיכומיהן, כי יש לדחות את הבקשה על סף מפתן הדלת, שכן לוקה היא בשלושה פגמים מהותיים: שיהוי מופלג, חוסר ניקיון כפיים חמור והתנהגות שלא בתום לב של המבקשת, הבאה לידי ביטוי בהעלמת עובדות מהותיות מעיני בית המשפט. 65. כאמור, ראיתי לדחות את הבקשה מטעמים שלגוף העניין. במצב דברים זה, מתייתר הצורך לדון בעילות הסף לדחיית הבקשה. במוסגר, ולפנים מן הנדרש, אעיר שלוש הערות: האחת, אני סבור כי הבקשה איננה נגועה בשיהוי כלשהו. עילת הבקשה מיוסדת על סירוב העירייה להימנע מהפעלת סמכויותיה עפ"י חוק סילוק פולשים. על יסוד עילה זו פנתה המבקשת לביהמ"ש בהתאם לזכותה המוקנית בס' 5ב לחוק סילוק פולשים. המבקשת פעלה במסגרת סד הזמנים הקבוע בהוראה דנן, ולא חרגה הימנו; השנייה, ניתן למצוא טעם לפגם בכך שהמבקשת, הטוענת "בלהט" לקיומה של התחייבות בעל-פה של אחוזות החוף (באמצעות מנכ"לה לשעבר, מר מאיר) להמשך הפעלת שני החניונים לשנתיים נוספות, ממשיכה להפעיל את שני החניונים מאז יום 1.7.06 ועד עצם ימים אלה, מבלי לשלם למי מהמשיבות דמי הפעלה. נדמה כי בהתנהגות זו, שאינה נקיית כפיים, מטילה המבקשת, למעשה, ספק בצדקת טענתה-שלה; השלישית, אני סבור, כי המבקשת לא הציגה בבקשתה את כל העובדות היכולות להיות רלבנטיות לבקשה (כך, למשל, לא צורף לבקשה מכתב ב"כ המבקשת המופנה אל אחוזות החוף, מיום 20.4.06, נספח ו' לתגובת אחוזות החוף, אשר על חשיבות תוכנו עמדתי לעיל). ברע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות ייצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע"מ, פ"ד מז(5) 165, 168, שנינו מפי השופט ש' לוין, כי: "... מי שפונה לבית המשפט בבקשה למתן סעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלבנטיות לבקשתו, ובמקרה של ספק עליו להשאיר את שאלת הרלבנטיות להחלטת בית המשפט ולא לקבוע בעצמו, תוך שיקול האינטרס הצר שלו, מה יש לגלות לבית המשפט. השאלה אם הייתה העלמת עובדות אם לאו צריכה להישקל מנקודת המוצא של יום הגשת הבקשה, ואין לפסוק בה בדיעבד על יסוד ניתוח מדוקדק של העובדות וההלכות המשפטיות". דברים אלה יפים והולמים לענייננו. סוף דבר 66. משקבעתי כי צווי סילוק הפולשים בנוגע לשני החניונים הוצאו, לכאורה, כדין ומשלא הוכח לי, לכאורה, כי עומדת למבקשת זכות להחזיק בשני החניונים לאחר יום 30.6.06, הרי שלא קמה בענייננו עילה חוקית לעיכוב ביצועם של צווים אלה. לפיכך, אין מנוס מדחיית הבקשה, וכך אני מורה. 67. הצו הארעי שניתן על ידי ביום 28.9.06 בטל. תוקף הביטול החל מיום 18.12.06. 68. לאחר שהמשיבות תגשנה כתב הגנה מטעמן, יועבר התיק למזכירות המנ"ת לקביעת מותב שידון בתביעה העיקרית (ת"א 55423/06). 69. המבקשת תישא בשכר טרחת ב"כ המשיבות בסך של 4,000 ₪ + מע"מ, לכל אחת מהן. חוזהחניון