התובעת הגישה תביעה כספית וכן תביעה לפינוי נגד הנתבעת, אשר עוסקת בניהול תחנת מוניות, לגבי שטח אשר בו עשתה הנתבעת שימוש לצרכי תחנת מוניות וחניה. לכתב התביעה צורף הסכם שנחתם בין הצדדים ביום 9.10.97 לפיו הוקצו לנתבעת עשרה מקומות למוניות וכן אושרה הצבת מבנה לצרכי משרד זמני. עיון בהסכם מעלה כי לעניין הצבת המשרד נקבע, כי מדובר בתקופה של 18 חודשים בלבד. כן עולה, כי הוסכם על תשלום דמי שכירות בגין הצבת המשרד, על פי קביעת שמאי, ואלו לא יפחתו מסך של 428 ₪ לחודש. בכתב התביעה נטען, כי הסכם השכירות הוארך מעת לעת, לנוכח בקשותיה של הנתבעת, לאחר שטענה כי לא מצאה מקום קבוע לתחנת המוניות. כן נטען, כי בשלב מסוים, נמצא כי הנתבעת עושה שימוש ב-18 מקומות חניה, ואף יותר, ולא כפי המספר שהוקצה לה. לכתב התביעה צורף הסכם נוסף, שנחתם בין הצדדים ביום 8.12.05 הנושא כותרת "הסכם הארכה". במבוא להסכם אוזכרה חתימת הצדדים על ההסכם המקורי, לפיו ניתנה לנתבעת הרשות להצבת מבנה שישמש כמשרד וכן שימוש ב-10 מקומות חניה. עוד צוין, כי ההסכם הוארך, תוך שהנתבעת שילמה עבור 10 מקומות חניה אך התגלעה מחלוקת בין הצדדים לנוכח טענת התובעת כי נעשה שימוש בפועל ב-20 מקומות חניה. בהסכם נקבע, כי לגבי התקופה שעד יום 28.8.05 תשלם הנתבעת דמי שכירות עבור 5 חניות נוספות. החל מיום 1.9.05 ועד ליום 31.4.06 הוארך ההסכם עבור 15 מקומות חניה. דמי השכירות נקבעו ל- 514 ₪ עבור המבנה ו- 200 ₪ לשנה עבור על מקום חניה. דמי השכירות הוצמדו למדד. ביום 13.2.06 פנתה הנתבעת לתובעת בבקשה להגדיל את מספר מקומות החניה מ-15 ל- 30. ביום 15.3.06 פנתה הנתבעת לתובעת במכתב בו עמדה על כך שתוקפו של ההסכם עומד לפוג. הנתבעת ביקשה לאשר הארכת ההסכם, ובפרט לנוכח העדר מקום חלופי והצורך בקבלת אישור משרד התחבורה אשר תלוי באישור העירייה על נקודת הקצה וחניות. לטענת התובעת, היא הסכימה להאריך את הסכם לפרק זמן קצוב עד ליום 4.10.06 בכפוף לחתימת הנתבעת על הסכם שכירות, אך הנתבעת לא חתמה על הסכם השכירות שהועבר לה וכן לא שילמה את דמי השכירות. לפיכך, התובעת דרשה את פינוי הנתבעת וכן תשלום דמי שימוש ראויים. לכתב התביעה צורפה חוות דעת של שמאי אשר העריך את דמי השימוש הראויים לתחנת מוניות בסך של 260 $ לחודש לשטח של 29 מ"ר וסך של 45 $ לחודש עבור כל מקום חניה למונית, לפי 20 מקומות חניה, היינו סך של 900 $ לחודש עבור חניות המוניות. בסך הכל הועמדה התביעה על סך של 1,160 $ לחודש. התביעה כללה דרישה לתשלום דמי שימוש עבור 8 חודשים, עד למועד הגשת התביעה (מיום 1.5.06 ועד ליום 31.12.06). לפי חישוב שער הדולר במועד הגשת התביעה, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה ועד למועד הגשת התביעה, הועמדה התביעה הכספית על סך של 39,411 ₪. הנתבעת טענה בכתב ההגנה, כי דרישת התובעת לפינוי וכן לתשלום דמי שכירות ראויים נגועה בחוסר תום לב, באפליה ונעוצה בשיקולים זרים. לטענת הנתבעת, על פי ההסכם הראשון, לא נקבעו דמי שכירות עבור מקומות חניה ורק בלית ברירה הסכימה הנתבעת לדרישת התובעת לתשלום דמי שכירות עבור מקומות החניה. לטענת הנתבעת, במסגרת המו"מ שנערך בין הצדדים להארכה נוספת של הסכם השכירות העלתה התובעת דרישה לתשלום דמי שכירות אשר גבוהים במאות ואלפי אחוזים מדמי השכירות אשר שולמו כסדרם על ידי הנתבעת. הנתבעת הבהירה, כי היתה מוכנה להאריך את הסכם השכירות ולשלם דמי שכירות, ובלבד שאלו ייקבעו בהסכמת הצדדים ולא על פי תכתיב חד צדדי של התובעת. דמי השכירות אותם דורשת התובעת אינם ראויים אלא גבוהים מהמחיר המקובל בשוק וכן חורגים מסיכומים והבנות קודמות בין הצדדים. ביום 18.12.07 ניתן פסק דין בהעדר התייצבות, לפיו התקבלה התביעה במלואה. ביום 27.8.08 ניתנה החלטה בבקשה לביטול פסק הדין, על פי החלטה זו, נכון לחודש אוגוסט 2008 כבר אין בפי הנתבעת כל טענת הגנה, ביחס לתביעת הפינוי. לפיכך, פסק הדין שניתן לפינוי הנתבעת מהמקום, עמד על כנו. מנגד, הבקשה התקבלה ופסק הדין בוטל ביחס לתביעה הכספית. מטעמה של התובעת הוגשו כראיות תצהירה של מנהלת מחלקת נכסים בעירית אשדוד וכן חוות דעתו של השמאי מטעם התובעת. מטעם הנתבעת הוגשו כראיות תצהירו של מנהל הנתבעת וכן חוות דעת של שמאי מטעמה. לפי הערכתו של השמאי, דמי שכירות ראויים לקרקע תחנת המוניות עומדים על 580 ₪, שהם כ-145$ לחודש ואילו דמי השכירות הראויים למקום חנייה למונית עומדים על 40 ₪, שהם כ-10$ לחודש. בחוות דעת משלימה, אשר הוגשה רק בשלב מאוחר של הדיון, ציין השמאי כי לא היה מודע לקיומו של חוק עזר עירוני לגבי חניית מוניות, ואם קיים כזה, הרי שיש לקבוע את התשלום על פי חוק העזר. בית המשפט הורה על מינוי שמאית מטעמו. השמאית שמונתה מטעם בית המשפט התייחסה בחוות דעתה למצב התכנוני וכן למסמכים שהוגשו לעיונה, לרבות לחוות דעת השמאים מטעם שני הצדדים. השמאית אף ערכה ביקור במקום בהשתתפות נציגי שני הצדדים. לחוות הדעת צורפו תצלומים של המקום, מסמכים הנוגעים למצב התכנוני וכן רשימת תחנות המוניות בעיר אשדוד ודמי השכירות הנדרשים מכל תחנה. לגבי הצבת מונית ציבורית בשטח הנדון, לפי הערכת השמאית מטעם בית המשפט, דמי השכירות הראויים עומדים על סך של 400 ₪ למקום חניה לחודש. לגבי מבנה המשרדים, דמי שכירות הראויים עומדים על סך של 700 ₪ לחודש (בגין מבנה בגודל של כ-30 מ"ר). בדיונים שנערכו בפניי נחקרו בחקירה נגדית העדים שתצהירים שלהם הוגשו, השמאי מטעם התובע והשמאית מטעמו של בית המשפט. ב"כ התובעת הודיע כי אין לו צורך בחקירה נגדית של השמאי מטעם הנתבעת, מבלי שיהיה בכך משום הודאה או הסכמה לאיזו מקביעותיו. ב"כ הנתבעת העלה בסיכומיו טענות ביחס לחוקיות פעולותיה של התובעת, כרשות מקומית, להתיר השימוש במקום כתחנת מוניות ולגבות עבור שימוש זה דמי שכירות. טענות אלו חורגות ממסגרת הדיון בתיק זה, כפי שנקבע על יסוד טענות הצדדים בכתבי הטענות. בכתב ההגנה שהוגש מטעמה של הנתבעת, לא בא זכר לטענות מסוג זה. טענותיה של הנתבעת התמקדו בהסכמות שהיו בין הצדדים לעניין תשלום דמי השכירות, בדרישת התובעת לפינוי המקום וכן בגובה דמי השכירות אותם דורשת התובעת, אשר לפי עמדת הנתבעת היו גבוהים בהרבה ממה שהוסכם בעבר בין הצדדים וכן מדמי השכירות הראויים. הטענות בדבר חוקיות פעולותיה של התובעת הועלו לראשונה רק בשלב מאוחר, במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין. ב"כ התובעת התנגד מפורשות לחריגה מחזית הטיעון, ועל כן, אין מקום כי בית המשפט ידון כעת, בטענות אשר חורגות מגדרי הדיון, כפי שנקבעו על פי הנטען בכתבי הטענות. מעבר לנדרש, ולמעלה מהצורך יוער, כי נראה שהנתבעת אף מנועה מלהעלות טענות כנגד חיובה בדמי שכירות. הנתבעת, שהינה חברה פרטית למטרות רווח, עשתה שימוש בשטח הציבורי הנדון, לצרכי תחנת מוניות וחניית מוניות, היינו לצורך הפקת רווחים. הנתבעת הסכימה לשלם, משך תקופה ארוכה, דמי שכירות עבור שטח תחנת המוניות וכן עבור החניות שהוקצו לה באופן מיוחד. לא בכדי נמנעה הנתבעת להעלות בכתב הגנתה טענות ביחס לעצם הדרישה לתשלום דמי שכירות ראויים, שכן גם לה היה ברור, כי לא תוכל להמשיך להחזיק ולהשתמש במקום באופן ייחודי ובמקביל גם להימנע מכל תשלום עבורו. פעולותיה של הנתבעת עולות, בכל מקרה, כדי עשיית עושר ולא במשפט. עם תום התקופה שנקבעה בהסכם, הנתבעת עשתה שימוש, שלא על פי זכות שבדין, בשטח בו נמצא המשרד לצרכי תחנת מוניות ובשטח החניות, לצרכי חניית המוניות שלה בלבד. בכך חסכה הנתבעת מעצמה את התשלומים שהיתה צריכה לשלם, עבור שכירות שטח חלופי למשרדי תחנת מוניות וכן עבור השכרת חניות פרטיות אשר ישמשו באופן ייחודי לחניית המוניות בלבד, בכל שעות היממה. לאחר שכבר הוכרעה תביעת הפינוי, נותרה כשאלה יחידה הסוגיה הקשורה לגובה דמי השכירות הראויים, שעל הנתבעת לשלם לתובעת, בגין התקופה הרלבנטית לתביעה זו, היינו מיום 1.5.06 ועד ליום 31.12.06. בקשר לסוגיה זו עמדו בפני בית המשפט חוות דעת של שמאים מטעמם של הצדדים וכן חוות דעת שמאית מטעם בית המשפט. כל אחד מהשמאים העריך את דמי השכירות הראויים בסכומים שונים. ההבדלים בין חוות הדעת נובעים בעיקרם מדרכי ההערכה אך גם מתשתית הנתונים העובדתיים. בחינת חוות הדעת השונות מלמדת, ללא כל ספק, כי יש להעדיף את העקרונות שפורטו בחוות דעתה של המומחית מטעמו של בית המשפט על פני חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים. המומחית מטעמו של בית המשפט פרטה בחוות דעתה וכן בעדותה בבית המשפט, את השיקולים השונים אשר הנחו אותה בקביעת השומה. בכלל זאת, התייחסה השמאית לביקור שערכה במקום ולכך שמדובר באזור בלב העיר אשדוד. כמו כן, השמאית פרטה בחוות הדעת את הרקע התכנוני ואת הנתונים והתחשיבים אשר שימשו אותה לאומדן דמי השכירות הראויים. בהקשר זה ערכה השמאית סיור ברחבי העיר והתרשמה ממקומות החניה אשר ניתנו לתחנות מוניות אחרות בעיר. חוות הדעת שהוגשו מטעמם של שני הצדדים הסתמכו על נגזרות צרות ולא מספיקות של אמות מידה להערכת דמי השכירות. כך לדוגמא, השמאי מטעם התובעת ביסס את חוות דעתו בעיקר על השוואה לתשלום שהיתה צריכה הנתבעת לשלם עבור חניה במקומות ציבוריים בעיר (כגון חניה במדחנים). נראה לי, כי השוואה זו יכולה להיות רלבנטית, שהרי חניה בתשלום במקומות ציבוריים מהווה את אחת החלופות האפשריות העומדות בפני הנתבעת, אך לא ניתן לבסס את קביעת דמי השכירות הראויים, רק על השוואה כאמור. כך גם אין מקום לתת להשוואה כזו משקל מכריע בקביעת דמי השכירות הראויים. מנגד, חוות דעתו של השמאי מטעם הנתבעת לוקה בהנחות עובדתיות שלא ניתן להן כל ביסוס בראיות. הנתונים שאותם אסף השמאי התבססו על שיחות טלפון עם גורמים שונים, ללא בסיס במסמכים, והם לא גובו בתצהיר כפי הנדרש. למעשה, השמאי מטעם הנתבעת יצא מנקודת מוצא שגויה בעליל, לפיה מרבית תחנות המוניות בעיר אשדוד כלל אינן משלמות דמי שכירות לעירייה עבור חניות. מהראיות עולה, כי העירייה דורשת תשלום דמי שכירות מתחנות המוניות בעיר, אך שיעור דמי השכירות, ביחס לחלקן, שנוי במחלוקת וישנן תחנות שעושות דין לעצמן ואינן משלמות כלל. התנהגות חד צדדית כאמור, באי תשלום דמי שכירות, אינה יכולה להוות בסיס לקביעת דמי השכירות במקרה שלפנינו. יש לדחות גם את מסקנתו של השמאי מטעם הנתבעת בחוות דעתו, לפיה ראוי להעמיד את דמי השכירות במקרה זה על 22% מדמי השכירות הגבוהים ביותר שמשלמות תחנות אחרות. מסקנה זו מתעלמת ממיקומה של תחנת המוניות נושא הדיון, הנמצאת בלב העיר. בעניין זה אני מעדיף את עדותה של המומחית מטעם בית המשפט, אשר סבורה, כי מיקומה של התחנה הוא מיקום טוב מאד, ועל כן דמי השכירות צריכים לעמוד על ברף גבוה, ביחס לתחנות אחרות. ב"כ הנתבעת ביקש להסתמך בסיכומיו על חוק העזר לאשדוד (העמדת כלי רכב וחנייתו). בהקשר זה מקובלת עלי עמדתה של השמאית מטעמו של בית המשפט, אשר הסבירה, כי חוק העזר הנ"ל אינו מהווה קריטריון של ממש בקביעת דמי השכירות הראויים, במקרה שלפנינו. קיים הבדל תהומי בין תשלום אגרת חניה, על פי חוק עזר, ביחס לחניה שנקבעה למונית מסוימת לפי חוק זה, ובין תשלום דמי שכירות, עבור עשרות מוניות, הנמנות על תחנת מוניות, שפועלת כעסק במקום מסוים ובשטח ניכר. כפי שהסבירה השמאית, במקרה שלפנינו מדובר בעסק של תחנת מוניות, אותו יש לבחון בהיבט הכולל, לרבות העובדה שיש משרד של תחנת המוניות והמוניות חונות במקום תחת פיקוח המשרד. יש גם לזכור, כי הנתבעת עשתה שימוש שלא כדין בשטח הנדון. כמפורט לעיל, ההסכם בין הצדדים, לפיו ניתנה לה הרשות להשתמש במקום, פקע. הנתבעת אף הורשעה, בבית המשפט לעניינים מקומיים, בעבירה של שימוש חורג במקרקעין ללא היתר. בגזר הדין נקבע, כי לפחות מחודש אפריל 2006 שהתה הנתבעת במקום ללא הסכם שכירות וללא רשות העירייה. נתון זה, לפיו מדובר בשימוש שלא כדין וללא היתר מהעירייה, הינו נתון רלבנטי לענייננו. עם זאת, קיימת נקודה אחת, המעוררת קושי לגבי חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט. כאמור, מרבית העקרונות עליהם התבססה השמאית מטעם בית המשפט הינם נכונים וראויים. השמאית ערכה שקלול של הנתונים השונים, הרלבנטיים לקביעת גובה דמי השכירות הראויים. הנתונים העובדתיים כללו מצבור של נתונים מסוגים שונים, כגון נתונים תכנוניים (אותם בדקה השמאית בעצמה), נתונים לגבי המיקום (שחלקם היו מבוססים על מידע שקיבלה וחלקם על התרשמותה בביקור במקום), ונתונים מספריים (כגון, דמי השכירות ששילמה הנתבעת בעבר או דמי שכירות שמשלמות תחנות מוניות אחרות בעיר אשדוד). בין היתר, צורפה לחוות דעתה של השמאית מטעם בית המשפט טבלה, שהועברה לה מהתובעת, אשר מפרטת את דמי השכירות המשולמים על ידי תחנות מוניות אחרות בעיר אשדוד. השמאית סברה, כי מדובר בתשלום אשר משולם בפועל על ידי כלל התחנות המפורטות בטבלה. אולם, העדה מטעם התובעת העידה, כי הטבלה משקפת את דמי השכירות שהעירייה דורשת מהתחנות לשלם, כאשר חלק מהתחנות מסרבות לשלם את דמי השכירות. בקשר לכך קיים הבדל בין תחנות ותיקות אשר העירייה לא הגיעה עמן להסדר מוסכם ותחנות חדשות עמן נחתם הסכם ואלו משלמות דמי שכירות. מכך עולה, כי חלק מהנתונים שפורטו בטבלה אכן נכונים ומדויקים ואילו חלקם האחר, טעון בדיקה ובירור, לנוכח העדר הסכמה בין העירייה ותחנת המוניות הרלבנטית, בדבר הגובה המדויק של דמי השכירות. ודוק, חוות הדעת לא הסתמכה על נתון אחד בלבד, אלא על מכלול נתונים, והטבלה האמורה שימשה רק כחלק משקלול הנתונים הרלבנטיים. אולם, כאשר מסתבר, כי חלק מהטבלה האמורה אינו מדויק, במובן זה שחלק מהנתונים אינם דמי השכירות המשולמים בפועל, אלא דמי השכירות שאותם דורשת העירייה, הרי שדי בכך להביא למסקנה, כי לא ניתן לקבוע את דמי השכירות הראויים במקרה זה, על פי הערך הכספי שאותו קבעה השמאית. דומני, כי עניין זה מביא למסקנה, כי דמי השכירות הראויים, אותם היתה קובעת השמאית בעצמה, אילו היו הנתונים המדויקים עומדים בפניה במלואם, היו נמוכים במידת מה מכפי שקבעה בחוות דעתה. לפיכך, על בית המשפט לערוך, בעצמו, את שקלול הנתונים העובדתיים הרלבנטיים, כפי שהוכחו בפניו, תוך שימת לב והעזרות מרבית באמות המידה שפורטו בחוות דעתה של המומחית. למעשה, בית המשפט מיישם את אמות המידה הכלליות שנקבעו על ידי השמאית מטעם בית המשפט, שמרביתם מצא לנכון לאמץ, על תשתית עובדתית דומה לזו שעמדה בפני המומחית, אך לא זהה (בשל ההבדל האמור, כפי שפורט לעיל, ביחס לטבלה). נראה לי גם, שבשלב זה, בו בית המשפט שוקל את קביעת דמי השכירות הראויים, תוך העזרות במומחיות השמאית מטעמו, יכול בית המשפט גם להיעזר, ככלי עזר נוסף, באמות מידה נוספות, אותם הדגישו השמאים מטעם באי כוח הצדדים, בחוות דעתם, כגון התשלומים עבור חניות ציבוריות ברחבי העיר (אמת המידה המרכזית, עליה ביקש השמאי מטעם התובעת להתבסס בחוות דעתו), או מחירי השכרת חניה באיזור גוש דן (נתונים שהוזכרו בחוות דעת השמאי מטעם הנתבעת). ב"כ הנתבעת הפנה בסיכומיו לכך שהתובעת הגיעה להסדרי פשרה עם תחנות מוניות אחרות בדבר תשלום דמי שכירות עבור חניות לפי תעריף של 100 ₪ לחודש עבור כל חניה. עיון במתווה שעליו הוסכם במסגרת העתירה המנהלית שבה דובר, מלמד כי ההסכמים כוללים הן תשלום של דמי שכירות, בתעריף האמור, והן תשלום האגרה על פי חוק העזר. אולם, המדובר בהסכם אשר רלבנטי לתחנות מוניות שנמצאות במקומותיהן ברשות וכדין. לא כך היה הדבר לגבי תחנת המוניות של הנתבעת. כמו כן, העדה מטעם התובעת הסבירה בעדותה, כי תחנת הנתבעת שונה מתחנות האחרות, כגון בכך שמדובר היה בתחנה זמנית. עוד הסבירה העדה, כי על פי השומה שעמדה לנגד עיני מועצת העיר, דמי השכירות הראויים עמדו על סך של 400 ₪ לחודש, אך המועצה, לפי שקול דעתה, לצורך קידום הליכי מכרז וחתימה על הסכמים, החליטה להפחית את הדרישה. מכאן עולה, כי מהלך דברים זה, שאירע בפרק הזמן האחרון, אינו רלבנטי לשאלת דמי השכירות הראויים לתקופה הקונקרטית הרלבנטית לתביעה זו. לאחר בחינת מכלול הנתונים הרלבנטיים, אני מוצא לנכון לקבוע את דמי השכירות אותם חייבת הנתבעת לשלם לתובעת, בגין התקופה הרלבנטית (1.5.06 עד 31.12.06) ביחס לתחנת המוניות (מבנה המשרד) לפי שיעור דמי השכירות הראויים שנקבעו על ידי המומחית מטעם בית המשפט, כך שיעמדו על סך של 700 ₪ לחודש. לתקופה של 8 חודשים מדובר בסך של 5,600 ₪ (נכון ליום 15.8.06). כמו כן, ולאחר בחינת מכלול הנתונים הרלבנטיים, שוכנעתי כי דמי השכירות הראויים, אותם חייבת הנתבעת לשלם לתובעת, בגין התקופה הרלבנטית (1.5.06 עד 31.12.06) ביחס לחניות המוניות עומדים על סכום גבוה יותר מזה שנתבע על ידי התובעת (סך של 45 $ לחודש) במסגרת כתב התביעה. משכך, יש לקבל התביעה במלואה, ביחס לתשלום דמי השכירות הראויים לגבי חניות המוניות. אין צורך לקבוע את שיעורם המדויק של דמי השכירות, שכן ממילא, התובעת אינה זכאית לקבל, במסגרת פסק הדין, יותר מהסכום אותו תבעה בכתב התביעה. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובעת דמי שכירות ראויים, בגין חניות המוניות, בסך של 45 $ לחודש עבור כל מקום חניה. לפי שער הדולר דאז, עבור 20 חניות, על הנתבעת לשלם סכום כולל, לתקופה של 8 חודשים, בסך של 30,110 ₪ (נכון ליום 15.8.06). בהמשך לפסק הדין לפיו התקבלה תביעת הפינוי, גם התביעה הכספית, מתקבלת. על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 35,710 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.8.06 ועד למועד התשלום בפועל. הנתבעת תישא בתשלום הוצאות התובעת, לרבות אגרת המשפט ושכ"ט המומחים. כמו כן, על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 10,000 ₪, בתוספת מע"מ בגין שכ"ט עו"ד. הסכומים האמורים ישולמו תוך 45 יום. חוזה שכירותחוזהשכירותחניה