עתירת העותרים היא כי נורה את המשיב, שר הפנים, ויימשך תהליך איחוד משפחות שהוחל בזמנו בין העותרים ותינתן אשרת ישיבה בישראל לעותר 1 בהתאם לנוהל איחוד משפחות. המדינה מתנגדת לעתירה ושמענו טיעונים על-פה מפי באי-כוח בעלי-הדין. העותרת 2 היא אזרחית ישראל והעותר 1 הוא תושב השטחים. בשנת 1996 הגישה העותרת בקשה לאיחוד משפחות עבור העותר 1, בעלה, ובשנת 1998 ניתנה לעותר רשות מגורים בישראל לתקופה מוגבלת. היתר זה הוארך מעת לעת לתקופות נוספות. יום אחד, בשנת 2001, נתגלעו סיכסוכים בין העותרת לבין העותר ואו-אז ביקשה העותרת שלא ליתן בידי העותר תעודת זהות. בשנת 2001 נכנס העותר לרצועת עזה ומאז שוהה הוא באותו אזור. במועד כלשהו לאחר החלטת הממשלה מיום 12.5.02 - זו החלטה שלפיה הוקפא הטיפול בהחלטות לאיחוד משפחות עד לגיבושה של מדינות חדשה - פנתה העותרת על-פה ללישכת מינהל האוכלוסין בבאר שבע וביקשה לחדש את הטיפול בבקשתה לאיחוד משפחות עם בעלה. העותרת התבקשה להעלות פנייתה על הכתב, ואולם זאת עשתה רק לאחר הגשתה של העתירה. על סמך האמור לעיל טוען המשיב כי הטיפול בבקשת איחוד המשפחות נפסק בשנת 2001; כי מאז חודש נובמבר 2001 שוהה העותר בשטחים; וכי בנסיבות אלו שומה עליהם על העותרים להגיש בקשה חדשה לאיחוד משפחות וכי אין עוד להיזקק לבקשתם הקודמת. אשר לבקשה חדשה כי תוגש לאיחוד משפחות, כך מוסיף המשיב וטוען, הנה נוכח החלטת הממשלה מיום 12.5.02 והוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003, אין מקום לעת הזו להידרש לה. עוד טוענת המדינה, כי אין מקום להידרש לעתירה שלפנינו כל עוד לא הכריע בית-המשפט בעתירות העקרוניות נגד החלטת הממשלה (בג"ץ 4022/02 ובג"ץ 4608/02) ובעתירות העקרוניות נגד חוק הכנסת (בג"ץ 7052/03 ובג"ץ 7102/03). טענות המדינה נראות בעינינו. משהופסק הטיפול, בשנת 2001, בבקשת העותרים לאיחוד משפחות, תש כוחה של אותה בקשה, ומצבם של העותרים אינו שונה ממצבם של רבים אחדים שבקשותיהם לאיחוד משפחות אינן נענות כהיום הזה. שמענו את טיעוני בא-כוח העותרים אך לא נמצא לנו כי עניינם עניין חריג הוא ביחס לשאר המקרים הבאים לפנינו חדשות לבקרים. העתירה נדחית. משרד הפניםאיחוד משפחות