מונחת בפני בקשת עיכוב ביצוע שהגישו מר עזרא ששון וגב' דורה ששון, אשר הינה למעשה "פרק" נוסף במאבק המתנהל בינם לבין כונס הנכסים שמינה הבנק למסחר בע"מ, באשר לגורל דירת המגורים שלהם. טרם אגש לגופו של עניין, אקדים ואעיר: לא בלב קל, הנני כותבת החלטה זו, וזאת לאחר שכל המאמצים שנעשו בעבר כדי למנוע הגעה למצב הדברים העגום בו אנו מצויים עתה - כשלו; זאת, באורח אשר אף אם התנהלות בעייתית של החייבים (המבקשים בבקשה שבפני) הביאה לו, הרי שהיה ונותר ספק, האם אף הכונס עצמו לא תרם להיווצרותו או לפחות לא סייע כדבעי להשגת פתרון; שמא, מתוך העדפה מראש ל'פתרון' לפיו יפונו המבקשים מדירתם וזו תמכר על-ידו, על כל המשתמע מכך. הפרשיה בה עסקינן, נגעה לנסיונם של החייבים לגבש הסדר שימנע את פינויים מהדירה, לרבות קבלת עזרה מקרובי משפחה, ונטילת משכנתא שתגייס לידם את יתרת הסכום שנתבע על-ידי הכונס. אלא, שהחייבים לא עמדו בהסדר, ואין חולק כי כיום אין הם יכולים לגייס את הסכום - זאת בעיקר עקב העובדה, כי בנק משכן, מולו נשאו ונתנו לקבלת משכנתא, שינה לכאורה את טעמו וסירב לתיתה. בנקודה זו, העלו החייבים טענה, כי הכונס הוא זה אשר מכשיל את נסיונותיהם לקבל משכנתא בשל עמידתו על שינויי נוסח יחסית לתנאים ולטפסים המקובלים למתן משכנתא. הכונס הכחיש את "אחריותו" לסירוב הבנק ליתן משכנתא, אולם לא עלה בידו, לטעמי, להפיס כליל את התהיה האם "קפדנותו היתרה" בכל הנוגע לטפסים ושינויים לא היתה מקרית, ולא כל טעמיה נובעים אך ורק מ"זהירות יתר". אכן, החלטתי מיום 16.11.10, אשר עסקה במחלוקת שבין הצדדים, חייבה את הכונס לחתום על כתב התחייבות, וכללה אמירה לגבי העובדה כי על הבנק למשכנתאות לקבל את הנוסח המתוקן שהכונס יחתום עליו; אלא - ובעניין זה הדין הינו ברור וחד-משמעי - אין באמירה זו, שכל-כולה עסקה בשאלת נוסח כתב ההתחייבות, בכדי להוות חיוב משפטי כלפי הבנק, שלא היה כלל ועיקר צד לדיון, ליתן אשראי למבקשים או לכל אדם אחר. לכל היותר, ניתן היה לראות בכך הנחיה משפטית מסוג מסויים כלפי הבנק, אשר כל-כולה עוסקת בשאלת ניסוח כתב ההתחייבות. מסיבה זו, ובכדי להסיר ספק, ביקשתי לעיין פעם נוספת בתגובתו המפורטת של הבנק עצמו לשאלת סירובו להעניק אשראי. למרבה הצער, העולה מתגובה זו של הבנק אינו מסייע למבקשים, באשר עולה מכך כי הסיבות לסירוב ליתן משכנתא נובעות לא רק משאלת הניסוח של מסמך או התחייבות כזו או אחרת, אלא מבוססות ברובן על סוגיות אחרות - זאת, כאשר הבנק אכן מדגיש את התנהלות המבקשים, שנראית לו כהתנהלות שלא בתום-לב תוך העלמת עובדות מהותיות לגבי העסקה. כך, באורח שחורג בהרבה מעניינים פורמליים, ואין לשלול את טענת הבנק כי הוא משליך באורח מהותי על מידת הסיכון שבעסקה עצמה. במצב דברים זה, הרי שחרף כל ההבנה לטענות המשיבים, כמו גם נטייתי שלא לשלול על-הסף את טענותיהם בדבר התנהלותו הנוקשה והלא מסייעת של הכונס, הרי שקם בדרכם מכשול משפטי אשר כמעט ולא ניתן להתגבר עליו; עצם היכולת לקיים את ההסדר, על כל גרסאותיו, תלוי בגיוס סכום כסף נכבד באמצעות משכנתא; משסירב בנק משכן נחרצות להלוות את הכספים, ואף הנסיונות להסתייע בבנק אחר לא צלחו, הרי שהחייבים מצויים אליבא דכולי עלמא במצב בו אין הם יכולים לקיים את הסדר הפשרה, או לפדות את דירתם. יוצא, כי כל שנותר להם לטעון כנגד הכונס הינו הלכה למעשה מעין טענת מניעות, אשר מבקשת לחוסמו ממימוש הנכס עקב תרומתו הניתנת להכשלת הסדר הפשרה. חרף כל ההבנה למבקשים, וחרף העובדה כי אף לשיטתי עולה תמיהה מסויימת מהתנהלות הכונס, הרי שספק אם סיכויה של טענה מרחיקת לכת זו גבוהים, מקום בו אין חולק בדבר קיום החוב ובדבר אי יכולתם של המבקשים לפורעו בדרך אחרת. זאת ועוד; הגולל נסתם על טענה זו, אף בפני עצמה, נוכח הנמקות בנק משכן, אשר תולות את הקולר בכל הנוגע לסירובו להעניק אשראי בהתנהלות המבקשים דווקא, ולא רק בשאלת הנוסח. מושכלה זו פועלת במידה רבה כנגד הסעד המתבקש של עיכוב ביצוע. זאת, באשר תמהני עד כמה גבוהים הסיכויים כי בית המשפט העליון יקבל טענת מניעות גורפת שמשמעה למעשה "חילוט החוב", או לחלופין יאלץ בנק למשכנתאות להעניק אשראי מקום בו אין הוא מעוניין בכך. מאידך גיסא, אין לי אלא לקוות, שמא יצליחו שופטי ערכאת הערעור במקום בו כשלו המאמצים בבית משפט זה, ויביאו את הצדדים לכלל פשרה אחרת, שתאפשר קבלת אשראי מגורם אחר. אלא, שספק אם תקווה כזו הינה, לכשעצמה, גורם שדי בו בכדי ליתן עיכוב ביצוע. מאידך גיסא, עומדים שני שיקולים אחרים, בעלי משקל רב, אשר מושכים לכיוון של מתן עיכוב ביצוע, או למצער עיכוב ביצוע חלקי וקצוב בזמן. ראשית: אין עסקינן במחלוקת על עיכוב ביצוע של פסק-דין כספי, אלא בפינוי דירת מגורים. זאת, כאשר אף הכונס אינו חולק על העובדה, כי "השורה התחתונה" אינה אלא השלכת החייבים ובני-ביתם, פשוטו כמשמעו, אל הרחוב. אין צורך להכביר מילים, כי ההלכה הפסוקה מכירה בנסיבות כאלו כנסיבות אשר מהוות שיקול רב-עוצמה לטובת מתן עיכוב ביצוע. אכן, משקלן אינו מוחלט ואינו 'סוף פסוק' אשר די בו כדי ליתן עיכוב ביצוע גורף בכל הנסיבות. אלא, שבנסיבות המקרה דנן, ונוכח התהיות אשר פירטתי בראשית החלטתי זו בכל הנוגע להתנהלות הכונס מול המבקשים, משקלו כבד עד מאד. שנית: אם לא די בכך, הרי שהונחו בפני טענות מפורטות מגובות במסמכים אודות ההתדרדרות החמורה במצב בריאותו של המבקש. בלא צורך לפרט דברים שצנעת הפרט יפה להם, הרי שאיני יכולה שלא לתהות, האם פינויו של המבקש כעת - ובהעדר דיור חלופי - אינו עלול להתברר כבעל השלכה חמורה ומרחיקת לכת במיוחד. אעיר, כי במצב דברים זה הסכים גם הכונס לעיכוב ביצוע בן מספר חודשים, אולם התנה זאת בתנאים שמשמעם למעשה ויתור של המבקשים על כל טענותיהם המהותיות. ספק בעיני האם, חרף כל ההבנה לרצונו של הכונס לסיים את ההתכתשות, יש מקום לנצל בקשה של עיכוב ביצוע, בכדי להשיג הישגים "אסטרטגיים" שכאלו מול המבקשים; קל וחומר נוכח מצבו של המבקש. אי לכך, ולאחר ששקלתי את הדברים, החלטתי להעתר באורח חלקי לבקשת עיכוב הביצוע, במובן זה שאני מעכבת את ביצוע ההחלטה למשך 4 חודשים; זאת, בכדי ליתן אפשרות לכל הצדדים, ובעיקר למבקשים, להתארגן ולכלכל את צעדיהם, כולל הגשת בקשות מתאימות לערכאת הערעור - זאת בעיקר בכל הנוגע לשינוי או הארכה של עיכוב הביצוע מעבר לתקופה זו. אי לכך, הבקשה מתקבלת באורח חלקי. בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות. חילוטחוב