השופט ישעיהו שנלר, אב"ד: 1.בפנינו ערעור, ערעור שכנגד ובקשות רשות ערעור שהוגשו ע"י מי מהצדדים, הן על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מחוז ת"א (כב' השופט גייפמן) מיום 8.5.06 (להלן - פסק הדין), והן על פסק דין נוסף (כב' השופט גייפמן) מיום 31.5.07 (להלן - פסק הדין הנוסף). תמצית העובדות וההליכים: 2.פלוני (להלן - הבעל) ופלונית (להלן - האשה) נשאו זל"ז ביום 8.6.64 (להלן - בני הזוג). אלמונית הינה בתם, ילידת 4.1.84 (להלן - הבת). 3.בשנת 1999 הגישה האשה כנגד הבעל, תביעת מזונות בשמה ובשם הבת (להלן - התובעות). לאחר שהבעל לא הגיש כתב הגנה ולאחר שנשלחה לו בקשת התובעות לקבלת פסק דין, בהעדר כתב הגנה, ניתן ביום 31.10.99 פסק דין למזונות התובעות ע"י כב' השופט גרניט (להלן - פסק הדין למזונות). 4.בפסק הדין למזונות הובאו דברי האשה לפיהם היא והבעל אינם עובדים וכי המשפחה חיה מהשכרת סככה וכשההכנסה כ- 9,000 ₪ לחודש ומס הכנסה בשעור של 10%. כך גם צויין כי הבעל יכול לעמוד בתשלום המזונות, לרבות מעת שהבעל עומד להשכיר סככה נוספת (להלן - המחסנים) ואזי הכנסתו תהא כ- 18,000 ₪ לחודש. בהתאם, ולאחר חקירת האשה, פסק בית המשפט כי על הבעל לשלם למזונות האשה 2,750 ₪ לחודש, כשמזונות הבת הועמדו על סכום של 1,250 ₪ לחודש, וזאת עד הגיעה לגיל 18 או סיום לימודיה העל יסודיים. החל ממועד זה ובעת שירותה בצה"ל יעמוד סכום המזונות על סכום של 560 ₪ לחודש (שליש מסכום המזונות דלעיל, 170 ₪ קצבת ילדים וכן 250 ₪ חלקה של הבת בהוצאות אחזקת הבית - פירוט שפורט בפסק הדין). בנוסף, חוייב הבעל לשאת בכל הוצאות אחזקת הבית, וכן נקבע כי כל עוד והבעל אוכל בבית ומשתמש בחומרי הניקוי, עליו לשלם לאשה, סכום נוסף של 850 ₪ לחודש. 5.משך כשנתיים לא נפתח תיק הוצל"פ, ולפי טענת הבעל הוא אף לא ידע על פסק הדין למזונות. אולם, לאחר נקיטת הליכי הוצל"פ ע"י האשה, קיבל הבעל את פסק הדין, גם לשיטתו, בחודש ספטמבר 2002. אולם רק כחלוף כשנה נוספת , ביום 28.8.03, הגיש בקשה לביטול פסק הדין למזונות (להלן - התביעה לביטול פסק הדין למזונות). דהיינו כחלוף כ- 4 שנים לאחר נתינתו. בית המשפט (כב' השופט גרניט) דחה את הבקשה בהחלטה קצרה תוך הפניה לטיעוני האשה. הבעל הגיש בר"ע לבית משפט המחוזי, אשר בהסכמה קיבל את הערעור והתיק חזר לבית משפט קמא והועבר לטיפולו של כב' השופט גייפמן. 6.לאחר שהאשה לא הצליחה לגבות את חוב המזונות, הורה ראש ההוצל"פ על עיקול חלקו של הבעל בכספי השכירות מהמחסנים, אשר לכאורה עד מועד זה התקבלו כולם על ידי הבעל, ובאופן שמאותו מועד ואילך [מחודש יוני 2003] גובה האשה את מלוא דמי השכירות, ולאחר הפחתת הוצאות שונות וקיזוז חלקן של התובעות במזונות, נזקפת היתרה בגין חלקו של הבעל על חשבון חוב העבר. 7. ביום 29.5.05 הגיש הבעל תביעה לביטול חיוב מזונות, למפרע מיום 1.6.03. הבעל טען כי לאור מועד נשואי הצדדים, חלה עליהם חזקת השיתוף, וכתוצאה מהעיקול האשה מקבלת את מלוא דמי השכירות, אשר מסתכמים בסכום של 30,000 ₪ לחודש. כך גם טענה האשה לאחר מתן ההחלטה בענין עיקול דמי השכירות כי מחציתם שייכת לה, קרי סכום של 15,000 ₪. משכך אין האשה זכאית גם למזונות וגם לחלקה מדמי השכירות וזאת החל מהמועד האמור (להלן - התביעה לביטול חיוב מזונות). 8.במקביל, ניתנו החלטות שונות על ידי ראש ההוצל"פ, לרבות בכל הקשור לסכומים שרשאית האשה לקזז מתוך חלקו של הבעל בגין הוצאות שונות לרבות תשלומי מסים. הבעל הגיש ערעור בפני בית משפט קמא על החלטות ראש ההוצל"פ וגם ערעורים אלו נדונו במקביל לתביעות הבעל הקשורות לפסק הדין למזונות. פסק הדין: 9.בהסתמך על דברי המערער וכן בנם של בני הזוג, וכן נוכח אישורי המסירה שהוצגו בפני השופט גרניט, קבע בית המשפט כי בוצעה מסירה כדין של כתב התביעה. בנוסף, קבע בית המשפט כי גם המזונות שנפסקו סבירים הם, בהתחשב בכך שהמשפחה חיה מהשכרת מחסנים ובעת שההכנסה הייתה כ- 9,000 ₪ והייתה צפויה הכנסה נוספת, בגין השכרת מחסנים נוספים, עד לתקרה של כ- 18,000 ₪. הנה כי כן, בחן בית משפט קמא הן את שאלת הביטול, בחינת חובת הצדק והן בבחינת סיכויי ההגנה הנטענת של הבעל - ודחה את בקשת הבעל לביטול פסק הדין למזונות. 10.עם זאת, קיבל בית משפט קמא את עתירת הבעל לביטול חובת המזונות לאשה, וזאת החל מחודש יוני 2003, המועד ממנו ואילך קיבלה האשה את מלוא דמי השכירות מהמחסנים, בה בעת שעד אותו מועד הבעל הוא זה שקיבלם (להלן - המועד הקובע). כך ציין בית משפט קמא כי הצדדים הסכימו שההכנסות מדמי השכירות מגיעים מחצית לאשה ומחצית לבעל, וכי האשה הודתה שהיא מקבלת דמי שכירות בסך 23,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכשנטו נותר לה סך של כ- 10,000 ₪. משכך, הכנסותיה - מחצית מדמי השכירות - תחת מזונותיה. 11.עוד מצא לנכון בית משפט קמא להוסיף כי הובא לידיעת בית המשפט כי חוב העבר עומד על סך של כ- 300,000 ₪, וכי "ביטול החיוב ביחס לתקופה מיוני 2003 ואילך יביא לצמצום חוב הפרשי העבר או לביטולו". עם זאת בחלק האופרטיבי של פסק הדין, קבע בית המשפט כי "סכומים ששולמו ביתר לא יוחזרו באשר שימשו בפועל לצרכי האשה". 12.בית המשפט דחה את ערעור הבעל על החלטת ראש ההוצל"פ מיום 17.3.05, לפיה רשאית האשה לקזז מההכנסות השכרת המחסנים, את תשלומי הניכויים השוטפים בגין המשק, כל עוד והאשה גובה את דמי השכירות במלואם באמצעות עיקול. עוד הוסיף, כי כל מחלוקת נוספת בענין ניכוי הוצאות מדמי שכירות שעוקלו והמגיעים לבעל יידונו בפני ראש ההוצל"פ, אשר בהחלטתו איזכר אך ורק ניכויי מס הכנסה וביטוח לאומי כניכויים המותרים בניכוי, לצורך תחשיב הכספים המעוקלים שהועברו ע"ח חוב המזונות. 13. בנוסף, דחה בית המשפט את ערעור הבעל על החלטת ראש ההוצל"פ מהמועד האמור, לפיה אין מקום להפחית סכום הקרן בסך 850 ₪, אשר נקבע בפסק דין למזונות, כי על הבעל לשאת בהם כל עוד והוא אוכל בבית ומשתמש בחומרי ניקיון. בית המשפט קבע כי מעת שהבעל מתגורר בבית, עליו נטל ההוכחה כי אינו אוכל ואינו משתמש בחומרי נקיון שהאשה רכשה - נטל שלא עמד בו. פסק דין נוסף מיום 31.5.07: 14.ביום 31.5.07 ניתן פסק הדין הנוסף מפי כב' השופט גייפמן, אשר דן, במסגרת ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ מיום 11.4.07, בשאלה האם פסק הדין שביטל את מזונות האשה החל מ- 1.6.03 ביטל את כל החיובים שנקבעו בפסק הדין למזונות או חלק מהחיובים נותרו על כנם. 15.בית המשפט קבע כי גם החיוב בגין הוצאות הבית בטל החל מ- 1.6.03, אולם החיוב בסך 850 ₪ ישאר על כנו, וניתן יהיה לגבותו כל עוד הבעל מתגורר בבית המגורים ולתקופות בהם הוא מתגורר. גם עתה מצא בית המשפט לנכון להוסיף, שגם אם יתברר לאחר עריכת תחשיב כי לא קיים חוב בגין מזונות העבר, הרי סכומים ששולמו ביתר לא יוחזרו ומאותו נימוק כי אלו שימשו לצרכי האשה. הערעורים על פסק הדין: 16. הבעל הגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין. אולם, בכל הקשור לאשר פסק בית משפט קמא בתביעה לביטול חוב המזונות, נטען ובצדק על ידי האשה כי מדובר בערעור בזכות. 17. לענין דחיית התביעה לביטול פסק הדין למזונות, טען הבעל כדלקמן: א.לראשונה נודע לו על פסק הדין למזונות רק בספטמבר 2002. כך טען כי בית משפט קמא לא בחן את סיכויי ההצלחה ולא בחן את טענותיו כנגד תביעת המזונות לגופא. שאלת סיכויי ההצלחה היא השאלה המרכזית ושאלת המחדל באי הגשת הגשת כתב ההגנה במועד, הינה השאלה המשנית. ב. לטענת הבעל, בפסק הדין למזונות חוייב הבעל בתשלום מזונות לתובעות בסכום של למעלה מ- 5,500 ₪ בעודו מרוויח סכום של 4,600 ₪ בלבד, כעולה מדו"ח ההכנסות שלו לשנת 1999. אותה צפייה שנקבעה בפסק הדין למזונות כאילו בגין ההשכרה הנוספת ההכנסה תהא מעל ל- 18,000 ₪ לא התגשמה, וכתימוכין לכך מפנה הבעל להודעת האשה כי בשנת 2005 האשה הצהירה על הכנסה של 10,000 ש"ח עד 12,000 ₪ בלבד. כך גם נפסקו המזונות לתובעות מבלי שאלו הוכחו כדבעי. בנוסף, טען הבעל כי בית המשפט בפסק הדין למזונות התעלם מכושר השתכרותה של האשה, התעלם מכך שהבעל אינו חב במזונותיה מעת שאינה חייה עמו והם גרים בחדרים נפרדים וכך גם התעלם מרכושה של האשה כמכונית יקרה. בנוסף לא לקח בית המשפט בחשבון כי האשה מקבלת קצבה מהמל"ל בגין נכותה. ג. לענין מזונות הבת טען הבעל, כי הואיל ובעת הגשת התביעה למזונות הייתה הבת מעל לגיל 15 הרי חיוב מזונותיה מדין צדקה ועל כן גם על האשה להשתתף במזונותיה. בנוסף, כי הסכומים שנפסקו גבוהים במיוחד, וכדוגמא הוצאות חינוך בסך 400 ₪ לחודש, ומבלי שהוכחו הוצאות בגין שיעורים פרטיים וכד', וכי בכל מקרה היה מקום לקזז את קצבת הילדים מהמל"ל. בנוסף, לאחר הגיעה של הבת לגיל 18 חוייב הבעל בתשלום 250 ₪ חלקה של הבת בהוצאות אחזקת הבית, אולם מאידך גיסא, לאותה תקופה חוייב הבעל במלוא הוצאות אחזקת הבית - דהיינו חיוב כפול. ד. עוד טען הבעל כי היה על בית המשפט, כבית משפט למשפחה, לבחון את הסיבות האובייקטיביות או הסובייקטיביות המסבירות מדוע לא הוגש כתב ההגנה במועד, במיוחד מעת שמדובר בבני זוג הנשואים למעלה מ- 40 שנה. כך, התעלם בית המשפט מכך שגם בעבר הוגשה תביעה למזונות נגד הבעל אשר לא התייחס אליה, כפי שלא התייחס לתביעת המזונות דנן, לרבות לאור החיים המשותפים וניהול משק בית משותף ובנוסף מו"מ שהתנהל בין בני הזוג אשר במסגרתו הוקפאו ההליכים. בנוסף, גם לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ נוהל מו"מ באמצעות רו"ח ורקר אשר גם הוא וגם בנם של בני הזוג ניסו לגשר בין בני הזוג. לבסוף טוען הבעל כי נגרם לו אי צדק משווע מעת שהאשה נוקטת הליכים כנגדו, מנהלת משא ומתן ולפתע "שולפת", כלשונו, את פסק הדין ועושה בו שימוש. 18. עוד טען הבעל, כי שגה בית משפט קמא בעת שקבע כי תשלומי יתר שגבתה האשה לא יושבו לו. לטענתו, בעת פתיחת תיק ההוצל"פ בשנת 2002 עמד חוב המזונות על כ- 200,000 ₪, ומאז ועד הגשת עיקרי הטיעון מטעמו (27.1.08) גבתה האשה סך של כ- 1,200,000 ₪ מכספי דמי השכירות. כך, מהמועד בו בוטלו המזונות (1.6.03) עיקלה האשה את מלוא דמי השכירות המגיעים לצדדים. האשה זקפה מחצית לטובת הבעל ואילו את המחצית השניה לקחה לעצמה, דהיינו עפ"י שיטתה נטלה כ- 6,000 ₪ ובנוסף מחלקו של הבעל 4,500 ₪, באופן שלא הותירה מאומה לסילוק יתרת החוב בתיק ההוצל"פ. דהיינו הכספים של חלק הבעל לא שימשו למזונותיה. משכך, אין זה צודק כי האשה תהנה ממזונות וכן מהכנסה עצמית שלה בגובה 12,000 ₪. 19. לענין דחיית ערעורו על החלטות ראש ההוצל"פ, טען הבעל כי שגה בית המשפט בכך שהותיר על כנה את החלטת ראש ההוצל"פ אשר הרשתה לאשה לנכות הוצאות, ככל העולה על רוחה, במסגרת העיקול של דמי השכירות על חלקו של הבעל, וכי לא כל הוצאה מותרת היא גם הוצאה מוכרת, כלשונו. בנוסף, טען הבעל כי אין סמכות לראש ההוצל"פ לאשר ביצוע ניכויים מתשלומים המגיעים לבעל. יתר על כן, גם האשה סברה כי אין האמור בסמכות ראש ההוצל"פ. במיוחד יפים הדברים מעת שהוכח כי מדובר בקיזוז הוצאות שלא שימשו לצרכי העסק. כך קניות של חומרים כאינסטלציה, משכורת פיקטיבית לבן אשר העיד כי אינו מקבל שכר מהאשה וכי התלוש הינו לצרכי מס בלבד ובמיוחד העמסת הוצאות פרטיות כאחזקת המכונית, כיבודים, טלפונים ואם לא די בכך הוצאות משפטיות של באת כוחה במסגרת הסכסוך המשפטי בין בני הזוג. בנוסף, ניכוי תשלומי ארנונה שלא שולמו. 20. האשה בתשובתה טוענת כי מזה כ- 10 שנים אינם חיים כבני זוג, כי לאור זאת שהבעל לא שילם מאומה, עוד ב- 14.10.02 פתחה את תיק ההוצל"פ, וכי גם לאחר פקודת מאסר ולאחר שהבעל נאסר ב- 9.4.03, לא שילם הבעל מאומה. לענין אי הגשת כתב ההגנה, הרי משך 4 שנים לא טרח הבעל להגיש מאומה לרבות לאחר מאסרו וכשבית משפט קמא דחה את טענותיו העובדתיות לענין המסירה. משכך ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות אלו. כך גם בנושא סיכויי ההגנה הרי אלו אפסיים. בית משפט קמא קבע ובצדק כי סכומי המזונות שנפסקו בפסק הדין למזונות היו סבירים ועל כן לא נגרם כל עוות דין לבעל. יתרה מכך, הבעל נדרש להארכת מועד לביטול פסק הדין למזונות, הטעונה טעם מיוחד, ובית המשפט לא ייעתר לכך במקום שהטעמים לאחור נעוצים בבעל עצמו. לבסוף טענה האשה כי מעת שבכל מקרה בוטל חיוב המזונות שוב אין מקום להזקק לביטול פסק הדין למזונות. לענין מזונות הבת והטענה בדבר חיוב כפול, טוענת האשה כי טענה זאת מקומה בערעור על פסק הדין למזונות אך לא הוגש שכזה. 21. לענין הערעור על החלטות ראש ההוצל"פ טוענת האשה כי אין להתערב בממצאים העובדתיים וכי יש מקום להכיר בקיזוז ההוצאות. יתר על כן, כפי שקבע ראש ההוצל"פ אין מקום שהבעל לא ישלם את החיובים השוטפים בעוד שהאשה תאלץ להתמודד עם רשויות הגבייה בעצמה. בנוסף, הגיש הבעל תביעה למתן חשבונות גם בכל הקשור להוצאות ואף הוגשה חוות דעת רואה חשבון, כפי שיפורט בהמשך הדברים, ועל כן אין להזקק לערעורו בנושא זה. כך גם יש לדחות את השגת הבעל בכל הקשור לביטול החיוב של 850 ₪, לאחר שהבעל לא עמד בנטל ההוכחה אשר נדרש ממנו בנושא זה. כך גם טענה כי יש לדחות את טענותיו האחרות של הבעל לרבות בגין כך שחלקן לא בא זכרן בבקשותיו. 22. בערעור שכנגד שהגישה האשה על פסק הדין, עתרה האשה להשיב על כנו את מלוא סכום המזונות שחוייב הבעל לפי פסק הדין למזונות, זאת כל עוד מכשיל הבעל את השלמת הגירושין בינו לבין האשה. בנוסף, עתרה האשה כי שינוי סכום המזונות יחול רק מעת מתן פסק הדין, קרי מיום 8.5.06 ואילך, ולחילופי חילופין מעת הגשת התביעה בה נטען לשינוי נסיבות, דהיינו התביעה לביטול חיוב המזונות שהוגשה, כאמור, רק ביום 29.5.05. לטענתה, פסק הדין למזונות חלוט הוא, וכל עוד לא בוטל או שונה חייב הבעל בחיובים שהוטלו עליו לפי פסק הדין. משכך, תוקף השינוי הינו רק ממועד פסק הדין המתקן ולא ניתן להחילו רטרואקטיבית. יתר על כן בנסיבות דנן לא היו נסיבות שהצדיקו תחולה למפרע. בנוסף, אין לראות בהצלחתה של האשה להטיל עיקול על חלקו של הבעל בדמי השכירות משום שינוי נסיבות. עוד נטען כי בית המשפט התעלם מחובו של הבעל לשלם לאשה את חלקה בדמי השכירות החל משנת 1977. כך טוענת האשה כי מאז החלה לקבל את חלקו של הבעל בדמי השכירות, נאלצה לקחת על עצמה את ניהול החשבונות והטיפול בתשלומי המסים. 23.הבעל בתשובתו טוען, כי הצדדים הגיעו לכלל הסכם שקיבל תוקף של פסק דין ולפיו האשה תפנה את הבית על מנת לאפשר את הגירושין, אולם היא אינה מוכנה לכך. עוד טוען הבעל כי לא היה מקום לערעור שכנגד, לאור מהות הערעור שהוגש מטעמו הואיל ולא מדובר באותו ענין. לגופן של טענות, טען הבעל כי עמדתו לפני ראש ההוצל"פ הייתה כי ראש ההוצל"פ אינו רשאי לקבוע את יחסי הממון בין בני הזוג, ועל כן לא היה רשאי לקבוע כאילו האשה זכאית למחצית מדמי השכירות, אולם עמדתו לא התקבלה. משכך, הגיש ערעור אף על קביעה זאת אך חזר בו מערעורו בנושא זה לאור המלצת בית המשפט. כך למעשה הסכים לוותר על מלוא דמי השכירות ובלבד שהאשה לא תתעשר. לכן, ולא בכדי, קבע בית המשפט אשר קבע לענין מועד ביטול חיוב המזונות. עוד הוסיף כי אמנם האשה טענה כי בית המשפט התעלם מחלקה בדמי השכירות החל משנת 1977, אולם לא ציינה כי הגישה תביעה לקבלת מחצית זאת ומבלי שטענה לקיזוז סכום המזונות אותו גבתה. הערעורים/ בקשות רשות ערעור על פסק הדין הנוסף: 24.האשה הגישה בקשת רשות ערעור על פסק הדין הנוסף [בר"ע 2018/07] אשר בהסכמה התקבלה ואילו הבעל הגיש ערעור שכנגד. 25.האשה טוענת כי לא היה מקום לביטול החיוב בהוצאות אחזקת הבית שהוטל על הבעל בה בעת שהוא מתגורר בבית, ואין מקום שהיא תשא לבדה בהוצאות אלו. לחילופין טענה, כטענותיה בענין פסק הדין, כי לא היה מקום לביטול החיוב לתקופה של לפני מתן פסק הדין, קרי - 8.5.06 וכי גם אז, מאותו מועד ואילך יש לחייב את הבעל בתשלום מחצית מהוצאות אחזקת הבית. עוד הוסיפה כי לא ניתן לבטל חיוב רטרואקטיבי ובמיוחד למועד טרם הגשת התביעה בה נטען לשינוי נסיבות, קרי - 29.5.05. בעיקרי הטיעון מטעמה אף הוסיפה כי בית המשפט לא היה רשאי להידרש לענין השאלה אם נותר למשיב חוב שוטף בתיק ההוצל"פ, הואיל ובית המשפט סיים מלאכתו עם מתן פסק הדין. לבסוף חוזרת האשה על כך שייגרם לה עוול אם תיוותר על כנה הקביעה כי הבעל לא יחוייב בגין הוצאות אחזקת הבית במאומה, בה בשעה שהוא מקבל מחצית מדמי השכירות, ואילו מאידך יהיה על האשה לשאת בכל הוצאות אחזקת הבית החל מ- 1.6.03. לטענת הבעל, בדין בוטלו מלוא רכיבי המזונות כולל הוצאות אחזקת הבית. כך גם מעת שאשה אינה זכאית למזונות אינה רשאית לדרוש השתתפות בהוצאות אחזקת הבית. לבסוף טען, כי האשה הגישה תביעה לחיובו של הבעל בהוצאות אחזקת הבית לתקופה החל מ- 1.6.03 - תביעה שעדיין תלויה ועומדת - ומשכך אין צורך להדרש לערעורה בנושא זה. 26.הבעל טוען בערעורו, כי מעת שנקבע בפסק הדין למזונות כי התשלום בסך של 850 ₪ ייחשב כסכום מזונות, הרי עם ביטול חובת המזונות כולם, לא היה מקום להותיר חיוב זה על כנו. כך גם טוען הבעל, כי מעת שיש לאשה די למזונותיה, הרי הבעל אינו "אוכל" מזונותיה, ועל כן מדובר למעשה בשיפוי ממוני. עוד הסביר כי בית משפט קמא נימק הותרת חיוב זה על כנו כדי שנטל ההוצאה למימון חלקו של הבעל לא יפול על שכם האשה. אולם, נימוק זה יפה מעת שנפסקים מזונות לאשה ובאופן שהבעל "אוכל" ממזונותיה. מנגד, מעת שמדובר באשה עשירה ונותר בידיה סכום נכבד לאחר הוצאות למזונותיה, אין מקום לחיוב זה של הבעל. 27. האשה משיבה כי ביטול החיובים האחרים ואופן ביטולם, כבר פגעו בה פגיעה חמורה, וכי קבלת ערעור הבעל יוסיף פגיעה על פגיעה. כך חוזרת היא על הטענה כי למעשה מ- 1.6.03 נאלצת היא לשאת לבדה בהוצאות אחזקת הבית, למרות שהבעל ממשיך להתגורר בבית, כך גם חולקים בני הזוג שווה בשווה בדמי השכירות. לטענתה, הסכום של 850 ₪ אינו בגדר מזונות אלא כחיוב בגין החזר הוצאות בלבד. משכך, כל עוד התנאי להטלתו מתקיים אין לבטל חיוב זה. הליכים והתפתחויות לאחר הגשת הבר"ע/הערעורים: 28.ביום 12.2.07 מונה רו"ח אוריאל להב (להלן - רוה"ח) על ידי בית משפט קמא, לבדיקת התקבולים מדמי השכירות של המחסנים וכן את גובה הניכויים. כך גם הוסמך רוה"ח לקבוע אילו ניכויים יש להכיר בהם בהתחשבנות בין בני הזוג בהיבט של ההכנסה מהמחסנים, וכי סוגיות שיהיו שנויות במחלוקת יובאו להכרעת בית המשפט. רוה"ח ריכז את ממצאיו לתקופה מ- 1.6.03 ועד 31.12.07, וקבע כי האשה גבתה סכום של 1,021,075 ₪. מסכום זה הכיר רוה"ח בהוצאות בגין מע"מ, מס הכנסה, חשמל ומועצה מקומית בסך 512,177 ₪ ובאופן שהיתרה שגבתה כ- 800,000 ₪. לעומת זאת, ביחס לבעל נקבע שגבה לאחר ניכוי חשמל ומע"מ סכום של כ- 30,000 ₪. כל האמור הוא בערכים נומינליים, תוך ציון הערות לגבי תשלומים או זיכויים נוספים (להלן - דו"ח רוה"ח). 29.ביום 26.2.08 הגישה האשה תביעה למזונות. במסגרת זאת ניתנה החלטת בית משפט קמא ביום 16.6.08 בה קבע כי אין לפסוק מזונות זמניים לאשה. נימוקיו של בית משפט קמא, כי בית הדין הרבני חייב ביום 3.3.05 את האשה להתגרש מהבעל, כך גם ביום 3.1.08 חתמו בני הזוג על הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט. בהסכם זה נקבע כי האשה תעזוב את בית המגורים המשותף תוך 90 יום, והחל ממועד זה ישלם לה הבעל סכום של 2,400 ₪ לחודש, וכי ממועד עזיבתה ישא הבעל באופן בלעדי בכל הוצאות אחזקת הבית והמשק וכשהצדדים יגישו בקשה משותפת לגירושין. בנוסף הוצג בפני בית המשפט פרוטקול ביה"ד הרבני וכשבסופו של יום קבע בית המשפט כי אם היתה פועלת האשה כפי שהוסכם - היה פטור הבעל ממזונותיה. כך גם חזר וציין בית המשפט, כי בכל מקרה החיוב של 850 ₪ שהוטל על הבעל כל עוד הוא אוכל בבית ומשתמש בחומרי הניקוי יוותר על כנו. עם זאת פסק בית המשפט, כי ממועד הגשת התביעה ישא הבעל במחצית מהוצאות החשמל, ארנונה ומים. 30.מטיעוני הצדדים בפנינו, וכן מההחלטה דלעיל, עולה כי מיום 15.5.08 השוכרים עזבו את המחסנים, אשר ככל הנראה אמורים לההרס, וכי כל שנותר הוא השכרת 3 קראוונים אשר באחד מהם גר הבן, ובשניים גרים שוכרים, אך את דמי השכירות מקבלים הבן והבת. 31. כך עולה כי קיימות ותלויות מספר תביעות נוספות בין בני הזוג: תביעת הבעל לפנות את האשה מהבית, תביעת האשה לקבלת מחצית מהוצאות אחזקת הבית החל מיום 1.6.03, תביעת האשה לקבלת מחצית מדמי השכירות משנת 1999 ועד 1.6.03, תביעת הבעל למתן חשבונות כולל בנושא ההוצאות והקשור לחוות דעת רוה"ח. לענין זה טען הבעל כי גם רוה"ח לא הכיר בהוצאות, וכי אם האשה תסכים לאשר את אשר קבע רוה"ח, יהיה נכון הבעל לחזור בו מערעורו בנושא קיזוז ההוצאות. עם זאת ציין הבעל, כי אכן יש להכיר בהוצאות ששולמו למס הכנסה והמל"ל שהם ניכויי חובה. הסוגיות הנצרכות להכרעה: 32. הבעל מערער, כאמור, על דחיית תביעתו לביטול פסק הדין למזונות. ברור כי אם בית משפט קמא היה מבטל את פסק הדין למזונות, שוב לא היה נדרש לתביעה לביטול חיוב מזונות כפי שלא היה מקום להידרש לפחות לחלק מהחלטות ראש ההוצל"פ. 33. כאמור, בית המשפט קיבל את תביעת הבעל לביטול חוב המזונות ולמעשה הצדדים משיגים, על כל אשר קבע בית משפט קמא בנושא זה, לרבות בפסק הדין הנוסף. הבעל משיג על כך, שבית המשפט קבע כי תשלומי היתר שגבתה האשה לא יושבו לו, כך גם על הותרת החיוב בסך 850 ₪ קרן. מנגד, האשה משיגה על עצם ביטול חיוב המזונות, ולחילופין על הקביעה כי הביטול יחול החל מ- 1.6.03, ולא במועד מאוחר יותר, שהינו מועד מתן פסק דינו של בית משפט קמא, ולחילופי חילופין ממועד הגשת התביעה לביטול חוב המזונות. בנוסף, משיגה האשה על כך שבית משפט קמא קבע בפסק הדין הנוסף, כי ביטול חיוב המזונות כולל גם את ביטול החיוב של הבעל בגין הוצאות אחזקת הבית ואף זאת מאותו מועד של ה- 1.6.03. 34. סוגיה נוספת שהועלתה לדיון עניינה שאלת ההוצאות שהייתה רשאית האשה להפחית מדמי השכירות בגין המחסנים, שהתקבלו אצלה ובהתאם אשר נותר לזקוף לזכות הבעל בתיק ההוצל"פ על חשבון חוב העבר. נושא זה מעורר גם את השאלה האם היה בסמכותו של ראש ההוצל"פ להתיר ניכוי הוצאות אלו או אחרות. ביטול פסק הדין למזונות: 35. לא ראינו מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא שדחה את תביעת הבעל לביטול פסק הדין למזונות. נדגיש ונציין, כי למעשה ככל שעסקינן בביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, היה מקום להידרש לבקשה להארכת מועד להגיש את הבקשה לביטול פסק הדין למזונות, כפי שהיה מקום להידרש לכך, אם אכן היה לבעל טעם מיוחד להארכת מועד שכזו. אולם, במקרה דנן, אף אם נבחן את סוגיית ביטול פסק הדין למזונות לגופא, המסקנה הינה כי לא היה מקום לביטול פסק הדין. 36. הנסיבות דכאן, אינן נסיבות רגילות של פסק דין למזונות שניתן במעמד צד אחד והחייב מבקש לבטל את פסק הדין. במקרה דנן, לא ניתן להתעלם מאשר אירע לאחר מתן פסק הדין, לרבות אשר קבע בית משפט קמא בפסק הדין בדבר ביטול חובת המזונות מהמועד שקבע. אם נפרוט את הדברים נמצא למדים, כי בכל הקשור למזונות הבת, בעת הגשת התביעה לביטול פסק הדין למזונות, הייתה הילדה למעשה בגיל 19, וחובת המזונות כלפיה הסתיימה עוד זמן רב לפני מתן פסק דינו של בית משפט קמא. כך גם ביחס למזונות האשה, הרי מעת שבית המשפט קיבל את תביעת הבעל לביטול חיוב המזונות, וזאת החל מהמועד הקובע, הרי בוטל חיוב המזונות לפי פסק הדין למזונות במועד המוקדם ממועד הגשת התביעה לביטול פסק הדין למזונות. דהיינו, גם אם היה מורה בית המשפט כי יש לבטל את פסק הדין למזונות, היה נדרש לדיון תיאורטי בדבר חבות במזונות לאחר שתם חיובם. ודוק, ביטול פסק הדין למזונות אין משמעותו כי הבעל היה פטור בהכרח ממזונות האשה והבת, אלא הפוך מכך. 37. בית משפט קמא לא הסתפק בכך, ובחן גם את סבירות המזונות כפי שנקבעו בפסק הדין למזונות וקבע כי המזונות שנקבעו סבירים הם, ובצדק קבע כן. כב' השופט גרניט בחן את הנדרש בשאלת המזונות הנדרשים, לרבות חקירת האשה, ורק לאחר מכן הוציא מלפניו את פסק הדין למזונות. גם השגות הבעל דהיום, על אשר נקבע בפסק הדין למזונות, אינן השגות שהיה מקום בגינן לביטול פסק הדין. הבעל משיג על בחינת הכנסותיו מדמי השכירות בגין המחסנים, הן הקיימים והן העתידיים, ולאור הסכומים שבחר הבעל לנקוט בהם, ככספים שקיבלה האשה בגין השכרת המשרדים -אין לו להלין על אשר קבע השופט גרניט. לעניין כושר השתכרותה של האשה, העז הבעל פנים בהעלאת הטענה כי יש להתחשב ביכולתה של האשה לעבוד אולם הוא רשאי שלא לעבוד, ועל כן ביחס לכושרו לעבוד, יש לקבל כי הכנסתו רק מדמי השכירות. אכן ביחס להשגה אחת בלבד, ניתן לאמר כי יש בה ממש ועניינה הקביעה כי בעת שמופחתים מזונות הבת, עדיין קיים חיוב בגין הוצאות אחזקת הבית, בה בעת שהבעל חוייב לשאת, ללא קשר לבת ולמזונותיה, בהוצאות אחזקת הבית. הגם שכך, וגם לאור הסכום בו מדובר, לא היה מקום לקביעה כאילו היו לבעל סיכויי הגנה טובים כנגד תביעת המזונות. 38. בנוסף, לאור הנסיבות המיוחדות כפי שפורטו, הרי גם אם בית המשפט היה מוצא שיש מקום לבטל את פסק הדין למזונות, וגם אם לאחר דיון בתביעת המזונות המסקנה הייתה כי יש להפחית מסכומי המזונות שנפסקו, שוב לא היה מורה בית המשפט כאילו על האשה להחזיר את אשר גבתה או הוציאה לממון המזונות שנפסקו לפי פסק דין חלוט שניתן כדין. בלשון אחרת, אף בפן זה ביטול פסק הדין למזונות לא היה מביא לתוצאה אופרטיבית שונה. 39. ככל שנדרשים אנו לסיבת המחדל, בגין אי הגשת כתב הגנה והתייצבות לדיון, הרי גם בכך צדק בית משפט קמא. ראשית, אין מקום להתערב בקביעה שאכן ההמצאה, הן של כתב התביעה והן של הבקשה למתן פסק דין בהעדר כתב הגנה, נמסרו לבעל כדין, שהינה בגדר קביעה עובדתית [ראו רע"א 8292/00 יוספי נ. לוינסון (טרם פורסם מיום 27.2.01)]. שנית, הבעל בחר להתעלם מתביעת המזונות, כפי שעלה אף מעדות הבן. ודוק, בית המשפט לענייני משפחה, לא הסתפק בכך שהבעל לא הגיש כתב הגנה על מנת ליתן פסק דין כנגדו, אלא הורה על המצאת הבקשה למתן פסק דין לבעל - אשר כאמור הומצאה - וחרף זאת, בחר הבעל להתעלם אף מבקשה זאת. משכך, אין מקום לטענתו כי סבר כי אין בכוונת האשה "באמת" לתבוע אותו. שלישית, לית מאן דפליג כי הבעל פנה לבית המשפט בבקשה לביטול פסק הדין למזונות רק כשנה לאחר שנודע לו - אף לשיטתו - על קיומו ואף לאחר שהוצאה נגדו פקודת מאסר. טענתו בדבר נסיונות ליישב ההדורים עם האשה, אינם דוחים את אשר היה מתחייב כי ייעשה על ידי הבעל. לא למותר להוסיף כי בעת שעסקינן במזונות הרי ביתר שאת קיים "גם אינטרס ההסתמכות של הצד השני שסבר, ובדין סבר, שעם חלוף המועד מדובר בהחלטה חלוטה..." כפי שנקבע בע"א 1085/03 מיכלים לתעשיה וחקלאות נ. בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם מיום 10.7.06) וכאשר גם שם חלפה תקופה משמעותית עד הגשת הבקשה לביטול. 40. העולה מהמקובץ כי דין ערעור הבעל על דחיית בקשתו לביטול פסק הדין למזונות להידחות. ביטול חיוב המזונות ומועדו: 41. גם בקביעת בית משפט קמא, הן לעניין עצם ביטול החיוב במזונות והן בשאלת מועדו, לא מצאנו מקום להתערב. מעת שאכן הוסכם בין הצדדים, כי כל אחד מהם זכאי למחצית מדמי השכירות ומעת שאין חולק כי האשה קיבלה את מלוא דמי השכירות החל מהמועד הקובע, שוב לא היה מקום לחיוב הבעל במזונות האשה, החל מאותו מועד. 42. אכן, התביעה לביטול החיוב במזונות, עניינה שינוי נסיבות שחל בין מועד מתן פסק הדין למזונות לבין המועד הקובע. יוער, כי לא מצאנו ממש בטענת האשה כאילו התביעה לביטול חיוב המזונות אינה יכולה לדור במחיצה אחת עם הבקשה לביטול פסק הדין למזונות. אם אכן היה נעתר בית המשפט לבקשה לביטול פסק הדין למזונות, אזי לא היה נדרש הבעל לטעון לשינוי נסיבות. אולם, מעת שטרם הוחלט בבקשתו, רשאי היה הבעל להגיש את תביעתו לביטול החיוב בגין שינוי נסיבות. למעשה, בפן המהותי, לא חלקה האשה על אותו שינוי נסיבות נטען. אם בתביעה שהגישה למזונות ואם בפסק הדין למזונות, נטען ונקבע כי הבעל הוא זה שמקבל את מלוא דמי השכירות, הרי לית מאן דפליג כי חל שינוי בכך, החל מה- 1.6.03. יתר על כן, לא מדובר בכך שהאשה קיבלה רק את מחצית דמי השכירות אלא את דמי השכירות במלואם, דהיינו, שינוי נסיבות בהיפוכם של דברים. גם אם נבחן את טענות הצדדים בכל הקשור לדמי השכירות שהתקבלו, ועל אחת כמה וכמה אם נבחן ונסיק מדו"ח רוה"ח, הרי מעת שהכנסות בני הזוג שוות ומעת שמדובר בסכומים כפי שפורטו בדו"ח, לא היה מקום כי בנסיבות שכאלו הבעל ישלם מזונות לאשה. הנה כי כן, אם נבחן את השאלה העקרונית בדבר הביטול, נמצא למדים כי מדובר על בני זוג אשר הכנסתם היחידה הינה מדמי שכירות, אשר די בהם כדי לכלכל את בני הזוג, כל אחד במחצית שזכאי הוא לה. 43. ומכאן לנושא המועדים. אכן, יכול ובית משפט יורה על שינוי בשיעור מזונות ממועד מתן פסק הדין או למצער ממועד הגשת התביעה בה נטען לשינוי נסיבות. אולם, כל מקרה לגופו. טול לדוגמא, מעבר ילד מהורה אחד למשנהו אשר חוייב במזונות אותו ילד. החייב במזונות מבקש לבחון אם אכן מדובר במעבר קבוע ועל כן אינו מזדרז להגיש תביעתו לשינוי נסיבות. האם בהכרח ימשיך להיות מחוייב בתשלום עד להגשת תביעתו? אם נבחן את המקרה דנן, הרי לאור אשר פרטנו לעיל, אין כל הצדקה כי בית המשפט יתעלם ממועד שינוי הנסיבות - הכל בגין כך שהתביעה הוגשה בחלוף תקופה זאת או אחרת. מעת שבצדק המסקנה המתבקשת שמאותו מועד שקבע בית משפט קמא האשה אינה זכאית למזונות - מדוע שבית המשפט יתעלם מכך. דומה הדבר למקרה ובו פסק בית הדין הרבני על חיוב האשה להתגרש וכי בגין כך איבדה את מזונותיה. משנמצא שאכן כך הדבר, יש להורות על ביטול החיוב למזונות מאותו מועד ואילך [ראו והשוו בע"מ 3966/06 פלוני נ. פלונית (טרם פורסם מיום 19.6.06) (להלן בע"מ 3966/06)]. 44. העולה מהמקובץ כי דין ערעור האשה על הקביעה בדבר ביטול חיוב המזונות ומועדו - להידחות. אחזקת הבית ושימוש באוכל וחומרי ניקוי: 45. האשה מלינה על כך שבית משפט קמא קבע כי גם החיוב בהוצאות אחזקת הבית, יבוטל מהמועד הקובע, בהוסיפה כי למעשה לא היה מוסמך בית משפט קמא לקבוע כך בפסק הדין הנוסף, ולאחר שסיים מלאכתו עם מתן פסק הדין. נפתח בטענה השניה; בית המשפט קבע בפסק הדין הראשון, על ביטול חיוב המזונות מהמועד שקבע. משכך, גם חובת תשלום הוצאות אחזקת הבית שהוטל על הבעל בגדר מזונות האשה, כל עוד ולא נקבע אחרת - בטל. לכן, בפסק הדין הנוסף, כל שעשה בית המשפט הוא שהבהיר את אשר נחוץ היה הבהרה ובדין עשה כן בפן של שאלת הסמכות. לגופא של טענה, אכן מדובר בשאלה שאינה נקייה מספקות. מחד גיסא, אכן פטור הבעל ממזונות, הואיל ולאשה משלה. מאידך גיסא, מעת שגם הבעל גר בבית אין הצדקה שהאשה תשא לבדה בהוצאות אלו, אלא אם מדובר באותן הוצאות שהוצאו רק על ידה, כגון טלפון לשמושה הבלעדי. יתר על כן, אם מצא לנכון בית המשפט להורות על המשך חיובו של הבעל בתשלום דמי השתתפותו באוכל ובחומרי ניקוי - מדוע לא תחול הוראה זאת גם על מחצית מהוצאות אחזקת הבית. מאידך גיסא, אם בוטל החיוב בגין מזונות האשה, לרבות הוצאות אחזקת הבית - מדוע יימשך החיוב של ה-850 ₪ קרן. 46. בבואנו לבחון את הפתרון הראוי, לא ניתן להתעלם מקיומה של תביעת האשה לפיה יחוייב הבעל לשלם את מחצית מהוצאות אחזקת הבית החל מהמועד הקובע, כפי שלא ניתן להתעלם מהחלטת בית משפט קמא מיום 16.6.08 (סעיף 29 לעיל) כי על הבעל לשאת, ממועד הגשת התביעה, במחצית מהוצאות החשמל, ארנונה ומים. דהיינו למעשה האשה הניחה לפתחו של בית משפט קמא את השאלה דנן, ובית משפט קמא אמור להידרש לה. אך בכך לא סגי, הואיל ואם אכן תוותר קביעת בית משפט קמא, לרבות כפי שנקבע בפסק הדין הנוסף, לפיה בטל החיוב בהוצאות אחזקת הבית, לכאורה, לא ניתן יהיה לפתוח מחדש נושא זה, אשר הוכרע כאמור הן בפסק הדין והן בפסק הדין הנוסף. 46. בנסיבות דנן, נראה כי אכן יש ממש בטענות האשה בנושא זה. גם אם לאשה משלה, אין פירושו של דבר כי היא אמורה לשלם מזונות לבעל ובאופן שהיא תשא בהוצאות אחזקת הבית במלואן - וזאת גם בהתחשב באשר ייקבע להלן אודות ההתחשבנות שבין הצדדים. בין אם יהיה החיוב מדין מזונות ובין אם חיוב מדיני הממונות, כלשונו של ב"כ הבעל, אין כל מקום לקביעה כאילו יהיה פטור הבעל מלשאת מתוך חלקו בדמי השכירות בהוצאות אחזקת הבית, אותן הוצאות שהוצאו גם בגינו, כאמור. 47. הנה כי כן, סבורים אנו כי קביעת בית משפט קמא לפיה לא יהיה חייב הבעל לשאת, ולו במחצית הוצאות אחזקת הבית, אינה יכולה לעמוד. ודוק, יכול ומסקנתו של בית משפט קמא יכולה לעמוד בפן של חובת המזונות והתוצאה המתבקשת עם ביטול חובה זאת. אולם, בסופו של יום זכאית האשה כי בית המשפט יידרש לשאלה זאת. משכך, קובעים אנו כי עקרונית זכאית האשה למחצית מהוצאות אחזקת הבית לתקופה של החל מהמועד הקובע ועד המועד כפי שייקבע על ידי בית משפט קמא, ככל שימצא לנכון לקבוע מועד שכזה. יודגש, כי אנו מתייחסים לפן העקרוני בסוגייה זאת וביחס לאותם תשלומים ששולמו על ידי האשה ומהם נהנה גם הבעל. יישום עקרונות אלו, ייערך על ידי בית המשפט, לרבות בהתחשב בטענות אחרות שנטענו או ייטענו בפניו. 48. מכאן לסוגיית אותו תשלום קרן של 850 ₪. בנושא זה יש להבחין בין טענות פרוצדוראליות לבין טענות מהותיות. בפן הפרוצדוראלי, אין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא במסגרת פסק הדין והערעור על החלטת ראש ההוצל"פ, לפיה לא הוכיח הבעל כי אינו אוכל ואינו משתמש בחומרי נקיון. מדובר בקביעה עובדתית שאין מקום להתערב בה. יתר על כן, מעת שקבע ראש ההוצל"פ את אשר קבע, מה מנע מהבעל לפנות בשנית, לרבות לאחר מתן פסק הדין, ולהוכיח כי אכן אינו עושה שימוש באמור. בפן המהותי, בפסק הדין הנוסף מצא לנכון בית המשפט לציין כי החיוב בסכום האמור יימשך כל עוד והבעל מתגורר בבית. יוער כי בהחלטה מיום 16.6.08 חזר בית המשפט והורה על המשך חיוב זה, כל עוד והבעל אוכל בבית ומשתמש בחומרי הניקוי. במישור המהותי, אין למצוא פגם בקביעות אלו. כפי שציינו לעיל, בנושא השתתפות הבעל במחצית ההוצאות בגין אחזקת הבית, כך גם ביחס לחיוב השתתפותו באשר האשה רכשה משלה לאוכל ולחומרי ניקוי. מדוע יהא על האשה לממן הוצאות אלו, מעת שהבעל נהנה מהן. ושוב נחזור ונציין כי פתוחה הייתה הדרך בפני הבעל להוכיח שאכן חדל מכך, ואזי יהיה פטור מתשלום זה. 49. הנה כי כן, לא מצאנו לנכון להתערב בהוראה לפיה כל עוד והבעל אוכל בבית ומשתמש בחומרי הניקוי, יהיה עליו לשאת בסכום הקרן שנקבע, תוך שהוספנו גם בדבר האופן בו יכול והבעל ישוחרר מחיוב זה. הפחתת הוצאות: 50. גם סוגיה זאת מעוררת שאלות הן בפן הפרוצדוראלי והן המהותי. כך גם בנושא זה אין להתעלם מתביעת הבעל למתן חשבונות וכן לעולה מדו"ח רוה"ח. 51. כמפורט לעיל, ראש ההוצל"פ נדרש לסוגיית הפחתת הוצאות, אשר לכאורה, לא היה מקום שראש ההוצל"פ יידרש לכך וכעולה גם מדבריו בנושא זה. אולם, נוכח אשר יפורט להלן, אין אנו נדרשים לקבוע מסמרות בדבר. די אם נציין כי למעשה כל שהתבקש ראש ההוצל"פ להורות על הטלת עיקול על דמי השכירות ולכאורה די היה במתן צו שכזה. אם התגלתה מחלוקת מהותית בשאלה מהו אותו חלק של הבעל דומה כי היה מקום שבית המשפט היה נדרש לכך. אך, כאמור, אין אנו נדרשים להכריע בעניננו בשאלת הסמכות של ראש ההוצל"פ. 52. אם נבחן את טענות הבעל לגופן, דומה כי ממש בטענותיו. אם אכן היה מדובר על אותן הוצאות אשר רוה"ח הכיר בהן (סעיף 28 לעיל), לא היינו רואים מקום להתערב בכך. אולם, מהחומר שבפנינו עולות תהיות ושאלות, אם להתבטא בלשון המעטה, ביחס לכל אותן הוצאות שהופחתו ואשר לכאורה - ואין אנו קובעים גם בשאלה זאת מסמרות - הוצאו ללא קשר לאותם תשלומי חובה, אלא לכאורה הינן הוצאות של האשה אשר כלל אינן קשורות לדמי השכירות ולתשלומים המתחייבים מהם. כך לדוגמא, אם אכן מדובר על משכורת לבן - הגם שפועל לא הייתה שכזאת. כך הוצאות לכיבוד וכד' ואין צורך להזכיר הוצאות משפטיות ככל שאינן קשורות בנושאי השכירות. 53. מסקנתנו, איפוא, כי היה על בית משפט קמא, בין מלכתחילה ובין במסגרת הערעור שבפניו, להידרש אחת לאחת לאותן הוצאות שהופחתו, ולא להותיר את ההכרעה בשאלות אלו לראש ההוצל"פ. יתר על כן, יש מקום להכיר באותן הוצאות הכרחיות כתשלומים למע"מ, מס הכנסה, חשמל ותשלומים למועצה המקומית וכד' - ככל שאלו שולמו בפועל על ידי האשה. השבת סכומים שנגבו בעבר: 54. בבע"מ 4589/05 פלוני נ. פלונית (טרם פורסם מיום 21.11.05) דן כב' השופט רובינשטיין בהרחבה בשאלת ההשבה או הקיזוז, בהביאו את הפסיקה אשר דנה בשאלה זאת. בית המשפט חוזר וקובע כי מדובר בשיקול דעת, כאשר "השיקול המרכזי המנחה את בית המשפט הוא כמובן השפעת הקיזוז, על רווחת בן הזוג והילדים, והרי לא אחת יארע שהכספים שנפסקו ביתר כבר נצרכו, ואם יקוזזו אחורנית עלולה להיווצר מחסור במשפחה..." (פסקה ו 1). כך מתייחס בית המשפט לתשלום של כ- 160,000 ₪ ביתר בקובעו שאם אכן אלו היו פני הדברים "יתכן שראוי היה לשקול לדון בדרישה לקיזוז או השבה - חלקית או מלאה..". לקביעות אלו יש להוסיף את אשר קבע כב' השופט רובינשטיין בבע"מ 3966/06 דלעיל ".... לא למותר לציין כי קיימת אפשרות עקרונית לתביעת השבתם של מזונות שנגבו ביתר...". כך גם ראוי להפנות לפסק דין, הגם שניתן לפני שנים רבות, אשר יפים הדברים שנקבעו בו גם למקרה דנן, ע"א 280/73 פלאימפורט בע"מ נ. ציבה-גייגי לטד פ"ד כט(1) 597 אשר דן בסוגיית ביטול פסק דין ושאלת עשיית עושר ולא במשפט במקרים שכאלו. 55. במקרה דנן, לא מדובר במזונות ילדים או מזונות אשה שלא היה לה משלה ועל כן הוציאה הוצאות על סמך מזונות שנקבעו. יתר על כן, לא מדובר ברווחת המשפחה בעתיד אם אכן ייקבע כי יש להשיב תשלומים שנגבו או שולמו ביתר. מדובר במי שקבע בית המשפט כי יש לה די משלה למזונותיה, ואשר גבתה סכומים נכבדים ביותר, ואשר הוברר כי לא הייתה זכאית להם. בנוסף, הצדדים לא הסתפקו בהליכים כפי שנוהלו עד כה, וכיום עומדת בפני בית המשפט תביעה של האשה לחלקה בעבר בגין דמי השכירות, כפי שעומדת תביעתו של הבעל למתן חשבונות. מדו"ח רוה"ח עולה כי האשה קיבלה לידיה סכומים נכבדים, ולכאורה מעבר לאשר הייתה זכאית להם. משכך, הקביעה כי כל התשלומים העודפים לא יוחזרו תוצאתה שלמעשה "רוקנה" קביעת בית המשפט מכל וכל, וללא הצדקה. דומה כי במקרה דנן חלק גדול מהשיקולים שפורטו בהחלטות דלעיל, אינם מתקיימים. יתר על כן, מעת שכל אחד מבני הזוג זכאי למחצית מדמי השכירות, אין מקום להתעלמות מכך, הכל בגין כך שפסק הדין קבע את ביטול חובת המזונות רק עם נתינת פסק הדין. למעשה לא תהא משמעות לקביעתו כי ביטול החיוב יחול מהמועד שנקבע. בנוסף, לכאורה, אם תוותר הוראת בית משפט קמא על מכונה, הרי מדובר בעשיית עושר ולא במשפט על ידי האשה. 56. המסקנה העולה כי לא זה המקרה בו היה מקום להורות כי סכומים שנגבו ביתר לא יושבו. 57. עם זאת יש מקום לקבוע את אופן ההשבה או הקיזוז וכפי שיפורט בהמשך הדברים. הדרך הראויה לפתרון המחלוקות שבין הצדדים: 58. כאמור, בפני בית משפט קמא תלויות ועומדות תביעות נוספות שבין הצדדים, ודומה כי הגיעה העת שבית משפט קמא יידרש לכל אותן תביעות, וכן למתחייב מאשר פרטנו עד כה, וכמכלול אחד. 59. לאור המסקנות כפי שהגענו אליהן, דומה כי על בית משפט קמא להידרש למפורט דלקמן: א. לבחינת משמעות זכאותה הנטענת של האשה, והנגזרת הכספית מכך, כי היה על הבעל להשתתף ולשלם מחצית מהוצאות אחזקת הבית, ככל שמדובר בהוצאות אשר גם הבעל נהנה מהם וזאת לתקופה החל מיום 1.6.03 ועד למועד כפי שיימצא בית המשפט לנכון. סכומים אלו ייזקפו בהתחשבנות הכוללת לזכות האשה. ב. כי לא היה מקום שהאשה תפחית מחלקו של הבעל מדמי השכירות אותן הוצאות שרוה"ח לא הכיר בהן ו/או אשר הותיר רוה"ח להכרעת בית המשפט. כעקרון, כל הוצאה שהינה בגדר הוצאה שמההכרח היה לשלמה, ואשר שולמה בפועל, יש להכיר בה, אך לא מעבר לכך. כך יש להכיר בהוצאות בגין מע"מ, מס הכנסה, תשלום לרשות המקומית וכד' אך לא בהוצאות אחרות. סכומים שהופחתו שלא כדין - ייזקפו בהתחשבנות הכוללת לזכות הבעל. ג. בנוסף, ייזקפו לזכות הבעל אותם תשלומי מזונות שנגבו על ידי האשה, בגין התקופה של החל מיום 1.6.03 ואילך, למעט הסכום של 850 קרן ולמעט סכומים שנגבו בגין חוב העבר עד למועד הקובע דלעיל. ד. כן יהיה על בית המשפט להידרש לתביעות התלויות ועומדות ואשר ייקבע בסופו של יום ביחס אליהן, לזכות או לחובה של מי מהצדדים. 60. לא למותר להוסיף, כי בית משפט קמא יכול וייעזר בגורמים מקצועיים אלו או אחרים אשר ייחשבו את כל המתחייב מהאמור, לרבות הקשור לשיערוכי הסכומים, על מנת להגיע לתוצאה בשאלה מי מבני הזוג חב בכספים למשנהו. אם אכן יימצא כי האשה חבה כספים לבעל, ישקול וייבחן בית המשפט אם אכן יש מקום להשהות את גבייתם אם לאו, לרבות לעת שיימכרו הזכויות במשק ו/או בבית, או עד למועד אחר. סיכומם של דברים: 61. אין אנו יכולים לסיים פסק דין זה, מבלי לציין כי חרף כל הניסיונות ואף ניסיונות שלנו, לא הגיעו הצדדים לידי הסכמות לסיום החיים המשותפים, אלא בוחרים הם להמשיך להתדיין בבית המשפט בתביעות רבות אשר קשה לראות אחריתן. לא בכדי הצענו, ועדיין הצעה זאת תקפה, כי יפנו לבורר מומחה בתחום המעמד האישי, אשר יכול ויידרש לכל אותן סוגיות שטרם הוכרעו. ייתכן ועתה לאור הקביעות דלעיל, ניתן יהיה לעשות כן ויפה שעה אחת קודם. 62. יוער, כי ראוי שככל שיש למי מהצדדים תביעה נוספת נגד משנהו, שיגישנה מיידית על מנת שבית משפט קמא או הבורר עליו יסכימו הצדדים, יוכל להוציא מלפניו פסק דין כולל בכל הקשור לסכסוך בין הצדדים. 63. הייתי מציע לחברי להורות כמפורט בסעיפים 58-60 דלעיל, ואשר נקבע בסעיפים 40, 44, 47, 49, 53 ו-56 לעיל. כך גם לאור קבלת חלק מטענות צד זה או אחר ודחיית טענות אחרות, כל צד ישא בהוצאותיו ובהוצאות שכ"ט עורך דינו. ישעיהו שנלר, שופט, אב"ד כב' השופט ד"ר קובי ורדי: אני מסכים. ד"ר קובי ורדי, שופט כב' השופטת רות לבהר שרון: אני מסכימה. רות לבהר שרון, שופטת הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט י. שנלר, אב"ד. רטרואקטיביותמזונות