התובע שכר מאת הנתבעת מחסן במושב בני עטרות. התובע החל לבצע שיפוצים במחסן. הוועדה האזורית לתכנון ולבניה הוציאה צו הפסקה מינהלי בגין העבודות ובקשה צווים על פי סעיפים 239 ו-246 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. בית משפט השלום ברמלה נתן את הצווים שביקשה הוועדה. התובע תובע מהנתבעת את הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מכך שהנתבעת הפרה את החוזה שנכרת ביניהם. כללי: בעלי הדין: 1. התובע הוא איש עסקים, אשר מנהל מספר עסקים 2. הנתבעת, פסיכולוגית במקצועה, ירשה משק במושב בני עטרות. מערכת היחסים בין הצדדים: 3. התובעת ירשה משק במושב בני עטרות (להלן-"המושב"). המשק כלל בין היתר בית ומחסן סמוך לבית. שטח המחסן כ-102 מ"ר. מהיתר הבנייה אותו צירף התובע לכתב התביעה עולה ששימוש שהותר במחסן הוא לאחסנת ציוד חקלאי. 4. התובעת השכירה את המחסן בעבר לשוכרים שאחסנו בו ציוד לאירועים. לאחר שתקופת השכירות תמה, פרסמה הנתבעת הודעה על רצונה להשכיר את המחסן. באותה עת ביקש התובע לשכור מחסן לעסקיו. מר שי בכור קזז (להלן-"מר קזז") המתמחה בהשכרת מבנים במושבים, תיווך בין הצדדים. לאחר מו"מ שהתקיים בין הצדדים, הביאה התובעת נוסח חוזה ששימש אותה עם השוכר הקודם. הצדדים ניהלו מו"מ על נוסח החוזה במשרדו של מר קזז, וביצעו בו תיקונים. 5. לאחר ביצוע התיקונים, חתמו הצדדים על חוזה השכירות ביום 9.6.10. תקופת השכירות המוסכמת הייתה למשך שנה, שתחילתה ביום 1.8.10 ועד ליום 31.7.11, עם 4 תקופות אופציה של שנה אחת כל תקופה. התקופה מיום 1.7.10 ועד ליום 31.7.10 ניתנה לתובע ללא תמורה, לצורך ביצוע השיפוצים במחסן עליהם הסכימו הצדדים בסעיף 16 לחוזה, והם: משיכת קו מתח תלת פאזי תקני מנקודת החשמל במשק, בניית שירותים וכיור כולל בניית תשתית מים וביוב, התקנת חיבור מים למבנה ושיפוץ משרד, שלפי עדות הנתבעת היה משרד קטן ביותר. דמי השכירות שנקבעו היו בסך 7,000 ₪ לכל חודש שכירות, אך אם התובע יבצע את השיפוצים שהוסכמו בין הצדדים, ישלם דמי שכירות בסך 2,500 ₪ לכל חודש שכירות. בסעיף 10 לחוזה הסכימו הצדדים שהתובע לא יהיה רשאי לבצע שינויים אחרים במחסן ללא קבלת הסכמת הנתבעת מראש ובכתב. בסעיף 8 התחייב התובע לשלם את כל הוצאות האחזקה של המחסן, לרבות תשלומים בגין מיסי וועד, ארנונה עירונית, מס עסקים ושלטים, מים, חשמל, וכל תשלום אחר החל עליו מיום קבלת החזקה במחסן ואילך. בסעיף 5 לחוזה נקבע בין הצדדים כי: "המשכיר משכיר בזה את המחסן לשוכר והשוכר בזה את המחסן מהמשכיר למטרת איחסון או לכל מטרה אחרת עליה יסכימו הצדדים." (הטעויות במקור-י.ז.) בסעיף 6 לחוזה הסכימו הצדדים כדלקמן: "א) השוכר מתחייב לדאוג לקבל מוועד המושב ו/או המועצה המקומית את כל הרישיונות והאישורים הדרושים לצורך ניהול המחסן, והשוכר יהיה מנוע מלטעון כנגד המשכיר כל טענה במידה ולא יקבל רישיון מכל סיבה שהיא. א1) ... א2) ... היה ועקב שימוש השוכר במחסן ייתבע המשכיר בין בגין שימוש חורג ובין בגין שימוש ללא רישיון ובין בגין חריגה מהרישיון ובין מכל סיבה אחרת, יהיה על השוכר לפנות את המחסן תוך 14 יום מיום הודעתו של המשכיר בדבר דרישה או תביעה נגדו. במידה ולא יופנה 14 יום מהודעת המשכיר יועבר כל התביעות והסעדים על השוכר שיוגשו כנגד המשכיר." (הטעויות במקור-י.ז.) 6. לאחר החתימה על החוזה שילם התובע לנתבעת את הסך 30,000 ₪ עבור תקופת השכירות שתחילתה ביום 1.8.10 וסופה ביום 31.7.11 (לפי דמי שכירות בסך 2,500 ₪ לחודש). כן שילם התובע את תשלומי הארנונה בגין המחסן. 7. התובע לא פנה למועצה האזורית על מנת להגיש בקשה לקבל רישיון עסק. 8. בחודש יולי 2010 החל התובע לבצע שיפוצים נרחבים במחסן, אשר כללו הגדלת שטח המשרדים ל-70 מ"ר במקום שיפוץ המשרד הקטן שהיה קיים במחסן, בניית שירותים נוספים, פתיחת חלונות בקירות החיצוניים של המחסן, ופתיחת מקום לדלת פלדלת בקיר חיצוני של המחסן. עבודות אלו חייבו קבלת היתר בנייה מאת הוועדה האזורית לתכנון ולבניה (להלן-"הוועדה"). משהחלו העבודות, הגיע מפקח בנייה מאת הוועדה, רשם דו"ח והוצא צו הפסקה מנהלי לביצוע העבודות. התובע הפנה את הנתבעת לעורך דינו, על מנת להגיש בקשה לביטול צו ההפסקה המנהלי, והוא זה שמימן את שכ"ט עוה"ד בעניין זה. הוועדה מצידה הגישה בקשה למתן צווים על פי סעיפים 239 ו-246 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. לאחר דיון, נתן בית המשפט ביום 30.6.11 את הצווים אותם ביקשה הוועדה. בכל אותה עת החזיק התובע במחסן, והמשיך להחזיק בו עד לתום תקופת השכירות. טענות הצדדים: 9. ביום 27.6.12 הגיש התובע את תביעתו כנגד התובעת בה טען שהתובעת הפרה את חובתה כלפיו בכך שלא גילתה לו שהשימוש המותר במחסן הוא שימוש חקלאי בלבד. כן טען התובע שהנתבעת הסכימה לכל השיפוצים הנרחבים שביצע במחסן, שהיו מעבר לשיפוצים שנזכרו בחוזה, כך שפעל כדת וכדין. התובע תובע מאת הנתבעת את הסך 192,655 ₪ בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מהפרת החוזה מצד הנתבעת. 10. הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי מי שהפר את החוזה הוא התובע, שכן ביצע במחסן שיפוצים ללא הסכמתה, שיפוצים שבגינן ניתן צו הפסקת העבודה המנהלי וניתן צו הפסקה של בית משפט השלום. אילו היה התובע פונה למועצה האזורית לקבל רישיון עסק לשימוש במחסן, היה מגלה את השימוש המותר במחסן. העדויות: 11. מטעם התובע העידו התובע והמתווך מר קזז. שני עדים אלו הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו חקירה שכנגד. 12. מטעם הנתבעת העיד הנתבעת בלבד, אשר נחקרה חקירה שכנגד. 13. לעדויות העדים ולחקירותיהם הנגדיות אתייחס בגוף פסק הדין, ככל שיהיה צורך בכך. 14. לאחר החקירות הנגדיות הגישו הצדדים את סיכומיהם. דיון ומסקנות: השימוש המותר במחסן: 15. התובע צירף לכתב התביעה את היתר הבנייה שניתן למחסן מאת הוועדה. ההיתר ניתן ביום 1.11.1994 לבניית מחסן בשטח 102 מ"ר. בהיתר נרשם כי הוא ניתן ל"מחסן לציוד חקלאי קיים". דבר המלמד שהמחסן נבנה לפני מתן ההיתר, ומטרת השימוש במחסן היא לאחסון ציוד חקלאי. המצג שהוצג בעת המו"מ לכריתת החוזה: 16. כל העדים העידו לגבי המצג שהוצג במו"מ לפני כריתת החוזה. התובע העיד שהעובדה ששם עסקו הוא "ליאור הנדסת חשמל", משמע ששכר את המחסן לצורך עסקו בהספקת צרכי חשמל, אם כי בחקירתו הנגדית העיד שהוא מושבניק לשעבר ומכיר את נושא המושבים. גם מר קזז העיד שהמחסן שימש למחסן לציוד לאירועים ולא לשימוש חקלאי, והוועדה לא התערבה בשימוש שנעשה בו, וכי התובע חיפש מחסן לאחסנה ולמשרדים. הנתבעת העידה שלא ידעה שהמחסן מיועד לשימושים חקלאיים בלבד. 17. יחד עם זאת האמור בסעיף 5 לחוזה שמטרת השכירות היא לאחסון יחד עם האמור בסעיף 6(ב) לחוזה לפיו אם ייתבע המשכיר בגין שימוש חורג ובין בגין שימוש ללא רישיון ובין בגין חריגה מהרישיון ובין מכל סיבה אחרת, על השוכר יהיה לפנות את המושכר, מעיד כמאה עדים שהצדדים ידעו שהשימוש המותר במחסן הוא שימוש חקלאי, לקחו את הסיכון וקבעו הוראות בחוזה מה יהיה בעת שהרשויות יתחילו להתערב לגבי השימוש במחסן. מסקנה זו סבירה גם לאור היותם של התובע והנתבע אנשי מושב בעברם והתמחותו של המתווך בהשכרת נכסים במושבים. 18. לאור כל האמור לעיל, סבור אני שיש לדחות את טענת התובע שהנתבעת הטעתה אותו לגבי השימוש המותר במחסן. התובעת לא הסכימה לשיפוץ הנרחב: 19. כאמור לעיל, התובע ביצע שיפוצים נרחבים במחסן. טוען התובע שמסר לנתבעת את תכנית השיפוצים את מפרט השיפוצים וכתב הכמויות, והתובעת הסכימה לכך. התובע הציג כראיה את העמוד הראשון של פנייתו לנתבעת לעניין השיפוצים וחתימה המצויה על גבי מסמך זה (נספח ד' לכתב התביעה). 20. הנתבעת טענה שהחתימה על המסמך הנ"ל אינה חתימתה, לא הסכימה מעולם לביצוע השיפוצים המפורטים בנספח ד' לכתב התביעה, והמשרד שהיה מחסן היה משרד קטן ולא בשטח של 70 מ"ר כפי שהחל התובע לבנות במחסן. 21. מאחר והנתבעת הכחישה שחתמה על נספח ד' לכתב התביעה, היה על התובע להוכיח שהנתבעת היא זו שחתמה על המסמך. התובע לא עמד במשימה זו. בנוסף, מהשוואת החתימה של התובעת על חוזה השכירות לחתימה בעמוד הראשון של נספח ד' לכתב התביעה נוכחים לדעת שאין כל דמיון בין שתי חתימות אלו. 22. השיפוצים אותם ביצע התובע הם שיפוצים שפגעו בחזיתות המחסן ובשלד המחסן. בהתאם להוראות סעיף 145 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 בנייה מעין זו מחייבת קבלת היתר בנייה. ואכן זו גם הייתה מסקנת בית המשפט בעת שקיבל את בקשת הוועדה להוצאת צווים על סעיפים 239 ו-246 לחוק התכנון והבניה. 23. אשר על כן, קובע אני שהנתבעת לא הסכימה לשיפוצים הנרחבים אותם ביצע התובע במחסן, והתובע ביצע שיפוצים אלו ללא הסכמתה, ובכך הפר את חוזה השכירות. המטרה האמיתית של התובע בשכירת המחסן: 24. אמנם שם עסקו של התובע הוא "ליאור הנדסת חשמל", אך ממוצג נ/1 עולה ששם זה מטעה. ממוצג נ/1 עולה שהתובע עוסק בייעוץ השקעות, ואין קשר בין של העסק לבין המהות האמתית של העסק. 25. ראיה נוספת לכך נתן התובע עצמו. בתביעתו טען התובע שהיה צריך לשכור נכס אחר במקום המחסן בתקופה בה ניתן צו ההפסקה המנהלי ועד תום ההליכים בבית משפט ברמלה. להוכחת טענה זו צירף התובע את נספח 8 לתצהירו. נספח זה כולל שני חוזים שחתמה חברת ל. בראל השקעות בע"מ, שהיא חברה בבעלותו של התובע, לשכירת שני משרדים ברחוב סחרוב בראשון-לציון בשטח כולל של 42 מ"ר בתמורה לדמי שכירות בסכום כולל של 690 דולר לחודש. מטרת השכירות בשני חוזים אלו הייתה משרד פיננסי. כאשר מחברים את מטרת השכירות במשרדים ששכר התובע בראשון לציון עם הטענה שהשכירות בראשון לציון הייתה תחליף למחסן, ועם השיפוצים הנרחבים שביצע במחסן באופן שהפך 70 מ"ר ממחסן למשרדים, אין מנוס מהמסקנה שהתובע שכר את המחסן לצורך ניהול עסקיו הפיננסיים, דהיינו, למטרת משרדים ולא למטרת מחסן. 26. מאחר ומטרת השימוש של התובע הייתה שימוש למשרדים (משרד פיננסי), היה על התובע להגיש לוועדה בקשה לשימוש חורג, על מנת שיוכל לקבל רישיון לניהול עסקיו במחסן, אך לא עשה כן. בנסיבות אלו הפר התובע את הוראות סעיף 6(א) לחוזה. 27. העולה מכל האמור, שהתובע הוא זה שהפר את החוזה עם הנתבעת והוא זה שהטעה את הנתבעת בעת המו"מ לקראת כריתתו של החוזה. רישיונות: 28. טוענת הנתבעת שהתובע הפר את החוזה בכך שלא פנה למועצה האזורית בבקשה לקבלת רישיון לעסק. טוען התובע שאין כל קשר בין רישיון העסק לבין הבנייה שביצע. 29. סבור אני שיש לקבל את טענת הנתבעת ולדחות את טענת התובע. חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 קובע אלו מטרות בה להשיג החוק. אחת ממטרות אלו היא שמירה על דיני התכנון והבנייה. אילו היה התובע מגיש למועצה האזורית את הבקשה לקבל רישיון עסק, היה יודע באופן מיידי על ייעוד השימוש במחסן ועל כך שצריך לבקש מהוועדה היתר לשימוש חורג. התובע בחר שלא לעשות כן, ואין לו להלין אלא על עצמו. 30. העולה מכל האמור לעיל הוא שהתובע לא הוכיח את עילת התביעה כנגד הנתבעת. ההיפך הוא הנכון. מהראיות עולה שהתובע הוא זה שהיפר את הוראות החוזה שנכרת בין הצדדים. אם נגרמו לתובע נזקים, נגרמו הם כתוצאה ממעשיו. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובע כנגד הנתבעת. התובע ישלם לנתבעת כדלקמן: את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. חוזה שכירותחוזהאחסנהחקלאותשכירות