תביעה כספית מיום 11.9.08 על סך של 1,600,000 ₪ שעניינה דרישה לקבלת הפרשי דמי שכירות על סמך חוזה להשכרת נכס עסקי ברח' ויצמן 63 נהריה, דרישה לפיצוי בגין הפרת הסכם ודרישה לתשלום דמי שכירות ראויים. הליך זה קשור לשני הליכים אחרים בבימ"ש זה - ת.א. 1832-07 שהסתיים בפס"ד מיום 25/8/09 ות.א. 1934/07 המתנהל במקביל. בהליך הראשון (ת.א. 1832/07) הוגשה ע"י התובעת דנן תביעה לפינוי הנתבעים 2 ו- 3 דנן מן הנכס. בת.א. 1934/07 תבעה הנתבעת מס' 1 דנן את התובעת להחזר דמי שכירות ששולמו בטעות ביתר. עמדת התובעת: בינואר 2001 השכירה התובעת לנתבעת 1 נכס בקומת קרקע בבניין שבבעלותה ברח' ויצמן 63 בנהריה הידוע גם כחלק מחלקה 65 בגוש 18172 זאת לתקופה המסתיימת ב-14.2.06 עם אופציה ל-9 תקופות נוספות של 24 חודשים כל אחת. הוסכם בין הצדדים כי דמי השכירות יעמדו על סך של 29 $/מ"ר בתוספת מע"מ כאשר שטח המושכר הוערך בכ-112 מ"ר, אך הוסכם כי השטח הסופי ייקבע ע"י מדידה מדויקת שתבוצע במשותף. בפועל לא בוצעה מדידה משותפת ומדידה שבוצעה ביוזמת התובעת העלתה כי שטח המושכר 117.79 מ"ר. עוד הוסכם כי בתום 24 חודשי השכירות הראשונים ובכל שנתיים לאחר מכן יועלו דמי השכירות בשיעור של 5% מכאן שבמשך תקופת השכירות הראשונה של 5 שנים צפויים היו 2 עדכונים. עוד הוסכם כי בגין כל יום של איחור בפינוי המושכר בתום תקופת השכירות, תשלם הנתבעת 1 פיצוי מוסכם בסך 100 $ /יום, בנוסף לדמי השכירות המוסכמים. בסעיף 31 להסכם השכירות ניתנה הרשות לנתבעת 1 להעביר זכויותיה לגופים הקשורים עימה אף בלא לקבל רשות מהתובעת ובתנאי שהנעבר יקבל על עצמו את התחייבויות הנתבעת 1 כלפי התובעת ועוד ניתנה רשות לנתבעת 1 להשכיר את הנכס בשכירות משנה לגופים שאינם קשורים עימה ובתנאי שתתקבל על כך הסכמת התובעת מראש ובנוסף לכך תמשיך הנתבעת 1 להיות מחויבת כלפי התובעת לעניין כל חיובי חוזה השכירות הראשית. כמתחייב מכך יהיה עיסוקו של שוכר המשנה עיסוק התואם את המוסכם בין הצדדים בסעיף 4 לחוזה אשר קבע את מטרת השכירות "לשם הקמה והפעלה של חנות חב' השוכר וכו' למטרות שירות לקוחות, התקנות, מכירת טלפון סלולאריים וכו' וכן כל מטרה הקשורה בעסקי השוכר כמפעיל רט"ן". למרות שהנתבעת 1 הציגה עצמה כמי שמבקשת לשכור את הנכס לתקופה ארוכה, היא הודיעה כבר ביום 24.11.02 על כוונתה לעזוב והחלה לחפש שוכר משנה. בשנת 2004 הציעה הנתבעת 1 לתובעת כשוכר משנה את הנתבע 2 (להלן: "אסף") וביום 28.4.04 הביעה התובעת את הסכמתה להשכרת הנכס בשכירות משנה ואולם הציבה לכך תנאים שונים ובהם שייחתם עם אסף חוזה שכירות מתאים בצירוף ערבויות. הסכם כזה מעולם לא נחתם. ב-28.7.04 הודיעה הנתבעת לתובעת כי השכירה את הנכס לאסף בשכירות משנה והוסיפה וציינה כי היא "ערבה" לכל התחייבויותיו של אסף, עפ"י חוזה השכירות עם התובעת. בסמוך לאחר שנכנס אסף לנכס כשוכר משנה הוא החל לפעול בניגוד להתחייבויות שקבל על עצמו; הוסיף תוספות בנייה ללא היתר כדין ובלא הסכמת התובעת ושינה את ייעוד השכירות על דרך שימוש בו כמסעדה. התובעת הלינה בפני הנתבעת פעמים רבות בכתב על התנהלותו של אסף וציינה את הנזקים הנגרמים, מכתבים נשלחו אל הנתבעת במהלך השנים 2004-2005. לאחר שכל פניותיה אל הנתבעת לא נענו הודיעה התובעת לנתבעת במכתב מנובמבר 2005 "על ביטול חוזה השכירות החל מיום 14.2.06 שהינו מועד תום תקופת השכירות המקורית" ודרשה כי בתום התקופה הזו תוחזר לה החזקה כשהנכס פנוי מכל אדם וחפץ, לרבות פינויו של אסף. הנתבעת אישרה כי תפנה את המושכר ב-14.2.06 אם כי במכתב מיום 13.2.06 טען ב"כ הנתבעת כלפי התובעת באמצעות ב"כ כי "התגבשו הסכמות נפרדות בין התובעת ובין אסף להמשך השכירות". גם לאחר 14.2.06 המשיך אסף להחזיק בנכס, שלא כדין ובניגוד להסכמת התובעת ובתאריך 15.2.06 העביר לתובעת סכום של 13,152 ₪ בהעברה בנקאית. התובעת הוציאה קבלה/חשבונית שבה צוין במפורש שהתשלום הוא "על חשבון דמי שימוש בנכס המוחזק שלא כדין". מאותו מועד ואילך המשיך אסף לשלם סכום בשקלים השווה ל-2,400$/חודש "במועדים ובתנאים שבחר לעצמו". בשלהי 2006 נעשה ניסיון לגבש הסכם שכירות עם אסף אשר הציע לשלם דמי שכירות של סכום בשקלים השווה ל-3,500 $/חודש אך ניסיון זה לא צלח. במאי 2007 נשלחה אל אסף דרישה לפינוי ומשלא נענה הוגשה נגדו תביעה לפינוי בת.א. 1832/07. מכיוון שהנתבעת / חב' פרטנר טרם החזירה את החזקה במושכר לתובעת עד למועד הגשת התביעה חלה גם עליה חובה לשלם דמי שכירות כמתחייב מן ההסכם שבינה לבין התובעת ובנוסף חייבת היא לשלם לתובעת פיצוי מוסכם בסך 100 $/יום בגין איחור בפינוי המושכר. מכיוון שבמועד הגשת התביעה טרם פונה המושכר מוגשת בקשה לפיצול סעדים. בנוסף לכך יש לערוך את חישוב הפרשי דמי השכירות המגיעים מן הנתבעת בהתחשב בעדכונים כמתחייב מן המדידה העדכנית, בתוספות הבנייה הבלתי חוקית שבוצעו ע"י אסף עוד בשנת 2004, ובעדכונים המתייחסים לתוספת מוסכמת בשיעור 5% בכל שנתיים. כתוצאה מאי פינוי הנכס במועד נגרמו לתובעת נזקים כבדים שכן יכולה הייתה להשכיר את הנכס עבור דמי שכירות חודשיים של 7,000 $. בנוסף לכך ניהלו הנתבעים 2 ו-3 את המסעדה תוך יצירת מטרדים קשים אשר גרמו לשוכרים אחרים של התובעת לנטוש מושכרים ומאז אין התובעת מצליחה להשכיר המשרדים שננטשו וסובלת מאובדן הכנסות. כתוצאה מכך נקלעה התובעת לקשיים במערכת יחסיה מול בנק לאומי והוגשה כנגדה תביעה. הנזק המוערך בראש פרק זה עומד על סך של 200,000 ₪. בעקבות הסטת מי שופכין של המסעדה למקלט ולחניון הבניין נמנע מן התובעת שימוש בחניון ונמנע ממנה להשכיר חנויות במפלס תת קרקעי ועל הנתבעים לפצות את התובעת בגין כך. התובעת מעמידה את נזקיה כדלקמן: א. בגין הפרשי דמי שכירות כתוצאה מעדכון שטח המושכר לתקופה שמינואר 2001 עד פברואר 2006 - 45,549 ₪. ב. הפרשי דמי שכירות בגין שני עדכונים בשיעור 5% לתקופה שמינואר 2003 ועד פברואר 2006 - 37,993 ₪. ג. דמי שכירות מרפסת בשטח של 61.21 מ"ר לתקופה שמינואר 2005 עד פברואר 2006 לפי 32$ מ"ר לתקופה של 14 חודשים - 115,172 ₪. ד. דמי שכירות בצירוף פיצוי מוסכם בסך 100$/יום לתקופה שמפברואר 2006 ועד למועד הגשת התביעה (סוף 2008) - 1,246,358 ₪. ה. נזקים עקב אובדן הכנסות וחוסר יכולת להשכיר משרדים, מניעת שימוש במרתף וחניות - 84,000 ₪. ו. נזק כתוצאה מתביעת הבנק - 200,000 ₪. משיקולי אגרה מועמדת התביעה על סך של 1,600,000 ₪. עמדת הנתבעת תביעת התובעת הוגשה בחוסר תום לב בעקבות תביעה קודמת אשר הגישה הנתבעת כנגד התובעת בת.א. 1934/07 להשבת כספים ששולמו לתובעת בטעות ביתר לתקופה שבין פברואר 2006 למרץ 2007, סך של כ-225,000 ₪. בין התובעת לבין הנתבעת נחתם בתחילת 2001 הסכם שכירות ובמחצית 2004 השכירה הנתבעת בשכירות משנה את הנכס לאסף, בידיעתה ובהסכמתה של התובעת. כבר ב-28.4.04 התגבשו הסכמות ישירות בכתב בין אסף לבין התובעת לפיהן ימשיך אסף לשכור את הנכס מהתובעת לאחר סיום הסכם השכירות שבין התובעת לנתבעת. בין התובעת לבין אסף הושגו הסכמות נוספות לעניין שימוש בשטחים נוספים אשר שימשו את אסף לצורך הפעלת עסקו במקום. הסכמות אלו הועלו על הכתב ומצאו ביטויין בפועל בהתנהלות התובעת ואסף לאורך תקופה ארוכה; התובעת קבלה דמי שכירות מאסף, השכירה לו מחסן כחלק בלתי נפרד מהנכס העיקרי ואף חתמה על בקשותיו לקבלת היתר בנייה לתוספת למסעדה שניהל. הסכם השכירות שבין התובעת לבין הנתבעת הסתיים ביום 14.2.06 והחל ממועד זה המשיך אסף לשלם לתובעת דמי שכירות בהתאם להסכמות עצמאיות שהושגו בין הצדדים. ב-11.12.06 גובש בין התובעת לבין אסף הסכם שכירות חדש, ללא מעורבות של הנתבעת תוך שהתובעת ממשיכה לקבל דמי שכירות. הנוסח הנכון של ההסכם אשר ניכרת בין התובעת לבין הנתבעת הוא זה שצורף כנספח א' לכתב ההגנה ולא זה אשר מציגה התובעת. ממילא אין בסיס לדרישת התובעת לתשלום הפרשי דמי שכירות בגין עדכונים בשיעור 5% מעת לעת לתקופה שבין 2003 עד 2006. כל התשלומים אשר חייבת הייתה הנתבעת לשלם לתובעת בתקופת קיומה של השכירות החוזית ביניהן, דהיינו מינואר 2001 ועד פברואר 2006, שולמו כסדר. לעניין תשלומים ששולמו בטעות מפברואר 2006 ועד מרץ 2007, הוגשה תביעה להחזר. אין בסיס לדרישת התובעת לתשלום הפרשי דמי שכירות עקב שימוש שעשה אסף בשטחים נוספים, מדובר בשימוש שנעשה בידיעתה ובהסכמתה ובעידודה של התובעת אשר לא הפנתה דרישה כספית אל הנתבעת לתשלום הפרשי דמי שכירות בגין שימוש בשטחים נוספים, עובר להגשת התביעה. אין בסיס לדרישת התובעת לתשלום הפרשי דמי שכירות בעקבות עדכון מדידה כביכול. הוסכם בין הצדדים כי מדידה תעשה במשותף ולא באופן חד צדדי והתובעת לא פנתה אל הנתבעת טרם שבוצעה המדידה החד צדדית אשר תוצאתה מוכחשת. הנתבעת פינתה את המושכר כפי שהתחייבה ב-14.2.06 והחזקת הנכס ע"י אסף בתקופה שלאחר מכן מעוגנת בהסכם שכירות נפרד בין התובעת לבין אסף וממילא אין מקום לדרישה הכספית אשר מציבה התובעת כלפי הנתבעת לתשלום פיצוי מוסכם בסך 100$/יום בנוסף לדמי השכירות החוזיים. בפרט תמוהה הדרישה הזו כאשר הנתבעת המשיכה לגבות דמי שכירות מאסף עבור אותה תקופה. אשר לבקשה להתיר פיצול סעדים - בקשה כזו יש להגיש בנפרד ולא על דרך של הצגתה במסגרת כתב התביעה. את כל טענות התובעת ודרישותיה הכספיות בעקבות מטרדים שנגרמו כתוצאה מניהול המסעדה, עליה להפנות לנתבעים 2 ו-3. מן הנימוקים הנ"ל דין התביעה להדחות. התביעה על דרך של הודעה לצד ג' מוגשת למקרה שייקבע, בניגוד לעמדת הנתבעת, כי עליה לשלם סכומים כלשהם לתובעת, את התשלום יש להשית על שכמם של הנתבעים 2 ו- 3 מכוח ההתחייבויות אשר קיבל על עצמו אסף במסגרת הסכם שכירות המשנה שבינו לבין הנתבעת. עמדת הנתבעים 2-3 בין התובעת לבין אסף נכרת הסכם שכירות שתקופתו החל מ-15.2.06, לאחר תום תקופת השכירות של הנתבעת, ועד פברואר 2010, בכפוף למימוש מלוא תקופת האופציה שהוקנתה לאסף עפ"י מכתב התחייבות שמסרה התובעת לאסף נושא תאריך 28.4.04. בנוסף לכך הסכימה התובעת כי הנתבעת תשכיר לאסף בשכירות משנה את הנכס לתקופה שבין יוני 2004 ועד 14.2.06. כבר ביולי 2006 החל אסף להפעיל במקום מסעדה בידיעתה בהסכמתה ובעידודה של התובעת אשר אף השכירה לו מחסן על מנת לאפשר פעילותה של המסעדה שבין לקוחותיה נימנה מנהל התובעת אשר נהג לסעוד במסעדה כמעט מידי יום. הוגשה בקשה לפני הוועדה לתכנון ובנייה נהריה למתן היתר לבניית רצפת עץ ואישור לסגירת מרפסת המסעדה בפרגולה, הרחבה שזכתה לתמיכתה של התובעת על דרך של חתימתה על בקשה להיתר שהוגשה לפני הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נהריה. עיון במכתבי התלונה אשר נשלחו מטעם התובעת במהלך 2004-2005 כנגד התנהלות הנתבעים מעלה שאין תימוכין לעמדת התובעת בדבר התנגדותה כביכול לעצם קיומה של המסעדה. פעולות הנתבעים העלו את ערך הנכס ומתוך צרות עין החלה התובעת בניסיונות להביא לפינויו ומשעמדו הנתבעים על זכויותיהם החלה התובעת להתנכל להם. עם זאת המשיכו הנתבעים לשלם לתובעת במישרין את דמי השכירות החודשיים ממועד סיום יחסי השכירות בין התובעת לבין הנתבעת, כפי שסוכם. בשלהי 2006 נעשה ניסיון לגבש הסכם שכירות ארוך טווח בין התובעת לבין הנתבעים ובתאריך 11.12.06 נחתם הסכם עקרונות. מלשון המסמך עולה הסכמה לקיום 'חיובים שלובים' כאשר העיקרי מהם הוא התקנת מעלית מקומת המרתף אל המסעדה, התקנה שביצועה היה תנאי לתשלום דמי השכירות. התובעת הכשילה ביצוע ההסכמות וכתוצאה מכך לא מומשו אותן הסכמות. לנוכח כל הנימוקים הנ"ל לא הייתה רשאית התובעת לדרוש פינוי הנתבעים מן המושכר בפברואר 2006, הנתבעים החזיקו בנכס מכוח הסכם שכירות עצמאי שעקרונותיו גובשו במכתב התובעת מאפריל 2004, הנתבעים זכאים היו להחזיק במושכר עד פברואר 2010 ושילמו את המגיע עפ"י הנקוב במכתב התובעת מאפריל 2004. מכאן שאין בסיס לדרישה הכספית אותה מציבה התובעת. דיון: כל המחלוקות שבין התובעת לבין הנתבעת וחלק מן המחלוקות שבין התובעת לבין הנתבעים 2 ו- 3, נדונו והוכרעו בהליכים האחרים - ת.א. 1832/07 ות.א. 1934/07. הקביעות באותם הליכים תקפות ומחייבות גם לעניין ההליך דנן. הקביעות התקפות והמחייבות לעניין המחלוקות שבין התובעת לבין הנתבעת 1 הן אלה: בתקופה שבין פברואר 2001 לבין פברואר 2006 החזיקה הנתבעת 1 בנכס כשוכרת ראשית של התובעת. מיוני 2004 עד 14.2.06 החזיק בנכס בשכירות משנה, בהסכמת התובעת, הנתבע 2 אשר ניהל במקום מסעדה באמצעות הנתבעת 3. הנתבע 2 קיבל על עצמו בתקופה זו לנהל את הנכס תוך קיום כל ההתחייבויות שבהסכם השכירות הראשית. ניהול מסעדה במקום היה ידוע ומוסכם על התובעת, על אף שעל פי הסכם השכירות הראשית התנתה התובעת הסכמה אפשרית לשכירות משנה בכך שייעוד השכירות יהיה תואם לאופי הפעילות הרגילה של הנתבעת. הנתבעים 2 ו-3 ביצעו תוספות בנייה בנכס בידיעתה של התובעת אשר צרפה את חתימתה לבקשה להיתר שהוגשה. דמי השכירות המוסכמים חושבו לפי 29$/מ"ר בצירוף מע"מ על בסיס הערכת שטח של 112 מ"ר כאשר הוסכם כי מדידה מדויקת תתבצע במשותף. מדידה משותפת כזו לא בוצעה והבסיס הראשוני לצורך חישוב דמי השכירות נותר בעינו. על אף שעפ"י הסכם השכירות ניתנה לנתבעת 1 אופציה להארכת תוקף ההסכם למשך תקופות נוספות, הסתיימו יחסי השכירות לפי דרישת התובעת שהתקבלה ע"י הנתבעת 1, ביום 14.2.06. נדחתה טענת התובעת דנן לפיה הפרה הנתבעת 1 דנן את ההסכם שבין הצדדים בכך שלא דאגה כביכול להחזרת החזקה בנכס לתובעת בפברואר 2006. החל מ-15.2.06 ועד סוף ש.ז. המשיך הנתבע 2 להחזיק במושכר כשוכר ראשי מכוח הסכם שכירות נפרד שנכרת בינו לבין התובעת עוד באפריל 2004. בתקופה שבה החזיקה הנתבעת 1 בנכס כשוכרת ראשית, זכאית הייתה התובעת לשני עדכונים של דמי השכירות, העלאה בשיעור של 5% לראשונה מיום 15.2.03 לאחר מכן 15.2.05. על סמך קביעה זו קוזז סכום מסוים מן הסכום אשר נפסק לטובת הנתבעת 1 בת.א. 1934/07 משהתקבלה טענתה כי בתקופה שבין פברואר 2006 למרץ 2007 המשיכה ושילמה בטעות דמי שכירות לתובעת דנן. נדחתה עמדת התובעת כי זכאית הייתה לתוספת דמי שכירות מן הנתבעת 1 בעקבות ביצוע תוספות הבנייה ע"י שוכר המשנה. נדחתה עמדת התובעת כי זכאית הייתה לפיצוי מן הנתבעת 1 עקב נזקים שונים שגרמו הנתבעים 2 ו-3 בניהול המסעדה. מכיוון שכל המחלוקות שבין התובעת לבין הנתבעת 1 נדונו והוכרעו והקביעות הנ"ל תקפות גם לעניין ההליך דנן הרי שבכפוף לאותן קביעות יש לדחות תביעות התובעת כנגד הנתבעת 1 בהליך זה. ממילא דין התביעה על דרך של הודעה לצד ג' להימחק. אשר למחלוקות שבין התובעת לבין הנתבעים 2-3 - כמבואר לעיל החזיק הנתבע 2 בנכס בתקופה שבין יוני 2004 לפברואר 2006 מכוח הסכם שכירות משנה בינו לבין הנתבעת 1 ובתקופה זו מחויב היה לקיום כל ההתחייבויות שנטלה על עצמה הנתבעת 1 כלפי התובעת בהסכם השכירות הראשית, כל עוד לא שונו בהסכמת הצדדים. לעניין התקופה שמיום 15.2.06, לאחר סיום יחסי השכירות בין התובעת לבין הנתבעת 1 נקבע בת.א. 1832/07 כדלקמן: "כללו של דבר - באפריל 2004 הסכימו הצדדים כי לאחר שתסתיים תקופת השכירות של פרטנר ימשיך הנתבע 2 להחזיק בנכס כשוכר עד סיומו של מו"מ בין הצדדים במטרה לגבש הסכם כולל אשר יביא בחשבון את הנסיבות והתנאים כפי שהם באותה נקודת זמן ועד פברואר 2010. בתקופת הביניים של ניהול המו"מ ישלם הנתבע 2 דמי שכירות בשקלים השווים ל-2,400 $ ומדובר במצב ביניים בלבד. מטעם זה הסכימה התובעת, כפי שעולה מניסוח כתב התביעה, כי בתקופת הביניים שרר משטר מחייב של יחסי שכירות בין הצדדים ומטעם זה נוהל מו"מ בין הצדדים במחצית השנייה של שנת 2006". ב-11.12.06 גובשו הסכמות עקרוניות חדשות בין התובעת לבין הנתבע 2 והועלו על הכתב. למרות זאת הסכם מפורט לא נחתם, על רקע חילוקי דעות, בפרט לעניין התקנת מעלית. מכיוון שכך לא שילם הנתבע 2 את דמי השכירות המוגדלים עליהם סוכם. במאי 2007 דרשה התובעת מן הנתבעים פינוי המושכר. הנסיבות הללו מצאו ביטוי בפסה"ד בת.א. 1382/07 כדלקמן: "דרישת התובעת במהלך המו"מ שבין הצדדים להגדיל את דמי השכירות בהתחשב בכך שהנתבע 2 מחזיק בשטח נוסף ובמחסן הייתה דרישה סבירה והיא התקבלה על דעת הנתבע 2. למעשה סוכמו בין הצדדים רוב ככל הפרטים הנחוצים לצורך ניסוחו של הסכם שכירות מגובש והסיכומים הועלו על הכתב בנספח כ"ד לתצהיר מנהל התובעת. בסעיף 12 למסמך הסיכום נרשם כי דמי השכירות הכוללים יועמדו על סך 3,500 $ וכו'. התחשיב אשר ערכו הצדדים בעניין זה הוסבר בעת חקירתו של הנתבע 2 כדלקמן: 'אתה אומר שהוספנו 800 $ עבור המרפסת, ואני אומר עבור מחסן ומרפסת. הגענו ל-3,200 $. זה היה יותר משסיכמנו 3,500 $ כולל הכל, כולל מחסן ומרפסת ומע"מ'". וכן נקבע כי: "גיבושו של מסמך העקרונות הינו מבחינת התובעת מיצויו של המו"מ שבין הצדדים בהתאם להתחייבותה עפ"י המסמך מאפריל 2004 והדרישה לתשלום דמי השכירות המוגדלים, דרישה אשר הוכרה ע"י הנתבע 2, מתיישבת עם שימושו במחסן ובשטח נוסף של התובעת עליו הוקם המשטח לשימוש הסועדים. מכיוון שהנתבעים סרבו לשלם את דמי השכירות הנ"ל אף לאחר התראה, זכאית הייתה התובעת להביא את יחסי השכירות לסיומם ולדרוש החזרת החזקה בנכס". כעולה מפסה"ד בהליך הנ"ל החזיק הנתבע 2 בנכס כשוכר עפ"י הסכם עם התובעת מ-15.2.06 ועד סוף 2006. מכוח מסמך העקרונות שגובש בין הצדדים בדצמבר 2006 שילם הנתבע 2 לתובעת דמי שכירות מוגדלים לתקופה של 9 חודשים לפני שנתגלעה המחלוקת אשר הכשילה גיבושו של הסכם חדש, דמי השכירות המוגדלים בסך כולל של 3,500 $ שיקפו גם את המגיע עבור החזקת השטחים הנוספים. התובעת מאשרת בסעיף 122לכתב סיכומיה כי: "אטדגי הוכיח כי התשלומים ששילם לאוסי החל מיום 14.2.06 ועד בכלל הם 247,950 ₪ בלבד (וכוללים את תשלומי המחסן בשנת 2006 שאינם נתבעים כאן) כדלקמן: 13,152 ₪ כולל מע"מ מיום 14.2.06 קבלה מס' 133 של אוסי בגין דמי שמוש. 124,410 ₪ כולל מע"מ מיום 14.12.06 קבלה מס' 53 של אוסי בגין דמי שמוש. 42,569.60 ₪ כולל מע"מ מיום 16.4.07 חשבונית מס' 748 של אוסי . 11,273 ₪ כולל מע"מ מיום 15.4.07 (ראה שיק נ/1 נספח ו'). 11,273 ₪ כולל מע"מ מיום 15.5.07 (ראה שיק נ/2 - נספח ה'). 11,273 ₪ כולל מע"מ מיום 15.6.07 (ראה שיק נ/3 - נספח ו' וכן חשבונית 464). 30,000 ₪ כולל מע"מ ששולמו לעו"ד אורנים באישור בכתב של אוסי שאישר אוסי ביום הדיון וכו'". את התשלומים הנ"ל יש להבין גם על רקע הקביעה בת.א. 1934/07 לפיה: "הנסיבות קרי; תמיכת התובעת באסף על דרך של חתימה על בקשה למתן היתר בנייה ואי הצבת דרישה לתשלום כלפי התובעת (חב' פרטנר א.ש.) בגזרה זו במשך שנים, מצדיקות מסקנה כי את נושא התשלום בגין התוספת הותירו הנתבעת ואסף להסדר בשלב מאוחר יותר לאחר סיום יחסי השכירות בין התובעת (חב' פרטנר א.ש.) לנתבע ואכן נושא זה הוסדר כפי שנקבע בעמ' 15 לפסה"ד בת.א. 1832/07". תשלומים נוספים אשר נטען כי שולמו הוכחשו ע"י התובעת. עפ"י תוצאת פסה"ד בת.א. 1832/07 זכאית הייתה התובעת לדרוש מן הנתבעים 2 ו-3 דמי שכירות ראויים לתקופה שמתחילת 2007 ואילך. אמנם התובעת לא הציגה חוו"ד של מומחה על מנת להוכיח מה היו דמי השכירות הראויים לנכס בתקופה זו והצגת הסכם שכירות עם שוכר בשנת 2010 איננה מספקת לעניין זה. עם זאת, יש לזכור כי הצדדים עצמם הסכימו בשלהי 2006 כי דמי השכירות הראויים לנכס הם סכום בשקלים השווה ל-3,500 $ כולל מע"מ וסכום זה תואם גם את אשר שילמה הנתבעת 1 לתובעת טרם שהחל הנתבע 2 להחזיק בנכס כשוכר אל מול התובעת החל מ-15.2.06. לפיכך ניתן לקבוע סכום זה כדמי שכירות ראויים לתקופה שמ-1.1.07 ואילך. עמדת הנתבע 2 לעניין תשלומים ששולמו לתקופה זו ומעבר לה הוצגה בעת חקירתו ביום 9.5.11. ככלל ניתן לסכם את גרסת הנתבע 2 כי שילם את מלוא המגיע ממנו עפ"י התעריף אשר נקבע בין הצדדים מלכתחילה באפריל 2004 ומסכים הוא כי לאחר כשלון גיבוש הסכם מפורט בעקבות מסמך העקרונות משלהי 2006, לא שולמו דמי השכירות במלוא הסכום של 3,500$/חודש כולל מע"מ. את תשלומי דמי השכירות החודשיים אשר לשיטתו של הנתבע 2 היה עליו לשלם, ביצע עד לאוקטובר 2007 ישירות לתובעת ולאחר מכן לצדדים שלישיים ע"ח חובות של התובעת ואין ברשותו קבלות / חשבוניות בנסיבות אותן פרט בעדותו כדלקמן: "עשיתי טבלה מפורטת (ראו מוצגים נ/19 - נ/21 א.ש.) שמה של הטבלה 'צריך לחשב שכירות שלא שילמתי... הטור הראשון מראה תקופת השכירות, הטור השני מראה את שער הדולר באותו יום ששילמתי את השכירות, בטור שלישי כתוב מסעדה - רשמתי כמה בפועל היה מגיע לפי 2,400 $ + מע"מ, בטור הרביעי רשום כמה מגיע עבור המחסן שחלק מהתקופה 175$ וחלק מהתקופה זה 200$ לפי פס"ד שקבלנו מ-2008 מבימ"ש חיפה וכו' בטור החמישי עשיתי חישוב אם במידה ונצטרך להשלים את 400$ הנוספים כמה הייתי צריך לשלם, הטור החמישי מסכם את הטור הרביעי לפי שקלים, הטור השביעי מראה את ההפרשים, כמה יש הפרשים בין 3,500$ כולל מע"מ. אני מדבר על השכירות מינואר 2007 ועד מרץ 2010 וכו'. לבקשת שאתאר החל מאיזה חודש שילמתי דמי שכירות כולל מע"מ אבל לא קבלתי חשבוניות, אני משיב שמחודש אוקטובר 2007 כששיקים היו נפרעים אצל יוסי טל הוא הפסיק לתת לי חשבוניות וקבלות עבור מה שביצעתי אליו וגם לעו"ד מחול וממה ששילמתי להוצל"פ ולמע"מ אנו מדברים על סכום מעל 269,000 ₪ שלא קבלתי עליהם חשבוניות ולא יכולתי להזדכות על המע"מ... עד היום לא קבלתי חשבוניות וכו'". יצוין כי עפ"י תחשיבו של הנתבע 2 ובהנחה שחייב היה לשלם לתובעת דמי שכירות מוגדלים בסך 3,500 $ כולל מע"מ החל מ-1.1.07, נותר הוא חייב לתובעת סך של 70,212 ₪ נכון לפברואר 2010. כמבואר לעיל מבקשת התובעת לדחות את גרסת הנתבע 2 בעניין סכומים ששולמו, בפרט באמצעות תשלומים לצדדי ג' בטענה כי אין לכך תימוכין ומפנה את תשומת הלב לכך שמחלוקת בעניין זה בין הנתבע 2 לבין בא כוחה הקודם של התובעת הובאה להכרעה בפני בימ"ש ותידון בבוא הזמן. מכאן שאין לקבל את גרסת הנתבע 2, למעט לעניין תשלומים אשר התובעת מודה כי שולמו כמפורט בסעיף 122 לכתב סיכומיה. במחלוקת זו שבין הצדדים אני מעדיף את גרסת הנתבע 2 הטוען כי שילם כסדר את תשלומי דמי השכירות אשר לשיטתו היה חייב לשלם, דהיינו, סך של 2,400 $ + מע"מ / חודש לתקופה שבין 1.1.07 ועד ספטמבר 2008, מועד הגשת התביעה דנן, התקופה שבמחלוקת. התחשיבים המפורטים והנתונים אשר מציג הנתבע משקפים הקפדה על ביצוע התשלום והדעת נותנת כי אכן הקפיד הנתבע לבצע את התשלומים מכיוון שעז היה חפצו להוסיף ולהחזיק כשוכר במסעדה אשר הניבה לו רווחים נאים, שנים רבות. חזקה על הנתבע 2 כי לא היה נוטל על עצמו סיכון כלשהו לעמוד אל מול טענה כי בכל מקרה חייב הוא לפנות את המושכר עקב אי עמידה בתשלומי שכירות, גם לשיטתו שלו. הרי לאחר שניתן פסה"ד בת.א. 1832/07, לא השלים הנתבע 2 עם תוצאתו והוסיף לנהל מאבק עיקש, אשר כלל ערעור על תוצאת פסה"ד, במטרה להשיג את התוצאה המקווה, שמירה על מקור הכנסה חשוב. מכיוון שהנתבע 2 חייב היה לשלם לתובעת לתקופה שבמחלוקת, סה"כ 20.3 חודשים, הפרשי דמי שכירות של 716 $/חודש, אני מעמיד את סכום חובם של הנתבעים 2 ו-3 כלפי התובעת לתקופה זו על סך 61,000 ₪ (בעיגול), קרן. יצוין שלגבי דרישת חוב לתקופה העוקבת אין התובעת נזקקת להיתר לפיצול סעדים שכן תקופה זו איננה נכללת בתביעה דנן. לפיכך התוצאה היא כדלקמן: נדחית תביעת התובעת כלפי הנתבעת 1 כמתחייב מן הנתונים והקביעות אשר בפסקי הדין - ת.א. 1832/07, 1934/07. ממכלול הדרישות הכספיות אשר הציבה התובעת בכתב התביעה כלפי הנתבעים 2 ו-3 מתקבלת בחלקה רק הדרישה לתשלום הפרשים בגין דמי שכירות ראויים לתקופה שבין 1.1.07 לבין 11.9.08. אף זאת כפועל יוצא מהנתונים והקביעות אשר בפסה"ד הנ"ל. אני מחייב הנתבעים 2 ו-3 לשלם לתובעת באמצעות ב"כ סך 61,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.11.07 ועד ליום התשלום בפועל. אני מחייב התובעת לשלם לנתבעת 1 באמצעות ב"כ שכ"ט עו"ד בסך 65,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. אני מחייב הנתבעים 2 ו-3 לשלם לתובעת באמצעות ב"כ הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪. הובא בחשבון כי הנתבעים 2 ו-3 לא הגישו כתב סיכומים למרות אורכות שניתנו. סכומי ההוצאות ושכר הטרחה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. חוזה שכירותחוזהשכירות