1. המבקשת הגישה נגד המשיבה (להלן: "העירייה") תביעה ובקשה להכיר בתביעה כתביעה ייצוגית. 2. עניינה של הבקשה במקרים בהם העירייה מטילה על נישומים חיובי ארנונה רטרואקטיביים. כעולה מהרישא לבקשה, עניינה של התובענה הוא באלה: "(א) תביעה להשבת חיובי יתר עקב חיוב המשיבה בריבית פיגורים על חיוב רטרואקטיבי על תקופת ה'פיגור' הווירטואלית... וזאת בניגוד לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והצמדה על תשלומי חובה) התש"ם - 1980. (ב) השבת תשלום ריבית פיגורים מחיובי יתר שזוכו. כאשר המשיבה מזכה את נישומיה מחיובי יתר, היא אינה משיבה את ריבית הפיגורים אשר חיובי יתר אלו יצרו". מדובר אם כן בתביעה המתייחסת לנושא ריבית הפיגורים בשני סוגי המקרים שפורטו לעיל. כפי שיובהר להלן, התובענה אינה מתייחסת לחיובים רטרואקטיביים ולאפשרות לגבות אותם. להלן נתייחס לשתי עילות התביעה כפי שצוינו להלן. העילה הראשונה - הטלת ריבית פיגורים על חיוב רטרואקטיבי 3. העילה הראשונה נושא הבקשה, מתייחסת למצב בו הוטל על נישום חיוב ארנונה רטרואקטיבי, ועל חיוב זה נוספה ריבית פיגורים. לגישת המבקשת, במקרים כאלה, נישום לא קבל הזדמנות ממשית לשלם את החיוב. לטענתה של המבקשת, הדין אינו מאפשר גבייה של ריבית "פיגורים" על תקופה בה האזרח לא נדרש עדיין לשלם חוב שטרם בא לעולם, והוא כלל לא ידע אודותיו. ככלל, כך נטען, העירייה אינה רשאית להטיל חיובי ארנונה רטרואקטיביים, אלא אם כן קיימים טעמים כבדי משקל שיצדיקו הטלת חיובים כאלה. המבקשת סבורה כי רק כאשר מדובר בנישום "עבריין" יש הצדקה לגבות ממנו את חוב הארנונה באופן רטרואקטיבי, בעוד שכשמדובר בנישום "תמים", החיוב איננו כדין. מאחר שאין סמכות להטיל חיוב למפרע, הרי גם הריבית על חיוב זה היא פסולה. הנטל לסתור את חזקת הפסלות מוטל על הרשות ולא על הנישום. 4. לגישת המבקשת, אף בהנחה שגביית ריבית הפיגורים היתה חוקית בחלק מהמקרים בהם היא נגבתה, אין בכך כדי לשלול את האפשרות לנהל את ההליך של התביעה הייצוגית ביחס לאותם מקרים בהם הגבייה לא היתה כדין. המבקשת אף טוענת כי ישנה אפשרות לפצל את הקבוצה לתת קבוצות, וישנה גם אפשרות כי בית המשפט ייתן פסק דין הצהרתי, ויותיר את הדיון בשאלות הפרטניות להליכים אחרים, תוך מתן הוראות ביחס להוכחת הזכאות. המבקשת הוסיפה כי היה על העירייה לציין את הטעמים המיוחדים להטלת החיוב הרטרואקטיבי, בעוד שהיא הודתה כי היא אינה עושה כן. המצהיר מטעם העירייה טען כי עד אמצע שנת 2010 גם החיובים וגם הזיכויים נעשו ללא ריבית אלא רק עם הצמדה. רק מאז נכנסה לשימוש התוכנה החדשה, נגבית גם ריבית. עוד נטען כי ישנם חיובים הנשלחים לנישומים "לצורכי ניהול משא ומתן", וישנם חיובים שלא בוצעו במחשב. המבקשת טענה כי היא לא ביטלה את הסדר התשלומים שנערך בינה לבין העירייה מעולם, וכי העילה לביטול הסדר זה קמה רק לאחר החיוב הרטרואקטיבי נושא התביעה. 5. מנגד, טענה העירייה כי באותם מקרים בהם מוטל על נישום חיוב רטרואקטיבי, וחיוב זה הוא חוקי - הרי העירייה זכאית לגבות הן את קרן החוב והן את ריבית הפיגורים מהנישום. לצורך בחינת השאלה האם החיוב הרטרואקטיבי הוא חוקי, על בית המשפט לערוך איזון אינטרסים, תוך שקילה של מכלול הנסיבות הקונקרטיות של אותו מקרה. יש לכן צורך לבחון שאלות עובדתיות רבות ומורכבות ביחס לכל מקרה ומקרה. מכאן - כך נטען - לא קיימות שאלות משותפות לכלל הקבוצה, המצדיקות את בירור התביעה כתביעה ייצוגית. 6. עוד טענה העירייה כי החוק קבע את סכום ההשבה לו זכאי הנישום, ועל העירייה להשיב לנישום את תשלומי הפיגורים בתוספת ריבית של 0.5% ממועד התשלום, ואף זאת - רק באותם מקרים בהם הנישום הודיע בכתב כי התשלום שהוא שילם היה תשלום ביתר. העירייה טענה כי הוכח שעד מחצית שנת 2010 שוערכו החיובים בצירוף הפרשי הצמדה בלבד. העירייה טוענת כי בפעולתה הזו היא נהגה כלפי הנישומים לפנים משורת הדין, שכן היא לא גבתה מהם ריבית חרף זכותה לעשות זאת. לאחר מכן, כאשר הוטמעה תוכנה חדשה במחשבי העירייה, היא החלה לבצע חיוב - כמו גם זיכוי - בדיעבד, עם תוספת של הצמדה וכן ריבית בשיעור של 0.75%. לגישת העירייה, היא נהגה גם במקרה זה לפנים משורת הדין, שכן היא היתה רשאית להשיב בדיעבד את סכום ההשבה בצירוף הפרשי הצמדה בלבד (אם הנישום לא הודיע לעירייה בכתב על החיוב ביתר), או בצירוף ריבית של 0.5% אם ניתנה הודעה כזו. 7. העירייה הוסיפה וטענה כי תשלום ארנונה שלא שולם תוך 30 יום מהמועד שנקבע לשילומו, יצורפו אליו תוספות פיגורים. לגישת העירייה, המועד שנקבע לתשלומו הוא המועד שנקבע לכך על פי הדין. מדובר ביום הראשון בינואר של אותה שנה. לכן אם הנישום שילם את תשלומי הפיגורים, התשלום נעשה כדין. אם לא - אין לו עילה להגיש בקשה לאישור. דיון 8. העילה הראשונה מתייחסת כאמור למקרים בהם הוטל על נישום חיוב רטרואקטיבי, והעירייה חייבה את הנישום גם בתשלום ריבית פיגורים על החיוב הזה. השאלה היא האם העירייה זכאית להטיל על נישום חיוב בריבית פיגורים, גם כאשר היא מטילה עליו חיוב בדיעבד, חיוב שהוא לא ידע אודותיו במועד הרלוונטי - אלא רק כאשר העירייה הודיעה לו כי הוא חייב לשלמו. 9. חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"ם - 1980 (להלן: "חוק ריבית הרשויות המקומיות") מתייחס לתשלומים לרשויות המקומיות המשולמים באיחור ולתוספות הפיגורים שרשות פיגורים רשאית להטיל על הנישום במקרים כאלה. החוק קובע: "2(א) תשלום חובה שלא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לשילומו, ישולם בתוספת תשלומי פיגורים". 10. השאלה שיש לבחון אותה אם כן, היא מהו "המועד שנקבע לשילומו" של תשלום שהוטל על ידי העירייה על נישום בדיעבד. לגישת העירייה, המועד לתשלום הוא המועד שנקבע לתשלום על פי דין - וזאת, בין אם הנישום ידע אודות חובתו לשלם את התשלום העודף ובין אם לאו. על כן - כך טוענת העירייה - חייב הנישום לשלם את חובו בצירוף ריבית פיגורים גם אם העירייה דרשה ממנו בפועל לשלם את החוב רק באיחור. מנגד, לגישת המבקשת, לפחות באותם מקרים בהם הנישום היה "תם לב" - קרי הוא לא ידע על חובתו לשלם ארנונה עד שהעירייה הטילה עליו את החיוב בפועל, הרי אין מקום לחייב את הנישום בריבית הפיגורים, ויש לקבוע כי המועד שנקבע לתשלום הוא המועד בו העירייה הודיעה לנישום כי עליו לשלם את החוב הרטרואקטיבי. לכן, במקרים כאלה כאשר שולמה ריבית פיגורים, היא נגבתה שלא כדין ויש להורות על השבתה. 11. ההלכה הפסיקה קבעה כי במקרים חריגים, רשאיות רשויות מקומיות ועיריות לגבות ארנונה מהנישומים באופן רטרואקטיבי. למעשה, כפי שהובהר לעיל, ההליך הנוכחי כלל אינו מתייחס לחיוב קרן הארנונה אלא לחיוב ריבית הפיגורים. יחד עם זאת, המבקשת טוענת כי גם כאשר מוטל חיוב ארנונה רטרואקטיבי, וגם אם הוא מוטל כדין, אין מקום שהעירייה תדרוש מהנישום לשאת בריבית פיגורים על התשלום שהוטל עליו. זאת משום שמדובר בתקופת פיגור "וירטואלית" שמעולם לא התרחשה, שכן החיובים מעולם לא נדרשו בפועל בתקופה זו; לא חלפו 30 ימי הפיגור; ולנישום לא ניתנה אם כן הזדמנות ממשית לשלם את החיובים בטרם הם יצברו ריבית. 12. אני סבורה כי אין מקום לקבל את עמדת המבקשת בהקשר זה. הטעם לכך הוא שככלל, כך נפסק, מקום בו הטלת החיוב באופן רטרואקטיבי נעשתה כדין, יש לראות את מועד החיוב כמועד שנקבע לתשלום על פי דין - ולא את מועד ההודעה. כפי שאפרט להלן, לכלל זה ישנם חריגים, הנבחנים על ידי בתי המשפט השונים בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה. חיוב ארנונה בדיעבד הוא אפשרי אם כי חריג 13. ההלכה הפסוקה התייחסה במספר פסקי דין לשאלת זכותה של העירייה להטיל על נישומים חיובים בדיעבד. בעע"מ 4551/08 עיריית גבעת שמואל ואח נ. חברת החשמל לישראל ואח' (מיום 1.12.11, להלן: "פס"ד עיריית גבעת שמואל"), קבע בית המשפט העליון (כב' השופט ריבלין) כי חיוב המושת על נישום בגין שנת כספים מסוימת לאחר ששנה זו הסתיימה, הוא חיוב רטרואקטיבי. ככלל "ידו של בית המשפט תהא 'קפוצה' בהתרתו" של חיוב רטרואקטיבי. כאשר החיוב הוא רטרואקטיבי, מוטל הנטל על העירייה להוכיח כי החיוב הוא תקין. 14. בית המשפט העליון (כב' השופט אנגלרד) סיכם את ההלכה בענין חיוב ארנונה באופן רטרואקטיבי בפסק הדין בענין ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ. עיריית טירת הכרמל (ע"א 4452/00, פ"ד נו(2) 773) כך:, בעמ' 784: ”רשות מקומית השוקלת לשנות באופן רטרואקטיבי את חיובי הארנונה חייבת להביא בחשבון, לצד האינטרס הציבורי בגביית מס אמת, גם את האינטרס של הפרט. עם השיקולים שיבואו בחשבון בקבלת ההחלטה ניתן למנות את משך הזמן שלגביו מבוצעת התחולה הרטרואקטיבית, מידת ההסתמכות מצד האזרח ומידת היעילות והצדק שבחיוב למפרע. חשיבות לא מבוטלת נודעת גם לשאלה אם קיימת כיום אפשרות לברר את העובדות לאשורן ואם הטעות נגרמה בשל הטעיה מצד האזרח. לדעתי, ככלל, רק במקרים מיוחדים יש הצדקה לערוך שינוי רטרואקטיבי של חיוב ארנונה. מן הראוי ששומת הארנונה תהיה קבועה ויציבה בהקדם האפשרי. עיון בפסיקה מלמד כי כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, ואין איסור גורף חל על תיקון למפרע של חיובי ארנונה. כך, למשל, בנסיבות שנדונו בפרשת מקורות נתן בית-המשפט משקל מכריע לאינטרס ההסתמכות של חברת מקורות, אשר במשך עשרות שנים הניחה כי אינה חייבת בתשלום ארנונה. ואילו במקרה אחר התיר בית-המשפט לעיריית ירושלים לתקן למפרע רישום של זהות המחזיק בנכס לאחר שהתברר כי לא נגרם עיוות וכי הרישום המתוקן תואם את המצב העובדתי האמיתי ששרר במהלך השנים" (שם בעמ' 784). כדי לבחון את סבירותו של חיוב רטרואקטיבי בארנונה, יש לערוך "איזון בין עניינו של הפרט בסופיות ההחלטה ומידת ההסתמכות שלו על ההחלטה, מחד גיסא, לבין האינטרס הציבורי שבקיום החוק ובגביית מס אמת, מאידך גיסא" (פס"ד גבעת שמואל). 15. העולה מהאמור לעיל הוא אם כן כי העירייה רשאית להטיל ארנונה באופן רטרואקטיבי, אולם זאת - רק במקרים מיוחדים וחריגים. כדי לבחון האם ניתן היה להטיל ארנונה רטרואקטיבית במקרה מסוים, בית המשפט ייקח בחשבון את מכלול הנסיבות הרלוונטיות לאותו מקרה, ובין היתר שיקולים כמו פרק הזמן בו העירייה נמנעה מחיוב הנישום בארנונה; האם מדובר במקרקעין שחויבו בעבר בארנונה, או שמדובר בחיוב ראשון של המקרקעין (בית המשפט נוטה לתת משקל רב יותר לאינטרס ההסתמכות של נישום שלא חויב כלל בארנונה בקשר עם הקרקע בה הוא מחזיק). חשיבות מיוחדת ניתנת גם להתנהלותו של הנישום ולשאלה אם רובץ לפתחו "אשם" כלשהו. בבחינת שאלה זו תיבחן אם כן השאלה האם האשם בהעדר החיוב רובץ באופן בלעדי על העירייה, והאם היה הנישום תם לב. יש לבחון בהקשר זה עד כמה אפשר לזקוף לחובתו של הנישום את העובדה כי הוא לא חויב בארנונה במשך שנים רבות, מחד גיסא, ועד כמה אפשר וצריך לצפות כי הרשות תהיה מודעת לקיומו של הנכס, ולהחזקתו של הנישום בו, מאידך גיסא. כל השיקולים האלה נשקלים כאמור על ידי בית המשפט בבואו לבחון האם מוצדק להטיל ארנונה במקרה מסוים באופן רטרואקטיבי אם לאו. ריבית פיגורים על חיוב רטרואקטיבי 16. נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת כי אם החיוב הרטרואקטיבי בארנונה לא היה כדין, הרי שהעירייה אינה זכאית להוסיף לחיוב הבלתי חוקי כל תוספת של ריבית או של הפרשי הצמדה. בנושא זה יעסוק החלק השני של פסק הדין. אולם, משעה שבית המשפט קובע כי מכלול הנסיבות הרלוונטיות מצדיק הטלה של ארנונה למפרע, הרי ההלכה הפסוקה איננה שוללת מיניה וביה את האפשרות כי לחוב הארנונה שלא שולם תתווסף גם ריבית פיגורים. הטעם לכך הוא שבית המשפט רואה את מועד החיוב כמועד הנובע מצו הארנונה, ולאו דווקא מהודעת החיוב של העירייה. 17. כך קבע בהקשר זה בית המשפט העליון (כב' השופט רובינשטיין) בבר"מ 4991/04 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ. שילוח חברה לביטוח בע"מ, מיום 3.5.07): "...הודעת החיוב הנשלחת אל כל נישום היא דקלרטיבית, ומטרתה אינה 'ליצור את נטל המס, כי אם אך ורק לעשותו בר-ביצוע' (ע"א 156/59 ועדת השומה שליד עיריית ירושלים נ. דינוביץ פ"ד יג 1332, 1337 (השופט ויתקון); (ע"א 975/97 עילבון, עמ' 450; עניין ט.ט, שם). היוצא מכך, שגם שיעור החיוב המוטל על הנישום נובע מצו הארנונה ולא מהודעת החיוב אשר נועדה לעשותו בר ביצוע. על כן, אם שלחה העירייה הודעת תשלום שגויה ותיקנה אותה מאוחר יותר באורח אשר, כבענייננו כנפסק, מהווה תיקון רטרואקטיבי שלא כתקנו, הופך חיוב הארנונה הנכון אשר הוטל על הנישום ממועד תחילת החיוב שבצו, בר ביצוע החל מהיום בו הודיעה העירייה לנישום על התיקון; אין בו איפוא משום תיקון רטרואקטיבי בכל הנוגע לתקופה שמיום התיקון ולאחריו". ככלל, רשאית אם כן העירייה רשאית להוסיף תוספת ריבית במקרה בו היא שולחת הודעת תיקון להודעת חיוב שגויה. ההודעה אינה מהווה את בסיס החיוב, אלא החיוב נובע מצו הארנונה, החל על הנישום בין אם העירייה דרשה ממנו תשלום והודיעה לו על חובו, ובין אם לאו. 18. ואולם, וחרף האמור לעיל, בית המשפט אינו מאשר את הוספת סכום ריבית הפיגורים במלואו בכל המקרים, כדבר שבשגרה. עיון בפסיקת בתי המשפט המחוזיים מעלֶה כי ישנם מקרים כי חרף אישור החיוב הרטרואקטיבי (קרן החוב), בית המשפט מתערב בחיוב הריבית כולו או חלקו. 19. כך, בעמ"נ 215/08 יחיד סי מרבצי דולומיס (2001) ס"ד בע"מ נ. המועצה האזורית מטה אשר, קבע בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט סוקול) כי: "כידוע שיעור החיוב המוטל על הנישום נובע מצו הארנונה ולא מהודעת החיוב אשר נועדה לעשותו בר ביצוע (כדברי בית המשפט בבר"מ 4991/04 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' שילוח חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 3.5.07)), ועל כן היה על העותרת לשלם את המס במועדים על פי דין. מאידך אין מקום לחייב את העותרת בריבית פיגורים בגין התקופה הקודמת לקביעת וועדת הערר". במקרה אחר, בפסק הדין בעמ"נ (חי') 4219-08-09 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ. עיריית חיפה, קבע בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת וילנר) כי: "הכלל לפיו הפרשי הצמדה והריבית נועדו לשמור על ערכו הריאלי של חיוב הארנונה המקורי ואין המדובר בענישה של הנישום, חל גם כשמדובר בתיקון חיוב רטרואקטיבי. החבות לשלם את הארנונה קמה עם חקיקת צו המיסים ולא עם משלוח הודעת השומה לנישום. לפיכך, אין מקום שלא לחייב בהפרשי ריבית והצמדה, שנועדו לשמור על ערכו הריאלי של החוב. עם זאת, נוכח מחדליה של העירייה באיחור כה רב בהוצאת השומה, אני מוצאת לנכון לפטור את תשתיות נפט מהפרשי ריבית בגין מחצית מהתקופה". 20. כלומר, בתי המשפט היו נכונים לבחון את שאלת החיוב בריבית גם באותם מקרים בהם הוטל חיוב רטרואקטיבי כדין על נישום (ואלה הם המקרים נושא הבקשה דנן), ובחלק מהמקרים אף להפחית את חיוב הריבית. יחד עם זאת, מדובר בבחינה קונקרטית של מכלול הנסיבות המאפיינות באופן ספציפי את כל אחד ואחד מהמקרים. לאחר שנקבע כי החיוב הרטרואקטיבי היה כדין, הנטל מוטל על הנישום להוכיח כי במקרה המסוים, לאור מכלול נסיבותיו המיוחדות, אין מקום להטיל על הנישום את מלוא החיוב בריבית הפיגורים. 21. כאמור, אף שהיו מקרים בהם בית המשפט קבל טענה כזו באופן חלקי, מדובר במקרים חריגים, שלא ניתן "לאחד" את כולם במסגרת תביעה ייצוגית, וודאי שלא ניתן לעשות כן כאשר בית המשפט לא הסכים להפחית את ריבית הפיגורים כולה אלא רק את חלקה. לכאורה - לו היתה הבקשה הנוכחית לאישור התביעה הייצוגית מתקבלת, היה מקום לבחון ביחס לכל אחד מהמקרים בהם הוטל חיוב רטרואקטיבי על ידי העירייה - ראשית, האם מדובר בחיוב רטרואקטיבי תקף אם לאו. גם בחינה זו כשלעצמה (שאינה נושא הבקשה הנוכחית), היא בחינה המחייבת איזון בין מכלול מורכב של נסיבות, המשתנות ממקרה למקרה, ואין מקום לכן לאחד את הדיון בהן לתביעה אחת. 22. באותם מקרים בהם עצם החיוב הרטרואקטיבי היה כדין, היה מקום לבחון האם סביר היה להוסיף לחיוב גם ריבית פיגורים - באופן מלא או חלקי. שאלה זו מחייבת אף היא כאמור בחינה קונקרטית של מכלול שלם של נסיבות ספציפיות, שהבחינה הכוללת של כולן היתה עשויה בחלק מהמקרים להביא למסקנה בדבר ביטול - חלקי או מלא - של הריבית. 23. סיכומה של נקודה זו - לא ניתן לקבוע כי גבייה רטרואקטיבית של חיובי ארנונה היא אסורה בכל המקרים. מדובר בגבייה שככלל בית המשפט אינו רואה אותה בעין יפה (וידו "קפוצה" בהתרתו), אולם היא אפשרית במקרים ובנסיבות המתאימות. לא ניתן גם לקבוע כי ככלל אין להוסיף ריבית פיגורים כאשר ישנו חיוב רטרואקטיבי כדין. גם במקרה זה יש לבחון כל מקרה בהתאם לנסיבותיו. האם יש מקום לאישור התביעה כתביעה ייצוגית? 24. גם לו היתה עומדת למבקשת עילת תביעה אישית להשבת הסכום שנוסף לחיובה הרטרואקטיבי כריבית פיגורים (והעירייה טוענת כי זה אינו המקרה), אני סבורה כי לאור כל האמור לעיל, לא היה מקום לאשר את התביעה כתביעה ייצוגית. 25. ס' 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות התשס"ו - 2006 קובע: "בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית אם מצא שהתקיימו אלה: התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה". תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין". שני תת-הסעיפים הללו קשורים זה בזה: כך, כדי שבית המשפט יאשר תביעה כתביעה ייצוגית, עליו לקבוע כי קיימת בנסיבות הענין "קבוצה" שביחס אליה מתעוררות שאלות עובדתיות או משפטיות משותפות. אכן, לא כל השאלות העובדתיות והמשפטיות חייבות להיות משותפות. יתכנו שאלות שונות ביחס לחלקים כאלה או אחרים מהקבוצה (כאשר החוק אף מתייחס לאפשרות של חלוקת הקבוצה לתת-קבוצות - ר' ס' 10(ג) לחוק). השאלות המשותפות צריכות להיות "העיקר" בעוד שהשאלות הנפרדות צריכות להיות ה"טפל". 26. כדי לבחון האם השאלות המשותפות הן כאלה שדי בהן כדי להצדיק את אישור התביעה כתביעה ייצוגית, על בית המשפט לבחון את השאלה האם ההכרעה בתביעה בדרך של תביעה ייצוגית היא הדרך ה"יעילה וההוגנת". בחינה זו צריכה לטעמי להביא בחשבון בין היתר את השאלה האם הדמיון בין חברי הקבוצה עולה על ההבדלים ביניהם. כך, ככל שקיימות נסיבות מיוחדות וספציפיות ביחס לכל אחד מחברי הקבוצה, נסיבות שיהיה בהן כדי להשפיע על עצם זכותו של אותו חבר קבוצה לזכות בסעד הנתבע, כך תקטן הנטייה לקבוע כי מדובר ב"קבוצה" החולקת שאלות עובדתיות או משפטיות שיש מקום להכריע בהן במשותף, כך תקטן הנטייה לקבוע כי הדרך של תביעה ייצוגית היא הדרך הטובה ביותר להכרעה במחלוקת - ולהיפך. 27. כאמור, במקרה דנן, אף בהנחה שחלק מהשאלות שיהיה מקום לבחון אותן במסגרת תביעות ההשבה של חברי הקבוצה שחויבו לשלם תשלומי ארנונה רטרואקטיביים עשויות להיות דומות - ההבדלים בין חברי הקבוצה הם דומיננטיים יותר. השוני הוא העיקר והדמיון - הטפל. העיקר הוא בבחינת הנסיבות הספציפיות נושא כל מקרה ומקרה, לצורך הכרעה בשאלה האם היה מקום בחיוב רטרואקטיבי, וגם אם כן - האם היה מקום בהוספת ריבית פיגורים לחיוב. 28. הדברים הללו יפים כאמור ביחס לשאלת השבת הריבית במקרים בהם גביית הקרן באופן רטרואקטיבי היתה חוקית. הדברים הללו יפים גם ביחס לשאלה האם עצם גביית הארנונה באופן רקרואקטיבי במקרה הספציפי היתה חוקית אם לאו. כאמור, גם שאלה זו מחייבת בירור עובדתי ביחס לנסיבות הקונקרטיות של המקרה המסוימת, תוך התחשבות במכלול נתונים ספציפיים, שפורטו בפסק דין זה לעיל. 29. יוער כי בית המשפט המחוזי בחיפה פסק במקרה דומה (ביחס לחיוב ארנונה רטרואקטיבי) כי - "במקרה שבפנינו רבות מן השאלות המתעוררות בתובענה שלאישורה כייצוגית עותר המבקש, אינן משותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש צורך לערוך בירור אינדיווידואלי לכל חבר פוטנציאלי בקבוצה, וזאת על מנת לבחון האם נכלל הוא בהגדרת הקבוצה. בירור זה לא ניתן לדחות לשלב האינדיווידואלי לאחר סיומו של השלב הקבוצתי. כאמור לעיל, בירור זה מחייב מענה להרבה שאלות, שחלקן דורש בירור עובדתי פרטני, שאין מקומו במסגרת הדיון בתובענה ייצוגית" (ר' בש"א (חי') יוסף רדיד נ. מועצה מקומית פרדס חנה - כרכור 2248/07, כב' השופט גריל). 30. הצדדים התייחסו בסיכומיהם בין היתר להוראת ס' 6 לחוק חוק ריבית הרשויות המקומיות. סעיף זה קובע את ההסדר ביחס להחזרים לנישום ששלם לרשות המקומית ביתר. הסעיף קובע: "שילם אדם תשלום חובה שלא חב בו ביתר על הסכום שהוא חב בו (להלן - תשלום יתר) ולא הוחזר תשלום היתר תוך 30 ימים מיום שילומו, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העלייה של המדד מן המדד שפורסם סמוך לפני יום שילומו של תשלום היתר עד המדד שפורסם סמוך לפני היום הקובע שלפני יום החזרתו; לא הוחזר תשלום היתר תום 30 ימים מיום שהאדם ששילמו הודיע בכתב לרשות המקומית שהתשלום שנגבה ממנו הינו תשלום יתר, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העלייה של המדד כאמור ובתוספת ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש מיום שילומו של תשלום היתר עד יום החזרתו". ס' 6 הנ"ל נועד לקבוע כי במקביל לחיוב נישום שלא שילם את חובו לרשות המקומית בתשלום הפרשי הצמדה וריבית בשיעור שנקבע בחוק הנ"ל, כך גם רשות מקומית אשר גבתה תשלום ביתר ולא השיבה אותו תוך 6 חודשים, חייבת להשיבו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כפי שנקבע בחוק הנ"ל (ר' הצעת חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) הצעות חוק 1415, בעמ' 171). 31. לאור כל האמור לעיל, הוראת ס' 6 הנ"ל אינה יכולה לסייע למבקשת במסגרת הבקשה הנוכחית. כאמור בראשית הדברים, הבקשה מתייחסת לזכותה של העירייה לגבות ריבית פיגורים בקשר עם חיוב רטרואקטיבי שהוטל על ידיה. ביחס לאותם נישומים אשר יצליחו להוכיח כי בנסיבות הרלוונטיות לגביהם, העירייה לא היתה רשאית לגבות מהם ריבית פיגורים (בין משום שהחיוב הרטרואקטיבי לא היה כדין, ובין משום שחרף העובדה שהעירייה היתה רשאית לגבות את החיוב באופן רטרואקטיבי - לא היה מקום להוסיף עליו ריבית) - יהיה מקום לבחון את יישום הוראות ס' 6 ביחס לאופן ההשבה של הסכומים שנגבו שלא כדין. אולם, מאחר שכפי שקבעתי, אני סבורה כי לא קיימת קבוצה שניתן לדון בשאלה שבמחלוקת ביחס אליה באופן יעיל והוגן, אין מקום לבחון את יישום הוראת ס' 6 על נסיבות המקרה דנן. העילה השנייה - נישום שחויב בטעות ומזוכה ללא זיכוי של ריבית הפיגורים 32. כפי שהבהיר ב"כ ה מבקשת, העילה השנייה אינה מתייחסת בהכרח רק לחיובים רטרואקטיביים, אלא לכל חיוב שהוטל על נישום ביתר: העילה השנייה מתייחסת למקרה בו הוטל על נישום חיוב שלא כדין; הוא לא שילם את החוב שהסתבר בסופו של דבר כחוב שגוי; והחוב תפח בשל הוספת ריבית פיגורים. כאשר מבוטל החוב, העירייה מבטלת את קרן החוב, אולם - כך נטען - היא אינה מבטלת את ריבית הפיגורים שהוטלה עליו. 33. לגישת המבקשת, העירייה לא כפרה בטענותיה בהקשר זה ואף לא טענה לחוקיות הגבייה, אלא טענה רק כי מדובר בסכומים מזעריים. המבקשת סבורה כי שאלת היקף הגבייה צריכה להיבחן על ידי גוף אובייקטיבי. עמדת העירייה לא נסמכה על תצהיר, ומסד הנתונים עליו הסתמכה העירייה הוא שגוי. 34. ביחס לעילה השנייה, טענה העירייה כי מדובר בעילה שאינה מצדיקה הגשת תביעה ייצוגית. זאת משום שהעילה השנייה מתייחסת - כדברי המבקשת - לאותם מקרים בהם הנישום לא שילם את החוב (שהוטל עליו בטעות). מאחר שלא קיימת גבייה שלא כדין - הרי לא ניתן לתבוע השבה. העירייה מוסיפה כי באותם מקרים בהם הנישום שלם את החוב, הסוגיה תוכרע לפי ההסדר בס' 6 לחוק ריבית הרשויות המקומיות. מדובר בנישום ששלם ביתר, הוא זכאי להשבה והחיוב והזיכוי ייעשו לפי שיערוך של הפרשי הצמדה וריבית חודשית בשיעור של 0.5% לחודש. כך נהגה העירייה בפועל, לשיטתה. 35. לגישת העירייה, אין גם שאלות מהותיות של עובדה או משפט ביחס לעילה השנייה. זאת משום שיש לבחון גם ביחס לעילה זו כל מקרה לפי נסיבותיו - ישנה נפקות לשאלה מדוע הוקטן חיוב הארנונה המקורי או בוטל. ישנם הסדרי פשרה הנחתמים לעיתים עם נישומים, המסדרים בין היתר את אופן הזיכוי. ישנם הבדלים בין הסדרים אלה, שנחתמו בנסיבות שונות ויש מקום לבררן. 36. אני סבורה כי אין מקום לאישור תביעה ייצוגית גם ביחס לשאלה השנייה. ראשית, יובהר כי אני סבורה שלא יכולה להיות מחלוקת כי אם מוטל על נישום חיוב שלא כדין, והעירייה מכירה בכך שהחיוב אינו כדין עוד בטרם שילם הנישום את חובו, הרי על העירייה לבטל את החיוב על כל חלקיו - הן קרן החוב, והן כמובן גם הריבית שהצטברה על סכום הקרן. הדברים מובנים מאליהם. 37. אם העירייה בפועל אינה נוהגת לבטל את חיוב הריבית שהצטברה על קרן החוב, היא נוהגת שלא כדין. אולם, העובדה כי עירייה אינה נוהגת כדין, אין די בה בהכרח כדי להצדיק את המסקנה לפיה יש לאשר תביעה ייצוגית נגדה. חוק תובענות ייצוגיות קבע כי "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השנייה או בענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית" (ר' ס' 3 לחוק תובענות ייצוגיות). בכך בחר המחוקק להגביל את האפשרות להגיש תובענות ייצוגיות רק לעניינים שנמנו על ידיו במפורש. פריט 11 לתוספת השנייה מתייחס לתביעות נגד רשויות והוא קובע כי ניתן להגיש תביעה נגד רשות "להשבת כספים שגבתה שלא כדין כמס אגרה או תשלום חובה אחר". 38. לאור האמור לעיל, אין להגיש תביעות נגד רשות אלה בעילה מכוח פריט זה, קרי - בעילת השבה בלבד. לא ניתן אם כן להגיש תביעה ייצוגית נגד רשות בעילה הצהרתית גרידא. עילת התביעה השנייה אליה מתייחסת המבקשת היא עילה הצהרתית. זאת משום שכעולה מסיכומיו של ב"כ המבקשת, העילה השנייה מתייחסת לאותם מקרים בהם "הנישום לא שילם את החוב" (ר' ס' 3 א' לסיכומי המבקשת). נקל לראות כי באותם מקרים בהם הנישום לא שילם את החוב, הוא אינו יכול לתבוע את הרשות בעילה של השבה. לכן, ומאחר שכאמור לעיל עילת השבה היא העילה היחידה שבגינה ניתן להגיש תביעה ייצוגית נגד רשות, אין מקום לאשר את התביעה גם בעילה זו. 39. יובהר כי האמור לעיל אינו סותם כמובן את הגולל על העלאת טענה מסוג זה על ידי נישומים שחויבו לשלם ארנונה או תשלום אחר שלא כדין. נישומים המבקשים כי החיוב בריבית יימחק מרישומי העירייה, יכולים לפנות אליה ולדרוש כי כך ייעשה. אם העירייה לא תעתר לבקשתם, יכולים אותם נישומים להגיש עתירה מנהלית נגד העירייה בנסיבות המתאימות. אם העירייה מבקשת לגבות מנישום ריבית פיגורים על חוב שהיא הכירה בו כחוב שגוי, יוכל כמובן הנישום להתגונן נגד דרישת העירייה בטענה לפיה לא היה מקום לחייבו בריבית. אולם, כפי שהבהרתי, האמור לעיל אינו מצדיק הגשה של תביעה ייצוגית כפי שהמבקשת בקשה לעשות במקרה דנן. 40. בשולי הדברים יוער כי העירייה העלתה מספר טענות גם נגד התאמתה של המבקשת להגשת תביעה ייצוגית. היא טענה בין היתר כי המבקשת צירפה תצהיר שאינו מדויק, כי היא שילמה את חובותיה לעירייה באיחור, כי היא לא ציינה כי פסק-דין שאזכרה בוטל על ידי בית המשפט העליון, והיא לא כללה בתצהירה טענות שונות שהיה עליה לכלול בו. העירייה אף טענה כי היה על המבקשת להקדים ולפנות אליה בטרם הגשת בקשת האישור. לאור העובדה שכפי שצוין בפסק דין זה לעיל, דינה של בקשת האישור להידחות לגופה, אינני רואה לנכון להתייחס בפירוט לטענות העירייה ביחס למבקשת. יוער רק כי לו הייתי סבורה שהיה מקום לקבל את בקשת האישור, ולו הייתי מקבלת את טענות העירייה ביחס למבקשת - ניתן היה להורות על החלפתה של המבקשת בתובע מייצג אחר, בהתאם להוראת ס' 8(ג)(2) לחוק תובענות ייצוגיות התשס"ו - 2006. 41. לכן, לאור כל האמור לעיל, בקשת האישור נדחית. אני מחייבת את המבקשת לשאת בהוצאות העירייה ובשכר טרחת עורכי דינה בסכום כולל של 20,000 ₪. ריביתרטרואקטיביותארנונה