א. טענת המערערים היא שאין שינוי נסיבות בין המכשיר הקודם למכשיר החדש אותו ביקשו לרכוש על מנת לשפר את איכות השידור. השינוי השרירותי בעמדת המשיב נוכח הזמן הרב שחלף, מביא לחוסר צדק ופגיעה באינטרס ההסתמכות של המערערים, משך תקופה רבת השנים, ולכן יש לקבוע כי החלטת המנהל נעשתה בחריגה מסמכות, אינה סבירה וראויה ולכן יש לבטלה. ב. עמדת המשיב מנגד בשאלה זו, היא כי סמכותו של המנהל כגוף מנהלי, לבצע הערכה מחדש, תוך הפעלת שיקול דעת בנוגע לפטור שנתן. משנוכח המשיב כי הפטור למערערים ניתן עפ"י הצהרה מטעה מצידם, בסמכותו לבטלו רטרואקטיבית. זאת ועוד, מהחלטתו המקורית (מיום 3.12.98) עול,ה כי בעת מתן הפטור, שמר לעצמו המשיב את זכותו הקנויה לשנות החלטתו, תוך שהוא מבהיר במפורש, כי מדובר במצג וכי החלטתו כפופה למצבו הטכני של המכשיר, עפ"י הצהרת המערערים, כאשר שינוי המצב הטכני יביא לביטול הפטור. מכל מקום טוען המשיב, החלטת המנהל ניתנה בשיקול דעת ובסבירות, לאחר שהונחה בפניו תשתית עובדתית מתאימה, תוך שהמנהל הגביל את תחולתה הרטרואקטיבית של החלטתו למשך 7 שנים בלבד, משנת 2000. דיון 7. עיון בתיק מלמד כי המחלוקת בין הצדדים הינה למעשה משפטית עקרונית, ועניינה פרשנות הגדרת החוק ותאימות מכשיר המערערים לפרשנות זו. אין למעשה מחלוקת עובדתית באשר למכשיר המצוי בבית המערערים ותכונותיו. דעתי כדעת המשיב. להלן נימוקי: 8. סעיף 28 א' לחוק קובע לעניין אגרה בעד החזקת מקלט טלוויזיה - "(א) המחזיק במקלט טלוויזיה ישלם לרשות אגרה שנתית...". עפ"י סעיף זה, תנאי לתחולת הסעיף הוא כי פרט יחזיק במקלט טלוויזיה. החוק אינו מגדיר מהו "מקלט טלויזיה" ומונח זה פורש בפסיקה ככזה המקים את מבחן השלמות הפונקציונאלית. 9. מבחן השלמות הפונקציונאלית קובע, כי לא החזות החיצונית של המכשיר היא הקובעת, אלא מימוש הפוטנציאל לקלוט אותות ולתרגמן לתמונה, ופוטנציאל הנאה מן המכשיר: "פרשנות הוראת סעיף 29 על-פי תכליתה מחייבת את אימוצו של המבחן הפונקציונאלי המוצע על-ידי הרשות. חוק רשות השידור מטיל חיוב באגרה על מי שמחזיק במקלט טלוויזיה. מבלי למצות, דומה כי המחוקק ביקש להטיל את החיוב באגרה על כל מי שמחזיק במכשיר טלוויזיה ועשוי ליהנות משידורי הטלוויזיה...קיום פוטנציאל להנאה מן השידורים בידי מי שמחזיק במקלט טלוויזיה, מהווה עילה לחיוב באגרה...המבחן הפונקציונאלי הוא המבטח את הגשמתה של תכלית זו... מרכז הכובד הוא בהחזקה של מכשיר אשר יש בו כדי לאפשר את ההנאה משידורי הטלוויזיה. מרכז הכובד הוא בקיומו ובמימושו של פוטנציאל לקלוט את האותות ולתרגמם לכלל תמונה. לעניין זה, לא החזות החיצונית היא הקובעת, אלא השלמות הפונקציונלית". (ע"א 1934/91 רשות השידור נ' גיורא שור, פ"ד נ(4) 856). 10. בהפ (ת"א) 1964/92 נחמה גולדין ו- 87 אחרים נ' רשות השידור, פ"מ נד (1) 345, נבחנה השאלה, האם מקלט טלוויזיה אשר נותק באופן וולונטרי מהאפשרות לקלוט שידורים, אינו נכנס להגדה זו של מקלט טלוויזיה, ובו נקבע: "השימוש שבוחר אדם לעשות במקלט הטלוויזיה בביתו באופן וולונטרי, אינו מעלה ואינו מוריד לעניין הגדרת המכשיר כמקלט טלוויזיה, שכן אין חולק, כי במכשיר גופו לא בוצע כל שינוי טכנולוגי...סעיף 29(א) לחוק רשות השידור קובע, כאמור, כי אגרת הטלוויזיה מוטלת על החזקת מקלט טלוויזיה, ולא בגין השימוש בו. לפיכך, כל עוד מחזיקים המבקשים במקלט שכזה, אין נפקא מינה מהו השימוש אשר נעשה בו... אין בעל המקלט משלם עבור השידורים הנקלטים במקלטו, אלא עבור עצם האפשרות לקליטתם במכשיר שבהחזקתו. אכן, לא כמות השידורים, ובעצם גם לא טיבם ואיכותם, הם המחייבים את בעל המקלט בתשלום האגרה. שהרי, אפשר שפלוני, בעל מקלט טלוויזיה או רדיו, אינו נזקק כלל לשידורים המשודרים ע"י רשות השידור, ועדיין יהא הוא חייב בתשלום האגרה". ר' לעניין זה גם פסק דינה המקיף והממצה של כב' השופטת א' אפעל גבאי, בה"פ (י-ם) 595/02 בן-דוד נועם נ' רשות השידור, (29.6.03 - לא פורסם), שבו ניתחה וסקרה בהרחבה, הן את השאלות העומדות לדיון כאן והן את מטרות החוק ותכליתו. יצויין כי גם בפרשת בן דוד הנ"ל, המדובר היה במקלט טלויזיה תקין אשר לא בוצע בו כל שינוי טכנולוגי ושלא היתה מחלוקת (כבענייננו), כי ללא חיבור לאנטנה (חיצונית או פנימית) לא ניתן היה לקלוט שידורי טלויזיה. באותו פס"ד קבע ביהמ"ש לאחר ניתוח מקיף כי אין בכל האמור כדי להקנות פטור מאגרה. 11. אין בידי לקבל גם את טענת המערערים, לפיה היעדר אנטנה חיצונית, שקולה כנגד היעדר טיונר המשמש כגוף פנימי או חיצוני במקלט, שבלעדיו לא ניתן לשדר לקלוט אותות, מצב שבו החליט בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים, כי אינו תואם להגדרת החוק וממילא לא קם חיוב באגרה (ת"ק 4914/04 בן ברוך נ' רשות השידור (פס"ד מיום 16.2.05 - לא פורסם). עיון בפסה"ד הנ"ל מלמד, כי במכשיר שם בוצע שינוי טכני שבעטיו לא ניתן היה לקלוט שידור טלויזיה כלשהו כלל, בעוד שבענייננו, לא נעשה כל שינוי שהוא ושלמות המקלט לא נפגעה. על כן בחיבור המקלט לאנטנה או כבלים (חיצוניים למכשיר), ניתן לקלוט שידורים. במובן זה מתקיים המבחן הפונקציונלי ועל כן לא דומה עניינו לנ"ל. 12. בנסיבות אלה, כל עוד לא בוצע במכשיר שינוי טכנולוגי שאינו מאפשר עוד את קליטת השידורים (וזהו המצב בענייננו), הרי שאין באי חיבור האנטנה, כדי לשלול חיוב באגרה, שכן פוטנציאל מימוש ההנאה קיים. בחירה וולונטרית שלא לחבר אנטנה חיצונית, אינה פוטרת איפוא את המערערים מתשלום האגרה על פי החוק. השאלה אינה נוגעת גם לפשטות או מורכבות החיבור כטענת המערערים, אלא לפוטנציאל ההנאה הקיימת. 13. נקודת המוצא היא, כי החיוב באגרה אינו מוטל על השימוש במקלט הטלוויזיה, אלא על החזקתו, מכוח סעיף 28א לחוק רשות השידור, ועל הפוטנציאל ליהנות משידורי טלוויזיה. הרציונל הטמון באגרה המוטלת על מחזיקי המקלטים, הנו לשם הסדרת מימון פעילותה של רשות השידור. (ר' ע"א 935/00 מדיק מדיה קורפוריישן בע"מ (בכינוס נכסים) נ' רשות השידור, פ"ד נו(2) 582). בענייננו, אי חיבור האנטנה אינו נכלל בגדר הפטורים אותם מעניקים החוק והתקנות. זאת ועוד, מסקנה זו תואמת לדעתי גם את המדיניות הרצויה, שכן מצב דברים בו ידרש המשיב לפטור מחזיקי מקלט טלויזיה מתשלום האגרה כשיתנתקו אלה מכבלים או מאנטנה, עלול ליצור "מדרון חלקלק", בו למעשה לא תהייה לרשות האוכפת בקרה באכיפה, שכן חיבור או אי חיבור יהיה תלוי ברצון בעל המקלט, לכשירצה יחבר ויקלוט, וכאשר לא יחפוץ בכך ינתקו, תוך עיקור הרציונל הטמון בהטלת האגרה, מטרת החוק ותכליתו. 15. אין בידי לקבל גם את טענת המערערים לפיה החזקת המכשיר בביתם נועדה לשידור קלטות לצפייה. ואף בעניין זה נקבע: "טענת המבקש, כי בפועל הוא איננו נהנה משידורי הטלויזיה שכן הוא אינננו צופה בהם, וכי מקלט הטלויזיה שברשותו משמש להקרנת קלטות וידאו בלבד, איננה מעלה ואיננה מורידה. דומה הדבר לאדם הטוען שאינו צופה כלל בשידורי המשיבה, אלא בשידורי רשתות טלויזיה זרות בלבד, ולכן אין לחייבו בתשלום האגרה, כפי שהובא לעיל, אין בעל המקלט משלם עבור השידורים הנקלטים במקלט הטליזיה שברשותו, אלא עבור האפשרות לקליטתם במכשיר שבהחזקתו. ...אפשר שפלוני, בעל מקלט טלוויזיה או רדיו, אינו נזקק כלל לשידורים המשודרים על-ידי רשות השידור, ועדיין יהא הוא חייב בתשלום האגרה" (ע"א (חיפה) 318/87 רשות השידור נ' יוסף כהן - לא פורסם) וכן בפרשת בן דוד הנ"ל. 16. מכל האמור לעיל, הנני קובע שהמדובר במכשיר בעל פוטנציאל קליטה, וככזה מקים הוא חבות בתשלום האגרה. בנסיבות אלה החלטת המנהל נעשתה כדין. 17. לא כן באשר לחיוב הרטרואקטיבי, שבענייננו לא מצאתי לנכון לקבל את עמדת המשיב. מן הנספחים אשר צורפו, והתכתובות שנעשו בין הצדדים, איני מוצא יסוד לטעם אותו הביא המנהל לחיוב הרטרואקטיבי, ולא מצאתי כי המדובר בתרמית כלשהיא אלא ברכישת מכשיר חדש, הא ותו לא. טענתם של המערערים עם רכישת המכשיר החדש לא השתנתה, כמו גם לא נטען שהמכשיר החדש שונה פונקציונאלית מן המכשיר הקודם אשר היה ברשותם. 18. בעניין זה מקובלת עלי טענת המערערים בדבר כללי המשפט המנהלי ואינטרס ההסתמכות של האזרח על החלטות מנהליות. בעניין אחר, שנגע לחיובי ארנונה, אשר העקרון בו דומה לענייננו, קבע בית המשפט העליון: "רשות מקומית השוקלת לשנות באופן רטרואקטיבי את חיובי הארנונה חייבת להביא בחשבון, לצד האינטרס הציבורי בגביית מס אמת, גם את האינטרס של הפרט. עם השיקולים שיבואו בחשבון בקבלת ההחלטה ניתן למנות את משך הזמן שלגביו מבוצעת התחולה הרטרואקטיבית, מידת ההסתמכות מצד האזרח ומידת היעילות והצדק שבחיוב למפרע. חשיבות לא מבוטלת נודעת גם לשאלה אם קיימת כיום אפשרות לברר את העובדות לאשורן ואם הטעות נגרמה בשל הטעיה מצד האזרח. לדעתי, ככלל, רק במקרים מיוחדים יש הצדקה לערוך שינוי רטרואקטיבי של חיוב ארנונה. מן הראוי ששומת הארנונה תהיה קבועה ויציבה בהקדם האפשרי...(ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773). דברים אלה, אכן מתאימים ויפים כמובן גם לעניינו. 19. אף אם הייתי מקבל את עמדת המשיב בעניין אי מסירת הודעה כנדרש, לא ברור לי מדוע יש לחייב את המערערים רטרואקטיבית, למשך 7 שנים, ולא לחייבם החל ממועד רכישת מקלט הטלוויזיה החדש. כן לא מצאתי ממש בטיעוני המשיב לפיהם סירבו המערערים או מי מהם לשתף פעולה, זאת עפ"י דו"ח מיום 9.5.95 (ס' 17 לסיכומי המשיב). אף אם היה הדבר נכון, דבר שיש לי ספק בו, לו הייתה הרשות מעוניינת לחדש את תשלום האגרה בשל עובדה זו שהתבררה שנים קודם לכן, הרי שהיה עליה לפעול עוד קודם שנת 2006, עת שלחה את ההודעה. בנסיבות אלה אין כל סבירות בחיוב הרטרואקטיבי. 20. באשר לנטל הראיה: לטענת המערערים, נטל הראיה להוכיח כי מחזיקים הם ב"מקלט טלוויזיה", בעל פוטנציאל קליטת שידורים מוטל על רשות השידור. אגרה אינה מס אלא משתלמת "בזיקה עם שירות מסוים". דבר זה משליך על נטל הראיה. גם בעניין זה, אין דעתי כדעת המערערים. האגרה קבועה בחוק והינה אחידה תוך שהחוק קובע גם בדבר החריגים והפטורים השונים. עצם החזקת מקלט הטלויזיה מהווה בסיס לחיוב. אדם הטוען לפטור מתשלום האגרה, עליו מוטל הנטל לבוא ולהוכיח את טענתו. הכלל הוא תחולת סעיף 28 א' לחוק, והטוען כי אינו חל בעניינו, עליו נטל השכנוע. סיכום 21. לאור כל האמור הנני קובע כדלקמן: א. מכשיר המערערים הינו "מקלט טלויזיה" כהגדרתו בחוק. ב. המערערים חייבים בתשלום אגרה בגינו. ג. תשלום האגרה חל מיום הודעת המשיב (27.6.06) ולא רטרואקטיבית. בנסיבות האמורות נדחה הערעור, כשתוקפו של חיוב תשלום האגרה, חל ממועד מתן ההודעה (27.6.06) ואילך. המערערים ישלמו הוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין, צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד למלוא התשלום בפועל. רטרואקטיביותרשות השידור