הנשיא מ' שמגר: 1. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר דחה את תביעתם של המערערים לתשלום פיצויים. כן הוגש ערעור שכנגד על-ידי המשיב הראשון, הנוגע להחלטתו של בית המשפט קמא, לפיה נשללו ממנו הוצאות משפטיות בשל סגנון הטיעון הבוטה שנקט בסיכומיו. 2. בין בעלי הדין התעוררו, בשלב הערעור, מחלוקות עובדתיות מסוימות, אשר לא לכולן הייתה נגיעה לשאלות המשפטיות שנתעוררו לפנינו. בהמשך הדברים נתייחס לעובדות, כפי שנקבעו על-ידי בית המשפט קמא. 3. אלה עיקרי העובדות לצורך ענייננו: (א) המשיב 1 והמנוח ד"ר אליצור, שעיזבונו הוא המשיב 2 (להלן - המשיבים), כיהנו כאפוטרופסים על-פי הדין של החסויה פנינה ספיר (להלן - החסויה). המערערים הראשון והשני הם בניו מנישואין קודמים של בעלה של החסויה, ישראל ספיר. המערערת השלישית הינה חברה שבשליטתם של המערערים הראשון והשני. (ב) המערערים הראשון והשני וכן החסויה ובעלה היו הבעלים במשותף של בית דירות ברחוב רופין 29 בתל-אביב. בין בעלי הבניין הנ"ל נקשר הסכם, לפיו יחולק הבניין בין בעליו, על דרך רישומו כבית משותף והקצאת דירות לכל אחד מן הבעלים כפי חלקו בזכות הבעלות המקורית, על-פי הסכם זה, נועדה דירה בת שני חדרים, הנמצאת בקומה ג' של הבניין (להלן - הדירה) לרישום על שם החסויה. ההסכם בדבר חלוקת הרכוש כמתואר אושר ביום 24.1.77 על-ידי בית המשפט, כמצוות סעיף 47 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן - החוק). (ג) הדירה, שהיא נושא המחלוקת בערעור שלפנינו, סמוכה לדירה אחרת, אשר נועדה, על-פי ההסכם, למערער הראשון. זה האחרון ביקש לרכוש גם את דירת החסויה, מאחר שהדבר היה מאפשר לו, לטענתו, לאחד את שתי הדירות הסמוכות לכדי דירה גדולה אחת, בה יוכל להתגורר עם משפחתו בסמוך לאביו. המשיבים החליטו למכור את דירתה של החסויה, שכן היה דרוש כסף כדי לפרנס את החסויה ולכלכלה. (ד) הערעור שלפנינו מתייחס לשני אירועים, שבהם נחתמו הסכמים בין המערערים (או מקצתם) לבין המשיבים ואשר בסופו של דבר לא אושרו על-ידי בית המשפט ולא באו לידי מימוש: עיסקה הנוגעת למכר דירה של חסוי טעונה, על-פי סעיף 47 לחוק, אישור מראש של בית המשפט, והאישור לא ניתן כאן. 4. המערערים טוענים, כי נסיבות התנהגותם של המשיבים במהלך העניינים שהביאו לכריתת ההסכמים הללו מזכה את המערערים בפיצויים, ואלו הטענות המתייחסות לעיסקאות לפי סדרן. (א) העיסקה הראשונה את נסיבותיה של העיסקה הראשונה מתאר בית המשפט קמא כדלהלן: "ביום 18.7.77 נכרת חוזה מכר לגבי הדירה האמורה, בין החסויה באמצעות הנתבעים (המשיבים בערעור שלפנינו - מ' ש'), לבין בני- הזוג שטרייכר. על פי חוזה זה (ת/1) התחייבה החסויה למכור לשטרייכר את הדירה תמורת 120,000 לירות. התחייבות החסויה נכפפה, על פי תנאי ההסכם, לאישור בית המשפט, ואילו התחייבותם של הרוכשים היתה בלתי חוזרת. כשהובא חוזה זה לאישור בית המשפט בישיבה ביום 20.10.77, כבר היתה לפני השופט שומתו של השמאי המחוזי (ת/2), לפיה עלה שווי הדירה על המחיר בו הוצעה לשטרייכר, ב-10% לפחות. בדיון לפני השופט התייצב גם התובע מס' 1 (המערער הראשון - מ' ש') ואמר כי הוא מוכן להציע מחיר יותר גבוה בעד הדירה. הנתבע מס' 2, ד"ר אליצור, ביקש לאשר את המכר לשטרייכר, ואף הציע לשלם את ההפרש במחיר הדירה מכיסו, ואילו הנתבע מס' 1 ביקש למכור את הדירה למרבה במחיר. לאחר שמיעת הטענות הללו החליט בית המשפט, כי יש לקיים מכירה פומבית בה ישתתפו שני המציעים או גם מציעים אחרים (ראה ת/4). המשך הדיון נדחה ליום 3.11.77. אין חולקין כי המכירה הפומבית, שעל קיומה ציווה בית המשפט, התקיימה בפרוזדורי בתי המשפט ממש לאחר הישיבה מיום 20.10.77. התובע מס' 1 הציע לשלם במחיר הדירה 145,000 לירות ושטרייכר נסוג (ככל הנראה בהשפעתו של התובע מס' 1) מן הכוונה להוסיף ולהתחרות על רכישתה. (ראה ת/5, ת/6 ות/7). בעקבות המכירה הפומבית, ניסח התובע 1 הסכם (ת/8), שעל פיו מתחייבת החסויה למכור את הדירה במחיר 145,000 לירות לחברה מירלימונה בע"מ, בכפוף לאישור בית המשפט. על ההסכם הזה חתמו הנתבע מס' 1 בשם החסויה והתובע מס' 2 בשם החברה הרוכשת. ממכתבו של התובע מס' 1 (ת/9) הנושא תאריך 25.10.77, אני למד כי הנתבע מס' 2 התבקש לחתום גם הוא על ההסכם ת/8 אך סירב. כשבא הענין לפני בית המשפט ביום 3.11.77, באו לפני השופט מציעים נוספים האחים בוכהלטר, שהתעניינו ברכישת הדירה הזאת ודירה אחרת של החסויה, שמלכתחילה נרשה על ידי אחת גב' ירון. בדיון הזה ביקש הנתבע מס' 2 מן השופט לדחות לחודש ימים עקב ההתפתחות הכלכלית'. בכך רמז לתוכנית הכלכלית החדשה, עליה הכריז שר האוצר ביום 28.10.77 בשעות אחר הצהריים, היא התכנית שנתכנתה מני אז 'המהפך הכלכלי'. ואמנם, מכל הטענות והמענות ששמע, שעה בית המשפט (כב' השופט שילה) להצעתו של הנתבע מס' 2, וכתב בהחלטתו (ת/10] כהאי לישנא: 'אמנם לאחר התוכנית הכלכלית החדשה, ועליות המחירים שבעקבותיה מן הרצוי לא לסיים את העיסקה עכשיו ולכן אני נמנע מלאשר אף אחת מן העיסקאות'". כלומר, בין המערער השני (בשם המערערת השלישית) לבין המשיב הראשון שפעל בשם החסויה נחתם הסכם למכירת הדירה, שהיה, כמובן, כפות לאישורו של בית המשפט. בין מועד חתימת ההסכם לבין זמן הדיון בבית המשפט אירע "המהפך הכלכלי". משום כך ביקש ד"ר אליצור מהשופט שלא לאשר את ההסכם. השופט נעתר לבקשה ולא אישר את ההסכם. (ב) העיסקה השניה בין המשיבים לבין המערערים הראשון והשני ואביהם - בעלה של החסויה - נערכה בוררות בנושאים שונים, שאינם שייכים ישירות לעניין שלפנינו. במהלך הבוררות הזו נחתם ביום 18.7.78 הסכם בין הצדדים, שתוכנו נרשם בפרוטוקול. המערער הראשון הציע לרכוש, על-פי הסכם זה, את הדירה הנדונה עבור אחיו (המערער השני) בסכום של 300,000 לירות. בהסכם נאמר, כי - "בנסיבות הענין ממליצים וימליצו האפוטרופסים בפני השופט שילה לאשר את המכירה למרדכי ספיר (המערער השני - מ' ש') גם לאור העובדה שההצעה אשר נתקבלה על ידם מקונה אחר היא בסכום של 280,000 לירות". תנאי נוסף בהסכם, שנרשם בפרוטוקול של הבורר, הוא, כי הליכי ערעור מסוימים בבית המשפט העליון והליכים משפטיים נוספים בין הצדדים יבוטלו על-ידי המערערים. את המשך השתלשלות האירועים סוקר בית המשפט קמא באמרו: "הנתבע מס' 1 הגיש את ההצעה שנתגבשה בפני הבורר לאישור בית המשפט. בקשתו למתן הוראות בשמו ובשם הנתבע מס' 2, נמסרה לבית המשפט למחרת הדיון בפני הבורר, דהיינו ביום 19.7.78. יומיים לאחר מכן מסר הנתבע מס' 2 לתיק בית המשפט, מסמך המוכתר במלים 'תגובה להצעה למכירה שהוגשה ב-19.7.78'. במסמך זה (מוצג ת/33 בסעיף 4) כתב הנתבע מס' 2 לאמור: 'לאחר עיון יסודי בענין הזה, אני מטיל ספק אם מכירת הדירה בשלב הנוכחי, תשרת את האינטרסים של החסויה. מאחר שאחרי מכירות שתי הדירות, עומד לזכות החסויה סך של למעלה מ-400,000 לירות (ארבע מאות אלף לירות) אין שום דחיפות למכירה נוספת, וכדאי שחלק מרכוש החסויה ישאר בנכסי דלא ניידי'. העתקים ממסמך זה שוגרו לבורר, לתובע מס' 1 ולנתבע מס' 1. כשבא הענין לפני בית המשפט ביום 25.9.78, התברר כי הנתבעים חלוקים ביניהם בדבר העמדה שראוי להם לנקוט. הנתבע מס' 1 נקט לשון מאופקת, שככל הנראה נועדה שלא להבליט את ניגודי ההשקפות שבינו לבין האפוטרופוס השני, אבל הבהיר, כי הוא עצמו מעוניין למור את הדירה לתובעים. לא כן הנתבע מס' 2 שחזר על העמדה אותה נקט במסמך ת/33 באומרו 'התייעצתי עם משפחתי ואנשים פיננסים, וכיום יש מספיק כסף לחסויה, ואין היום צורך במכירת הדירה' (ראה ת/34). אחרי ששמע את הטענות של בא-כוח התובעים ושל שני הנתבעים, הודיע בית המשפט את החלטתו, והרי ההחלטה כלשונה: החלטה מאחר שהאפוטרופסים חלוקים בשאלה אם יש מקום למכור את הנכס הנדון, ד"ר אליצור סבור שמאחר שלחסויה יש עכשיו כסף לא יהא זה לטובתה למכור ועו"ד אשד האפוטרופוס השני אמנם המליץ, ומוכן אף עתה להמליץ אינו מוכן לעשות זאת בצורה שיגיע לידי ניגוד עם האפוטרופוס השני, נראה לי כי יש למחוק את הבקשה למכירה, ואין מקום לאשר מכירה כאשר אחד האפוטרופסים אינו מוכן להסכים לה, והשני, בסופו של דבר, עשוי להצטרף לדעתו של האפוטרופוס ומבקש לא למכור. הבקשה נמחקת, איפוא. (-) י' שילה, שופט". משמע, נערך הסכם בין המערערים למשיבים, ואף כאן לא אושר ההסכם על-ידי בית המשפט. בשונה מן העיסקה הראשונה, התחייבו כאן המשיבים, שחתמו שניהם על ההסכם, להמליץ לפני השופט לאשר את המכירה. בנוסף לכך מן הנכון להזכיר, כי בהסכם זה התחייבו המערערים לבטל הליכים אחרים בבתי המשפט, כתמורה על התחייבותם של המשיבים להמליץ על האישור. בעיסקה זו לא הייתה אחידות דעים בין שני האפוטרופסים, אף שד"ר אליצור, שהתנגד לעיסקה, היה נחוש יותר בדעתו זו. החלטת השופט במקרה דנן לא התבססה רק על הנסיבות האובייקטיביות הקשורות לטובתה של החסויה (העובדה שהיה לה בעת ההיא די כסף והיא לא הייתה זקוקה לכסף שיתקבל ממכירת הדירה), אלא גם על התנגדותו לעיסקה של ד"ר אליצור ועל נכונותו של המשיב הראשון להצטרף אליו. (ג) טענותיהם של המערערים לגבי שתי העיסקאות הן דומות. אין הם מערערים על תוקפן של החלטות בית המשפט שלא אישר את ההסכמים. אף אין להם, כמובן, טענות כלפי החסויה - אתה לא הגיעו לכלל הסכם כלשהו, בשל העובדה שבית המשפט לא אישר אף אחת משתי העיסקאות. טענותיהם מכוונות כלפי האפוטרופסים, כמי שבאו עם המערערים במשא ומתן, ולא נהגו, לטענתם, בתום-לב. לפי גירסתם של המערערים, לא רצו המשיבים, מלכתחילה, למכור להם את הדירה, ואף-על-פי-כן הוליכו אותם שולל וחתמו עמם על שני הסכמים, כאשר ידעו מראש, שההסכם לא יתבצע. 5. (א) בית המשפט המחוזי דחה את טענות המערערים. הערכאה הראשונה הייתה שותפה לאי-שביעות הרצון של המערערים מהתנהגותו של ד"ר אליצור, אשר, כפי שעלה מן החומר העובדתי שלפני בית המשפט, לא היה מעוניין למכור את הדירה למערערים. לגבי העיסקה הראשונה אמר בית המשפט קמא: "המכלול הראייתי שבפני תומך לכאורה בסברת התובעים שהנתבע מס' 2 גילה חוסר שביעות רצון מכל המהלכים שהתרחשו אחרי מועד כריתתו של החוזה (ת/1) בין הנתבעים לבין שטרייכר". ולגבי העיסקה השנייה אומר בית המשפט: "יאמר מייד שהעמדה שנקט הנתבע מס' 2 בפרשה הנידונה היתה, לפחות, עמדה מעוררת תמיהות". בפרשה זו היה ד"ר אליצור שותף לחתימה על הסכם, לפיו הוא ממליץ למכור את הדירה למערערים, ואילו יומיים מאוחר יותר חזר בו מדעתו, וזאת על סמך "עיון יסודי בענין", כפי שניסח דבריו בהודעתו לבית המשפט קמא. בית המשפט סבר, כי ניתן היה לצפות מד"ר אליצור שיתייצב כעד ויסביר, מה לאמיתו של דבר היה פשרו של המפנה שחל בעמדתו מיום 19.7.78 (התאריך בו נמסרה הבקשה לאישור ההסכם לבית המשפט) ועד ליום 21.7.78 (תאריך הגשתו של המסמך המביע את התנגדותו לעיסקה, ת/33). דא עקא, ד"ר אליצור לא התייצב להעיד ו"מחדלו לעשות כן יש בו כדי לעורר לפחות חשד כי יש ממש בטענת התובעים שנתבע מס' 2 (קרי ד"ר אליצור - מ' ש') לא נהג כלפיהם כראוי בכל מהלך המשא ומתן הזה". בינתיים נסתלק ד"ר אליצור לבית עולמו. (ב) אף-על-פי-כן הגיע בית המשפט קמא למסקנה, כי התובעים (המערערים דהכא) אינם זכאים לפיצויים. לגבי העיסקה הראשונה קבע בית המשפט, שהשאלה המהותית הינה, מדוע לא אישר בית המשפט את ההסכם ביום 20.1.77. התשובה לשאלה זו הייתה ברורה: התברר אז, כי בשל ה"מהפך הכלכלי" העיסקה לא הייתה עוד כדאית לחסויה. בנסיבות כאלה אין זה משנה, כדברי הערכאה הראשונה, מה היו טעמיו הסמויים של האפוטרופוס ומה היו מניעיו. כן דחה בית המשפט טענה נוספת של המערערים, שעל פיה הייתה מוטלת על האפוטרופסים חובה להביא את העיסקה לאישור מיד לאחר תום המכירה הפומבית שתוארה לעיל. בית המשפט קבע, שלא הייתה חובה כזו, ודי היה בכך שההסכם הובא לאישור בישיבה הבאה שנקבעה על-ידי בית המשפט. לגבי העיסקה השנייה, מצא בית המשפט, שבהתנהגותו של המשיב הראשון לא דבק דופי. הוא היה בעמדה לא קלה לאור חילוקי הדעות שהיו בינו לבין האפוטרופוס השני, ואין להאשים אותו בשל העמדה הסבילה שנקט. ד"ר אליצור עורר, כאמור, את חשדו של בית המשפט בקשר למניעיו. אולם בית המשפט הסיק מפסיקה קודמת של בית-משפט זה (ע"א 112/79, 226 [1]), כי חובתם של נציגים של החסוי אינה עולה מעבר לעצם הבאתו של העניין אל בית המשפט לעיון ולדיון. לדבריו, אין להטיל על האפוטרופסים חבות אישית נרחבת יותר, אם לא נטלוה על עצמם על-פי תניה מפורשת בחוזה, שכן אם נכיר בהתחייבות אישית של אפוטרופוס לפצות את הצד השני לחוזה אם ההסכם לא יאושר, עלול הדבר לגרום לכך, שבעמדו לפני בית המשפט בעת הדיון באישור, הוא יירתע מפני נקיטת העמדה הראויה להגנה על ענייניו של החסוי. אשר לטענה, לפיה פעל ד"ר אליצור בחוסר תום-לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, קבע בית המשפט, כי יכול היה לקבל טענה זו אך ורק לו הייתה לפניו ראיה, לפיה העמיד ד"ר אליצור בעת המשא ומתן, מתוך שתיקה, פני מסכים לתנאי ההתקשרות, ושעשה כן מתוך כוונת זדון להוליך את המערערים שולל. בהעדר ראיה כזו, דחה את הטענה בדבר חוסר תום הלב במשא ומתן, בלא לדון, כדבריו, בשאלה, אם האמור בד"נ 7/81 [2] חל גם על אפוטרופוס של פסול-דין, המנהל משא ומתן בשם פסול דין. שאלה זו אינה קלה כלל, אליבא דבית המשפט קמא, שכן האפוטרופוס מנהל משא ומתן, שתוצאותיו נטולות תוקף משפטי, כל עוד לא אושרו על-ידי בית המשפט. 6. לפנינו העלו המערערים טענות משלושה סוגים, שבהן נדון לפי סדרן: א) הפרת חוזה; ב) חוסר תום-לב במשא ומתן; ג) תרמית כאמור בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. 7. הפרת חוזה: כדי לבדוק, אם הפרו המשיבים התחייבות חוזית, יש לברר, מה היה תוכנו של החוזה ביניהם לבין המערערים. כאשר אפוטרופוס פועל כנציגו של חסוי ומתקשר בחוזה עם צד ג', הרי, כפי שנאמר בע"א 112/79, 226 [1], הנ"ל, יש לבחון שתי מערכות של יחסים: (א) זו שבין החסוי לבין צד ג': (ב) זו שבין האפוטרופוס לבין צד ג'. המערערים אינם תוקפים בטענותיהם את מערכת היחסים הראשונה: אין ספק, שמבחינת החסויה לא נוצרה כל התקשרות מחייבת בינה לבין המערערים, שכן בית המשפט לא אישר את העיסקאות מראש, כנדרש על-פי החוק. לכן, אין זה משנה לענייננו, אם ההסכם שכרת האפוטרופוס בשם החסוי הוא "הצעה" (ד"נ 17/75 [3], בעמ' 123), "הצהרת כוונות" (ע"א 112/79, 226 [1] הנ"ל, בעמ' 196) או "חוזה ובו תנאי מתלה" כמשמעותו בסעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (ע"א 112/79, 226 [1], בעמ' 190). מערכת היחסים שנדונה בטענות המערערים היא מערכת היחסים השנייה, שבה מתחייב האפוטרופוס באופן אישי כלפי צד ג'. כדי להבין את הבעייתיות שבמערכת היחסים הזו, יש לבחון את מאזן האינטרסים, שנוצר בהתקשרותו של האפוטרופוס הפועל כלפי צד ג' כנציגו של חסוי, כאשר המדובר בהתקשרות, שבית המשפט צריך יהיה לאשרה. האינטרס הראשוני שיש לקחתו בחשבון בעיסקה כזו הוא, כמובן, האינטרס של החסוי, שהרי ברור ומובן, שהאפוטרופוס מתמנה על-ידי בית המשפט כדי להגן על האינטרס האמור. המטרה העיקרית בהכרזת הפסלות היא הגנת האינטרסים של פסול הדין ולא של אנשים שלישיים (פרופ' י' אנגלרד, "חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ב) 66). עצם בחירתו של האפוטרופוס מונחית על-ידי טובת החסוי, וכך קובע, בין היתר, סעיף 35 לחוק, כי "בית המשפט ימנה לאפוטרופוס מי שנראה לו בנסיבות הענין מתאים ביותר לטובת החסוי", וסעיף 41 לחוק מטיל על האפוטרופוס "לנהוג לטובת החסוי כדרך שאדם מסור היה נוהג בנסיבות הענין". אף הצורך באישור מראש של בית המשפט בנוגע לעיסקאות המנויות בסעיף 47 נובע מההנחה, כי בית המשפט יהיה זה שידאג בצורה הטובה ביותר לטובת החסוי. כאמור, זהו אינטרס דומינאנטי אך אין הוא בלעדי: אינטרס נוסף, שיש לקחתו בחשבון בעת בחינה כגון זו שלפנינו, הוא האינטרס של הצד השני לעיסקה. ככל צד לעיסקה, גם לאדם המתקשר עם אפוטרופוס של חסוי יש אינטרס, שהתחייבות שהתחייבו כלפיו גם תקוים הלכה למעשה. הגנת האינטרס של הצד השני לעיסקה משתקפת בתוך סעיף 49 ("הגנת צד שלישי"). האינטרס של הצד השני לעיסקה קשור בעקיפין גם לאינטרס של החסוי. אם לא יהיה לצד השני לעיסקה מינימום של ביטחון עסקי, לא ייאותו אנשים להתקשר עם נציגיהם של פסולי-דין, ופסולי הדין יימצאו ניזוקים. מכאן, שיש לתת את הדעת לאינטרסים של הצד השני, הן אם מסתכלים על העניין מנקודת המבט של הצד השני, והן אם העניין נבחן מנקודת מבטו של החסוי. עם זאת, מי שמתקשר בעיסקה עם אפוטרופוס, אשר סעיף 47 לחוק חל עליה, יודע מראש, שאין ביטחון מלא שהעיסקה תקוים; שהרי על הצד השני לעיסקה לדעת, שתוקפה של העיסקה, ואף סמכותו של האפוטרופוס לייצג את החסוי לצורך אותה עיסקה, תלויים באישורו מראש של בית המשפט. ההיגיון המונח ביסודו של סעיף 47 הוא, שבעיסקאות בעלות משמעות מוגדרת אין די בשיקול-דעתו הבלעדי של האפוטרופוס, והמחוקק הטיל על בית המשפט לשקול באופן אובייקטיבי את נסיבות העיסקה ולהחליט, אם טובת החסוי מתיישבת עם ביצועה (ראה גם הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"א- 1961, בעמ' 179). זאת ועוד, בית המשפט אינו קשור בהחלטתו בדבר אישור או אי-אישור לעמדה המוצגת על-ידי האפוטרופוס, ויכול זה האחרון ימליץ בחיוב על דבר אישור העיסקה אך בית המשפט ימאן לעשות כן, וכמובן גם ייתכן היפוכו של דבר. מכאן, כי אדם, הבא בדברים עם אפוטרופוס בנוגע לעיסקה שסעיף 47 חל עליה, מוותר על ביטחון עסקי מסוים. הקושי העיקרי הנובע מכך הוא, שלכאורה אין לאדם כזה ביטחון בנוגע לעתיד העיסקה שלו. בפסק הדין בע"א 112/79, 226 [1] הנ"ל הוכרה, לכן, האפשרות, לפיה יוכל האפוטרופוס להתחייב באופן אישי כלפי הצד השני לעיסקה, כי אכן יביא את ההסכם לאישורו של בית המשפט תוך זמן סביר. בכך יובטח, כי הנושא ייפרש לפני בית המשפט, אשר בידיו המפתח לאישור העיסקה, תהיה המלצת האפוטרופוס אשר תהיה. להתחייבות להביא את העניין לפני בית המשפט יהיה תוקף, אף אם האפוטרופוס נמלך בדעתו לאחר עריכת ההסכם ולפני אישורו על-ידי בית המשפט, והוא משנה דעתו ומגיע לכלל מסקנה, שההסכם אינו לטובת החסוי; מובן, שאף-על-פי-כן עליו להביא את העניין להכרעת בית המשפט, כדי שזה האחרון יהיה הגוף שיחליט על עתיד העיסקה (שם, בעמ' 187). בע"א 112/79, 226 [1] נתגלעו חילוקי דעות בין השופטים בנוגע לשאלה, אם התחייבות כזו צריכה להיות מפורשת (שם, בעמ' 196), או שמא ניתן להסתפק בהתחייבות, אשר קיומה נלמד מכללא, מתוך נסיבות העניין (שם, בעמ' 187), וכמפורט שם, חלקי היה עם אלה הדוגלים בהתחייבות מפורשת. כך או כך, נראה שניתן להסיק מפסק הדין הנ"ל, כי הורים (אפוטרופסים טבעיים על בניהם הקטינים) יכולים לקבל על עצמם התחייבות אישית מפורשת לפצות את הצד השני לעיסקה, אם ההסכם לא יובא לפני בית המשפט לאישור, תוך זמן סביר. הדין בנוגע לאפוטרופוס על-פי מינוי אינו צריך להיות שונה. התחייבות אישית כמתואר של אפוטרופוס אינה פוגעת בטובתו של הקטין או של החסוי, שכן אם השתנו הנסיבות בין מועד חתימת ההסכם לבין הזמן בו הגיע ההסכם לאישורו של בית המשפט, כך שההסכם כבר אינו לטובת הקטין או החסוי, יוכל האפוטרופוס להודיע על כך לבית המשפט, ובית המשפט יביא זאת בחשבון. האם יכול אפוטרופוס להתחייב כלפי הצד השני לעיסקה, באופן אישי, שההסכם אכן יושר על-ידי בית המשפט, ולא רק שיובא לבית המשפט לשם אישור? דעתי היא, כי התחייבות מפורשת כזו היא בטלה, באשר היא נוגדת את תקנת הציבור. מבחינת התכלית המבוקשת, הרי ברור, שהתחייבות כזו אינה בת-ביצוע, כי קיומה אינו בידי הצד המתחייב אלא בידי בית המשפט, ושיקול-דעתה של הערכאה השיפוטית אינו ניתן, כמובן, לכבילה מראש, ובכל מקרה לא בידי האפוטרופוס הכוח לממשה. עיקרו של דבר, אם לפרשה כהתחייבות לתמוך באישור החוזה, הרי היא עלולה לגרום לכך, שהאפוטרופוס יפר את חובתו לפעול לטובת החסוי, בשל חששו מפני תשלום פיצויים לצד השני להתקשרות. קרי, הוא עלול למצוא את עצמו ממליץ לפני בית המשפט על התקשרות שכבר אינה לטובת החסוי, רק כדי לקיים את ההסכם האישי שלו. טובת החסוי דורשת, כי יתאפשרו לאפוטרופוס פתיחות, שיקול-דעת בלתי כבול ויכולת לעיון ולדיון ענייניים. אם משתנות הנסיבות, יש לאפשר לאפוטרופוס לשנות את דעתו, בלא שיחשוש כי ייגרם לו נזק כלכלי כתוצאה מהבעת דעתו. אין, לכן, להכיר בתוקפה של התחייבות של האפוטרופוס, לפיה הוא מתחייב כלפי הצד השני שהחוזה יאושר בבית המשפט. מטעם דומה אין, לדעתי, להכיר גם בתוקפה של התחייבות של אפוטרופוס להמליץ לפני בית המשפט בכל הנסיבות ובכל תנאי על ביצוע ההסכם, ויש לראותה כבטלה: הרי גם התחייבות אישית כזו מעמידה את האפוטרופוס, כמבואר לעיל, במצב של ניגוד עניינים אפשרי בין האינטרס האישי שלו לבין האינטרס של החסוי, אשר אותו הוא אמור לייצג, כך ששיקול-דעתו לא יוכל להיות נקי משיקולים זרים. למותר להוסיף, כי בנקטי לשון "בטלות", הרי התייחסותי היא להוראותיו של סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי). ייתכן שיש לאמץ אמת-מידה שונה במידת מה מן האמור לעיל, כאשר באים לבחון התחייבות מפורשת של האפוטרופוס להמליץ על אישור בכפיפות לתנאי, "אם לא יחול שינוי בנסיבות ולא יתגלו נתונים חדשים עד למועד האישור", אך זו שאלה היפותטית שאינה מתעוררת כאן, ואני משאירה להכרעה לעת מצוא. ניתן לטעון, כי יש להבחין בין התחייבותו של האפוטרופוס לבין האישור על-ידי בית המשפט, שהרי האחד אינו תלוי באחר, וניתן, על-כן, לדרוש מן האפוטרופוס שיקיים התחייבותו להמליץ בחיוב, בהנחה שבית המשפט ימלא את תפקידו הסטטוטורי, יבחן את הנושא וממילא לא יאשר את העיסקה, אם ימצאנה לוקה במובן כלשהו, ולצורך כך אין בית המשפט תלוי בעמדתו של האפוטרופוס. חוששני, כי הבחנה כאמור עלול להיות בה כדי להכשיל את בית המשפט. אכן נכון הוא, כי בגבשו החלטתו אין בית המשפט תלוי בעמדת האפוטרופוס, אך בדרך כלל אין בידי בית המשפט כלים כדי לבחון את פרטי העניין תוך התעלמות מן האפוטרופוס, ובית המשפט רשאי לצאת מתוך ההנחה, שהאפוטרופוס שטיפל בעניין יפרוס לפניו, כמיטב יכולתו, תמונה שלמה לחיוב ולשלילה. אם האפוטרופוס יראה עצמו כבול בהתחייבותו, הוא עלול שלא להגיש לבית המשפט, עובר להכרעתו, אותו סיוע הדרוש לו, אשר הוא, לאור מבנה מערכת היחסים הסטטוטורית, בגדר הציפייה הלגיטימית. 8. במקרה שלפנינו המדובר בשתי עיסקאות. במקרה הראשון אירע מאורע כלכלי, אשר הפך את העיסקה לטעונה בדיקה מחדש, וטובתו של החסוי חייבה אי-אישורו של ההסכם. האפוטרופסים קיימו חלקם והביאו את העניין לפני בית המשפט - והבאה תוך זמן סביר מקיימת חובה זו - ובכך יצאו ידי חובתם. אין, לכן, לגלות עילה לטרוניה כלפיהם, וממילא אין אלא לקבל את עמדתה של הערכאה הראשונה, שלא היה מקום לחייב את המשיבים בפיצויים. התנהגות ד"ר אליצור בעיסקה השנייה היתה, כמבואר לעיל, בעייתית יותר, אך אף לגביה צדק בית המשפט קמא משסבר, שאין מקום לחייב את המשיבים בתשלום פיצויים. עצם החובה להביא את ההסכם לפני בית המשפט קוימה גם במקרה דנן. נותרת השאלה, אם שינוי העמדה של האפוטרופוס השני, אשר טען כי שקל את הנושא מחדש ושינה את טעמו, יש בו כדי לחייבו בתשלום פיצויים. בהעדר נתון כלשהו של חוסר תום-לב אין לשלול את מסקנתו של בית המשפט המחוזי. כפי שבואר לעיל, יש לקיים את שיקול הדעת החופשי והבלתי כבול של האפוטרופוס, כדי שלא יחשוש מהבעת דעה, שתפגע אמנם בחסוי אך תגן על האפוטרופוס מפני חיוב בפיצויים. ההתחייבות להמליץ על אישור צריכה, על-כן, להתפרש בתוך התחומים העולים מן האמור לעיל, היינו כהתחייבות לפרוס את הנושא לפני בית המשפט, אולם זאת תוך שמירת הזכות להוסיף ולבחון טובתו של החסוי עד לשלב ההכרעה של בית המשפט ולגבש את העמדה הסופית לפי מיטב מצפונו של האפוטרופוס ולפי קנה מידה זה בלבד. בנסיבות אלה מקובלת עלי עמדתה של הערכאה הראשונה, גם לגבי העיסקה השנייה. 9. חוסר תום-לב במשא ומתן (א) האפוטרופוס מנהל משא ומתן לקראת עיסקה הנוגעת לנכס של החסוי, כנציג של החסוי, ובשם עצמו. כנציג של החסוי, הוא משתתף במשא ומתן, אשר, בנסיבות של סעיף 47 לחוק, עתיד להבשיל הסכם, שאין לו תוקף עד שלא יבוא עליו אישור בית המשפט. מכאן עולה הבעיה, שצוינה על-ידי בית המשפט המחוזי, האם החובה להתנהג על-פי אמות המידה של סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) (הלכת ד"נ 7/81 [12]) חלה גם על אפוטרופוס, המנהל משא ומתן, שתוצאותיו נטולות תוקף משפטי עד לאישורו של בית המשפט. יש כל היסוד שבדין כדי להחיל את הלכת ד"נ 7/81 [2], גם על הנציג של החסוי, וזאת על-אף ההבדלים בין שלוח לאפוטרופוס (ראה פרופ' א' ברק, "חוק השליחות, תשכ"ה-1965" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ה) 83; פרופ' ג' טדסקי, "אפוטרופוס ושלוח" מסות במשפט (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, תשל"ח) 334). סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) מתייחס במלותיו ועל-פי תכליתו לשלב המשא ומתן, ללא זיקה לשאלה, אם החוזה ייכרת או לאו ואם יהיה בר-תוקף או לא. לשון אחר, הוראות החוק מתמקדות בשלב המגע והמשא בתור שכזה כדי להשפיע על אופן ניהולו ואינן דנות בתוכן החוזה ובמעמדו. זאת ועוד, סעיף 12 מדבר על "אדם" המנהל משא ומתן, ואין ספק, שנקיטת לשון זו נועדה להקיף בתחולתה מסגרת רחבה ככל האפשר, מבחינת מעמדם של מנהלי המשא ומתן. אין צריך לומר, כי גם מבחינת המדיניות המשפטית הרצויה והמגמה לטפח תום-לב במשא ומתן, יש כל ההיגיון בהחלתו של סעיף 2 על נסיבות כגון אלה שלפנינו. כאן יש לבדוק את תום-ליבם של האפוטרופוסים דנן במשא ומתן שניהלו לקראת כריתתם של החוזים, שבהם הם התחייבו באופן אישי כלפי המערערים. (ב) בעיסקה השנייה היה תוכן ההסכם, שאליו הגיעו הצדדים, חלק מן הסיכום שנערך על-ידי הבורר. במשא ומתן לקראת כריתתו של ההסכם האמור מוטלת הייתה חובה על האפוטרופסים לגלות למערערים כל הסתייגות שהייתה להם בנוגע להמלצתם על אישור העיסקה בבית המשפט. כלומר, אם בשלב המשא ומתן לקראת חתימת החוזה שבין המערערים לאפוטרופסים סבר מי מן האפוטרופסים, כי העיסקה בלתי רצויה מבחינת החסויה, וכי הוא סבור שאין זה מן הראוי לכרות את החוזה, היה חייב לגלות זאת למערער השני. דא עקא, אין לפנינו נתונים כלשהם, שמהם ניתן היה להסיק, כי כבר בשלב המשא ומתן החליט ד"ר אליצור שלא לכרות את החוזה, וכי הסתיר את כוונתו האמורה מפני עמיתיו לדיון. לאור נסיבותיו, מותיר החומר, באותה מידה, מקום למסקנה, שאפוטרופוס זה אמנם החליט תחלה בחיוב אך הוסיף לשקול את הנושא, ובהיותו מוטרד מכדאיות העיסקה עבור החסויה, גיבש רק בסוף את דעתו, שאין זה מן הראוי שיתמוך בה. "חובת הגילוי משתרעת רק על פרטים (מידע, מסמכים) מהותיים, החיוניים להחלטת המתקשר השני האם להיכנס לחוזה ובאלו תנאים, ורק על פרטים כאלה שהמתקשר השני לא יכול היה להשיגם בעצמו" (פרופ' ג' שלו, "סעיף 12 לחוק החוזים: תום לב במשא ומתן" משפטים ז (תשל"ו-ל"ז) 118, 138). מאזן ההסתברות מעלה איפוא, כי לד"ר אליצור היו, ככל הנראה, ספקות בנוגע לכדאיות העיסקה לחסויה, אך בעת המשא ומתן טרם גיבש דעה שלילית, וזו בשלה לאחר מכן; היינו, לא נוצרו נתונים, שניתן היה לראותם כמחייבים מסירת מידע לצד השני למשא ומתן. ד"ר אליצור גם לא נטל חלק פעיל במשא ומתן לקראת כריתת החוזה אצל הבורר, ובית המשפט המחוזי קבע, כי חלקו היה פאסיבי לחלוטין. המשיב הראשון היה אמנם פעיל בעת המשא ומתן לקראת כריתת החוזה אצל הבורר, אולם מן העדויות אין עולה, כי הוא הסתיר מידע כלשהו מן המערערים. לא נראה גם, כי המשיב הראשון התלבט בעת המשא ומתן בנוגע לכדאיות מכירתה של הדירה, ורק שינוי הנסיבות, כאמור, (העובדה שהאפוטרופוס השני חזר בו), גרם לו לשנות את עמדתו. כיוון שכך, לא ניתן לקבוע, כי המשיב הראשון התנהג בצורה העולה כדי חוסר תום-לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה. (ג) אשר לעיסקה הראשונה: כאמור, אילו ניתן היה לקבוע, כי המשא ומתן לקראת ההסכם הראשון התנהל כאשר האפוטרופסים (או אחד מהם) אינם מתכוונים להמליץ לפני בית המשפט על ביצוע העיסקה, ניתן היה לראות בכך חוסר תום-לב במשא ומתן. אולם, קשה להגיע למסקנה חד-משמעית בנוגע להלכי הרוח של האפוטרופסים בשלב המשא ומתן. בית המשפט קמא חשד באפוטרופוס השני, ד"ר אליצור, שלא היה מעוניין למכור את הדירה למערערים. אולם בחשד לא סגי, כי הראיה היחידה לכך היא, שד"ר אליצור ז"ל הציע לשטרייכר (הקונה האחר), שהוא ישלם מכיסו את ההפרש בין המחיר הריאלי של הדירה לבין המחיר ששטרייכר הסכים לשלם. מכאן נובע, אמנם, שבשלב מסוים העדיף אליצור את מכירתה של הדירה לשטרייכר, אולם קשה להסיק מכאן, שגם בשלב שבו יצא שטרייכר מן התמונה, התכוון ד"ר אליצור לא להמליץ לפני בית המשפט לאשר את הסכם המכר עם ספיר. סביר, כי אליצור חזר בו מדעתו בגלל ה"מהפך הכלכלי" והחליט שלא להמליץ על אישור ההסכם. בעיסקה הראשונה גם לא ניתנה התחייבות מפורשת של מי מן האפוטרופסים שימליץ על העיסקה לפני בית המשפט. על כל פנים, ד"ר אליצור, שהוא זה שנראה שהיסס, סירב לחתום על ההסכם שנוסח בעקבות המכירה הפומבית. אם הייתה מוטלת עליו חובה לגלות את היסוסיו, נראה, שבסרבו לחתום על ההסכם יצא ידי חובתו. סיכומה של נקודה זו, בנסיבות העיסקה הראשונה לא ניתן לקבוע, כי האפוטרופסים נהגו בחוסר תום-לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה. 10. תרמית מסלול נוסף, שבו מנסה בא-כוחם של המערערים ללכת, הוא העוולה הנזיקית של תרמית, כאמור בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ההקשר העובדתי היחיד, אשר במסגרתו ניתן לדבר על תרמית, הוא התנהגותו של ד"ר אליצור בנסיבות העיסקה השנייה, היינו, השאלה היא, האם התקיימו יסודותיה של עוולת התרמית, כאשר חתם המשיב השני על חוזה, שעל פיו הוא ימליץ לבית המשפט לאשר את ההסכם עם המערערים. חמישה יסודות נדרשים, על-מנת שעוולת התרמית תתקיים: (א) היצג כוזב של עובדה; (ב) העדר אמונה באמיתות ההיצג; (ג) כוונה שהתובע יוטעה על-ידי ההיצג ויפעל בהסתמך עליו; (ד) התובע הוטעה ופעל על סמך טעותו; (ה) התובע סבל נזק ממון עקב פעולתו על סמך ההיצג (ראה ע' בר- שירה, "התרמית" דיני הנזיקין - העוולות השונות (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ט) 7). השאלה הראשונה המתעוררת כאן היא, האם הצהרה על התחייבות לבצע דבר מה, בלא שלמתחייב יש כוונה לקיים את התחייבותו, היא "היצג כוזב של עובדה" כמשמעו בסעיף 56 הנ"ל. התשובה לכך היא חיובית. בר-שירה אומרת, בחיבורה הנ"ל, בעמ' 10, כי - "גם היצג של כוונה לעשות מעשה כלשהו בעתיד, אשר כבר בעת הצגתו אין בדעת המציג לעשותו הינו היצג כוזב של עובדה, כגון הבטחת נישואין, התחייבות חוזית...". באותו עניין נאמר בע"א 130/68, 139 [4], בעמ' 611: "אמנם התייחסה הצהרת הנתבע לפעולה... שהיתה צריכה להיעשות בעתיד, אבל היה בה מצג על כוונתו בהווה לעשות פעולה זו ובכך נתקיימו היסודות של מצג-שוא". יסוד נוסף, הנדרש לצורך קיומה של העוולה, הוא כוונת הנתבע, שהתובע יוטעה על-ידי ההיצג. האם התקיים יסוד זה בעובדות העיסקה השנייה? עוולת התרמית לא נדונה במישרין בפסק-דינו של בית המשפט קמא (אם כי נטענה שם על-ידי המערערים). אולם, בית המשפט קמא התייחס לכוונותיו של ד"ר אליצור, בדונו בטענה בדבר חוסר תום-לב של ד"ר אליצור במשא ומתן, וציין, כי לא שוכנע, כי שתיקתו של ד"ר אליצור בעת המשא ומתן נבעה מכוונת זדון להוליך את המערערים שולל. בין הצדדים קיימים, כאמור לעיל, חילוקי דעת בנוגע לכוונתו של ד"ר אליצור בעת שחתם על החוזה אצל הבורר. כשלעצמי לא השתכנעתי, כי הייתה כוונת הטעיה אצל המשיב השני. כיוון שמידת ההוכחה הנדרשת מן התובע בעוולת התרמית הינה מרובה יותר מן הנדרש כרגיל בתביעות אזרחיות (בר-שירה, בחיבורה הנ"ל, בעמ' 17; ע"א 293/70 [5]; ע"א 292/64 [6], בעמ' 416), אין זה נראה לי, שניתן לקבוע שד"ר אליצור התכוון להטעות את המערער הראשון על-ידי ההיצג, ולא ניתן לקבוע, שבנסיבות המקרה דנן הייתה תרמית. 11. אשר-על-כן הייתי דוחה את הערעור. המערערים יישאו בהוצאותיהם של המשיבים בלוויית הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל בסכום של 1,000 שקלים חדשים לכל משיב. השופט ד' לוין: אני מסכים. השופט א' גולדברג: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא. חוזהאפוטרופסות